מרד היהודים נגד הרקליוס (613-617 לספירה) היה מרד של יהודי ארץ ישראל הביזנטית נגד הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית, אשר התבטא בסיוע לצבא הפרסי-סאסאני בכיבוש הארץ ובייחוד בכיבוש ירושלים. היה זה המרד האחרון בסדרת מרידות יהודה ברומא וחלק מהמלחמות הביזנטיות-סאסאניות (602–628 לספירה).
לוחמים יהודים ארץ ישראליים חברו לצבא הפרסי, במטרה לשחרר את עצמם ואת ירושלים מהשלטון הביזנטי השנוא עליהם. הצבא הפרסי, בו היו הכוחות היהודיים גורם משמעותי, כבש את ירושלים בתום מצור של כ-20 יום והיהודים קיבלו, לזמו קצר, את השליטה בעיר (614 לספירה). בשנת 630 לספירה, ירושלים עברה שוב לידי הקיסר הביזנטי הרקליוס אך זמן קצר לאחר מכן, (בשנת 634 או 638 לספירה) היא נכבשה על ידי הערבים.
לאורך ההיסטוריה, היו כאלו שיחסו לתקופה זו את חורבן הקהילה הנוצרית על ידי היהודים והסאסאנים לא רק בירושלים, אלא ברחבי ארץ ישראל כולה. דבר שאפשר, בהמשך, את הצלחת הפלישה הערבית. עם זאת, מחקרים ארכאולוגים מודרניים אינם תומכים בקביעה זו.
ממלכה יהודית זו הייתה הישות המדינית היהודית האחרונה שהתקיימה בארץ ישראל, עד מיסודו של הישוב היהודי בעת החדשה, תחת השלטון הבריטי, מה שהוביל להקמת מדינת ישראל.
רקע
במהלך תקופת השלטון הביזנטי בארץ ישראל, הארץ חולקה לשני מחוזות עיקריים: המחוז הצפוני, שנקרא "פלשתינה סקונדה" (פלשתינה השנייה), אשר כלל את הגליל והעמקים הגדולים ובירתו הייתה העיר טבריה; והמחוז הדרומי, שכונה "פלשתינה פרימה" (פלשתינה הראשונה), אשר כלל את מישור החוף הדרומי, מרכז הארץ, ירושלים, הנגב ומדבר יהודה, ובירתו הייתה העיר קיסריה (Caesarea Maritima). בתקופה זו היו היהודים מיעוט באוכלוסייה הכללית, והיחס כלפיהם מצד השלטון הביזנטי השתנה בהתאם לקיסר ששלט באותה עת. לעיתים ניתן ליהודים אוטונומיה רחבה, עם מוסדות כמו הסנהדרין, בתי דין, ישיבות ובתי כנסת. ראשי הסנהדרין בטבריה וראשי הישיבות הגדולות זכו במעמד רשמי של נכבדי רשות.
החל מהמאה ה-5, ובעיקר בתקופת הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס השני, חל שינוי ביחס הביזנטי כלפי היהודים. לאחר מותו של רבן גמליאל השישי, נשיא הסנהדרין האחרון, הסנהדרין בוטלה והוטלו גזירות קשות על היהודים. גזירות אלו עוררו תסיסה בקרב היהודים, שבאה לידי ביטוי במרידות מקומיות במקומות כמו צור, עכו, נצרת ושומרון במהלך המאה ה-6. מרידות אלו דוכאו באכזריות על ידי השלטון.
העיר טבריה הייתה אחת הערים החשובות ביותר בתקופה זו, שכן היא שימשה כבירת המחוז הצפוני של ארץ ישראל הביזנטית והייתה העיר האחרונה שבה פעל הסנהדרין. טבריה נחשבה גם לאחד המרכזים המרכזיים להתפתחות היהדות התורנית. בשנת 520 לספירה, הגיע לעיר מר זוטרא בר מר זוטרא, בנו של ראש הגולה מבבל שהוצא להורג לאחר מרד נגד מלך פרס. מר זוטרא הבן התקבל בטבריה בכבוד רב ומונה לראש ישיבת טבריה.
למרות היותו איש תורה, למר זוטרא היו גם שאיפות מדיניות משמעותיות. הוא שלח יועצים צבאיים או חיילים לעזרתו של מלך חמיר היהודי, יוסף ד'ו נואס, שככל הנראה התגייר יחד עם בני עמו בדרום חצי האי ערב, כחלק ממאבקו נגד חבש הנוצרית ובשיתוף פעולה עם ממלכת הגדעונים שנוהלה על ידי ביתא ישראל. בנוסף, מר זוטרא יצר קשרים עם שבטים ערביים בגבול פרס-ביזנטיון, שנלחמו נגד שני הצדדים גם יחד.
פעולותיו המדיניות של מר זוטרא לא נעלמו מעיני השלטון הביזנטי, ובתקופת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון הוטלו על היהודים גזירות נוספות. הגזירות כללו בין היתר את חידוש הגזירות שהוטלו בעבר על ידי תיאודוסיוס השני, בניית כנסיות בטבריה, איסור על תפילה יהודית מלבד ביוונית, ואיסור על לימוד המשנה. מר זוטרא עצמו נדרש לציית לגזירות אלו, והן עוררו תסיסה וכעס רב בקרב היהודים, שהובילו למרידות המקומיות שהוזכרו קודם.
