עליית 1830 היא כינוי לגל עלייה רחב של יהודים מאלג'יריה לארץ ישראל בין השנים 1830–1837. העלייה נבעה מצירוף של זעזועים פוליטיים, רדיפות ואלימות פנימית בקהילות היהודיות באלג'יריה, לצד תחושת סכנה תרבותית וחברתית בעקבות הכיבוש הצרפתי המתהווה. במקביל, התעוררה ציפייה משיחית לקראת שנת ת"ר (1840), שהתבססה על אירועים שהובנו כסימנים לגאולה מתקרבת. מאות משפחות עלו והתיישבו בגליל, בעיקר בצפת ובטבריה, ונמנו במפקדי התקופה. העלייה תועדה במקורות יהודיים, עות'מאניים ומיסיונריים כאחד, והיא מהווה נדבך חשוב בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה זו.
רקע היסטורי
בראשית המאה ה־19 חיו יהודי אלג'יריה תחת שלטון הדאי המוסלמי, אשר ניהל מערכת קשרים מורכבת עם הקהילה היהודית המקומית. ההנהגה היהודית נשלטה בידי שלוש משפחות מרכזיות – בושערה, בוג'נאח וכהן בכרי – שהחזיקו בתואר "מוקדם" (ראש העדה) ועסקו בסחר ימי מסועף. בידיהן היה צי של אניות שעסק ביצוא חיטה, שעורה, צמר ועורות לאירופה, בזיכיונות שקיבלו מהשלטון. חלק מהחוקרים סבורים כי מנהיגים יהודים אלה שימשו גם כמתווכים סמויים בין הדאי לשודדי ים צרפתים ואלג'יראים. קשריהם עם הקונסולים של מדינות אירופה והחשד לשיתוף פעולה עם אינטרסים זרים עוררו את זעמם של גורמים קנאים מוסלמים, ובמיוחד של היניצ'רים ואנשי צבא בכירים.
המתיחות הובילה לרצח נפתלי בוג'נאח, ראש העדה היהודית, בא' בתמוז תקס"ה (1805). הרצח סימן את תחילתה של פרשה אלימה נגד יהודים, שכללה הרג, ביזה ושריפת בתי כנסת: "ביום שבת קודש נהרגו נערים וזקנים בבתי כנסיות… קמו עלינו משבעים אומות… נתנו עינם בכוס כסף וזהב ואבנים טובות… לא השאירו בבתים אפילו המסמרות… ונשארו ערומים… ונטלו הפרקמטיא שהיו להם בחנויות… באו הנוצרים על־ידי המלכות והוציאו את ההרוגים וגררו אותם בשוקים". הדאי עצמו נרצח כעבור חודשיים, והשלטון עבר לידי אחמד דאי, עריץ אכזרי. בתוך כך החריף המאבק הפנימי בתוך הקהילה היהודית על תפקידי הנהגה וזכויות סחר, ונרשמו התנקשויות נוספות, בהן רצח דוד דוראן, המוקדם החדש, ב־1811, ורצח רבה של אלג'יר ר' יצחק אבולכיר.
בתוך מציאות זו נשמר חיבור רגשי־דתי עמוק לארץ ישראל, שראה בארץ מוצא קדושה וגאולה. המצב הקשה במולדת, לצד הציפייה המשיחית הגוברת עם התקרבות שנת ת"ר (1840), הפכו את העלייה לארץ ישראל בעיני רבים לא רק לפתרון מציאותי אלא גם לצעד רוחני.
