עלילונה

גלו את ההיסטוריה המרתקת של הציונות, היהדות ומדינת ישראל

הכותל המערבי מאחורי שכונת המוגרבים. צילום: לא ידוע.

פרעות תרפ"ט

גל לירן03 mins

מאורעות תרפ"ט (1929; בפי הערבים: ثورة البراق, תעתיק: תַ'וּרַת אל-בֻּראק, "מהפכת אל-בוראק", כינוי לכותל המערבי, או: אַחְדאת', "מאורעות"; השם הרשמי באנגלית: The Disturbances of August 1929, "מהומות אוגוסט 1929") היו סדרה של פרעות גזע אלימות, מעשי טרור ורצח מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שאירעו בין י"ז – כ"ג באב ה'תרפ"ט, 23 – 29 באוגוסט 1929. במאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ומספר יישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל ננטשו ונחרבו; תושבי ירושלים היהודים הותקפו על ידי אלפי פורעים ערבים מהעיר ומהסביבה, אולם במקום היו גם כוחות חמושים, של בריטים ויהודים שהצליחו להדוף את רוב המתקפות, במספר קטן יחסית של נפגעים. חברון, הותקפה גם היא ובשל העדר הגנה אירע בה הטבח הגדול ביותר. מקרי רצח רבים התרחשו גם בצפת ובמוצא, והותקפו יישובים רבים נוספים כולל יפו, תל אביב, חיפה, באר טוביה, הר-טוב, וישובים נוספים בכל רחבי הארץ. מצד הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם בידי שוטרים בריטים חלקם בקרבות בירושלים ובמקומות נוספים, חלקם במהלך דיכוי המהומות, ומקצתם על ידי יהודים בפעולות נקם.

הפרעות פרצו בעיקרן עקב חשש של ערביי הארץ שהם מאבדים את ההגמוניה על המקומות הקדושים, בעיקר הר הבית, הכותל המערבי, ומערת המכפלה. לאחר מאות שנים של פריבילגיות בניהול המקומות, והגבלת גישה לשאר הדתות, השתדלנות של הציבור היהודי והנוצרי וקידום הציונות גרמו לערבים לחשוש לשליטתם, מה שגרם להם להתקיף את המיעוט היהודי.

בעקבות המאורעות מונתה ועדת שו לחקירת האירועים. הוועדה הגישה ב־1930 את דו"ח הופ-סימפסון, ובעקבותיו הוצא לאחר מכן הספר הלבן של פאספילד. המאורעות גרמו לבן גוריון לנסח תפיסת ביטחון חדשה שהובילה בסופו של דבר להקמת המדינה, ומהצד השני, הקומוניסטים היהודים בארץ ובעולם נתפסו בקלקלתם כשהם הביעו קולות של תמיכה בפורעים הערבים, והצדיקו את ההרג והשחיטה.

הכותל המערבי מאחורי שכונת המוגרבים. צילום: לא ידוע.
הכותל המערבי מאחורי שכונת המוגרבים. צילום: לא ידוע.

רקע

במשך שנים ארוכות הפריבילגיה בניהול המקומות הקדושים הייתה בידי הערבים. עיוות זה נוצר בעקבות השלטון בן ה-624 שנים של האימפריה העותמאנית בירושלים, והשלטון הערבי שקדם לו, מה שגרם למקרים רבים של עימותים בין היהודים לערבים. בין המקרים הידועים ביותר היה "איסור האשכנזים להתיישב בירושלים" שארך 136 שנים, ואיסור הכניסה למערת המכפלה.

בנוסף, פרעות תרפ"ט לא היו הפרעות הראשונות שנעשו בציבור היהודי. קדמו להן הפרעות בצפת וחברון בשנת 1834, ההתקפה על פתח תקווה (שהתרחשו בגלל הרצון להשמיד את ההתיישבות הציונית באיבה), מאורעות תרס"ח (מאורעות פורים שמטרתן הייתה למנוע חגיגות יהודיות ברחוב), מאורעות תל-חי (שנועדו למנוע את קביעת הגבול הצפוני), מאורעות תר"פ (שנועדו למנוע את הצהרת בלפור), מאורעות תרפ"א (שפרצו בעקבות הפגנה פרו-קומוניסטית ביפו), ורציחות חוזרות ונשנות לאורך השנים. הסיבות הספציפיות שהובילו לתרפ"ט היו יותר מסובכות, אבל בסופו של דבר המהות הייתה אחת – גירוש היהודים מהכותל המערבי.

באותה התקופה הייתה יריבות עזה על ההנהגה בקרב ערביי ארץ ישראל. עניין זה בא לידי ביטוי בניצחון האופוזיציה הנשאשיבית בבחירות לעיריית ירושלים. חוסייני איבד מיוקרתו וכדי לזכות בה מחדש הקצין את דעותיו, ופנה להסתה אנטי-ציונית. הוא גייס את תשומת ליבם של מיליוני מוסלמים למקומות הקדושים ובדרך זו יצר מחויבות של המדינות המוסלמיות למאבקם של ערביי ארץ ישראל.
בשנים 1926–1927 התרחש בארץ משבר כלכלי חריף. המשק המקומי קרס, ערך המטבע ירד, ובשנת 1927 ירדו מהארץ כ-5,000 איש. אולם באותה השנה – עם תום המשבר – חזר היישוב היהודי לשגשג הודות לעבודות ציבוריות שאורגנו בידי המנדט הבריטי. ברחוב הערבי גברה תחושת הכישלון לנוכח קניין האדמות והעלייה היהודית.
באותה התקופה הנציב העליון ג'ון צ'נסלור שהה בלונדון, ובהיעדרו מונה הארי לוק, הפרו-ערבי. הכוחות שעמדו לרשותו של לוק היו מועטים: כ-300 שוטרים, כ-100 חיילים, שש שריוניות ומספר דומה של מטוסים. תגבורות, שהכפילו את הכוח פי כמה וכמה, הגיעו רק לאחר פרוץ המאורעות, ב־24 באוגוסט בשעות המאוחרות. בין היתר הוחשו לארץ ישראל תגבורות של חיילים בריטים שהוטסו לשדה התעופה עטרות ממצרים, והיה זה מבצע ההטסה הצבאי הראשון בהיסטוריה. בנוסף לכך, ראשי היישוב שהו באותו הזמן בקונגרס הציוני בציריך. ארגון ההגנה היה עדיין חלש יחסית, תקציביו היו פעוטים, כלי נשקו ישנים וניסיונו מועט. מקור החולשות הללו היה בשקט ששרר בארץ לאורך שנות קיומו של הארגון, ובמשבר הכלכלי.

פרשת הכותל 1928–1929

בליל יום כיפור, 23 בספטמבר 1928, התכנסו מאות יהודים להתפלל ברחבת הכותל וקבעו מחיצה בין נשים וגברים, בניגוד לסטטוס-קוו בימי המנדט שהתבסס על גזירת השלטון העות'מאני על היהודים שלא להציב ברחבת הכותל שום דבר קבוע מספסל ועד ארון. למחרת, בשעה 6:30 בבוקר יום כיפור, יצא קצין המשטרה דאגלס דאף עם כעשרה מאנשיו, חמושים בנשק ומצוידים בקסדות פלדה, כדי להסיר את הפרגוד ששימש כמחיצה. בעודם יורדים ברחוב דוד, ליוו אותם השכנים הערבים בצעקות "מוות לכלבים היהודים". דאף טלטל את שמש הכותל הישיש בכתפיו והורה לאחד הסמלים להרוס את הפרגוד. סגן מושל ירושלים התנגד למחיצה, ובכך גרם להתמרמרות בקרב היהודים. נציגיהם פנו לממשלת המנדט הבריטי לביטול איסור המחיצה. נגד היהודים יצא המופתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני, לעתיד השותף של היטלר ומוסוליני למדינות הציר. הערבים ראו במעשה היהודים ניסיון השתלטות על הר הבית, וטענו כי הכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף, אחד המקומות הקדושים לאסלאם, והחלו בהתגרויות ביהודים. בקרב ההמון הופץ ציור ובו תמונת מסגד "כיפת הסלע" כשהדגל הציוני מתנוסס עליו, בטענה כי מדובר בציור מן התעמולה הציונית, המעיד על שאיפות היהודים להשתלט על הר הבית. לדברי המזרחן יהושע פורת, פרשת הכותל אפשרה לאל-חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה, לספק ממד דתי למאבק הלאומי נגד היהודים ובדרך זו לגייס את תמיכת השכבות העממיות, "שהסיסמאות הלאומיות לא דיברו אל ליבם עד אז". מיד לאחר התקרית הם פתחו במסע תעמולה נמרץ להגנת מסגד אל-אקצא ושמירת זכויות המוסלמים בכותל, שנחשב כקדוש למוסלמים בהיותו חלק מחומת המסגד.

