הפרושים היו קבוצה דתית וחברתית מרכזית ביהדות בתקופת הבית השני, שהתאפיינה בהשקפת עולם שהדגישה את התורה שבעל פה לצד התורה שבכתב. הם ראו בלימוד התורה, בפרשנותה ובהתאמתה למציאות המשתנה עיקרון יסודי, והאמינו כי הסמכות ההלכתית נתונה בידי חכמים ולא רק בידי הכהונה והאצולה האריסטוקרטית. עמדתם הדתית עמדה בניגוד לגישת הצדוקים, שהתנגדו לפרשנות התורה שבעל פה ודגלו בפרשנות פשטנית יותר של הכתובים. הפרושים הדגישו את חשיבות קיום המצוות בחיי היום-יום של כל יהודי, ולא רק במסגרת הפולחן במקדש, מה שהפך את תורתם לנגישה ורלוונטית לרוב העם.
השפעתם הרחבה נבעה בין היתר מכך שהם זכו לתמיכה עממית משמעותית, והיוו גורם מרכזי בעיצוב חיי הדת ביהודה. אף שלא שלטו באופן ישיר במוסדות הכוח הפוליטיים, הם הצליחו לאורך השנים להשפיע על קבלת ההחלטות דרך השפעתם על הציבור הרחב. עמדותיהם הפכו לדומיננטיות במיוחד לאחר חורבן הבית השני, כאשר המערכת הדתית שהקימו, שהתבססה על חכמי התורה ועל הסנהדרין, הייתה לבסיס היהדות הרבנית שהתפתחה בארץ ישראל ובגולה.
רקע היסטורי
התקופה שבה צמחו הפרושים כזרם מובחן הייתה תקופה של שינויים פוליטיים, חברתיים ודתיים עמוקים ביהודה. לאחר הכיבוש ההלניסטי של המזרח התיכון, התרבות היוונית החלה לחדור לכל תחומי החיים, כולל בקרב היהודים. החשמונאים, שעלו לשלטון לאחר המרד נגד היוונים, ניהלו מאבק מתמשך בשאלת זהותה של יהודה—האם תישאר מחויבת למסורת אבותיה או תושפע מהתרבות ההלניסטית הדומיננטית. שליטי בית חשמונאי, שהתבססו גם כמלכים וגם ככהנים גדולים, החזיקו בכוח רב, וניסו לעצב את החברה היהודית בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלהם.
בתוך מציאות זו נוצרו מחלוקות פנימיות חריפות בין הקבוצות השונות ביהודה, כאשר הוויכוחים נסובו סביב פרשנות התורה, היחס למקדש ולכהונה, והמדיניות כלפי שלטון זר. הצדוקים ייצגו בעיקר את האריסטוקרטיה הכוהנית ונקטו בגישה שמרנית שהתנגדה לכל הרחבה של התורה מעבר לכתובים. לעומתם, קמו קבוצות אחרות, שהתנגדו להגמוניה הכוהנית וראו צורך בפרשנות וביישום דינמי של התורה. המתחים בין הקבוצות החריפו במיוחד כאשר שליטים חשמונאים ניסו לכפות את תפיסת עולמם הדתית והמדינית, מה שהוביל לעימותים ממושכים בין המחנות.
השלטון הרומי, שהחל להתערב בנעשה ביהודה והפך אותה לפרובינקיה רומית, העמיק עוד יותר את הקרע בחברה היהודית. מגזרים מסוימים ביקשו לשתף פעולה עם הרומאים, מתוך הכרה בכך שאין ביכולתם להילחם במעצמה האדירה, בעוד אחרים דגלו בהתנגדות לשלטון הזר, אם באמצעים פוליטיים ואם במאבק גלוי. בתוך מציאות זו, הזרמים השונים ביהדות לא היו רק קבוצות דתיות, אלא גם כוחות פוליטיים שהתמודדו עם אתגרי השעה, תוך ניסיון לשמור על מעמדם והשפעתם בתוך החברה היהודית המשתנה.