בנימין מטבריה
בשנת 602 פתח המלך הפרסי ח'וסרו השני מהשושלת הסאסאנית במלחמה נגד הקיסרות הביזנטית במטרה לכבוש שטחים נרחבים במערב, ואחת ממטרותיו העיקריות הייתה כיבוש מצרים העשירה. הקמפיין הצבאי התנהל בהצלחה, ובשנת 613 נכבשה העיר דמשק. כאשר הצבא הפרסי התקרב לארץ ישראל, התעוררו תקוות ושאיפות בקרב יהודי הארץ. הם קיוו להשתחרר מעולו הכבד של השלטון הביזנטי והגזרות שהוטלו עליהם, וחלמו על חידוש האוטונומיה הדתית שהייתה להם בעבר. יהודים רבים האמינו גם באפשרות של חידוש הישיבה בירושלים ואולי אף באישור להקים בית מקדש חדש, כפי שאישרו הפרסים בתקופת עזרא ונחמיה. בחלק מהקהילות היהודיות אף התפתחו שאיפות משיחיות. עדות לאותן תקוות ניתן למצוא בפיוט של רבי אלעזר בירבי קליר, המתאר את התקווה שהפרסים יאפשרו ליהודים להקים מחדש את בית המקדש:
"אשור (=פרס) יבוא עליה / ויטע אפדנו בגבוליה… ויורגעו מעט אנשי קודש / כי ירשם אשור לייסד מקדש קודש"
בפיוט זה בולטת התקווה שהפרסים יאפשרו את חידוש הפולחן בבית המקדש, תחת הנהגתו של מנהיג יהודי לוחם, כפי שמתואר בפיוט בהמשך:
"ותחילה יבוא מעוז ראש / במקדש מעט עם לדרוש / ויושם עליה לקצין ולראש"
באווירה זו, אדם בשם בנימין, שהיה אחד מעשירי טבריה, החליט להקים ולצייד כוח צבאי יהודי שיצטרף לצבא הפרסי ויסייע לו במלחמתו. אין בידינו מידע רב על משפחתו או עסקיו של בנימין, אך העובדה שהצליח להקים ולצייד צבא של כ-20,000 חיילים מעידה על עושרו הרב ועל מעמדו. הוא גייס את חייליו מקרב תושבי טבריה, נצרת והכפרים היהודיים בגליל. עדות לכך ניתן למצוא בכתבי הפטריארך וההיסטוריון יוטיכיוס (Eutychius of Alexandria), שציין כי בדרכם לירושלים הצטרפו לצבא הפרסי חיילים יהודים מטבריה, נצרת והגליל.
כאשר הצבא הפרסי הגיע לטבריה בשנת 614, התקיים משא ומתן בין מפקדי הצבא הפרסי לנכבדי טבריה, בראשות בנימין, ולאחריו התאחדו הכוחות היהודיים והפרסיים. מקורות נוצריים, שלא אומתו באמצעות ממצאים ארכאולוגיים, טוענים כי הצבא הפרסי-יהודי ביצע טבח בקהילה הנוצרית של טבריה והרס את כל הכנסיות בעיר. מרגע זה ניתן לראות במהלכים אלה מרד צבאי יהודי נגד השלטון הביזנטי. עוצמת התקוות היהודיות במרד זה ניכרת בפיוט מאותה תקופה, המכונה "באותו יום":
"ומלכים מארץ אדום יתמו / ויושבי אנטיוכיה ימרדו וישלימו / ומעזיה ושומרון ירוחמו"
בפיוט זה, "אדום" היא ביזנטיון, והערים שהוזכרו – אנטיוכיה, שומרון ומעזיה (הכוונה לטבריה) – הן אלו שבדרך כלל היו תחת שלטון ביזנטי אך כעת מרדו בו. הזיהוי של טבריה כ"מעזיה" נתמך במספר מקורות נוספים, כגון מכתב שנמצא בגניזת קהיר, בו משה בן אשר מתייחס לטבריה כאל "מעזיה טבריה העיר המפורסמת", ובנו, אהרון בן אשר, מזכיר אותה בפתח ספרו "ספר דקדוקי הטעמים" כ"מעזיה המכונה טבריה אשר במערב ים הגליל".
ב-614 לספירה, כוחות פרסיים בפיקודו של שהרבראז, בשיתוף עם נחמיה בן חושיאל ובנימין מטבריה, גייסו כוח מקרב יהודי טבריה והצליחו לכבוש את ירושלים. העיר נפלה ללא התנגדות משמעותית, ונחמיה מונה לשליט ירושלים. תפקידו כלל גם את ההכנות לבניית בית המקדש השלישי, ומאמציו התמקדו גם בשרטוט אילנות יוחסין להקמת כהונה חדשה שתתמוך בפרויקט זה.