ב-1 בנובמבר 1928 כינס המופתי אמין אל-חוסייני ועידה אסלאמית המונית בירושלים, לדיון במשבר הכותל. הגיעו כ-500 משתתפים, חלקם אנשי דת מוסלמים מסוריה, לבנון, עבר הירדן, המגרב, הודו ומצרים. משתתפי הכנס הציגו את הספסלים והמחיצות של היהודים כמזימה ציונית להשתלט על הר הבית כולו, ותבעו להגביל את הפעילות היהודית בכותל. בכינוס זה הוקמה "ועדה להגנת אל-בוראק א-שריף והמקומות הקדושים האסלאמיים" עם סניפים בערים שונות בארץ, שהחלה בפרסום כרוזים ועצומות מחאה הקוראים להגנת מסגד אל-אקצא. בעקבות הלחץ המוסלמי, הגיש שר המושבות ב-19 בנובמבר הצהרה רשמית בפני הפרלמנט ("ספר לבן"), שבה הודיע שהממשלה חייבת מכוח סעיף 13 בכתב המנדט לשמור על הסטטוס-קוו, לפיו העדה היהודית רשאית להביא לכותל רק את תשמישי התפילה שהיו מותרים תחת המשטר הטורקי, ואילו הקמת המחיצה הייתה חידוש שפרץ את הסטטוס-קוו. ב-17 בדצמבר פרסמו השלטונות הבריטיים נייר מדיניות המאשר את הבעלות המוסלמית על סמטת הכותל, אך גם את זכותם של היהודים להתפלל בה. אולם למרות "הספר הלבן", המשיכו היהודים להביא ספסלים לכותל.

מאז הוועידה האסלאמית, עיקר יוזמותיה של המועצה המוסלמית העליונה התרכזו בסכסוך הכותל. על פי הנחייתה, החל המואזין של המסגד הסמוך לקרוא את המוסלמים לתפילה דווקא בשעות התפילה של היהודים, ואורגנו טקסי זיכר רעשניים. במאי 1929 שיפצה המועצה המוסלמית העליונה מבנים על הר הבית, ופתחה פתח חדש בחומה הסמוכה לכותל, כדי להפנות את העוברים והשבים אל סמטת הכותל. כמו כן, הוחל גם בבניית אגף נוסף לבניין בית הדין השרעי, כדי לאפשר מכלול נוסף של הטרדות. המוסלמים שיפצו את מסגד וזאווייה של העדה המוגרבית בצמוד לכותל ופתחו את שעריהם לכיוון מקום התפילה של היהודים, דבר שהגביר מאוד את הנוכחות והתנועה של המוסלמים ליד הכותל. אחד הדרשנים החשובים בירושלים, השיח' חסן אבו סעוד, קרא בדרשותיו להגדיל את הנוכחות המוסלמית באזור הכותל, וכך האזור המרוצף הצמוד לו, שעד אז נהגו לעבור בו רק מוגרבים מעטים שבתיהם נמצאו בקצה המתחם, הפך למעבר הומה אדם. עם החיכוך, החלו להתרחש על דרך קבע תקריות אלימות בין מוסלמים ליהודים. המוסלמים פתחו בפעולות פרובוקטיביות באזור הכותל, שנועדו להפריע לתפילת היהודים, ובקיץ 1929 אף תקפו ופצעו יהודים בדרכם לכותל. באוגוסט 1929 הכריז המופתי אל-חוסייני בדרשתו: "כל ההורג את היהודי – מובטח לו מקום בעולם הבא". בעקבות ההידרדרות, נוסדו בערים אחדות "ועדים למען הכותל המערבי" בראשות יוסף קלאוזנר, שמטרתם הייתה ליצור לחץ ציבורי על מוסדות היישוב לפעולה תקיפה בהגנת הכותל. קלאוזנר קרא לערוך הפגנות מבלי לחשוש משפיכות דמים, וגם העיתון "דואר היום" קרא לערוך הפגנות, בניגוד לעמדת המוסדות הלאומיים, שקראו לשמור על איפוק.

ביקור הרבי מלובביץ במערת המכפלה

בשנת 1834, מרדו הפלאחים הפלשתינאים בשלטונו של אברהים פחה המצרי. המרד דוכא על ידי המושל, אך לאחר מכן חייליו פגעו קשות בקהילת היהודים בחברון, כששדדו את רכושם ואנסו את נשותיהם. למרות הקשיים והאלימות, הצליחה הקהילה היהודית לשרוד, ובשנת 1839 מנה הכולל החב"די 144 נפשות. לצורך הקהילה הוקם אולם קטן בבית הכנסת "אברהם אבינו", אשר נרכש על ידי האדמו"ר האמצעי מהעדה הספרדית. בשנים 1844-1845, הגיע לחברון גל נוסף של חסידי חב"ד ממזרח אירופה, שכלל את קרובי משפחתו של האדמו"ר האמצעי, כגון הרבנית מנוחה רחל שניאורסון ובעלה הרב יעקב סלונים. עבור חלק מהבאים, הייתה זו תקופה קשה, במהלכה נאלצו להתמודד עם קשיים כלכליים וחברתיים.

במהלך השנים, אנשי חב"ד נתקלו בקשיים עם הערבים המקומיים, אשר ראו בהם קבוצה חריגה. השייח' מכפר דורא, עבד אל-רחמן עיסא עמר, הטיל עליהם מצוקות שונות, ובסופו של דבר נדרש מאנשי חב"ד לשלם לו דמי חסות. בעקבות זאת, השייח' הגן עליהם מפני התנכלויות, אך לאחר שנאסר ושוחרר, האשים את היהודים בהלשנה עליו, מה שגרם לתקיפות נוספות מצידו. הקהילה היהודית חוותה קשיים נוספים במלחמת העולם הראשונה, כאשר רבים מחבריה נחשבו נתיני אויב והגורשו מהארץ.

באוגוסט 1929, כעשרה ימים לפני פרוץ פרעות תרפ"ט, הרב יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ) ביקר במערת המכפלה, במה שהיווה אירוע משמעותי בתולדות היישוב היהודי בחברון. הרב, שהיה נשיא חסידות חב"ד, הגיע לחברון במסגרת מסע רוחני לארץ ישראל. בעת הגעתו לעיר, נוצרה התפלאות וסקרנות בקרב תושבי העיר הערבים והנוצרים, כפי שציין הריי"צ במכתב למשפחתו. היהודים בעיר, כמו גם הערבים שנכחו בדרך, התקשו להבין את משמעות הביקור ואת ההתרגשות הרבה שלוותה אותו. עם הגעתו למערת המכפלה, הרב עלה בתחילה עד למדרגה השביעית המותרת ליהודים, מכיוון שהכניסה פנימה הייתה אסורה. בזמן שהתפלל מנחה, התקבלה הידיעה כי ראש הערבים, המוכר כבעל הבית של המערה, הסכים לאפשר לו ולמלווים שלו – אחד מהם היה אליעזר דן סלונים, איש קשר עם השלטון הערבי – להיכנס פנימה.

אליעזר סלונים הצליח להשיג רישיון מיוחד לביקור בתוך הבניין והמסגד עבור הרבי ושלושה מלווים עמו. התוכנית הייתה להיכנס דרך "שער יעקב", הכניסה ליהודים שהייתה אסורה לחלוטין, ולצאת דרך "שער אברהם", המוכר עם המדרגות. בעת ההגעה לשער יעקב, התקבלו הרב ומלוויו על ידי משלחת מנכבדי הערבים שבחברון. הם קיבלו סנדלים מיוחדים כדי לא להיאלץ לחלוץ את נעליהם, דבר שהיה מקובל. הרב הובל אל מקום קברי האבות, שם עברו ליד מצבות מכוסות בשטיחים יקרים ובפרוכות רקומות. הרב שניאורסון, שהלך בראש הקבוצה, היה שקוע במחשבות ובהרהורים על משמעות הביקור. החוויה הרוחנית של הכניסה למקום קדוש זה הייתה עבורו בעלת ערך עליון, וחיזקה את הקשרים בין הדורות ובין עם ישראל לאבותיו.

ביום שישי, 16 באוגוסט 1929, שלושה ימים לאחר ביקור הרב יוסף יצחק שניאורסון במערת המכפלה, נערכה בעיר חברון הפגנה של ערבים, כחלק ממערכה ציבורית שנוהלה אז סביב עתיד הכותל והר הבית. לא ברור אם המפגינים קישרו בין המאבק לבין ביקור הרב. בספרו של דוד זאב רוטנברג, "מסע הרב בארץ הקודש", מצוטטת עדות שמיעה על מברק ששלח המופתי חאג' אמין אל-חוסייני לראשי הווקף בחברון, בו הורה להם למנוע את הביקור; עם זאת, המברק הגיע לאחר שהביקור כבר הסתיים. ד"ר מוצטפא כבהא, שחקר את העיתונות הערבית באותה תקופה, ציין כי בעיתון "אל-ג'אמעה אל-ערבייה" הייתה הבעת צער על כך שהותר לרב לבקר במסגד. יחד עם זאת, גם העיתונות הערבית, כמו העברית, התמקדה בעימותים סביב הכותל ובדיוני הקונגרס הציוני.

השתלשלות האירועים

ירושלים וסביבותיה

בתשעה באב ה'תרפ"ט, 15 באוגוסט 1929, אלפי יהודים פקדו את הכותל. עיתון דבר מיום ה-15 לאוגוסט, ציין שהיו כ-15,000 מתפללים בכותל, ושלמרות חששות מוקדמים, האירוע עבר בשקט ובסדר מופתי. רחוב יפו והשכונות נסגרו לפנות ערב, והעיר נעטפה באווירה נוגה לכבוד יום האבל על חורבן בית המקדש. אלפי מבקרים נהרו אל הכותל המערבי, שם שרר סדר יוצא דופן הודות לארגון של אגודות הנוער והספורט. המשטרה, שהייתה נוכחת במקומות אסטרטגיים, נמנעה מהתערבות, והמבקרים הובלו בזרם מסודר ברחבת הכותל. ההליכה לכותל נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, כשמבין המבקרים היו נציגי הנהלת הוועד הלאומי וההנהלה הציונית, לצד מבקרים מכל רחבי הארץ.

⁨⁨עיתון דבר⁩, גיליון מתאריך 15 באוגוסט 1929⁩.
⁨⁨עיתון דבר⁩, גיליון מתאריך 15 באוגוסט 1929⁩.