מעורבות הפרושים בפוליטיקה החשמונאית
הפרושים מילאו תפקיד משמעותי במערכת הפוליטית של יהודה בתקופת שלטון בית חשמונאי. בתקופת יוחנן הורקנוס הראשון הם זכו לעמדת השפעה משמעותית, ושימשו כיועצים וככוח דתי ופוליטי בקרב העם. אף שיוספוס פלביוס אינו מציין במפורש את ראשית מעורבותם בזירה הפוליטית, הוא מדגיש כי בתקופה זו הם כבר היוו גורם חשוב בחיים הציבוריים. ייתכן שכבר בתקופתו של שמעון החשמונאי החלה התחזקותם, אך עדויות ברורות יותר על מעורבותם מופיעות רק מתקופת שלטונו של הורקנוס.
בשלב זה, הפרושים היו מעורבים בהחלטות המדינה והיו חלק ממועצת השלטון לצד קבוצות אחרות, כמו הצדוקים. עם זאת, בהדרגה החלו להתפתח מתחים בין הורקנוס לבין הפרושים, שהגיעו לשיאם לקראת סוף שלטונו. אחד האירועים המרכזיים שהוביל לקרע היה סכסוך בין הורקנוס לבין חכמי הפרושים, שבעקבותיו הוא נטש את תמיכתו בהם ופנה לצדוקים. לפי התיאור של יוספוס פלביוס, הסיבה למשבר הייתה שהפרושים הטילו ספק בלגיטימיות הכהונה של הורקנוס, דבר שפגע במעמדו הפוליטי והדתי כאחד. כתוצאה מכך, הוא פנה נגד הפרושים והחל לחזק את הצדוקים, אשר התנגדו להשפעתם הדתית והפוליטית.
הסכסוך בין הפרושים לבית חשמונאי החריף בתקופתו של אלכסנדר ינאי. מלך זה, שהמשיך במדיניותו של אביו יוחנן הורקנוס בכל הנוגע להעדפת הצדוקים, ניהל עימות חריף עם הפרושים, אשר הסתיים ברדיפתם ובדיכוי אכזרי של תומכיהם. יוספוס פלביוס מתאר כיצד ינאי חשד בפרושים כמי שמערערים על סמכותו ונוקטים צעדים נגד שלטונו. הפרושים, אשר נהנו מתמיכה רחבה בקרב העם, הציבו את עצמם ככוח אופוזיציוני, וכתוצאה מכך סבלו מהתנכלויות קשות. על פי יוספוס, ינאי לא הסתפק בהדחתם ממוקדי הכוח, אלא גם הוציא רבים מהם להורג. אחד האירועים הבולטים היה טבח הפרושים לאחר ניצחונו של ינאי בקרב, שבו, לפי המסורת, נצלבו מאות מהם לעיני קהל רב. מעשים אלה חיזקו את העוינות בינם לבין השלטון ויצרו קרע עמוק בין המלוכה לבין שכבות רחבות באוכלוסייה שתמכו בפרושים.
לאחר מותו של ינאי חלו שינויים משמעותיים במעמדם של הפרושים. המלכה שלומציון, שהייתה אלמנתו של ינאי, אימצה מדיניות הפוכה לחלוטין מזו של בעלה והעניקה לפרושים כוח והשפעה גדולים. שלומציון נחשבת לשליטה שתמכה בפרושים באופן מובהק, והעדיפה אותם על פני הצדוקים. היא שיקמה את מעמדם והעניקה להם סמכויות נרחבות, ובכך הפכה אותם לכוח הדומיננטי בזירה הפוליטית והדתית. בתקופתה, הפרושים חזרו לשלוט בענייני הדת, ורבים מתומכיהם שובצו בתפקידי מפתח. על פי התיאור של יוספוס פלביוס, המלכה שלומציון השיבה חוקים פרושיים שבוטלו בעבר, ונתנה להם סמכות נרחבת בניהול חיי הדת והמשפט.