השלטון הפרסי בארץ ישראל
השלטון הפרסי ניסה לשמור על איזון בין הקהילות הנוצריות והיהודיות בארץ וירושלים בפרט, דבר שהיה חיוני לשלטונם בשל קשריהם עם היהודים בבבל מצד אחד והנוצרים בארץ ישראל מצד שני. יהודים שהתגוררו בירושלים לפני הכיבוש הורשו להישאר, אך נאסרה הגירה של יהודים חדשים לעיר. עם זאת, בית כנסת קטן שנבנה במתחם הר הבית הפך לנקודת מחלוקת מרכזית במדיניות הפרסית בירושלים. הפרסים הורו על הריסתו של בית הכנסת. בית הכנסת שנבנה בהר הבית היווה סממן לרצון היהודי לבסס נוכחות מחודשת באזור המקודש, מה שיצר מתח רב בין היהודים לנוצרים. ההחלטה להרוס את בית הכנסת מעידה על הרגישות של הנושא בעיני השלטון הפרסי, שניסה להימנע מיצירת מתחים נוספים בין הקהילות השונות. המיקום של בית הכנסת באזור הקרוב להר הבית סימל את השאיפות היהודיות לחזור ולבנות את בית המקדש, דבר שהיווה איום עבור הנוצרים בעיר, שראו בהר הבית אתר מקודש עבורם בלבד.
הרס בית הכנסת נועד לשמור על האיזון העדין בין הקהילות ולהרגיע את המתיחות שנוצרה בעקבות הבנייה. במקביל, השלטון הפרסי ניסה לשקם את האתרים הנוצריים שנהרסו ולשקם את יחסיו עם הקהילה הנוצרית על ידי הפצת כתובות שציינו את פעולות השיקום. עם זאת, השאיפות היהודיות בהר הבית נותרו נושא נפיץ, והפרסים נדרשו להתנהל בזהירות כדי למנוע התלקחות נוספת בין הקבוצות הדתיות.
הנוכחות היהודית בהר הבית, אפילו באופן מוגבל כמו בניית בית הכנסת הקטן, המחישה את המתח בין הרצון היהודי לשוב למקום הקדוש לבין הצורך של השלטון לשמור על סדר.
למרות התקווה לשיקום ירושלים ולבניית בית המקדש, כעבור מספר חודשים בלבד פרץ מרד נוצרי בעיר. יהודים רבים, כולל נחמיה, נמלטו לקיסריה, שם חנו כוחות פרסיים בראשות שהרבראז. לאחר כיבוש קצר של העיר על ידי הנוצרים, שבו הפרסים והשתלטו על ירושלים לאחר מצור של 19 ימים. העיר עברה טיהור שבו נטבחו ונבזזו אלפי נוצרים, בעוד היהודים גורשו מהעיר באופן חלקי.
בשנת 617 שינו הפרסים את מדיניותם, כנראה בעקבות לחץ מצד נוצרים מסופוטמיים, והחלו להעדיף את הנוצרים על פני היהודים. לפי מקורות מסוימים, באותה תקופה נרצח נחמיה בן חושיאל יחד עם "מועצת הצדיקים" שלו. תיעודו של הבישוף הארמני סביאוס מתאר את המרד הנוצרי שהתרחש בירושלים, ואת הקרבות בין הכוחות השונים בעיר.
בגידת הפרסים בבני בריתם היהודים
השינוי הדרמטי ביחסה של פרס כלפי שותפיה היהודים נבע ממספר סיבות מרכזיות:
סיבות פנימיות: המלחמה הממושכת והרחבה בין פרס לביזנטיון דלדלה את משאביהן של שתי האימפריות וגרמה לאי שקט פוליטי מתמשך בצמרת השלטון של שתיהן. פרס, שנקלעה לקשיים כלכליים ופוליטיים כתוצאה מהמאבק הארוך, החלה לבחון מחדש את שותפויותיה ואת סדרי העדיפויות שלה.
מטרות המלחמה בארץ ישראל: בסופו של דבר, מטרתו המרכזית של הצבא הפרסי בדרכו דרומה דרך ארץ ישראל הייתה כיבוש מצרים. מבחינה דתית, כלכלית או אסטרטגית, ארץ ישראל עצמה לא הייתה בעלת חשיבות עבור מלך פרס, למעט העיר קיסריה, שהייתה נמל חשוב בים התיכון. בניגוד לנוצרים וליהודים, לפרסים לא הייתה כל זיקה דתית או מיסטית לארץ ישראל או לירושלים. לאחר שהדרך דרומה למצרים נפתחה, סבר המלך הפרסי שאין צורך לבזבז משאבים וכוח צבאי על שליטה בארץ ישראל. יתרה מכך, המשך שיתוף הפעולה עם היהודים, שהיו מיעוט בארץ, נגד הרוב הנוצרי, נתפס כבלתי מוצדק ולא יעיל.
שילוב של סיבות אלו הוביל לשינוי ביחסה של פרס כלפי היהודים. הצבא שהקים בנימין מטבריה פורק, והוטלו גזרות קשות על היהודים, ובמיוחד על יהודי ירושלים. תחילה נאסר על היהודים להתגורר באזורים מסוימים בעיר, בתי תפילה יהודיים נהרסו, ולבסוף נערך טבח באוכלוסייה היהודית בירושלים. שינוי זה סימן את קץ השותפות היהודית-פרסית והותיר את היהודים בעמדת חולשה קשה אל מול השלטון החדש.