פרשת בכרי-בוג'נאח
פרשת בכרי־בוג'נאח (בצרפתית: L'affaire Bakri-Busnach) הייתה סכסוך מסחרי־פוליטי ממושך בין צרפת לאלג'יריה בראשית המאה ה־19, שבמרכזו עמדו חובות עצומים שצרפת חבה לחברה מסחרית בבעלות שתי משפחות יהודיות מאלג'יריה – בכרי ובוג'נאח. המשפחות, שמוצאן בליבורנו שבאיטליה, היו חלק מגל הגירה של יהודים ספרדים שהתיישבו בצפון אפריקה החל מהמאה ה־17, ופיתחו מערכת קשרים כלכלית־פוליטית הדוקה עם הדיי, השליט המוסלמי של אלג'יריה מטעם האימפריה העות'מאנית. בסוף המאה ה־18 הקימו השתיים חברה שהייתה מעורבת באופן עמוק בסחר הבינלאומי, ובמיוחד באספקת מזון – בעיקר חיטה – לצרפת, לרבות לצבאו של נפוליאון.
במהלך שנות ה־80 וה־90 של המאה ה־18 צברה צרפת חובות של מיליוני פרנקים כלפי חברת בכרי־בוג'נאח. מאחר שהחברה מימנה את פעולתה מהלוואות שקיבלה מהשלטון האלג'יראי, הפכו החובות של צרפת לחוב מדיני לכל דבר. הסכסוך הכלכלי הפך למוקד מתח בין המדינות, כאשר צרפת התחייבה במספר הזדמנויות להסדיר את החוב אך לא קיימה את התחייבויותיה. בשנת 1800 נעצרו בפריז סוכני החברה יעקב בכרי ושמעון אבוקאייה לאחר שניסו ללחוץ על הממשלה הצרפתית להסדיר את החוב. בעקבות התערבות מדינית שוחררו, וצרפת הסכימה לשלם 3.7 מיליון פרנק מתוך שמונה מיליון, אך גם התחייבות זו לא כובדה במלואה. בהסכם משנת 1801 הכירה צרפת רשמית ביתרת החוב אך המשיכה להימנע מהעברת התשלומים. אחד מהנימוקים שהציגה היה שחברת בכרי־בוג'נאח מקיימת קשרים מסחריים עם בריטניה, יריבתה של צרפת באותה תקופה.
הסוגיה נותרה בלתי פתורה במשך למעלה מרבע מאה. בשנת 1826 שלח שליט אלג'יריה חוסיין דאי מכתב לשר החוץ הצרפתי בדרישה להסדיר את החוב, ובתגובה הוקמה ועדה צרפתית שהכירה בחוב שהאמיר ל־14 מיליון פרנקים, כולל ריבית. אף שנחתם הסדר חדש לתשלום שבעה מיליון פרנקים בלבד, גם הסכם זה לא קוים.
שיאו של המתח הגיע ב־30 באפריל 1827, אז התקיים כנס רשמי באלג'יר בהשתתפות קונסולים וסוכנים זרים, ובמהלכו שאל חוסיין דאי את הקונסול הצרפתי אם צרפת החלה בהעברת הכספים. כאשר קיבל תשובה שלילית, הכה את הקונסול בפניו באמצעות מניפה שהחזיק בידו – מעשה שזכה לשם "תקרית המניפה". בגרסה אחרת, נטען כי ביקש לגרש זבוב ופגע בקונסול בטעות. כך או כך, ממשלת צרפת ראתה באירוע עלבון חמור לדרג הדיפלומטי שלה, ודרשה התנצלות. משהדאי סירב, פתחה צרפת במצור ימי על אלג'יר שנמשך שלוש שנים.
המצור, שפגע גם בכלכלה הצרפתית, גרם לצרפת לנסות לגייס מתווכים בינלאומיים, אך ללא הצלחה. לבסוף, בשנת 1830, פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה אותה (וכך החלה קולוניאליזם צרפתי של 130 שנים). אף שהפלישה נבעה ממספר שיקולים, פנימיים ובינלאומיים, פרשת בכרי־בוג'נאח הייתה אחד הגורמים המידיים לפלישה, ושימשה קאזוס בלי רשמי לפעולה הצבאית.