בערב אותו היום, צעירי בית"ר קיימו תהלוכת הפגנה גדולה לעבר הכותל המערבי דרך שער שכם. ההפגנה החלה בבית הכנסת "ישורון", שם התאסף המון רב לשמוע קינות שהוקראו ע"י החזן שטינברג ולנאומיהם של הרב ברמן והפרופ' קלויזנר. הרב ברמן דבר קצרות על חורבן בית המקדש ועל הכותל כך שהבריטים גנבו מהיהודים את הכותל. גם הפרופסור, קלויזנר נשא נאום מקיף על הכותל בעבר ובהווה, ואמר כי:

"בנו עצמנו תלוי גורלו של הכותל – אל לנו לשכוח אותו אף לרגע קל – תמיד נדאג לו ונזכרהו ואז אף אחד לא יעז להוציא מידינו את השריד הקדוש ביותר לעם ישראל".

משם יצאה תהלוכה של צעירי בית"ר, וירושלמים אחרים, היישר לרחבת הכותל. ברחבת הכותל נישאו נאומים, הונף דגל הלאום והקהל שר את "התקוה". המפגינים קראו: "הכותל – כותלנו, ובוז לממשלה". עיתון דאר היום ציין שבשעה שעברו ההמונים ליד הכותל, אפשר היה לראות את המופתי משקיף מבניין המועצה המוסלמית העליונה, וסוקר את הקהל.

עיתון ⁨⁨דאר היום⁩, גיליון מתאריך 16 באוגוסט 1929⁩.
עיתון ⁨⁨דאר היום⁩, גיליון מתאריך 16 באוגוסט 1929⁩.

למחרת, 16 באוגוסט, חגגו המוסלמים את יום הולדתו של הנביא מוחמד ברחבת מסגד אל-אקצא ויצאו להפגנת תגובה להפגנה היהודית. ההפגנה החלה כאשר כ-1500 ערבים נכנסו לרחבת הכותל המערבי. ממשלת המנדט הייתה מודעת לאירוע המתוכנן, ואף עודכנה זמן רב מראש, אך לא פעלה כדי למנוע אותו. אף על פי שהשלטון המחוזי ידע על כוונת ההפגנה, ננקטו צעדים מועטים לשמירה על הסדר במקום. כאשר ההמון בראשות השייח חטיב נכנס לרחבת הכותל, היו במקום רק מספר מצומצם של מתפללים יהודים וארבעה-חמישה שוטרים. המפגינים, שחלקם היו חמושים במקלות ובנבוטים, התנהגו באלימות רבה, תוך שהם קוראים קריאות גנאי נגד היהודים והציונים. הם שברו את העששיות והפמוטים שהיו במקום, הכו את שמש הכותל וניסו לפגוע במתפללים. גולת הכותרת של ההפגנה הייתה כאשר המפגינים הציתו את ספרי התפילה ופתקאות תפילה שהיו בארגז מיוחד לאורך הרחבה. הארי לוק, ממלא מקום הנציב העליון, הכריז כי:

"לא נשרפו ספרי תפילה, אלא רק דפים של ספרי תפילה".

באותו ערב ניסו שוב כ-100 ערבים להפגין סמוך לכותל המערבי. הם התאספו בחצר משמאל לרחבה, ובסביבות השעה 18:00 יצאו לרחבה כשהם מסודרים בשורות עם שלושה דגלים לפניהם. במהלך ההפגנה, לעגו למתפללים היהודים וחסמו את הכניסה לרחבה. מפקד המשטרה הרינגטון הגיע למקום ושאל את הקצין הערבי מדוע אפשר להם להתאסף במקום בניגוד להוראות, והקצין השיב כי לא שמע על ההוראה. מאוחר יותר, התרחש ניסיון נוסף להתפרץ דרך הפתח החדש לרחבת הכותל, אך הרינגטון הדף את המתפרצים, כ-120 איש, והורה לסגור את הפתח ואת הדלת התחתונה. המתפללים היהודים קיבלו את השבת כרגיל והתפזרו בשקט. בערב, כ-500 ערבים יצאו בתהלוכת לפידים בעיר העתיקה, כשהם צועדים לצלילי תזמורת ומגיעים למסגד עומר. במהלך התהלוכה נשמעו קריאות נגד הציונות והעומדים בראשה, לצד קריאות תמיכה בכותל המערבי ובמנהיגות המוסלמית. התהלוכה הסתיימה בסעודת חג, שבמהלכה נשמעו יריות רבות שהמשטרה לא מנעה.

ב-17 באוגוסט, שבת בבוקר, נהר קהל יהודי גדול אל הכותל המערבי, כאשר מספר המבקרים והמתפללים היה גבוה בהרבה מהרגיל לשבתות. לצד משמרות המשטרה, גם קציני השלטון המחוזי היו במקום ושמרו על הסדר. בשעות הבוקר היה הפתח החדש פתוח לקהל, וזרם ערבי רב עבר דרך הרחבה. במקום למנוע מעבר ערבים במהלך תפילת היהודים, כמתחייב מההבטחות, הנהיגה המשטרה סדר חדש שבו צופפו המתפללים היהודים אל הכותל עצמו, ופינתה שטח צר למעבר הערבים, שצעדו עם מקלות בידיהם. הדבר עורר זעם בקרב הקהל היהודי והייתה סכנה להתפרצות אלימה. לבסוף הגיע המושל קסט, והורה לסגור את הפתח החדש ולאסור מעבר דרכו. במהלך היום היו ניסיונות חוזרים מצד ערבים להתפרץ לרחבה, ובשעה 11:00 התאספו כ-500 ערבים ליד הפתח בניסיון להיכנס אל הכותל, אך המשטרה, שהייתה מצוידת ב-16 שוטרים ו-8 קצינים, מנעה זאת. לראשונה מאז תחילת האירועים, השוטרים הבריטים הופיעו במקום כשהם חמושים ברובים. ההתפרצות נבלמה, ובסביבות השעה 16:30 התפזרו הערבים בשקט.

באותו יום פרצה תגרה בשכונת הבוכרים לאחר שאברהם מזרחי, צעיר יהודי ששיחק כדורגל, נרצח לאחר שניסה להחזיר את הכדור שלו שהתגלגל לשטח הפרטי של אדם ערבי. בהמשך התנפל המון יהודי על צריפי אנשי ליפתא שליד שכונת הבוכרים ואחד מהם נפגע קשה. לוויית ההרוג שהתקיימה ב-20 באוגוסט הפכה להפגנה שכללה קריאות נקם של היהודים כלפי הערבים.

ביום חמישי 22 באוגוסט החלו להגיע כפריים ערבים רבים, חלקם חמושים, למתחם הר הבית, לקראת תפילות יום שישי. אחר הצהריים נפגשו שלושה נציגי ההסתדרות הציונית ובהם יצחק בן-צבי, עם נציגי המופתי ובהם ג'מאל אל-חוסייני ועווני עבד אל-האדי, בביתו של המזכיר הראשי לממשלת המנדט, הארי לוק, אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם על הודעת הרגעה משותפת לקראת תפילות יום שישי. לוק לחץ עליהם להודיע לפחות שנפגשו. היהודים הסכימו, אולם הערבים סירבו.

ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, החל משעות הבוקר המוקדמות נהרו לירושלים אלפי כפריים מהסביבה, כדי להשתתף בתפילה בהר הבית. רבים מהם היו חמושים במקלות ובסכינים, ובעיר שררה אווירה מתוחה של אלימות. לקראת השעה 9:30, החלו הסוחרים היהודים לנעול את חנויותיהם. ברבע ל-11 בבוקר לערך, הסביר המופתי חג' אמין אל-חוסייני לממלא מקום מפקד משטרת ירושלים, כי המתפללים נושאים מקלות וסכינים, רק כי הם חוששים מניסיון לפרובוקציה מצד יהודים. אחד הדרשנים במסגד נשא נאום לאומני, בו הסביר שהמוסלמים צריכים להילחם עד טיפת דמם האחרונה נגד היהודים. בשעה 11:00 בערך נשמעו על הר הבית כ-20–30 יריות, שנועדו ככל הנראה לשלהב את המתפללים. כמה מאות מהם פרצו אל השוק והחלו לתקוף עוברי אורח יהודים. המון רב של מוסלמים חמושים בסכינים יצא משער שכם. ממלא מקום הנציב, הארי לוק, התקשר למופתי ודרש ממנו להרגיע את הרוחות. אל-חוסייני הגיע למקום, אך לא הוביל לרגיעה, ולוק סבר כי נוכחותו רק מגבירה את התסיסה. ההמון הסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער, משני צידי רחוב הנביאים – שכונת הגורג'ים ("אשל אברהם") וקריה נאמנה ("בתי ניסן ב"ק"). 19 יהודים (בהם מרדכי וינר) נרצחו בשכונות אלה, בית כנסת ובתים נוספים נהרסו ונשרפו.

המוסלמים תקפו גם שכונות נוספות בירושלים, כגון מאה שערים, בית וגן ושכונת הבוכרים. ביריות על בית החולים משגב לדך נפצע קשה הרופא ד"ר נחום קורקידי. הפורעים תקפו גם את בית הכרם, הרסו בתים בתלפיות והשתלטו על רמת רחל. בזמן המאורעות ניסו תושבי הכפר דיר יאסין שוב ושוב לנתק את הכביש המוליך מירושלים לתל אביב.