חזרתו של הרקליוס וסופו של המרד
בשנת 628, עלה לשלטון בפרס קבאד השני, בנו של ח'וסרו השני. עם עלייתו לכס המלכות, הוציא קבאד להורג את אביו ואת כל אחיו, ובמהרה כרת הסכם שלום עם קיסר ביזנטיון, הרקליוס. במסגרת הסכם זה, החזיר קבאד לביזנטיון את השטחים שנכבשו על ידי אביו, כולל ארץ ישראל, והעביר לידי הרקליוס את הצלב האמיתי – הצלב שעליו נצלב ישו, שנלקח מירושלים בעת כיבושה בידי הפרסים בשנת 614.
הרקליוס לא השתהה, וחזר לארץ ישראל כדי לעלות לרגל אל הקבר הקדוש בירושלים. בשנת 629, הוא נכנס בראש צבאו לעיר טבריה. יהודי טבריה, שפחדו מנקמתו של הרקליוס בשל שיתוף הפעולה עם הפרסים, קיבלו אותו בחגיגיות רבה. בנימין מטבריה, שהיה מנהיג הקהילה היהודית המקומית, אירח את הקיסר בביתו. בנימין הודיע להרקליוס על כניעת צבאו היהודי וביקש חנינה הן לעצמו והן לחייליו, תוך בקשה להגנה על הקהילה היהודית. הרקליוס, לפחות באותו רגע, הסכים לבקשה והעניק להם הגנה. כשהוא עזב את טבריה בדרכו לירושלים, ביקש (או דרש) הרקליוס מבנימין להצטרף אליו.
אירוע קבלת פני הרקליוס בטבריה תואר בכרוניקה ביזנטית שנכתבה במאה ה-9 על ידי הנזיר תיאופנס המוודה.
הרקליוס נכנס לירושלים כמנצח, דרך שער הרחמים, כשהצלב האמיתי בידיו. בהגעתו, אנשי הקהילה הנוצרית והבישופים בירושלים ביקשו ממנו לנקום ביהודים, אותם האשימו במעשי טבח והרס שבוצעו בנוצרים בעת שיתוף הפעולה היהודי עם הפרסים. הרקליוס, לאחר ששוכנע, הביע את רצונו לנקמה, אך ציין כי אין ביכולתו לבטל את ההבטחה שנתן ליהודים בטבריה להגנה עליהם. בתגובה, אנשי הדת הנוצרים הציעו לקיים יום צום ותפילה, שאחריו ייפטר הקיסר מהתחייבותו כלפי היהודים. הרקליוס הסכים להצעה, ולאחר יום הצום, הוא הסיר את הגנתו על היהודים.
לאחר שהגנת הקיסר הוסרה, הנוצרים ביצעו טבח באוכלוסייה היהודית של ירושלים, ושורדי הטבח גורשו מהעיר ונאסר עליהם לחזור ולהתגורר בה.
סופו של בנימין מטבריה היה טראגי גם הוא. הרקליוס דרש ממנו להתנצר, ובנימין הסכים לכך, אם מתוך רצון או מתוך כפייה. טקס הטבילה התקיים באחד המנזרים בשכם. לאחר התנצרותו, לא ידוע מה עלה בגורלו של בנימין, וההיסטוריה שותקת בכל הנוגע להמשך חייו.
החשיבות ההיסטורית של מרד היהודים נגד הרקליוס
למרד היהודים נגד הביזנטים בהנהגת הקיסר הרקליוס היו השלכות משמעותיות על גורל היהודים, שהתבטאו בשתי תוצאות עיקריות:
- טבח נוצרים והרס כנסיותיהם: תיאורי טבח גדול בנוצרים והרס כנסיותיהם במהלך כיבוש ירושלים בידי הפרסים והיהודים מופיעים בכרוניקות נוצריות מהתקופה. הנזיר אנטיוכוס סטרטגיוס ממנזר מר סבא, שהיה עד ראייה לאירועים אלו, תיאר את הכיבוש בכרוניקה שלו "החרבת ירושלים" (Expugnatio Hierosolymae). סטרטגיוס מספר שלאחר כיבוש העיר, נערך טבח המוני בנוצרים. הוא מתאר כיצד היהודים חיפשו את הנוצרים שנותרו, כלאו אותם במערה באזור ממילא, והציעו להם חופש בתמורה להתגיירות. כשהנוצרים סירבו, היהודים קנו מידי הפרסים 4,518 שבויים נוצרים והוציאו אותם להורג. שאר הנוצרים, כולל הפטריארך זכריה, נלקחו לשבי בפרס. בנוסף, היהודים הרסו או שרפו את רוב הכנסיות בעיר. סטרטגיוס ראה בכיבוש הפרסי ובעונש שהוטל על ירושלים כגמול אלוהי על השחיתות שהתפשטה בקהילה הנוצרית. עם זאת, רוב ההיסטוריונים מתייחסים לתיאורי הטבח וההרס של סטרטגיוס כמוגזמים. חפירות ארכאולוגיות לא מצאו עדויות להרס מאסיבי של כנסיות, למעט פגיעות בכמה כנסיות בודדות. עם זאת, בחפירות שנערכו באזור ממילא בין השנים 1989 ל-1993, נתגלתה מערה עם שרידי עצמות אדם, המוערכים כשייכים לאלפי אנשים. חוקר העצמות, יוסי נגר, בדק את שרידיהם של 526 שלדים, והגיע למסקנה שרובם היו נשים, דבר המוביל להערכה שהגברים נטבחו והנשים נכלאו במערה. תיאורי הטבח הותירו רושם עמוק על העולם הנוצרי, והשפעתם נמשכה במשך דורות. הם שימשו בסיס לכתיבת כתבי שטנה נגד היהודים ולהתעמולה האנטי-יהודית שהתגברה בתקופות מאוחרות יותר.