המעבר החד ממדיניות של דיכוי ורדיפה תחת ינאי לתקופת התחזקות מחודשת תחת שלומציון ממחיש את הדינמיות הרבה במעמדם הפוליטי של הפרושים בתקופה החשמונאית. אף כי הם היו נתונים לתנודות ולשינויים פוליטיים, הצליחו לשמר את השפעתם ולבסס את מעמדם ככוח מרכזי.
הפרושים בתקופת הורדוס
עלייתו של הורדוס לשלטון סימנה שינוי חד במעמדם של הפרושים וביחסיהם עם השלטון. הורדוס, אשר נחשב לשליט בעל סמכויות נרחבות יותר משושלת בית חשמונאי, ראה בפרושים איום פוליטי ותרבותי, במיוחד בשל קשריהם עם משפחת החשמונאים ותמיכתם במתנגדי שלטונו. יחסיו עמם היו מתוחים לכל אורך שלטונו, ונעו בין חשדנות, דיכוי ורדיפה לבין ניסיונות לנטרל את השפעתם באמצעות מניפולציות פוליטיות.
הפרושים, שנהנו מתמיכה עממית רחבה, לא קיבלו את שלטונו של הורדוס כלגיטימי, ובכך יצרו מתיחות פוליטית מתמשכת. תמיכתם בבית חשמונאי הובילה לכך שחלקם ראו בהורדוס שליט זר, שהודח על ידי הרומאים ונכפה על העם. גם לאחר התבססותו על כס המלוכה, נותרו בקרב הפרושים גורמים שהתנגדו לו בגלוי. היו מהם שניסו לקדם אלטרנטיבות לשלטונו, בעוד אחרים בחרו במדיניות של זהירות וניסיון לשמר את מעמדם הדתי מבלי להיכנס לעימות ישיר.
אחד מהאירועים המפורסמים שהמחישו את העימות הישיר בין הורדוס לפרושים היה פרשת השבועה. הורדוס דרש מבכירי העם להישבע לו אמונים, אך קבוצת פרושים סירבה לעשות זאת. סירוב זה נתפס כהתנגדות פוליטית גלויה, והוביל לתגובה חריפה מצדו של הורדוס. הוא ראה בכך לא רק סירוב לסמכותו, אלא גם ביטוי לתמיכתם בשושלת החשמונאית, מה שחיזק את חשדו כלפיהם כקבוצה חתרנית המסכנת את שלטונו. על פי עדויותיו של יוספוס פלביוס, הורדוס לא הסתפק בענישה סמלית, אלא פעל ביד קשה נגד אותם פרושים, כאשר חלקם הוצאו להורג ואחרים סבלו מסנקציות חמורות.
מלבד פרשת השבועה, היו מקרים נוספים שבהם התנגדות הפרושים להורדוס באה לידי ביטוי. יוספוס מתאר כיצד נביאים פרושים חזו את נפילתו של הורדוס ואת עלייתו של שליט חדש, מה שעורר את זעמו של המלך. לפי התיעודים ההיסטוריים, הפרושים ניסו להשתמש בכוחם הרוחני ובאמון הציבורי כדי לערער את שלטונו של הורדוס באמצעות נבואות ורמיזות על שינוי קרוב בשלטון. הורדוס ראה בנבואות אלה הסתה מסוכנת, והגיב להן ביד ברזל.
בנוסף, היו מקרים של התנגדות ישירה מצד אנשי פרושים, שהובילו להוצאות להורג. אחד המקרים הבולטים היה גזר דינו של חזקיה, דמות מרכזית בקרב מתנגדיו של הורדוס. חזקיה ותומכיו הוצאו להורג בעקבות האשמות במרדנות, מה שהיווה מסר ברור לכל מי שהתנגד לשלטון החדש. מקרה נוסף היה הוצאתו להורג של פוליון, פרושי שתואר על ידי יוספוס כאחד המתנגדים הבולטים להורדוס. דמותו של פוליון, כמו גם דמויות נוספות מתוך חוגי הפרושים, ממחישה את עומק הקרע בין שלטון הורדוס לבין המעמד הדתי המסורתי.