ב-24 באוגוסט הותקפה המושבה מוצא על ידי אנשי הכפר הערבי קאלוניה הסמוך. הם פרצו לבית משפחת מקלף ורצחו שבע נפשות: את אבי המשפחה ואשתו, את בנם ושתי בנותיהם, ושני אורחים שהיו בבית. אחרי הרצח, שדדו הפורעים את הבית והעלו אותו באש. אחד מהאורחים שנרצחו בבית משפחת מקלף היה הרב הישיש שלמה זלמן שך, דיין בבית דינו של הראי"ה קוק ביפו שנפש במקום. הילד מרדכי מקלף, לעתיד הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, הצליח לברוח עם אחיו ואחותו.

חברון

בשבת, ה-24 באוגוסט 1929, התרחש טבח חברון, שבמהלכו נרצחו 67 יהודים בידי ערבים-מוסלמים תושבי העיר. במהלך הטבח, ילדים נשחטו לעיני הוריהם, הורים נרצחו לעיני ילדיהם, איברים נכרתו מגופות, וחלק מהקורבנות הוצתו ונשרפו חיים. נשים וילדות יהודיות נאנסו, ובתים וחפצים אישיים נבזזו על ידי הפורעים. המידע על הכוונה לערוך טבח הגיע לרב מאיר חדש דרך אשתו, ששמעה שיחות בין ערבים על הכוונות. הוא הזהיר את ראש הקהל היהודי בחברון, אליעזר דן סלונים, אשר ניסה לברר עם ידידיו הערבים אם יש אמת בשמועות, אך הערבים הבטיחו לו שלא יקרה דבר. אחד מהנכבדים הציע לו להסגיר לידי הערבים את "הזרים", כלומר את היהודים שאינם ילידי העיר. סלונים דחה את ההצעה, ומתוך אמונה בהבטחותיהם, סלונים הודיע לתושבים שאין צורך לנוס מחברון.
במקביל, החלו התפרעויות בירושלים, כאשר אלפי ערבים נאספו והחלו לתקוף שכונות יהודיות בעיר. בניגוד לחברון, בירושלים היו צוותי הגנה יהודים ובריטים מצוידים בנשק חם, שהצליחו להדוף את רוב המתקפות ולמנוע אסון גדול יותר. בחברון, הסדר נשמר רק עד שעות הצהריים. הידיעות על התפרעויות בירושלים הגיעו במהרה לחברון, וכתוצאה מכך החלו פורעים ליידות אבנים על בתי יהודים בעיר.

בשבת בבוקר, התכנסו המוני ערבים מחוץ לבתי היהודים והחלו לפרוץ לבתיהם. אליהו-דב וישראל-אריה חייכל, שהתחבאו בביתם, יצאו והתחננו בפני השוטר הבריטי קפראטה שיגן עליהם, אך הוא סירב, ולנגד עיניו נרצחו שניהם באכזריות. לאחר מכן, הפורעים תקפו גם את קפראטה, אשר נאלץ להצטייד בסוס חדש וברובה כדי להמשיך בניסיונותיו לשלוט במצב. ככל שהיום התקדם, המצב הפך נורא יותר. פורעים מצוידים בסכינים וגרזנים פרצו לבתי היהודים, טבחו בגברים, נשים וילדים, ובזזו רכוש. בביתו של אליעזר דן סלונים, שבו התאספו יהודים רבים בניסיון למצוא מקלט, ניסו הניצולים לחזק את הדלתות, אך הפורעים פרצו פנימה והביאו למוות ועינויים איומים. סלונים עצמו נרצח באכזריות באמצעות מוט ברזל, ורבים מהיהודים שנמצאו בביתו נרצחו.

בסיום הטבח, אשר כלל מעשי זוועה רבים כמו עינויים וסירוסים, נותרו בחיים 263 יהודים, חלקם ניצלו בזכות שכניהם הערבים. מתוך היישוב היהודי בחברון נרצחו 67 יהודים, רבים מהם תלמידי ישיבת חברון, ואחרים נפצעו קשה. העיתון "דבר" ציטט דיווח של העיתון הפלשתיני "ירמוך", לאחר ששלושה פלשתינאים שהורשעו ברצח יהודים נתלו בכלא עכו: אחד מהם, מוחמד ג'מג'ום, הודה שהרג חמישה יהודים, והשני, עטא אל-זיר, הודה שהרג שלושה, והם ציינו שהנרצחים היו "יהודים זרים, ולא יהודים-ערבים". מהנתונים על הנרצחים והניצולים עולה כי ערביי חברון ניסו להבדיל בין "מקומיים" ל"זרים". רבים מהערבים שהצילו יהודים עשו זאת תוך סיכון חייהם, והצילו בעיקר את מכריהם, שהיו בדרך כלל מוותיקי העיר. בסך הכול, ערבים הצליחו להציל יותר מ-250 יהודים במהלך הטבח. מתוך 67 הנרצחים, 48 היו ילידי חו"ל (רובם המכריע אשכנזים), וכ-19 היו ילידי הארץ.

לאחר האירועים, הבריטים החליטו לפנות את היישוב היהודי בחברון, ועם השנים נבזזו רכושם ובתי התפילה של היהודים בעיר. כמה חודשים לאחר הטבח שבה קהילה יהודית קטנה לעיר, אך זו פונתה סופית באפריל 1936, עם פרוץ מאורעות תרצ"ו. הקהילה היהודית העתיקה שישבה בעיר מאות שנים נמחקה כולה, והיישוב היהודי בחברון שב להתקיים מחדש רק בשנת 1979.

פרופ' יהושע פורת שחקר את התנועה הלאומית הפלשתינית ציין שלא מצא במקורות הערביים שום אזכור לקשר אפשרי בין הביקור של הריי"צ בחברון לבין הטבח, ולדעתו גם לא יכול להיות קשר כזה, משום שבניגוד להר הבית, שם הייתה תביעה יהודית לבעלות על המקום, איש לא ערער על השליטה המוסלמית במערת המכפלה. אך רמז לקשר כזה הופיע במשפטו של השייח' טאלב מרקה, שהואשם בהסתה לרצח יהודים בחברון. תושב חברון יהודה לייב שניאורסון, דובר ערבית, העיד כי ראה את השייח' עומד על מדרגות בית סלונים וצועק: "בואו הנה, כאן החביא סלונים ארבעים בחורים מן הישיבה". פרופ' ישראל ברטל הציע להיזכר במה שקרה 90 שנה לפני ביקור הרבי מלובביץ', כאשר סר משה מונטיפיורי ואשתו כמעט נרצחו על ידי ערבים בעת ביקורם במערת המכפלה.

את החדשות על הטבח הריי"צ שמע באונייה בעת שעזב את הארץ, מה שזעזע את עולמו. בעקבות האירוע הריי"צ פסל את רעיון הקמת מרכז חב"ד בארץ, והמשיך לביקור בארצות הברית. הוא נשאר באירופה עד תחילת מלחמת העולם השנייה, וב-1940 עבר לארצות הברית, שם הביע תקווה לביאת המשיח:

"אנו היהודים איננו צריכים להיבהל מהמצב הנורא, אנו צריכים להבין את קולו הברור של השם-יתברך ולדעת שזהו קול מבשר של ביאת המשיח".

ילדים שניצלו מהטבח. צילום: לא ידוע.
ילדים שניצלו מהטבח. צילום: לא ידוע.

צפת וישובי הגליל

ב-29 באוגוסט 1929 בשעה 17:30 פרצו פורעים ערבים לרובע היהודי בצפת שלא היה מוגן. מזוינים במקלות ובסכינים הם פרצו לבתים דקרו והרגו את תושבי הרובע והעלו את בתיהם באש. ההשתוללות נמשכה כ־20 דקות והופסקה על ידי המשטרה הבריטית שחשה למקום והרגה שניים מהפורעים. מספר הנפגעים היהודים היה 18 הרוגים ו-80 פצועים. בין הניצולים היה ישראל טל לימים סגן הרמטכ"ל.

משמר העמק הותקפה עוד קודם לכן, ב-26 באוגוסט וב-29 באוגוסט נערך גם מסע רצח בעין זיתים.

ב-30 באוגוסט הייתה התקפה על מחניים, אך דווח כי המתקפה נהדפה. מתקפה נוספת הייתה על משמר הירדן וגם היא נהדפה. רוב תושבי יסוד המעלה, כ-400 איש ברחו ממנה אל צפת מפחד הערבים. נותרו ביישוב רק זקנים בודדים שסירבו לעזוב את המקום לאחר 40 שנות מגורים במקום. המושבה נשדדה כולה. מנחמיה נעזבה גם היא. תושבי איילת השחר, ראש פינה, דגניה, ומטולה חשו התושבים בסכנה ופנו לבקשת עזרה. בסג'רה שרפו הערבים בית אך התושבים הצליחו לכבות את הדלקה ואספו את הנשים והטף במקום מרכזי.

גם הקהילה היהודית בבית שאן הותקפה אבל המשטרה הבריטית הצליחה להגן עליה. הקהילה המשיכה להתקיים עד מאורעות 1936.

חיפה ותל אביב

יהודי תל אביב-יפו וחיפה הצליחו להדוף את מתקפות הערבים בעזרת פעילי ההגנה וצעירי בית"ר, אך גם בהם נמנו הרוגים ופצועים, בהם 6 הרוגים ו-33 פצועים בתל אביב-יפו, ו-7 הרוגים ו-61 פצועים בחיפה.

בחיפה נרצח ג'ורג' סייקס שהיה המנהל האנגלי של מחלקת תנועת הרכבות בארץ ישראל על ידי המון ערבי שחשב אותו ליהודי. בעקבות רציחתו חומשו כל השוטרים הבריטים בארץ ישראל.