המניעים הדתיים-משיחיים לעלייה
המניעים הדתיים לעלייה מאלג'יריה בשנות ה־30 של המאה ה־19 התבססו בראש ובראשונה על תחושת קִרבה ממשית לגאולה ועל התעוררות משיחית רחבת היקף, שבלטה במיוחד עם התקרבות שנת ת״ר (1840). התאריך הזה נתפס בעיני רבים מבני יהדות צפון אפריקה, ובעיקר באלג'יריה, כנקודת זמן מכרעת שבה עתידה הגאולה להתממש. כתבים קבליים כמו אלו של ר׳ משה תורג׳מן, שחי ופעל בצפון אפריקה באותה תקופה, מבטאים בבירור את הציפייה המשיחית שהתעצמה והכתיבה את הלך הרוח הדתי של הקהילה. אל התחושה הזו נוספו שמועות על תופעות פלאיות שאירעו בירושלים — בראשן הדיווחים על קולות מסתוריים שנשמעו במסגד שעל חורבות הר הבית בשנת תקצ״ה (1835), ואשר התפרשו כהתגלות אלוקית או רמז שמיימי לגאולה קרובה.
הסיפור על האירועים בהר הבית נפוץ במהרה ברחבי צפון אפריקה והתקבל כהוכחה חיה להתערבות משמים. המיסיונר פרדיננד כריסטיאן אוולד תיאר את תגובת הקהילות ברובע היהודי בתוניס:
״ברובע היהודי גיליתי התרגשות גדולה בקרב היהודים. כשחקרתי על כך סופר לי שנתקבל מכתב בביתו של אחד הרבנים הראשיים כאן מאת רב באורן [אלג'יר] המסתמך על ידיעה שקיבל מירושלים והיא, כי במסגד הבנוי על חורבות מקדש שלמה נשמעו קולות רעש. המוסלמים שנכנסו לראות מאין בא הקול נפלו על פניהם ומתו. לאחרים שבאו בעקבותיהם קרה כמעשה הראשון. לאחר מכן נקראו היהודים לבוא. כשנכנסו למקום שמעו קול דובר: 'חזרו בתשובה בית ישראל כי בעוד שנתיים יבוא'״.
דיווח זה, שנתפס כעדות חיצונית למה שחוו רבים כמציאות פנימית ברורה, התקבל בהתלהבות ובלבה את התשוקה הדתית לשוב לארץ ישראל.
אל התחושות הללו נוספה גם פרשנות דתית לאירועים הפוליטיים באותה תקופה. כיבוש ארץ ישראל וסוריה בידי מוחמד עלי ממצרים נתפס בעיני יהודים רבים כסימן נוסף לגאולה המתקרבת. לפי עדויות של מיסיונרים בני התקופה, כדוגמת פרדיננד אוולד ויוסף וולף, כיבוש זה חיזק את האמונה בקרב היהודים שמדובר בתקופה של ״חבלי משיח״ וכי שלטון חדש בארץ ישראל עשוי לבשר על תחילתו של עידן גאולי. גם היתר שהעניק איברהים פחה ליהודים בשנת 1834 לתקן את בתי הכנסת בירושלים, לאחר שניזוקו במרד הפלאחים וברעש אדמה, הובחן כתופעה יוצאת דופן — שכן עד אז היה איסור מוחלט על שיפוץ מבני תפילה יהודיים תחת שלטון מוסלמי. האפשרות לבנות או לשפץ בתי כנסת בעיר הקודש נתפסה כסימן ברור להתקרבות הגאולה והעניקה תוקף נוסף לתפיסות האפוקליפטיות שרווחו בקהילות.
מניעים אלו — תחזיות קבליות, אירועים פלאיים, ותמורות פוליטיות שזוהו כסימנים משיחיים — חברו יחד לחזון דתי עוצמתי שראה בעלייה לארץ ישראל לא רק משאת נפש עתיקה אלא חובה רוחנית דחופה. רבים ראו בעצם העלייה מעשה של שותפות בגאולה וביטוי אמוני עמוק, תוך מוכנות לעזוב את ביתם, את רכושם ואת ביטחונם כדי להתקרב פיזית למקום שבו, לדעתם, תתרחש ההתגלות העתידית.