שלטונו של הורדוס התאפיין בגישה אכזרית כלפי כל גורם שנחשד בהתנגדות, והפרושים, שהיו בעלי השפעה רחבה בקרב העם, היו בין אלו שסבלו מהשלכותיה. אף על פי שלא כל הפרושים נקטו עמדה אקטיבית נגדו, רבים מהם מצאו עצמם נרדפים בשל קשריהם עם בית חשמונאי או בשל פעילותם הפוליטית והדתית. כך, תקופת שלטונו של הורדוס סימנה ירידה חדה במעמדם של הפרושים ככוח פוליטי עצמאי, אך השפעתם הדתית והחברתית נותרה חזקה, והם המשיכו למלא תפקיד חשוב בזירה הציבורית של יהודה גם לאחר מותו.
יחסי הפרושים עם שלטון הנציבים
לאחר מותו של הורדוס, יהודה הפכה לפרובינקיה רומית שנשלטה בידי נציבים רומיים, שינוי שהשפיע על מעמדם של הפרושים ועל יחסיהם עם השלטון המרכזי. בתקופה זו נחלשה השפעתם הפוליטית הישירה, אך הם נותרו כוח דומיננטי בזירה הדתית והחברתית. יוספוס פלביוס מתאר כיצד הפרושים המשיכו להיות בעלי השפעה רחבה בקרב העם, ובמיוחד בקרב השכבות ששאפו לשמור על אורח חיים יהודי מסורתי תחת שלטון זר. אף על פי שהנציבים הרומיים היו אמונים על הסדר הציבורי והאדמיניסטרציה, הם נאלצו להתמודד עם גורמים שונים ביהודה, והפרושים היו אחד מהכוחות המעצבים את הלכי הרוח בציבור.
יחסיהם של הפרושים עם השלטון הרומי היו מורכבים. מצד אחד, חלקם ניסו להימנע מעימות ישיר ולשמר את מעמדם באמצעות שיתוף פעולה זהיר עם הנציבים, מתוך הכרה במגבלות כוחם הפוליטי. גישה זו נבעה מההבנה שהרומאים לא יאפשרו אוטונומיה מלאה ליהודים, וכי יש לנהוג בחוכמה כדי להבטיח את המשך קיומה של המסורת הדתית היהודית תחת השלטון הזר. הפרושים, בהיותם מחויבים לשמירה על התורה וההלכה, ביקשו להימנע מהתנגשויות ישירות עם הרומאים ולשמר את מוסדותיהם הדתיים ככל האפשר.
עם זאת, בקרב הפרושים היו גם קולות שהתנגדו בגלוי לסמכות הרומית, בייחוד כאשר המדיניות הרומית נתפסה כפוגעת באוטונומיה הדתית. מקרים שבהם הנציבים הרומיים פגעו בקודשי ישראל או התערבו בענייני הפולחן עוררו תגובות נחרצות מצד הפרושים, שהיוו את אחד הכוחות המרכזיים בהתנגדות הרוחנית לשלטון הרומי. התנגדות זו קיבלה לעיתים ביטויים פומביים, כמו מחאות נגד גזרות שונות שהוטלו על ידי הנציבים, אך לרוב התאפיינה בדרכים עקיפות, כגון חיזוק הזיקה למסורת היהודית והעמקת הפער בין היהודים לבין התרבות הרומית.