יישובים בשפלת יהודה

המושבה הר-טוב ששכנה סמוך לבית שמש, הותקפה ותושביה נמלטו ממנה. הערבים שרפו אותה עד היסוד. ב-25 באוגוסט גם המושבה הקטנה כפר אוריה נעזבה, נבזזה והועלתה באש.

ב-26 באוגוסט התקיים טבח באר טוביה בו הותקפה המושבה באר טוביה שהייתה אז היישוב היהודי הדרומי ביותר בישראל. 130 התושבים התבצרו בבניין אבן של רפת שהותאם להתגוננות. והתגוננו עם מעט נשק עד שחולצו על ידי הבריטים לאחר ימים. כל בתי המושבה היו עשויים עץ והם נשרפו עד היסוד. בהתקפה נרצחו רופא המושבה ד"ר חיים יזרעאלי ותושב נוסף שהומת באכזריות וגופתו נעטפה בספרי תורה ונשרפה. המושבה נהרסה לגמרי ואנשיה התפזרו למקומות שונים בארץ. במרץ 1930 חודש היישוב במקום על ידי גרעין חדש של מתיישבים שהקימו במקום מושב עובדים שקיים עד היום.

ב-26 באוגוסט הותקפה גדרה.

ב-28 באוגוסט הותקפה חוות חולדה. בהתקפה נהרג מפקד המקום אפרים צ'יזיק. הבריטים חילצו את התושבים והמקום נעזב ונהרס.

יישובים נוספים

יהדות עזה, אשר הייתה קהילה קטנה בעלת עבר היסטורי ארוך בעיר, התכנסה כולה בבית מלון שם התגוננה נגד ההמון הערבי. לבסוף חולצו היהודים על ידי הבריטים, אולם לא הורשו לחזור לעיר אלא כדי לקחת את רכושם.

קהילות יהודיות קטנות בשכם, רמלה, ג'נין ועכו פונו על ידי הבריטים.

תוצאות המאורעות

מאורעות תרפ"ט שככו רק ב-3 בספטמבר 1929, ורק אחרי התערבותם של כוחות בריטיים, שדיכאו את הפורעים. במהלך שבוע המאורעות נרצחו 133 יהודים ונפצעו 339. מקרב הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם על ידי כוחות הביטחון הבריטיים.

הודעת הנציב העליון
בעקבות המאורעות, פרסם הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור הודעה חריפה:

שבתי מאנגליה, ולחרדתי מצאתי את הארץ במצב של אי סדר והיא שלל למעשי אלמות בלתי חוקיים.
מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראים לבני היישוב העברי מחוסרי מגן מבלי הבדל מין או גיל ואשר נלוו, כמו בחברון, במעשי פראות בל יתוארו, בשרפת בתים וחוות בעיר ובכפר ובמעשי שוד והרס.
הפשעים האלה הביאו על ראש עושיהם את קללת כל עמי התרבות בכל קצוי תבל.
חובתי הראשונה היא להשליט סדר בארץ, ולהעניש באופן חמור את אלה אשר ימצאו אשמים במעשי אלמות.
יאחזו בכל האמצעים הדרושים להשגת המטרה הזו, ואני מטיל על כל תושבי ארץ ישראל לעזור לי במלוי חובותי אלו.
בהתאם למה שהטלתי על עצמי בפני הוועד הפועל הערבי לפני צאתי את הארץ בחדש יוני, התחלתי בהיותי באנגליה במשא ומתן עם מזכיר הממלכה בדבר שנויים קונסטיטוציוניים בארץ ישראל.
בהתחשב עם המאורעות האחרונים אני מפסיק את המשא ומתן הזה עם ממשלת הוד מלכותו.
כדי לשים קץ לידיעות כוזבות אשר נפוצו בזמן האחרון בעניין הכתל המערבי, הריני מודיע בזה, בהסכמת ממשלת הוד מלכותו, שברצוני לתת תוקף לעקרים המפורטים בספר הלבן מיום 19 בנובמבר 1928, לאחר אשר יקבעו את אופני הוצאתם לפועל.
(חתום) ג.ר. צנסלור, נציב העליון ומפקד ראשי

— דבר, 2 בספטמבר 1929.
המלל והכתיב נאמנים למקור. המנשר הופץ גם על ידי אווירונים מעל ירושלים
הצהרה חריפה זו, שכוונה כלפי הערבים, עוררה זעם בקרבם כלפי הנציב העליון, וכעבור מספר ימים הוא פרסם הצהרה שנייה, הקובעת שתיערך חקירה לגבי התנהגות שני הצדדים.

צעדים של הממשלה

שלטונות המנדט הכריזו על השבתה זמנית של כל העיתונים הערבים משום שראו בהם אחראים להסתה לאלימות ולהפרת הסדר הציבורי. מיד לאחר ההתפרצויות, מיהרו ההנהגה והעיתונות הפלסטינית להתנער מאחריות להן, בטענה שהן לא היו רצויות לערבים, ובמקום זאת טענו שהייתה זו התנפלות יהודית על ערבים. לאחר תחילת המאורעות שינו עיתוני האופוזיציה את גישתם ושיבחו את מאבק החוסיינים והמועצה המוסלמית העליונה על "אל-בוראק א-שריף". העיתון "מראת א-שרק", תומך האופוזיציה, הלך בעקבות ביטאונו של המופתי, "אל-ג'אמעה אל-ערביה", ופרסם שקרים שהיהודים חילקו ממתקים מורעלים בשווקים הערביים. בפקודת השלטונות, נסגרו שני העיתונים למשך חודש.

גם על העיתונות העברית ושאר אמצעי התקשורת (טלפון, טלגרף) הטילו שלטונות המנדט צנזורה החל מ-24 באוגוסט, והם חידשו את פעילותם רק כעבור 9 ימים, ב-2 בספטמבר.

לדעתו של יהושע פורת, התפרעויות הדמים פרצו "לאו דווקא כתגובה להפגנת היהודים" שבוע קודם לכן, אלא היו תוצאה ישירה של האירועים מאז פרשת הכותל בספטמבר 1928 ושל ההכרה של נשיא המועצה המוסלמית העליונה, אמין אל-חוסייני, בכך שהסכסוך בכותל הוא בעל רגישות דתית ולכן עשוי ללכד את הציבור המוסלמי בכל הארץ, אך מאידך אינו עלול לגרום להרעת יחסיו עם הנציב העליון, שקיבל את עמדתו בנושא. חלקו המכריע של אל-חוסייני בסכסוך על הכותל הפך אותו למנהיג הפלסטיני החשוב ביותר. ההתפרעויות גרמו להסערת הרוחות בציבור הערבי והביאו לתנופה בפעילות הוועד הפועל הערבי, שראה בהן הזדמנות לחידוש המאמץ לשינוי המדיניות הבריטית. עם זאת, המופתי מיהר להתנער ממעשי ההרג וטען שהם גרמו נזק לעניין הערבי.

בעקבות המאורעות זימנה הממשלה הבריטית את ועדת שו. בוועדה זו, קו הטיעון הערבי היה שבמאורעות הייתה התנפלות יהודית על ערבים. ב-17 בינואר 1930, בזמן שהותה של ועדת שו בארץ ישראל, שלח הנציב העליון ג'ון צ'נסלור תזכיר סודי ומקיף אל שר המושבות, בו הציע "לבטל את המעמד המועדף במיוחד של היהודים" בהשוואה לערבים, ולהגביל את העלייה היהודית ואת מכירת הקרקעות המצויות בידי ערבים ליהודים. באוגוסט 1930 הוגש דו"ח הופ-סימפסון ובאוקטובר 1930 הוצא הספר הלבן של פאספילד. ביוני 1930 שהתה בארץ ועדת הכותל המערבי מטעם חבר הלאומים, שהגישה את הדוח שלה בדצמבר אותה שנה.

ענישה ופיצויים

ממשלת המנדט הודיעה ב-25 במרץ 1930 על הקצבת 100,000 לא"י לפיצוי הנפגעים, תוך הדגשה שמדובר בתשלום בתור חסד. מכיוון שהתקציב אינו מכסה את הנזקים נקבע שישולם רק פיצוי חלקי שיגיע לכ־25–35% מהרכוש שנהרס על פי הערכת שמאי ממשלתי. בפועל הפיצויים כיסו רק אחוז קטן מהנזקים וזכו לתרעומת בקרב היישוב. על מספר כפרים הושתו קנסות קיבוציים בסך 17,840 לא"י.

ברחבי הארץ הורכבו בתי משפט מיוחדים של שופט אחד, בהם ישבו שופטים בריטים בלבד. לפניהם נשפטו כ-1,300 איש, שרובם הגדול ערבים. 28 אנשים נידונו למיתה, מתוכם 26 ערבים שלקחו חלק בטבח בצפת ובחברון. כל הנידונים למוות ערערו לבית המשפט העליון, שאישר 17 פסקי דין מוות, כולם נגד ערבים. את שאר פסקי הדין המיר בתקופות מאסר. פסק דין מוות נגד שוטר יהודי הומר ב-15 שנות מאסר ואילו בפסק דין מוות נגד יהודי אחר לא הושלם הערעור בעניינו. בתגובה, הציפו הערבים את הנציב העליון בבקשות להמיר את עונשי המוות במאסר עולם ובדרישה שתישלל מנורמן בנטוויץ' היהודי האפשרות להשתתף בדיונים בבקשותיהם, כפי שנמנע ממנו לטפל בתביעות הקשורות למהומות. הוועד הפועל הערבי פעל לכך שגם אישים ערבים ומוסלמים מחוץ לארץ ישראל יבקשו חנינה עבור הנידונים למוות. ב-2 ביוני 1930 פרסם הנציב העליון את החלטתו לאשר סופית את עונשי המוות רק לשלושה מהרוצחים האכזריים ביותר: עטאא אחמד אל-זיר, מוחמד ח'ליל אבו ג'מג'ום מחברון ופואד חג'אזי מצפת. חג'אזי כתב לסגן-נשיא הוועד הפועל: "לבי מלא שמחה ואושר על שום שעתיד אני להיתלות למען פלסטין", אך עם זאת ביקש להמשיך לנסות "לשכנע את השלטונות להציל את חיי". לאחר מספר ימים כתב מכתב לוועד הפועל בו הכחיש את ההאשמות וייחס את העדות נגדו ל"איבה אישית". ב-17 ביוני נתלו בעכו שלושת הנידונים למוות. הוועד הפועל הערבי פרסם גילוי-דעת, בו תוארו שלושת התלויים כ"חלוצי החירות והעצמאות" וכ"קורבנות האימפריאליזם התאוותן הזר ומדיניות הדיכוי".