תיעוד העלייה
המידע ההיסטורי על עליית 1830 נתמך בתיעוד מגוון, הכולל תעודות עות'מאניות, מפקדים רשמיים ועדויות של משקיפים בני התקופה. במסמך עות'מאני רשמי המתייחס לרעש האדמה שפקד את צפת בשנת 1837, צוין כי 2,158 איש נספו, מתוכם 1,507 נתינים עות'מאניים ו־651 נתינים זרים. בין הנתינים הזרים נמנו 73 צרפתים, שניתן לזהותם כעולים יהודים מאלג'יריה שהיו תחת חסות קונסולרית צרפתית. בהתחשב במספר הנתינים העות'מאניים היהודים שנהרגו, רובם ספרדים, עולה כי ערב רעש האדמה חיו בגליל כ־400 משפחות יהודיות יוצאות אלג'יריה לפחות. מפקד מונטיפיורי משנת 1839, שנערך כשנתיים לאחר הרעש, מנה 190 משפחות ו־4 יחידים יוצאי אלג'יריה שהתיישבו בצפת, טבריה, חיפה, עכו ויפו. אולם בשל ממדי ההרס בצפת ובטבריה והשפעתו על האוכלוסייה, סביר שהנתונים במפקד אינם משקפים את מלוא היקף העלייה.
מקור חשוב נוסף לתיעוד העלייה מצפון אפריקה הם דיווחיהם של מיסיונרים נוצרים שפעלו באותה תקופה בארץ ישראל, בצפון אפריקה ובתחנות מעבר באגן הים התיכון. המיסיונרים היו שליחי "החברה המיסיונרית הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים", שראו בעלייה היהודית לארץ סימן לתחילתו של תהליך שיבת ציון לקראת בואו השני של ישו. לשם כך עקבו מקרוב אחר תנועות העלייה, קיימו קשר עם העולים ותיעדו את מניעיהם. המיסיונר הדני ג'ון ניקולייסון דיווח בדצמבר 1832 על קבוצת כ־180 יהודים מאורן שבאלג'יריה, שפגש בביירות בדרכם לארץ ישראל. הוא כתב כי נפגש עמם וניסה למכור להם ספרי תנ"ך, ללא הצלחה, וציין כי "המניע לעלייתם קשור בהכרתם בקדושתה של הארץ ובציפייתם להופעתו הקרובה של המשיח".
גם המיסיונר פרדיננד כריסטיאן אוולד דיווח על קבוצות עולים יהודים מצפון אפריקה בדרכן לארץ ישראל, והסביר כי כיבוש הארץ בידי מוחמד עלי נתפס בעיניהם כאות משיחי. במקביל, יוסף וולף, מיסיונר מומר שפעל ממלטה, כתב בשנים 1834–1835 על שיירות עולים שנעו מצפון אפריקה לארץ מתוך אמונה כי משיח בן דוד עומד להופיע. דיווחיהם של מיסיונרים נוספים, כמו אנדרו בונאר ורוברט מק־צ'יין, מתארים את העלייה מצפון אפריקה כגל שהתעצם בשנים 1832–1837, ונחלש לאחר מכן. תפיסותיהם של העולים, כפי שהובנו בעיני המיסיונרים, התמקדו בציפייה לגאולה ובתפיסה היסטורית־דתית של שיבת ציון. מסמכים אלה מספקים עדויות חוץ־יהודיות חשובות להבנת היקפה ואופייה של העלייה.