השפעתם של הפרושים על ההתנגדות הלאומית לשלטון הרומי ניכרה במיוחד בתקופה שלפני פרוץ המרד הגדול. יוספוס פלביוס מתאר כיצד עמדות הפרושים מילאו תפקיד בעיצוב התודעה הציבורית בנוגע לשלטון הזר. אמנם הפרושים עצמם לא היו הגורם המרכזי שהוביל למרד, אך עמדותיהם הדתיות והחברתיות תרמו להתגבשות תחושת הניכור כלפי השלטון הרומי. חלק מהזרמים הקיצוניים יותר בקרב היהודים, ובראשם הקנאים, קיבלו השראה מתורת הפרושים בנוגע לריבונות האלוהית ולסירוב לקבל את מרות השלטון הזר. עם זאת, הפרושים עצמם לא נקטו עמדה אחידה: היו מהם שתמכו במרד מתוך תחושת שליחות דתית, ואחרים סברו כי יש להימנע מעימות חזיתי עם הרומאים כדי למנוע חורבן.
בתקופה זו, ההבדלים בין הגישות השונות בקרב הפרושים הפכו לבולטים יותר. חלקם השתלבו במנגנוני השלטון המקומי מתוך ניסיון לשמר את הקהילה היהודית תחת שלטון רומי, בעוד אחרים תמכו בפעילות מחתרתית שהתנגדה לנציבים ולגזירותיהם. המתח שבין שיתוף פעולה לבין התנגדות גלויה ליווה את יחסי הפרושים עם השלטון הרומי לאורך כל תקופת הנציבים, והיה אחד הגורמים שעיצבו את המאבק הלאומי של היהודים ברומאים.
הפרושים בתקופת המרד הגדול
במהלך המרד הגדול נגד רומא (66–73 לספירה) הייתה מעורבותם של הפרושים נושא שנוי במחלוקת, והעדויות ההיסטוריות לגביה אינן אחידות. מצד אחד, יוספוס פלביוס מציין את תפקידם של גורמים פרושיים במערכת השלטון בירושלים ערב המרד, אך מצד שני הוא אינו מונה אותם בין הקבוצות שהובילו את המרד או שניהלו את הקרבות בפועל. בעוד הקנאים והקבוצות המיליטנטיות יותר היו הכוח הדומיננטי בעימות עם הרומאים, עמדת הפרושים במהלך המרד נותרה מורכבת, ונראה כי הם נחלקו בין תמיכה בהתנגדות לבין חשש מתוצאותיה ההרסניות.
על פי יוספוס פלביוס, חלק מהפרושים התנגדו למרד מראשיתו וניסו למנוע את התלקחותו. הם ראו בשלטון הרומי מציאות שאין לשנותה בכוח הזרוע, וחששו מהשלכותיו של עימות ישיר עם המעצמה הרומית. דמות בולטת במגמה זו הייתה רבי יוחנן בן זכאי, אשר לפי המסורת נמלט מירושלים במהלך המצור הרומי כדי להבטיח את המשך קיומה של התורה והמסורת היהודית ביבנה. צעד זה נחשב בעיני רבים לביטוי של פרגמטיות פוליטית, אך מנגד הוא נתפס גם כעדות לכך שהפרושים לא היו שותפים מלאים למאמץ הלאומי למרוד בשלטון הזר.
עם זאת, יוספוס גם מתאר פרושים שתמכו במרד, או לפחות לא התנגדו לו בגלוי. בקרב קבוצות האוכלוסייה שהיו מזוהות עם הפרושים היו כאלה שהצטרפו למאמץ המלחמתי, בעיקר בשל רגשות דתיים ולאומיים שהתפתחו בעקבות גזרות הרומאים והפרות חוזרות של קדושת המקדש. ייתכן כי חלק מהפרושים סברו כי ההתקוממות הרומית תביא לשינוי במצב הפוליטי של יהודה ותאפשר החזרת ריבונות יהודית, אך ככל שהמרד התקדם והוביל לתוצאות הרסניות, נותרו פרושים רבים בעמדה של המתנה והתבוננות זהירה במתרחש.