- כפיית התנצרות: עד לימי הרקליוס, הכנסייה הקתולית נמנעה בדרך כלל מכפיית התנצרות על יהודים. עם זאת, התסיסה היהודית והמרידות המקומיות נגד השלטון הביזנטי הובילו להטלת גזרות קשות על היהודים, שכללו גם ניסיון לכפות עליהם המרת דת. גזרות אלו הופיעו כבר בתקופותיהם של שליטים כמו מארקיוס ופוקאס, ובמיוחד בזמנו של יוסטיניאנוס, אך אין עדויות לכך שהן נאכפו באופן גורף.
בתקופת הרקליוס חלה תפנית דרמטית, כאשר הוא הפך לשליט הראשון שהורה על המרת דת כוללת של כל היהודים. שינוי זה היה משמעותי מאוד, שכן לראשונה נכפתה התנצרות על כלל היהודים, לא רק כעונש למורדים, אלא כמדיניות רחבה יותר שהתייחסה לכלל היהודים כאל אשמים במרד נגד האל. מעתה ואילך, כפיית המרת דת הפכה לתקדים מסוכן, והשפעתה נמשכה שנים רבות, כשהיא מלווה בהאשמות מתמשכות נגד היהודים ובניסיונות לכפות עליהם את הנצרות.
ספר זרובבל
ספר זרובבל הוא יצירה אפוקליפטית מיסטית יהודית המתארת את הגאולה וביאת המשיח, והינו חלק ממדרשי הגאולה של ימי הביניים. למרות שהמועד המדויק של כתיבתו אינו ידוע, רוב החוקרים מעריכים שהספר מתייחס למרד היהודים נגד הרקליוס. יצירה זו נחשבת לחשובה במיוחד בשל השפעתה על תפיסת הגאולה והקץ ביהדות בימי הביניים ובראשית התקופה המודרנית.
על פי עלילת הספר, המלאך מיכאל נגלה לזרובבל בן שאלתיאל, מנהיג יהודי מהעת העתיקה, ומגלה לו את המתרחש באחרית הימים. הספר מתאר את דמותו של משיח בן יוסף, שמזוהה כאן כנחמיה בן חושיאל, המנהיג היהודי בזמן הכיבוש הפרסי של ירושלים בשנת 614 לספירה. דמות זו היא "מצביא המשיח" המוביל את היהודים במלחמה הסופית נגד כוחות הרשע, אך עליו למות בקרב כדי לפנות מקום לביאת משיח בן דוד, מנחם בן עמיאל. דמותו של נחמיה בן חושיאל קשורה לאירועים ההיסטוריים האמיתיים שקרו, והספר משלב בין התיאור ההיסטורי לבין החזון האפוקליפטי.
הספר עצמו הוא סוג של פסאודואפיגרפיה, כלומר יצירה שנכתבה במאה ה-7 אך מתייחסת לדמות מהעבר הרחוק, כדי להקנות לה אמינות נבואית. זהו מבנה חוזר במדרשי גאולה רבים, שמתחיל בתיאור של אירועים שהיו בעבר, ממשיך בתיאור ההווה של המחבר, ומסתיים בחזון על העתיד לבוא. ספר זרובבל מתאר את המלחמה בין הפרסים לביזנטים, שמזוהה עם מלחמת גוג ומגוג, ואת נפילתו של המנהיג היהודי במשיחיותו של נחמיה בן חושיאל. בכך משתקפת תחושת האכזבה שחוו היהודים מהברית עם הפרסים, שהובילה לשבר גדול לאחר תקופה קצרה של תקווה לגאולה.
הרקע ההיסטורי של הספר קשור ישירות למרד היהודי שנערך בזמן הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל בשנת 614. היהודים, בראשות נחמיה בן חושיאל ובשיתוף עם הפרסים, הצליחו לכבוש את ירושלים והחלו בתוכניות לבניית בית המקדש השלישי. תחושת המשיחיות והגאולה הייתה חזקה במיוחד, אך רק לאחר זמן קצר, הפרסים שינו את מדיניותם והחלו לתמוך בנוצרים. שינוי זה הוביל למפלתם של היהודים, להריסת בית הכנסת בהר הבית ולמותם של מנהיגי המרד, כולל נחמיה בן חושיאל.
אירועים אלה, שתוארו בחלקם בספר זרובבל, מתייחסים לאכזבה הגדולה של היהודים מהברית עם הפרסים והכישלון להחזיר את ירושלים לידיהם. הספר מתאר את נחמיה בן חושיאל כדמות משיחית שנועדה להוביל את העם היהודי לגאולה אך נאלצה להקריב את עצמה כחלק מהמאבק האחרון. דמותו של "ארמילוס", המלך הנוכרי הגדול בספר, מזוהה לעיתים עם דמויות היסטוריות כמו הקיסר הביזנטי פוקאס או הרקליוס עצמו, שראו את עצמם כאויבי היהודים ושותפים להרס העיר.