שמחה חינקיס

שמחה חינקיס (11 ביולי 1907 – 5 במרץ 1988) היה שוטר במשטרת המנדט שהורשע במעשה נקמה באבו כביר במהלך מאורעות תרפ"ט. הוא נידון למוות, אך גזר הדין שונה ל-15 שנות מאסר, והוא השתחרר לאחר שש שנים.

נולד ברובנה שבווהלין, אוקראינה, לציפורה גורודקו וחנן חינקיס. למד בחדר, וכבר בגיל צעיר ייסד עם חבריו קבוצת כדורגל מקומית בשם מאיאק. ב-1924 השתתף בהכשרה בקלוואן, וב-1925 עלה לארץ ישראל והשתקע בתל אביב. הוא עבד כפועל בנין וכצבע, ובמקביל שיחק כדורגל בקבוצת "הכח" ואחריה ב"אלנבי הפועל" והתגייס למשטרת המנדט ב-1927.

בזמן מאורעות תרפ"ט הוא היה מוצב בתחנת המשטרה באבו כביר. ב-25 באוגוסט 1929, כשפרצו המהומות עמד חינקיס על המשמר בתחנה, וחיפה ביריות רובהו על אוטובוס שבו נסעו אנשי ההגנה שבאו מכיוון מקוה ישראל להציל שני פועלים יהודים שנשארו מבודדים בבית חרושת לכוהל ליד אבו כביר. אנשי ההגנה נתקלו בתגובה אלימה של ערביי המקום שירו מפרדס שבקרבת גבעת הרצל. אחד מהם קרא לערבים "אין אנו חורשים נגדכם כל רעה, תנונו לעבור", אבל הערבים ירו עליהם וארבעה מאנשי ההגנה נהרגו. ברקוביץ, פיינגולד, והררי, נהרגו במקום, ובנימין זאב גולדברג, בנו של "הנדיב" יצחק לייב גולדברג, וחברו של חינקיס, הספיק לברוח אך נורה בראשו ולפי המתואר "נפל מתבוסס בדמו" לזרועותיו של חינקיס. בהמשך ניסו התוקפים להמשיך בהתקפה לעבר תל אביב מכיוון הפרדס. חינקיס אסף שלושה חברים מתנדבים בתחנה ביפו, שהיו מצוידים באקדח (הוא היה היחיד עם רובה), ויחד הם חדרו לבית בפרדס, אליו סברו שנסוגו אחדים מהתוקפים, והרגו בבית חמישה מבני משפחת אל-עון, בהם שייח'. לאחר מכן ניקה את רובהו ואף חזר לעבודתו, אך נעצר בעקבות הלשנה בה היו מעורבים יהודים.

מפקד משטרת יפו, אלפרד ריגס, עצר את חינקיס. הסוכנות היהודית והוועד הלאומי העמידו לחינקיס חמישה סנגורים, בהם מרדכי עליאש, מנחם דונקלבלום, ויצחק אולשן. הוא הועמד לדין ביחד עם יהודי נוסף בשם יוסף אורפלי באשמת רצח. ב–6 בנובמבר 1929 הואשם חינקיס בהריגת שלושה גברים ושתי נשים ערבים, ובניסיון רצח של ילד בן 5 ותינוק בן שנתיים שנפצעו (ילד שלישי שכב מתחת לאמו ההרוגה וניצל). בתחילת פברואר 1930 נידון למוות בתלייה. לאחר גזר הדין נלקח חינקיס לצינוק בבית הסוהר המרכזי בירושלים, רותק בשלשלאות, והולבש במדים אדומים. גזר הדין עורר זעם רב ביישוב היהודי, ובעיתון "דבר" פורסם מאמר מערכת שהביע אי אמון במערכת המשפט הבריטית. בעקבות המאמר הוגשה תביעה נגד העיתון על ביזיון בית המשפט, וסגן העורך דאז, זלמן שזר, ישב על כס הנאשמים, ויוצג על ידי משה זמורה. העיתון נקנס ב-80 לירות אותן תרמו קוראיו.

בערעור, טענו עורכי דינו של חינקיס שהרצח לא תוכנן מראש, וכי קודם לכן חברו הטוב גולדברג מת בידיו. עונשו הופחת ל-15 שנות עבודת פרך, לאחר שנקבע שלא הוכח שעשה את מעשיו במחשבה תחילה. חינקיס טען שפרץ לבית במהלך מרדף אחר פורעים וכי פגע בפורעים, אך טענתו לא נתקבלה על ידי בית המשפט וגם בקרב היישוב העברי זכה רק לאמון חלקי.

ב-3 ביוני 1935, במסגרת חנינה כללית של השלטון הבריטי, שוחרר חינקיס. לאחר שחרורו נתקבל בשמחה על ידי ההמון בתל אביב והוועד הלאומי ערך לכבודו קבלת פנים חגיגית. חבריו בהפועל הזמינוהו לבעוט את בעיטת הפתיחה במשחק כדורגל נגד נבחרת מצרית, וכיבדוהו בזר פרחים. יצחק לייב גולדברג העניק לחינקיס מגרש בשכונת "תל בנימין" שנקראה לזכר בנו.

היחס כלפי חינקיס מצד היישוב היהודי היה מורכב. למחרת השחרור נכתב ב"דבר":

"שני אחינו (הכוונה היא לחינקיס ויוסף אורפלי) אשר מהם אחד שב היום אלינו … מעולם לא ראינו בהם, מעולם לא נראה בהם פושעים בדומה לפורעים הערבים, אשר אתם יחד הושבו על ספסל הנאשמים, אתם יחד נשפטו לעונשים קשים. מעשה הפשע שעליו נדון חינקיס היה מעשה נקמה נורא ואבסורדי באנשים שלא חטאו, היה זה מעשה פראי אשר הרעיד את נפשנו עד היסוד ואשר ראינוהו בניגוד גמור לרוח ההגנה העברית. חינקיס עצמו דוחה מעליו בהחלט את המעשים המיוחסים לו. … אם גם נניח ששני יהודים אלה אמנם עשו את אשר יחסו להם, לא נראה בהם – בבני עם שנתקף אז על ידי ההמונים המשוסים … פושעים הדומים במשהו, ולו רק מרחוק ורק ברמז, לפורעים הערבים."

לאחר שנגזר דינו לתלייה, המשורר עמנואל הרוסי חיבר שיר הלל לכבודו, שהודפס עם תמונתו על גלויה, אך המשטרה הבריטית החרימה את הגלויות מהקיוסקים. ספר ההגנה תיאר את המקרה:

"היה זה מעשה-תגמול, פרי התפרצות רגשות, לאחר שהגיעו לתל אביב הידיעות על הטבח בחברון ולאחר רצח היהודים שיצאו להציל נפשות אדם".

בשני ראיונות עם חינקיס, ב-1959 ב"מעריב" וב-1985 ב"הארץ", הוצגה גרסתו שלו. בהארץ נכתב: "קנה את עולמו במהלך מאורעות תרפ”ט באומץ הלב שגילה… נשפט למוות על רצח פורעים חמושים”.

שמחה חיניקיס. צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי.
שמחה חיניקיס. צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי.

השפעת המאורעות על החברה היהודית והחברה הערבית

הצלחת ה"הגנה" בפעולות ההגנה, במקומות שבהם פעלה, העלתה את קרנה. עם זאת, בשל מעשי הרצח והפגיעות המזעזעות, קמו קולות מתוך ההגנה שטענו כי אין לשבת תמידית ב"חיבוק ידיים" וכי יש לנקוט קו תקיף יותר כלפי הצד הערבי. הדבר הביא לפילוג שיצר את "ארגון ההגנה ב'", או כפי שנקרא לימים, ה"אצ"ל".

דוד בן גוריון בעצמו, שינה את כל תפיסותיו לאחר המאורעות. תחילה ניסה להיאחז בתיאוריות הישנות ולהטיל את האשמה על "כנופיות פורעים ומסיתים צמאי דם", על השלטון הבריטי, ואף טען שהרוב הגדול של האיכרים הערבים לא השתתפו במעשי הרצח. הוא ניסה לתלות את האירועים בהסתה דתית והאשים את הרוויזיוניסטים, שהפגנתם ליד הכותל בתשעה באב שימשה אמתלה לפורעים. עם הזמן, חל שינוי בעמדותיו. הוא קרא להגביר מיד את העלייה ולחזק את המאבק לעבודה עברית, במטרה להגיע ל-100% עבודה עברית במשק היהודי. הוא גיבש "תוכנית ביטחון" מפורטת, וטען ש"אין אפשרות להתקיים בארץ אם יש לבנותה רק תחת חסות כידונים, ובמיוחד כידונים זרים". לפיכך, הוא הדגיש את הצורך בפתרון בעיות הביטחון באמצעות כוחות יהודיים. כעת הציע ליצור רצף טריטוריאלי בין היישובים היהודיים, להקיף את ירושלים העברית בשכונות וכפרים יהודיים, ולהעלות לארץ רבבות חלוצים, במטרה לבנות כוח הגנה יהודי עצמאי. במובנים רבים, תכנית הביטחון שנוסחה אחרי המאורעות היא זו שבסופו של דבר הקימה את מדינת ישראל.