הקליטה בארץ ישראל
העולים מצפון אפריקה נתקלו בקשיים משמעותיים עם הגיעם לארץ ישראל, ובייחוד בירושלים. המרכזיות של ההנהגה הספרדית בירושלים, שמוצאה היה בעיקר מתורכיה והבלקן, הביאה לכך שהתמיכה הכלכלית שנאספה בארצות מוצא שונות חולקה לפי סדרי עדיפות קיימים, שלא לקחו בחשבון את גידול האוכלוסייה בעקבות גל העלייה. העולים מצפון אפריקה דרשו להשתלב בחלוקת הכספים באופן שוויוני, לפי מכסת נפשות, בדומה למקובל אצל האשכנזים. ההנהגה בירושלים דחתה דרישה זו בטענה שהכספים המגיעים מצפון אפריקה אינם מיועדים לקיום אישי אלא לשימושים כלליים, כמו תשלומי שוחד לשלטונות, מיסים, החזקת ישיבות ותמיכה בחכמים. כתוצאה מהתסכול הגובר, רבים מהעולים העדיפו לנטוש את ירושלים ולפנות להתיישבות בגליל, בעיקר בצפת ובטבריה, שם נדרשו לפחות מעורבות במנגנון החלוקה הירושלמי.
בתגובה למצב הקשה של העולים, נשלחו בשנות ה־30 שני שליחים (שד"רים) לצפון אפריקה לגיוס כספים ולתיאור מצוקות הקהילה. הראשון שבהם היה ר' יעקב תורג'מן, ואחריו נשלח ר' יהודה זרחיה אזולאי, יליד מרוקו. האחרון הרבה למתוח ביקורת על ההנהגה הספרדית בירושלים, ותיאר את יחסה כלפי יוצאי צפון אפריקה כבלתי הוגן ונוקשה. בניגוד לציפיות, תגובת קהילות מרוקו לא תמכה בטענותיו. מכתב מראשי קהילת טיטואן שהופנה אליו מבטא הסתייגות חריפה מדבריו ותמיכה מוצהרת בהנהגת ירושלים. המכתב כולל גינוי פומבי על הוצאת דיבה, תוך שהוא מדגיש את חובת השמירה על כבוד ארץ ישראל, גם במחיר העלמת עוולות. בין הדברים נכתב:
"מר לנו מר כי חזות קשה הוגד לנו את אשר שלח רסן לשונו… בשוט לשון לחרף ולגדף מערכות אלקים חיים… לדבר סרה על כל קהלות הקודש… ולהטיל מום בקודשים… שלא ניתנו ליאמר ולא להעלותם בספר… כי הן רבים עתה עם הארץ בשמעם את הקול מתוך החשך, קול המיצר לישראל נעשה רו"ש ולענה. יאמרו הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי ומשש קול האר"ש ודברי חכמים בנחת נשמעים ובפרט חכמי א"י תוב"ב. ועל הכל אנחנו מחשים והיינו מעלימ"י העי"ן לחלוק כבוד לארצנו עיר האלוד'ים סלה, שאפי'[לו] שפחת שרי, שרתי במדינות א"י תוב"ב אנחנו חייבים לחלוק לה כבוד. ומה גם כי כבוד אלודיים הסתר דבר [ההדגשה במקור] זו היא הסיבה שלא רצינו לפרסם הדבר ולחלל ה' ברבים… לא נוכל עוד להתעלם כי הוא המפסיד לכל עם הארץ לבלתי ייתנו צדקות ה'… כי שנאה מקלקלת את הצורה… חטאת יהוד"ה [אזולאי] כתובה בעט ברזל וכו'… לא בחיל ולא בכח, כי אין כוחו אלא בפיו".
מכתב זה אינו רק ביטוי לאכזבה מהתנהלות השד"ר, אלא גם הכרזה על נידויו המלא מצד קהילתו, תוך התחייבות להמשיך ולתמוך בירושלים. ההנהגה בצפון אפריקה העדיפה לשמר את כבודה של העיר הקדושה והנהגתה המסורתית, גם במחיר ויתור על טובתם המיידית של העולים בני ארצם. עבורם, פגיעה במעמדה של ירושלים בעיני הציבור הרחב נתפסה כבעיה חמורה יותר מהפערים הפנימיים שנחשפו.