הספר מכיל גם דמויות מיסטיות אחרות, כמו חפציבה, אם המשיח מנחם בן עמיאל, דמות מיוחדת שאין לה מקבילה ברוב הסיפורים היהודיים, מה שגרם לחוקרים לשער כי יש כאן השפעות נוצריות, בעיקר בהקשר לדמותה של מרים, אם ישו. דמותה של חפציבה ממשיכה להוביל את המאבק לאחר מותו של נחמיה בן חושיאל, עד להגעת המשיח הסופי.
באופן כללי, הספר משקף את המציאות הפוליטית והדתית של התקופה – יהודים שחיו בתקופה של מתח ומשברים בין האימפריה הפרסית לביזנטית, עם תקווה קצרה להשבת השלטון בירושלים ולבניית בית המקדש, אך עם אכזבה מהפיכת הפרסים לצד הנוצרים. כל זה יוצר מסגרת סיפורית שבה האירועים ההיסטוריים מצטלבים עם תחזיות אפוקליפטיות של מלחמות קץ הימים וגאולה משיחית.
חוקרים רבים, כמו מיכאל אבי יונה, טוענים שהספר נכתב כהתייחסות ישירה לאירועים ההיסטוריים שהתרחשו בזמן הכיבוש הפרסי של ירושלים בשנת 614, ושבירת הברית עם הפרסים שגרמה ליהודים להישאר במצב של דיכוי וציפייה לגאולה. הספר נועד לשקף את התקוות הגדולות ואת האכזבה הקשה, תוך שהוא מציג חזון לעתיד שבו המשיח יבוא והעולם יתוקן.
במילון העברית הישראלית של אליעזר בן יהודה רשום על מנחם בן עמיאל כך:
"שע"פ, — °ומנחם1 בן עמיאל שמו של משיח: מה ראם קרנותיו גבוהות מכל בהמה והוא מנגח לימינו ולשמאלו כך מנחם בן עמיאל בן יוסף קרנותיו גבוהות מכל בהמה ומנגח לארבע רוחות העולם (פרקי דר"א יט). ובניסן יבא משיח בן דוד ושמו מנחם בן עמיאל ועליו אמר משה שלח נא ביד תשלח בגימטריא זה מנחם בן עמיאל מלך המשיח ויבאו עמו ז' רועים וח' נסיכי אדם וכו' ואלה הט"ו הטהורים והקדושים יחיו קודם כל המתים ויבאו אל המדבר אשר ברחו שם בני ישראל ומשה רבנו ע"ה בראשם (מ' אלדבי, ש"א י). ואז תצא חפצי בה אם מנחם במטה אשר נתן לה הבורא ית' ויפלו לפניה האומות פגרים כי יהרגו איש את אחיו ואת רעהו (שם). כבר אמרו בגמ': אהן מלכא משיחא וכו' ריב"ל אמר צמח שמו ר' יודן בריה דר' אייבו אמר מנחם שמו וכו' (ירוש' ברכ' ב ד). ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי (סנה' צח:)".
הכיבוש הערבי של ארץ ישראל
הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל וסוריה מיוחס בעיקר לניצחונות המכריעים של הצבאות המוסלמיים בקרבות, ובראשם קרב הירמוך. קרב זה נחשב לאחד הקרבות החשובים ביותר בהיסטוריה של הכיבוש האסלאמי, ואחרי הניצחון בו נשמטה סוריה רבתי מידי האימפריה הביזנטית. במהלך השנים, הניצחון המוסלמי קיבל ממדים מיתיים, כאשר הוא שימש להמחיש את עליונות האסלאם ואת אמונתם של המאמינים כי הם זוכים לתמיכתו של האל.
המציאות ההיסטורית, לעומת זאת, מציגה תמונה מורכבת יותר. המאה ה-6 והמאה ה-7 היו תקופות קשות מאוד בתולדות המזרח התיכון, שבהן התרחשו אסונות טבע רבים, מגפות, מלחמות בלתי פוסקות ומשברים כלכליים חמורים. האימפריה הביזנטית, למרות ניצחונה על האימפריה הסאסאנית בשנת 627, לא הייתה במצב טוב. הקיסר הרקליוס הצליח להחזיר את נכסי האימפריה במזרח, אך המחיר היה תשישות כלכלית וצבאית, והמצב התדרדר במהרה.
מהתיאורים של הכיבושים המוסלמיים של סוריה וארץ ישראל עולה כי ברוב המקרים, הכוחות המוסלמיים לא נתקלו בהתנגדות רבה. רוב הערים המרכזיות נפלו ללא מצור וללא קרב משמעותי. במקום זאת, נחתמו הסכמי כניעה עם תושבי הערים, שהעדיפו להיכנע על פני להילחם בצבא האסלאמי, בעיקר לאור העובדה שהאוכלוסייה לא ראתה סיבה לתמוך באימפריה הביזנטית שהייתה מחולקת ונתונה למשבר פוליטי ודתי מתמשך.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שהאוכלוסייה המקומית לא התנגדה לפולשים המוסלמיים הייתה הקרע הדתי הפנימי באימפריה הביזנטית. האוכלוסייה המזרחית של האימפריה הייתה ברובה מונופיזיטית, בעוד שהשלטון המרכזי תמך בנצרות האורתודוקסית. הקרע הזה יצר חוסר רצון לסייע לביזנטים נגד הפולשים, שכן המונופיזיטים ראו בכיבוש המוסלמי שינוי מרענן שאולי ישפר את מצבם הדתי.