מכלל ההרוגים הערבים, נהרגו 9 נשים. המאורעות נתנו את הדחף לפעילות פוליטית של הנשים הערביות בארץ ישראל. בעקבות המאורעות התארגן ציבור הנשים הערביות לראשונה כגוף פוליטי בעל מסגרות ארגוניות מוגדרות. לנשים ניתנה עתה לגיטימציה לקחת חלק בחיים הציבוריים והפוליטיים, ואף הותר להן לעשות זאת בקבוצה ארגונית המיוחדת להן.

בניגוד לאירועים רבים אחרים, על מאורעות תרפ"ט חוברה קינה אחת ויחידה על ידי הרב נח גד וינטרוב, שנכתבה בכותל המערבי, שגם היישוב מגדל עדר שהיה ממייסדיו נחרב במהלך מאורעות תרפ"ט.

יחס הקומוניסטים היהודים לאירוע

רבות נכתב על פרעות תרפ"ט והזעזוע הקולקטיבי שתקף את היהודים לאחריהם, אך מעט, אם בכלל, נכתב על היחס של היהודים הקומוניסטים לאירוע. הקומוניסטים דאז, שבארץ ישראל היו מאוגדים תחת מפלגת פק"פ (המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה), תמכו בפרעות והסתכלו עליהן כאינדיקציה לכך שעומדת לפרוץ מהפכה עממית קומוניסטית. בתחילה, פק"פ לא תפסו את הפוזיציה הזו. בעת הפרעות, חברי הוועד הקומוניסטי, בהם ברזלי, לשצ'ינסקי וקופרמן, נפגשו לדון בהסלמה הפוליטית והחברתית שנבעה מהסתה אנטי-יהודית שהופצה בקרב הקהילה המוסלמית. מטרת ההתכנסות הייתה לנסח קול-קורא ליהודים ולערבים להימנע מאלימות. יחד עם חברי הוועד, נכח במקום גם הצ'כי בוהומיל שמראל, שליח הקומאינטרן לארץ ישראל, שביקש לשמור על סודיות ביקורו. הכרוז שנכתב באותו בוקר היה נוסח דומה להצהרות קודמות של הפק"פ, שקראו להתנגד לפרעות ולמאבק על ידי איחוד כל תושבי הארץ נגד השלטון הבריטי, הציונים והאדונים הערבים. אך בשעות אחר הצהריים, כאשר חזר קופרמן מירושלים עם דיווחים מזעזעים על מעשי טבח ואלימות, הובן כי המצב ברחוב הערבי הסלים בצורה חסרת תקדים. למרות המאמצים להפיץ את הכרוז, עלו ספקות לגבי יעילותו לאור האלימות הגואה. באותו ערב, התגבש ויכוח בוועד המרכזי האם להוציא כרוז נוסף. עם זאת, כוחות ה"הגנה" הגיעו למקום והציעו לשתף פעולה עם הקומוניסטים להגנה על יהודים. הקומוניסטים, שקיבלו מוטות ברזל ואף מספר כלי נשק להגנה עצמית, הסכימו להשתלב בכוחות ה"הגנה", ושיתוף הפעולה התרחב גם לערים אחרות כמו תל אביב, חיפה וטבריה.

באביב 1929 אימצה פק"פ את "הקו המהפכני", והחלה לפרסם עיתון בערבית בשם אלאלאמאם (קדימה). העיתון, ששימש כתרגום לערבית של העיתון הקומוניסטי פארויס, הופנה נגד מנהיגי הערבים באזור. מנהיגים אלו תוארו כלאומנים בורגניים גרורים של האימפריאליזם. מאחר שהמאורעות הקיפו לא רק טבח ביהודים אלא גם התעוררות ערבית, לא יכלה המפלגה לגנותם לחלוטין. היא הדגישה את הסיבות הכלכליות להתפרצות וראתה בהם "הכנה לקראת המרד החדש, האמיתי, שיוצא לפועל על־ידי הפלאחים והפועלים בארץ, המאורגנים על־ידי הפרולטריון והמפלגה הקומוניסטית". פק"פ יצאה נגד הטענה הציונית הרשמית כי המאורעות היו פוגרום ותו לא, וטענה שזו הייתה "פרי הסתה אפנדית ובריטית", תיאור שהוצג כ"שטחי ובלתי־נכון בהחלט". לדעת המפלגה, "עצם קיום הסתדרות הגזל והקולוניזציה – ההסתדרות הציונית – היא פרובוקציה מתמדת כזו, עד שכל טיפת דם יהודי או ערבי שנשפכה תחול לא רק על ראש האימפריאליסטים הבריטים, אלא גם על משרתיהם הציונים".

פק"פ הבהירה שהבעיה שהייתה בפרעות 1929 לא הייתה עצם זה שהיה פוגרום אנטי-יהודי, אלא זה שהפועלים לא השתתפו בו. המאורעות נחשבו ברובם למעשיהם של הפלאחים, בעוד שהעירונים המפותחים יותר פוליטית, לדעת פק"פ, נמנעו מלהשתתף בשל התנגדותם ל"אופי הפוגרומי של התנועה". לכן, בדיעבד, ההשתתפות של כמה מחברי המפלגה בהגנה על שכונות יהודיות הוצדקה לא כתגובה לסיסמת ה"אחדות הלאומית" שהפיצו הציונים, אלא כהגנה על מגורי הפועלים. עם זאת, פק"פ עצמה הודתה כי דברים אלו היו בגדר חכמה-לאחר-מעשה. להוציא את תל אביב, שם ביקשו חברי המפלגה להגן על שכונת ברנר בדרום העיר, שהוגדרה כ"שכונת פועלים", הקומוניסטים המעטים שהשתתפו בפעולות ההגנה לא נקטו מדיניות עצמאית. יצחק בן־צבי אף שקל להציע לארגון ה"הגנה" לשלב קומוניסטים מקבלי מרות בשורותיו, אך לבסוף חזר בו מכוונה זו. במקום זאת, כיוון את ה"הגנה" בירושלים להדריך את הקומוניסטים להסתיר את נשקם, כדי שלא ייתפס בידי השלטונות.

מערכת־היחסים המיוחדת הזו הגיעה לסיומה, אולי מוקדם מהצפוי, בעיקר בגלל השפעות התנועה הקומוניסטית העולמית, כאשר פעיליה היהודים עמדו בראש השינוי. בימים הראשונים של המאורעות, הקומוניסטים היהודים הביעו עמדה דומה לזו של פק"פ. העיתון המוסקבאי "דער עמעס" דיבר ב-30 באוגוסט על "פרובוקצית הדמים" מצד הבריטים, יחד עם התקוממות מהפכנית של הערבים, אם כי גינה את הפגיעות ביהודים. אולם, בתחילת ספטמבר 1929 כבר החלה האווירה להשתנות בצורה משמעותית, במיוחד בקרב הקומוניסטים היהודים בארה"ב. שינוי זה היה בולט ביותר, ויש רמזים לכך שפק"פ הייתה מעורבת בו. העיתון היידי "פרייהייט" מניו־יורק הצהיר באותה תקופה כי "הציונים האימפריאליסטים ונוכלי תנועת הפועלים" הם אלה שיזמו את המאורעות ושעוררו את האלימות בקרב ערביי פלשתינה. באסיפה של מאות דוברי יידיש בניו־יורק, עורך העיתון לגלג על אלה שהביעו צער על דם יהודי שנשפך, והכריז בציניות כי "הנוער הערבי רק החל לנעוץ את ציפורניו בבשר הציונות, אויבתו".

לצד זאת, העיתון היהודי פרסם שלוש קריקטורות אנטי־ציוניות בעלות אופי אנטישמי, שנראו כאילו נלקחו מתעמולה נאצית. כאשר הגיעה לידיעת העיתון ההצעה של כמה שייחים ערבים לשלוח את ילדיהם לכפר הנוער בן־שמן ולקיבוץ קריית ענבים כדי להבטיח את שלומם של היישובים המבודדים, העיתון עיוות את הדברים וטען שארגון ה"הגנה" לוקח ילדים ערבים כבני ערובה. בכתבה נוספת על המאורעות בצפת, טען העיתון שיהודים תקפו שכונות ערביות, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה ש-17 יהודים נרצחו שם. הערכתו של העיתון הקומוניסטי היהודי-אמריקאי השפיעה במהרה על פק"פ לבצע בדק בית ביחס למאורעות. השוואת הכתבות שפורסמו בעיתון "פרייהייט" לכמה מהצהרות פק"פ בקיץ 1929 מצביעה על שימוש דומה בצירופי לשון, מה שמרמז על קשר לשוני לא מקרי. מחקר העלה כי המקור המשותף היה יוסף ברזלי, שהיה מהמנהיגים הבכירים בפק"פ ושימש שליח אנונימי לעיתונים קומוניסטיים יהודיים באירופה ובאמריקה. נראה שברזלי ניסה לעורר רוח אנטי-ציונית בקרב יהודי אמריקה, ואולי גם ביקש לשכנע את פק"פ לאמץ גישה תקיפה יותר כלפי הציונות. התקפות קיצוניות מצד עיתון קומוניסטי יהודי חשוב יכלו לסייע לברזלי לקדם את דעותיו בתוך המפלגה. יחד עם זאת, עמדתם של הקומוניסטים היהודים בארצות הברית נבעה גם מהמציאות המיוחדת שם, שבה המאבק בקפיטליזם היה חריף יותר בשל עוצמתו של הקפיטליזם האמריקאי ורצונם של יהודים להשתלב בו. בנוסף, מגמות ההתבוללות בארצות הברית היו חזקות יותר מאלו באירופה המזרחית, דבר שהשפיע על עמדותיהם הפוליטיות של הסוציאליסטים היהודים, שבחרו להגדיר עצמם כ"סוציאליסטים דוברי יידיש" ולא כסוציאליסטים יהודים. התנועה הקומוניסטית האמריקאית אף מצאה השראה בעמדות של חברים במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שראו בפרשת דרייפוס רק סכסוך בין שתי סיעות בורגניות. גישה זו התיישבה עם נטייתם של מהפכנים יהודים רבים באותה תקופה לראות בהתפרצויות אנטישמיות, כגון הפוגרומים בקישינב ובאוקטובר 1905, חלק טבעי מהתהליך המהפכני.