יחסו של יוספוס פלביוס כלפי הפרושים בתקופת המרד אינו אחיד, וניתן לזהות בו סתירות שונות. מצד אחד, הוא מציג אותם כקבוצה מתונה שניסתה להימנע מעימותים, אך מצד שני הוא אינו מכחיש את קיומם של פרושים שהיו מעורבים בנעשה. העובדה שיוספוס עצמו היה פרושי בעברו עשויה הייתה להשפיע על אופן הצגת הדברים בכתביו, במיוחד כאשר הוא כתב מתוך פרספקטיבה של אדם שהיה מעורב באירועים והצטרף מאוחר יותר לשירות הרומאים. מכיוון שהוא ביקש לרצות את אדוניו הרומאים, ייתכן כי הוא צמצם את תיאור חלקם של הפרושים במרד כדי שלא להציגם כקבוצה שהתנגדה באופן ישיר לשלטון.
הנהגת הפרושים במהלך המרד נשארה מפוצלת. בעוד שחלק מהחכמים והמנהיגים נמנעו מהשתתפות פעילה בקרבות, היו גם כאלה שמילאו תפקידים בתוך מערכת ההנהגה של ירושלים בתקופת המרד. אך כאשר התברר כי המרד מוביל להרס ולחורבן, רבים מהם ניסו למצוא דרכים להציל את המורשת היהודית הרוחנית, מתוך הבנה כי המקדש עלול להיחרב וכי יש צורך למצוא חלופה להמשכיות הדתית. גישה זו היא שהובילה להקמת המרכז הפרושי ביבנה לאחר חורבן ירושלים, והפכה את הפרושים לכוח המרכזי בעיצוב היהדות שלאחר החורבן.
ייצוגם של הפרושים במקורות
תיאור הפרושים במקורות השונים משקף הבדלים משמעותיים בגישותיהם של ההיסטוריונים, התיאולוגים וחכמי היהדות כלפי קבוצה זו. הדימוי של הפרושים השתנה בהתאם להקשר הפוליטי, הדתי והחברתי שבו נכתבו המקורות, ולעיתים קרובות הוא שימש ככלי לביסוס אידיאולוגיות שונות. בעוד שיוספוס פלביוס ניסה להציגם כחלק מהמערך החברתי של יהודה, הברית החדשה ציירה אותם באור שלילי מובהק, ואילו המסורת הרבנית העניקה להם מקום מרכזי בהתפתחות היהדות שלאחר חורבן הבית.
כתבי יוספוס פלביוס מספקים תיאור רחב של הפרושים, אך קיימים הבדלים בין אופן הצגתם בספריו השונים. ב"מלחמות היהודים" מתוארים הפרושים כחלק מהנוף הפוליטי והדתי של יהודה, אך אינם מודגשים ככוח דומיננטי. לעומת זאת, ב"קדמוניות היהודים" יוספוס מציג אותם כבעלי השפעה משמעותית, במיוחד בקרב העם, ומדגיש את הבדלים בינם לבין הצדוקים. הבדלים אלה עשויים להיות תוצאה של נסיבות הכתיבה: בעוד ש"מלחמות היהודים" נכתב זמן קצר לאחר חורבן הבית מתוך ניסיון להסביר לרומאים את הרקע למרד, "קדמוניות היהודים" נכתב שנים מאוחר יותר, כאשר יוספוס ביקש להעניק הסבר רחב יותר על החברה היהודית לקוראיו הרומיים. ייתכן כי הרצון להדגיש את הפרושים כקבוצה מתונה ונבונה יותר נבע מהשפעת תקופת כתיבתו ומרצונו להציג את היהודים כאומה מתורבתת שבקרבה צמחו מנהיגים חכמים.