בנוסף לכך, מערכות ההגנה הביזנטיות היו חלשות מאוד באותה תקופה. הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל וסוריה בתחילת המאה ה-7 הרס חלק גדול ממערך הביצורים של האימפריה, ומערכות אלו לא שוקמו לאחר חזרת השלטון הביזנטי. הצבאות המוסלמיים הצליחו לנוע ברחבי האזור כמעט ללא התנגדות, כאשר רבים מתושבי האזור בחרו להיכנע ולהסכים לשלטון המוסלמי.
החוקר משה שרון מציין כי מה שקבע את גורל סוריה וארץ ישראל לא היו הקרבות עצמם, אלא העובדה שערי המבצר הסוריות לא סגרו את שעריהן בפני הפולשים. רוב האוכלוסייה המקומית קיבלה את השלטון המוסלמי ללא התנגדות משמעותית. כתוצאה מכך, הכיבוש המוסלמי התבצע ללא קרבות ממושכים או מצורים קשים, והתהליך עבר באופן חלק יחסית.
הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל בשנת 614, כחלק מהמלחמות בין האימפריה הביזנטית והסאסאנית, היה גורם נוסף שהשפיע על הכיבוש המוסלמי המאוחר יותר. הפרסים הצליחו לכבוש את ירושלים ולשלוט במרכזי השלטון האזוריים, אך לא ביססו שליטה על אזורי הספר המדבריים. כתוצאה מכך, כאשר המוסלמים החלו בפשיטותיהם, לא הייתה עוד התנגדות מסודרת מצד הביזנטים, שהיו מותשים ממלחמות ממושכות עם הפרסים.
המלחמה הממושכת בין הביזנטים לסאסאנים התישה את הכוחות הביזנטיים ורוקנה את קופת האימפריה. לאחר נסיגת הפרסים וחזרת הביזנטים לשלטון, הם לא הצליחו לשקם את מערכות ההגנה באזור, ולא יכלו לשלם את שכרם של השבטים הערביים ששימשו כבעלי בריתם. שבטים אלו, כמו הע'סאנים, שהיו בעבר בעלי ברית נאמנים לביזנטים, כבר לא חשו מחויבים לתמוך בהם.
נפילת ירושלים לידי הערבים
הכיבוש הספציפי של ירושלים על ידי הצבא המוסלמי הוא נושא שהדעות ההיסטוריות לגביו חלוקות, והפרטים המדויקים אינם ברורים לחלוטין. עם זאת, מקורות מסוימים מצביעים על כך שהמצור על העיר החל לאחר ניצחון המוסלמים בקרב הירמוך בקיץ 636. המצור נמשך כשנתיים, כאשר ירושלים נותרה מנותקת מכל מרכז ביזנטי ונתונה בלב טריטוריה שנשלטה כמעט לחלוטין על ידי המוסלמים. תחילה פיקד על המצור עמר אבן אל-עאץ, ולאחר שנה הצטרף אליו אבו עוביידה בן אל-ג'ראח, מפקד הצבא המוסלמי בארץ ישראל, במטרה לזרז את נפילת העיר.
על פי המסורות המוסלמיות, תושבי ירושלים, לאחר מספר התקפות כושלות על החומות, נואשו וביקשו להיכנע רק בפני הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. הח'ליף הגיע לשערי העיר כשהוא רכוב על גמל ולבוש בגדים פשוטים. התנהגותו הצנועה עוררה תשומת לב, אך עומר הסביר את בחירתו בגדים הפשוטים בכך שחשש "שאגדל יותר מדי בעיני עצמי". ישנם תיאורים לפיהם הפטריארך סופרוניוס, שראה את עומר, אמר:
"הנה הוא השיקוץ המשומם אשר עליו ניבא דניאל, עומד במקום הקדוש".
בהיסטוריה המוסלמית נשמר נוסח חוזה הכניעה, המכונה אמאן או כתב חסות. בנוסח זה מובטח לתושבי ירושלים ביטחון על נפשם ורכושם, חופש פולחן והגנה על כנסיותיהם, אך נאסר על יהודים להתיישב בעיר. כמו כן, תושבי העיר נדרשו לשלם את מס הג'זיה ולהוציא את החיילים הרומאים מהעיר. ההסכם הדגיש את חובת התשלום, אך גם את הביטחון שניתן לתושבים שנשארו.
על פי המסורת, כאשר הגיע זמן התפילה במהלך ביקורו של עומר בכנסיית הקבר, הציע לו הפטריארך סופרוניוס להתפלל בכנסייה. עומר סירב, מתוך חשש שעצם תפילתו שם תהפוך את המקום לקדוש גם למוסלמים, מה שיוביל לסכסוכים בעתיד. הוא בחר להתפלל בחוץ, במקום בו נבנה לימים מסגד עומר.