סיכום
עליית 1830 הותירה חותם ניכר על היישוב היהודי בארץ ישראל בשנות ה־30 של המאה ה־19, והשפיעה על התפתחותו החברתית, הדמוגרפית והמדינית. אחד ההישגים המרכזיים של העלייה היה חיזוקו של היישוב הספרדי בגליל, בעיקר בערים צפת וטבריה. העולים, שבאו בקבוצות משפחתיות גדולות, ייסדו קהילות מגובשות והזרימו רוח חדשה ליישוב הוותיק. עד לרעידת האדמה של 1837 הייתה נוכחותם בולטת, ובמקומות מסוימים אף דומיננטית, בקרב האוכלוסייה היהודית.
מבחינה דמוגרפית, גל העלייה יצר שינוי ניכר במפת ההתיישבות היהודית בארץ. מספר היהודים בגליל, ובעיקר בצפת, עלה באופן חד, והאזורים שסבלו בעבר מהגירה שלילית קיבלו חיזוק משמעותי. לצד זאת, נוספו קהילות חדשות גם בעכו, חיפה, יפו וצידון, ערים שהפכו לבסיסי התיישבות חשובים ליהודי צפון אפריקה ולחלק בלתי נפרד מהמארג החברתי של היישוב הארץ־ישראלי. פיזורם של העולים בערים אלו הוסיף גיוון תרבותי וזהות ייחודית לחברה היהודית המקומית.
בעיר חיפה באופן ספציפי, האוכלוסיה החדשה הגדילה משמעותית את הדמוגרפיה היהודית בעיר. הגרעין המרכזי והמשמעותי של העולים שהגיעו מאלג'יר בשנת 1833, 18 משפחות לפי מפקד מונטיפיורי, היה מהעיר אוראן. בשנת 1839 חיו בחיפה בסך הכל 136 יהודים – מתוכם 116 ספרדים, שמחציתם מאוראן.
מעבר להשפעות המקומיות הישירות, העלייה חיזקה את הזיקה בין קהילות יהודיות בצפון אפריקה לבין ארץ ישראל. קשר זה לא נותר ברמה הרוחנית בלבד, אלא התבטא גם בתמיכה מוסדית, שליחת שליחים, והתגייסות מתמדת של הקהילות בגולה לטובת יישוב הארץ. אף כאשר נתגלעו מחלוקות פנימיות, כמו בענייני חלוקת כספים, ניכרה עמידה עקבית של קהילות צפון אפריקה לימין ארץ ישראל והנהגתה, תוך התעלמות מבעיות מקומיות מתוך תחושת שליחות וכבוד ליישוב הקדוש.
השפעה נוספת ומורכבת של העלייה הייתה ראשיתו של קשר בין יהודי ארץ ישראל לשלטון הצרפתי, באמצעות המוסד של חסות קונסולרית. רבים מהעולים מאלג'יריה הגיעו כשהם נהנים מחסות צרפתית, תוצאה של המעבר לשלטון צרפתי באלג'יריה. חסות זו שימשה להם אמצעי משפטי והגנה מסוימת מול השלטונות העות'מאניים, והציבה יסודות מוקדמים לקשרים מדיניים שיהפכו בעתיד לחלק בלתי נפרד מהמציאות הקולוניאלית במזרח התיכון. העלייה, על כן, שיקפה לא רק תנועה אנושית ודתית אלא גם תחילתה של מציאות מדינית חדשה.
לקריאה נוספת
- אריה מורגנשטרן, "השיבה לירושלים: חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה", ירושלים: הוצאת שלם, התשס"ז.
- חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, ירושלים: מוסד ביאליק, כרך 2, תשכ"ה, עמ' 66-72.
- רוזנסטוק, מורטון. בית בכרי ובוג'נאח: פרק מתוך תולדות המסחר של אלג'יריה, מחקרים חברתיים יהודיים 14 (1952): עמ' 343–364.
- נועם רגב, "והיכו שורשים", הוצאת ועד העדה הספרדית בחיפה.