לצד זאת, יש הטוענים כי כתיבתו של יוספוס אינה נקייה מהטיות פוליטיות ואישיות. בהיותו עצמו בעל רקע פרושי, אך גם נאמן לרומאים לאחר שנכנע להם, תיאורי הפרושים בכתביו עשויים לשקף את מאמציו לנווט בין עמדותיו האישיות לבין הצורך להציג את האירועים באופן שיתקבל על ידי שליטיו החדשים. הדבר ניכר במיוחד כאשר הוא מציג את עמדות הפרושים כלפי המרד הרומי: מצד אחד, הוא מייחס להם חכמה ומתינות, אך מצד שני, הוא נמנע מלתאר אותם כמובילי המרד, ייתכן מתוך חשש לייחס להם אחריות למרד הכושל.
הברית החדשה מציגה את הפרושים באופן שלילי, בעיקר כחלק מביקורתו של ישו על הממסד הדתי ביהודה. באוונגליונים הם מתוארים כקבוצה צבועה, המקפידה על קיום מצוות חיצוניות אך מזניחה את המהות המוסרית של הדת. תיאור זה משמש ככלי תיאולוגי להציג את ישו כמחולל מהפכה רוחנית אל מול הממסד הדתי, שמייצג לכאורה גישה מיושנת ומקובעת. הביקורת הנוצרית על הפרושים נועדה בין היתר להרחיק את הנצרות מן היהדות ולהציג את ישו כאלטרנטיבה לשיטה הדתית-משפטית של הפרושים. עם הזמן, הביקורת הזו הפכה לאחת מאבני היסוד של התעמולה האנטי-יהודית בנצרות, והובילה לכך שהמונח "פרושי" הפך בעיני נוצרים רבים לשם נרדף לצביעות דתית.
בניגוד לתיאוריהם במקורות הנוצריים, הספרות הרבנית מתייחסת אל הפרושים באופן חיובי ברובו, אך עם זאת כוללת גם הסתייגויות שונות. חז"ל, שנחשבים לממשיכי דרכם של הפרושים, מייחסים להם תפקיד מרכזי בהנחת היסודות להלכה ולמסורת היהודית לאחר חורבן הבית. בד בבד, במסורת חז"ל ניתן למצוא אמירות ביקורתיות כלפי סוגים מסוימים של פרושים, בעיקר אלו שפעלו מתוך גאווה או שהפגינו הקפדה יתרה על קיום מצוות חיצוניות ללא הבנה פנימית. אמירות אלה מעידות על כך שגם בתוך ההשקפה הפרושית עצמה היו גישות שונות, וההנהגה הרבנית ביקשה להדגיש את ההבחנה בין פרושים אמיתיים לבין כאלה שפעלו מתוך אינטרסים אישיים.
השפעת הפרושים על עיצוב ההלכה הייתה מכרעת, שכן עקרונותיהם בנוגע לפרשנות התורה שבעל פה ולגמישות ההלכתית הפכו ליסודות שעליהם נבנתה היהדות הרבנית. לאחר חורבן הבית השני, כאשר הצדוקים איבדו את כוחם הפוליטי והכוהני, ההשקפה הפרושית הפכה להיות הדומיננטית ביהדות, ועמדותיהם נשתמרו בתורה שבעל פה ובמשנה. לפיכך, בעוד שבתקופות מוקדמות הם היוו רק זרם אחד בתוך החברה היהודית, לאחר החורבן הם היו לממשיכי דרכה המרכזיים של היהדות לדורותיה.
סיכום
הפרושים היו גורם מרכזי בעיצוב פני היהדות, אך מעורבותם הפוליטית אינה ניתנת להגדרה חד-משמעית. בניגוד לדימוי הרווח לפיו הם היו קבוצה דתית שהתמקדה בלימוד התורה ובהתנתקות מענייני המדינה, עיון מדוקדק במקורות מגלה כי הפרושים לקחו חלק פעיל במאבקים הפוליטיים שהתרחשו בתקופת הבית השני. עם זאת, גישתם התאפיינה בפרגמטיות: הם לא שאפו להחזיק בשלטון באופן ישיר, אלא ביקשו להשפיע על מקבלי ההחלטות, לעיתים דרך שיתוף פעולה ולעיתים מתוך עימות גלוי. יחסם לשלטון המרכזי לא היה אחיד, והם ידעו לנווט בין התנגדות להסתגלות, בהתאם לתנאים הפוליטיים של כל תקופה.