הכיבוש המוסלמי אפשר גם את חידוש היישוב היהודי בעיר, בפעם הראשונה מאז הגירוש שהיה לאחר מרד הרקליוס. מקורות מהגניזה הקהירית מצביעים על כך שהח'ליף עומר התיר ל-70 משפחות יהודיות מטבריה להתיישב בירושלים. כאשר ביקר בהר הבית, מצא אותו במצב ירוד מאוד, לאחר ששימש במשך מאות שנים כמזבלה. בעקבות כך, עומר הורה מיד על ניקוי יסודי של המקום. לפי מוג'יר א-דין אל-עליימי (1456-1522), חוקר איסלאמי והיסטוריון ידוע של ירושלים, ליהודים היה תפקיד מרכזי בניקוי האזור. נוסף לכך, הם סייעו לח'ליף עומר לזהות את האתרים הקדושים בהר. לאחר מכן, היהודים עבדו כמשרתים וכמנקים במסגדים שהוקמו במקום. מוג'יר א-דין משער כי היהודים עשו זאת כדי לזכות בגישה להר הבית ולהתפלל "במקום שבו עמד פעם בית המקדש", כך לפי דבריו.
באותה תקופה, לא ראו המוסלמים בנוכחות היהודים בהר הבית בעיה, שכן המקום עדיין לא הוכרז כקדוש לאסלאם. ישנם מספר היסטוריונים מימי הביניים שטוענים כי היהודים קיבלו אישור לבנות בית כנסת על הר הבית. הבישוף סביאוס, שציין שבאותה תקופה היה מושל יהודי להר הבית, ציין גם כי המבנה הראשון מעץ שהוקם באתר שבו עמד המקדש היה בית כנסת. לפי דבריו, לפני שהמבנה הושלם, המוסלמים תפסו את האתר והעבירו ליהודים שטח חלופי בהר הבית. המצב השתנה עם השלמת כיפת הסלע בערך בשנת 690 והקמת מסגד אל-אקצא בשנת 705, אשר ביססו את קדושת הר הבית באסלאם. בשנת 720, החליף האומיי עומר אבד אל-עזיז אסר על יהודים להתפלל בהר הבית, וסיים את התקופה הקצרה שבה יכלו היהודים להתפלל במקום לאחר 600 שנה.
לאחר הכיבוש, המוסלמים שמרו על החלוקה המנהלית הביזנטית של ארץ ישראל, אך העבירו את המרכז השלטוני מקיסריה ללוד, ובהמשך לרמלה. תחילה קראו המוסלמים לירושלים בשם איליא, שהוא קיצור לשמה הלטיני של העיר, איליה קפיטולינה, ובהמשך החלו להשתמש בשמות כמו "בית אל-מקדס" ו"אל-קודס", המצביעים על עברה היהודי והקדוש של העיר.
ההיסטוריוגרפיה המוסלמית המתארת את כיבוש ארץ ישראל וירושלים עוטה אופי מיתי וספרותי, ותיאורים אלו הם לרוב סיפורי עם. גויטין טען כי האגדות הללו שיקפו את השינוי ההיסטורי, אך הן אינן מדויקות, וההיסטוריון מוג'יר א-דין הדגיש כי ההיסטוריה המוסלמית המוקדמת היא במידה רבה בדיונית. על פי המסורות המוסלמיות, הח'ליף עומר בנה מסגד פשוט על הר הבית לאחר כיבוש ירושלים. ההיסטוריון קפל ארצ'יבלד קרסוול ציין כי מסגד עומר היה בניין עץ צנוע, שתיאר נוסע צרפתי שביקר בירושלים בשנות ה-60 של המאה השביעית. המסגד נבנה בסמוך לחומה המזרחית, והוא תיאר אותו כבית תפילה שהכיל עד 3,000 איש.
לקריאה נוספת
- Moments in the land of Israel | c.690: The unlikely presence of a synagogue in the Temple Mount, רבי שלמה פריירה, מתאריך ה-4 לספטמבר 2022.
- מְנַחֵם, מילון מילון העברית הישנה והחדשה, אליעזר בן יהודה.
הערות שוליים
- Edward Lipiński (2004). Itineraria Phoenicia. Peeters Publishers. pp. 542–543.
- Uri Stoyanov (January 2011). "Archaeology Versus Written Sources: the Case of the Persian Conquest of Jerusalem in 614". academia.edu.p353.
- עודד אבישר – ספר טבריה – הוצאת כתר 1973, עמ' 90-91
- Hagith Sivan – From byzantine to persian Jerusalem: Jewish perspectives and jewish/christian polemics – Greec, Roman and Byzantine
- Studies 41(2000) pp 277-306
- מיכאל אבי יונה ב-יואל רפל – תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון תש"מ עמ' 359-364
Gunter Stemberger – Judaica Minora II- Texts and studies in ancient judaism, ed Mohr Siebeck, 2010
B. Abrahamson & J. Katz – The persian conquest of Jerusalem in 614 CE compared with the Islamic conquest of 638 CE: its messianic nature and the role of the jewish exilarch – Studies in History and Judisprudence July 16 2004 - Cecil Roth – The world hystory of the Jewish people – Massadah 1966 vol 2, pp 53-55
- Yossi Nagar – Human skeletal remains from the Mamilla cave, Jerusalem – Israel Antiquites Authority
- The Armenian History, attributed to Sebeos.
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
