מלון תנתורא

מלון תנתורא היה בין המלונות היהודיים הראשונים בחיפה, אשר הוקם בתחילת המאה ה-20 ונודע כאחת מהאכסניות הבודדות ליהודים בעיר באותה תקופה (קדם לו לפחות מלון אחד – אכסניית מורגנשטרן). המלון הוקם על ידי שלמה נחום יעקובסון, אחד מחלוצי עליית תרמ”ב (ידועה גם בשם השגוי: העלייה הראשונה), ולאחר מכן ניהל אותו בנו ישעיהו יוסף יעקובסון. שלמה נחום היה אחיו של משה דוד שו"ב, מייסד המושבה ראש פינה. בנוסף, אחותו של ישעיהו, חיה רחל בונשטיין, הייתה אשתו של מרדכי בונשטיין, אחד מדמויות המפתח בזכרון יעקב והישוב היהודי הקטן שהתקיים בכפר טנטורה.

רקע

משה דוד שו"ב (18 ביולי 1854 – 23 במרץ 1938) היה נציג חבורת "יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה" מרומניה, ורכש את האדמות עבור המושבות ראש פינה, יסוד המעלה ומשמר הירדן. שו"ב נולד למשפחת חסידות בוהוש במוינשט, רומניה, והתמחה במקצוע השחיטה. בשנת 1875, יחד עם חבריו דוד בוקששתר וזידל ארדני, ניסה לעלות לארץ ישראל. הם קיבלו את ברכתו של האדמו"ר מבוהוש ופנו לפאשה העות'מאני בבולגריה בבקשה לרכוש אדמות בארץ ישראל. בפגישה זו, שלמה נחום יעקובסון היה המתורגמן.

בשנת 1881 ייסד שו"ב את "חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה" ברומניה. הוא פנה לארגונים יהודיים בינלאומיים בבקשת סיוע, אך לא נענה. לבסוף, ארגן שו"ב קבוצת 30 משפחות ועלה לארץ, שם רכש את אדמות גיא אוני, שהפכה מאוחר יותר לראש פינה. אחד מהעולים היה שלמה נחום יעקובסון, שלאחר זמן קצר בראש פינה עזב עם משפחתו לזכרון יעקב. יחד איתם עזבו גם מרדכי בונשטיין ואשתו, חיה רחל (ביתו של שלמה). המושבה ההררית לא התאימה למרדכי בונשטיין, שהיה רגיל לשדות תבואה רחבי ידיים ועשירים במים. תנאי האדמה הקשה והמחסור במים בראש פינה יצרו סביבה חקלאית קשה לתפעול, שהובילה למתחים בין התושבים, כולם יוצאי רומניה ואדוקים בדתם. בתוך סביבה זו, מרדכי חש זר ולא השתלב בקהילה המקומית. שתי המשפחות עזבו לטנטורה, כפר ערבי על חוף הים, בעצתו של שמואל שייד, המפקח הראשי על המושבות בארץ ישראל מטעם הברון רוטשילד. שייד הבטיח להם עגלה ושני סוסים, אך לא הזכיר את בעיית הקדחת שהייתה נפוצה באזור. טנטורה הייתה סמוכה לביצות שהיו מוקד יתושי אנופלס, שהפיצו קדחת בקרב התושבים. עם זאת, הוועד המרכזי בגאלאץ, שהעביר את האדמה לברון רוטשילד, החליט ליישב במקום אריסים יהודים כדי למנוע מהערבים לתפוס את האדמות.