במהלך הדורות, דמותם של הפרושים קיבלה ממד מיתי, הן במסורת היהודית והן מחוצה לה. הברית החדשה עיצבה את הפרושים כסמל לשמרנות דתית ולצביעות, בעוד שהמסורת הרבנית ראתה בהם את ממשיכי הדרך של התורה שבעל פה. בדיעבד, עיצוב דמותם נבע מצרכים אידיאולוגיים של הכותבים השונים: הנצרות ביקשה להיבדל מהם ולמתג את ישו כמי שחולל מהפכה רוחנית, ואילו חז"ל ביקשו לבסס את הפרושים כמקור הסמכות ההלכתית לאחר חורבן הבית. בפועל, הפרושים היו קבוצה מגוונת, שחבריה כללו גם אנשי הלכה מובהקים וגם דמויות בעלות שאיפות פוליטיות ברורות, שפעלו להשגת השפעה בדרכים שונות.
מעבר למעורבותם הישירה באירועים הפוליטיים של תקופת הבית השני, תרומתם הגדולה ביותר של הפרושים הייתה בעיצוב הזהות היהודית לאחר החורבן. הפרושים הם שהניחו את התשתית ליהדות הרבנית, שהתבססה על התורה שבעל פה, על פרשנות הלכתית גמישה ועל דגש מוגבר על חיי קהילה ולימוד תורה, במקום על הפולחן במקדש. תפיסת עולמם היא זו שאפשרה את הישרדותה של היהדות, כאשר הפכה מדת המבוססת על מקדש ועל כהונה לדת של הלכה, לימוד ותפילה. ההמשכיות של היהדות לאורך הגלות היא במידה רבה תוצאה של ההשקפה הפרושית, ששרדה את מבחן ההיסטוריה והפכה לאבן יסוד של החיים היהודיים עד ימינו.
לאור זאת, ניתן לראות קו ברור של מתח רעיוני בין גישת הפרושים לבין הרעיון הציוני. בעוד שהפרושים, ובעיקר רבי יוחנן בן זכאי, בחרו להתרחק מירושלים ולהקים את מרכז התורה ביבנה, מתוך הכרה בכך שהמאבק על המקדש אבוד ושיש צורך למצוא דרך חלופית לשימור המסורת, הציונות חרתה על דגלה את חזרתו של העם היהודי לארצו, לירושלים ולמוקדי הריבונות ההיסטוריים. אם בתקופת חורבן הבית השני נראתה הבריחה מירושלים כצעד מחויב המציאות להצלת היהדות, הרי שהציונות הפכה את הכיוון ההיסטורי וביקשה להשיב את הריבונות הפיזית, לצד השיבה הרוחנית והרעיונית. חזרת העם היהודי להר הבית ולירושלים היא למעשה ההפך מהגישה שהנחתה את הפרושים, ומעלה שאלות עקרוניות לגבי הקשר בין דת ומדינה, בין מסורת להתחדשות ובין הזהות היהודית בגלות לזהות הלאומית של ימינו.
לקריאה נוספת
- ישראל ל' לוין, על המעורבות הפוליטית של הפרושים בתקופת הורדוס ובימי הניצבים, קתדרה 8, יולי 1977.
- יאיר פורסטנברג, קדושה ללא היררכיה, טהרה ללא הבדלה: על תמונת העולם הפרושית, ״דעות״, גיליון 58, באתר נאמני תורה ועבודה.
- פרושים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית).
- פרושים, דף שער בספרייה הלאומית.
- פרושים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית).