בטנטורה, הפקידות העמידה לרשות המשפחות חושה קטנה, אליה הוסיפו שני חדרים ושני מטבחים. בחדר אחד התגוררו מרדכי, חיה רחל ובנם נחום, ובחדר השני שלמה, אשתו וילדיו הצעירים. האדמות של מרדכי היו מפוזרות וחלק מהן גבלו בחלקות של ערביי טנטורה. כדי להימנע מעימותים עם השכנים, מרדכי למד ערבית וטיפח יחסים טובים עם הערבים המקומיים ועם המושל הטורקי. המושל המקומי, חובב אלכוהול שנאסר על המוסלמים, מצא בבונשטיין פרטנר לשתייה, וכך הפכו השניים לידידים קרובים. באמצעות שכנות טובה ושיתוף פעולה עם השלטון המקומי, הצליח בונשטיין לשמור על אדמותיו ולהבטיח את מקומו בטנטורה. במקביל, שלמה נחום התחיל לעבוד במפעל הזכוכית של הברון בטנטורה, ושם הוא היה עד לסגירתו ב-1894.

הגירוש מטנטורה

בשלב כלשהו, פרצה שערוריה בבית הספר "נוה יעקב" שבזכרון יעקב, כאשר צוות ההוראה נכנס למאבק מתמשך בין מורים חילונים ודתיים. הברון רוטשילד, שביקש להקנות חינוך דתי במושבותיו, התערב בסכסוך, והורה על פיטוריו של המורה אפרים פישל הורן, מה שהוביל לגירושו מהמושבה. הורן עזב לפריז במטרה לנסות לבטל את הגזירה ולהתלונן על עוולות נוספות, אך במהלך שהותו שם, וורמסר, מנהל הפקידות בזכרון יעקב, ניצל את ההזדמנות כדי לגרש את אשתו וילדיו. בלילה קר וגשום, וורמסר שלח חיילים טורקים להוציא את משפחת הורן מביתה ולנעול אותם בחדר קטן ללא חלונות בקצה המושבה. החיילים החלו להעמיס את רהיטי המשפחה על עגלות, בעוד הילדים בוכים וקוראים לאמם.

כאשר השמועה על הגירוש התפשטה במושבה, הנשים המקומיות התאספו מול החדר בו הוחזקה אשת הורן וילדיה, והתנפלו על החיילים. במקביל, שלמה יעקובסון ששהה בזכרון יעקב באותה עת, פרץ את הדלת ושיחרר את האשה והילדים. המעשה עורר מהומה רבה, ובתגובה לכך החיילים ניסו להשתלט על מאיר לייב הרשקו, אחד המתערבים האחרים בפרשה, ואף ניסו לקחת אותו לחיפה. הרשקו שוחרר על ידי בנותיו, והחיילים עזבו בידיים ריקות. לאחר האירוע, וורמסר זימן את בנימין בלומנפלד, חתנו של הרשקו, והזהיר אותו שלא להתערב עוד בעניינים שאינם שלו. כתוצאה מהתערבותו של יעקובסון בפרשה, וורמסר הורה על גירושו מהארץ, מה שהותיר את משפחת בונשטיין, שותפיו של יעקובסון בטנטורה, לבדם.

הקמת מלון תנתורא ותיאורו

בשנה לא ידועה שלמה נחום יעקובסון הגיע לחיפה והקים את מלון תנתורא. המלון מוזכר לראשונה בשנת 1904 כמלון בבעלות שלמה טנטורר, מהגר מרומניה. אברהם קוסטיצקי, תושב העיר, כתב ביומנו על ביקורו במלון ועל התנהלותו הייחודית של בעל הבית. תיאורים אלה מציירים דמות קשוחה וקפדנית אשר שלטה בכל פרט במהלך שהיית האורחים במלון. טנטורר הקפיד על כמויות המים, התה והסוכר שהוגשו לאורחיו, ובמיוחד על חלוקת התמציות והסוכר בצורה חסכונית מאוד. לדוגמה, הוא היה נוהג לשפוך חזרה קומץ תה לתוך הקומקום אם סבר שנתן תמצית יתרה:

"הלכנו למלון של ר' שלמה טאנטורער. זה היה המלון היהודי היחידי בחיפה. ור' שלמה טאנטורער היה מתנהג עם אורחיו בעריצות ובקפדנות רבה. היה מקפיד על כף מים, על גפרור, לא היה מרשה לאורח למזוג בעצמו כוס טוי [תה] מחשש שמא יקח יותר מדי תמצית. וכשהוא בעצמו מוזג הטוי היה מגביה בכל פעם הכוס לנגד עיניו לראות אם חלילה הוא לא טעה ונתן יותר מדי תמצית. ואם הרגיש שבאמת טעה ונתן תמצית יותר מדי – היה שופך מהכוס בחזרה אל הצ'איניק [הקומקום]. והיה מדבר כמו לעצמו: לא טוב לשתות טוי חריף, זה מזיק לבריאות. וכוסות הטוי שלו היו גדולות ועבות, אבל הבית־קיבול שלהן היה פחות מהחצי של כוס רגילה. אינני יודע מאין לקח את הכוסות האלה, אולי היתה זו ירושה מבית החרושת לזכוכית בטאנטורה, מייסודו של דיזנגוף. ובימים ההם, הצוקר [סוכר] שהיה בארץ לא היה כמו היום, חתיכות מנוסרות וארוזות בתיבות. אז היו מביאים צוקר מאוסטריה בשכים, חתיכות גדולות, וכל אחד היה שובר ומקצץ לחתיכות קטנות לפי צרכיו. וקודם רתיחת המיחם, היה ר' שלמה לוקח שק נקי, ופורש אותו על הרצפה ולוקח חתיכת צוקר מהשק ומקצץ אותה לחתיכות קטנטנות, ונותן אותן בכלי נחושת שהיה כנראה מיוחד לזה. ושואל לכל אחד: כמה כוסות כבודו רוצה לשתות? ומחלק הצוקר לכל אחד לפי מכסת הכוסות…"

ב-1910 התארחה במלון רחל ינאית בן-צבי. היא רשמה עליו כך:

"דרך רחובות צרים ומרופשים אנו הולכים אל המלון היהודי הידוע "טנטורה". מראהו כבית סוהר – קירות אבן גבוהים, בהם מבצבצות אגודות אזוב. מעטים החלונות בכתלים – אין להבין לרוחם של הבונים האלה בחיפה: מדוע מסתירים את אור השמש מיושבי הבתים? בקומה הראשונה, הדומה למרתף – מחסנים. אנו עולים לקומה השניה, הנראת אף היא כקומת קרקע אפלה: שבכת ברזל על החלונות, חדר בתוך חדר, זה מאפיל על זה. אוירה של אכסניה זולה: הכל הגיעו כנראה רוב לקוחותיהם. נכנסים ויוצאים ואין איש שם לבו לאורחים. מגישים לנו כוסות תה דלוח, ופתות ערביות טעימות. אין כתה לרוות את הצמא ואין כפיתה להשביע את הרעב…"

בתקופה בה פעל המלון, התחילו להיפתח בעיר מלונות נוספים. כך למשל, היה בחיפה מלון נוסף בבעלותו של פינחס האופה, אשר היה זול יותר ממלון תנתורא. למרות זאת, אורחים רבים בחרו ללון במלונו של טנטורר, אף על פי שהתאפיין בחיסכון קפדני ויחס קשוח לאורחים.

סיכום

מלון תנתורא נותר כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה המוקדמת של חיפה. הוא שירת את קהילת המתיישבים והמבקרים היהודים בעיר בתקופה בה היו מעט מאוד אכסניות יהודיות, אך עם הזמן נשכח. סיפורו משקף את המאבקים הכלכליים והחברתיים של היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. באחרית ימיו ישעיהו יוסף יעקובסון שינה את שם משפחתו ל"טנטורה", וחתנו יוסף בן חנניה הקים וניהל את הראינוע הראשון בעיר, הקולוסיאום. במהלך מבצע שקמונה שנערך בשנת 1948, בניין המלון נהרס יחד עם כל חיפה העתיקה.

לקריאה נוספת

פעמון סדוק, איתי בחור, הוצאה עצמית.