קריקטורות אנטישמיות ואנטי-ציוניות שפורסמו בעיתונות היידישאית של אותה התקופה.
קריקטורות אנטישמיות ואנטי-ציוניות שפורסמו בעיתונות היידישאית של אותה התקופה.

באותו זמן, ניסו קבוצות קומוניסטיות ממוצא יהודי, בעיקר מפולין, לארגן מגביות למען הערבים, אותם כינו "קרבנות ההתנפלות הציונית". בשכונות היהודיות הפיצו כרזות אדומות בשפת היידיש שקראו לשחרור האסירים הפוליטיים בארץ ישראל. ניסיונות אלו לא זכו לתמיכה רחבה בקרב היהודים המקומיים, והקריאות להפגין ליד משרדי הציונות לא נענו, ואף עוררו ויכוחים פנימיים בתוך הקהילה היהודית.

באותה תקופה, בוורשה, חבורה של קומוניסטים יהודים, בהם מגורשים מהארץ ויוצאי פק"פ, תקפה אספה של פועלי ציון שמאל, שניסו למחות נגד עמדת הקומוניסטים שתמכה בשחרור אסירים ערבים, כולל רוצחים, בטענה שהם עצורים פוליטיים של הציונות והאימפריאליזם. במהלך ההתנפלות הוכה למוות אחד מחברי פועלי ציון שמאל. אירוע זה הוביל לרפיון בפעילות הקומוניסטית היהודית בוורשה, ככל הנראה בשל גל המעצרים שביצעה המשטרה בעקבות האירועים.

מחלוקת דומה התעוררה גם בבריסל, בירת בלגיה, שם התרכזו מאז 1928 רבים מיוצאי פק"פ והאופוזיציה שהטיפה לירידה מארץ ישראל. במסגרת אספות פועלים ביידיש, הצליחו תומכי העמדה הקיצונית לבסס את עמדתם, שלפיה המלחמה בערבים מוצדקת גם אם פוגעת רק ביהודים. לטענתם, המוני הערבים ראו ביהודים כנופיה אימפריאליסטית ורוצחת, ולכן כל פעולה נגדם מוצדקת. לפי גישה זו, כשיתעורר המרד ההמוני בארץ ישראל, יקומו חזיתות נפרדות יהודית וערבית.

בעקבות אירועים אלה, גברו הקריאות בקרב הקומוניסטים לעזוב את ארץ ישראל לאלתר. הקומוניסטים הבינו שאין מקום ליהודים בארץ, והחלו לעזוב אותה במספרים גדלים, בעיקר תומכי האופוזיציה ובעלי גישות קיצוניות יותר. מגמה זו רק התחזקה עם התקדמות האירועים והלחצים הפוליטיים שהופעלו מצד ההנהגות הקומוניסטיות הבינלאומיות. פק"פ ניסתה להגיב בהכחשות ובמברקים למוסקבה, בניסיון לטעון כי מדובר בהתפרצות אנטי-יהודית ולא אנטי-אימפריאליסטית. אולם, ההנהגה הקומוניסטית דחתה את הטענות הללו. מנהיגים כמו ברזלי, שבילו שנים בכלא הסובייטי, טענו מאוחר יותר שהעמדה הבלתי-מתפשרת של מוסקבה היא שגרמה לקרע הבלתי ניתן לגישור בין פק"פ לבין היישוב היהודי.

באותה תקופה, פק"פ קיבלה הוראה מהקומינטרן להעביר את המפלגה תהליך של "ערביזציה". כחלק מן התהליך הזה, היו שני ניסיונות ספרותיים, אנונימיים כמובן, שנועדו לפאר את ההתעוררות הערבית. היצירה הראשונה, פרי עטם של ברזלי וחבורה של פעילות הנוער הקומוניסטי, נועדה לנוער הארץ-ישראלי ומשום כך נכתבה בעברית. את השנייה, שנכתבה בגרמנית, הועיד ברזלי לקוראים האירופיים.

הסיפור הראשון הופיע בדצמבר 1929 כ"חוברת־חנוכה" לנוער תחת השם: ״ה'מופתי' מתתיהו והתקוממות הפלחים הגדולה לפני אלפיים שנה״. הייתה זו אלגוריה פוליטית מגושמת, שבמבט ראשון מעוררת חשד כאילו נכתבה על־ידי ציוני שביקש לשים ללעג את חברי פק"פ. היא תיארה את "הפלאחים" העניים של תקופת מתתיהו כמי שנלחמים נגד המעמדות הגבוהים, ובהם ה"מופתים" (הכהנים). היהודים המתקוממים מול היוונים, שתוארו כבעלי תרבות גבוהה, נראו כאיכרים עניים שהשלטון הזר והכהנים מנצלים אותם. באותו סיפור, "הרמאים הציונים" מואשמים בניסיון להשתמש במיתוס זה כדי לשכנע את הנוער להילחם לצד המנדט הבריטי נגד הערבים, בדומה ל"מתייוונים" של אז. מתתיהו החשמונאי תואר ככהן גדול שביקש לנצל את התסיסה העממית לצרכיו האישיים, והמרד היהודי ביוונים תואר כמרד עממי שנוצל לרעה על־ידי הכהנים. מסקנת הדברים הייתה כי המרד ההיסטורי מנוצל כיום על־ידי הציונים "כדי לטמטם את מוחות הנוער במעשיות־הבל" ולהציג את עצמם כ"צאצאי המכבים" לצורך דיכוי הערבים. החוברת סיכמה את דבריה בקריאה להתקוממות מחודשת נגד השלטון הזר, אך הפעם תחת הנהגת הפועלים והקומוניסטים, שיעבדו בשיתוף עם הפלאחים הערבים כדי לגרש את הבריטים ואת הציונים מהארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שפק"פ גילתה בבירור את עמדתה כי הדרך לניצחון הקדמה היא גירוש הציונים מהארץ, כלומר, סילוק רובו של היישוב היהודי.

״ה'מופתי' מתתיהו והתקוממות הפלחים הגדולה לפני אלפיים שנה״.
״ה'מופתי' מתתיהו והתקוממות הפלחים הגדולה לפני אלפיים שנה״.

הסיפור השני, שיצא לאור בשנת 1931 בגרמניה תחת השם יום הפלאחים, מהווה דוגמה בולטת לעוינות שהקומוניסטים רחשו לציונות באותה תקופה. קשה למצוא חיבור שמבטא שנאה תהומית לציונות וליהודים כפי שמובע בספר זה. על אף שנראה כי הסיפור מתמקד באידיאולוגיה אנטי-ציונית, רבים מהטקסטים נושאים אופי אנטישמי מובהק, שכמעט ואינו מוסתר מאחורי המעטפת האנטי-ציונית. דוגמות לכך מופיעות בתיאורים גזעניים של אנשי היישוב היהודי, כמו "סוחרים יהודים בעלי כרס שמנה" וצעירים יהודים המתבוננים בערבים "בשחצנות פרובוקטיבית". תיאורים אלה לא נועדו לשכנע את הקוראים במציאות מורכבת אלא ליצור תמונה חד-צדדית השוללת את זכותם של היהודים בארץ. בלב הסיפור עומד תיאורו של צעיר ערבי מצפת שהוצא להורג בגין השתתפותו במרד. דמותו הספרותית עוצבה בהשראת פואד חג'אזי, צעיר ערבי שהוצא להורג ב-1930 בגין מעורבותו ברצח יהודים בפרעות תרפ"ט בצפת. הסיפור אינו מתמקד בעובדות, אלא בלפאר את דמותו של חג'אזי כמרטיר, תוך השמטת זוועות פשעיו האמיתיים ורצח היהודים האכזרי. ברזלי, מחבר הסיפור, הושפע ממכתב שנשלח על ידי חג'אזי לוועד הפועל הערבי, שבו ביטא ביטחון שמותו יועיל למאבק הערבי, אך ברזלי לא היה מודע לכך שבערב תלייתו חג'אזי ביקש חנינה בהפצרות נרגשות, דבר המנוגד לגיבור האמיץ שתואר בסיפורו. בזמן כתיבת הספר, ברזלי לא הסתפק בתיאורי הסבל והדיכוי הערבי, אלא ניסה לעוות גם את עובדות האירועים בפועל. כך, למשל, הוא טען כי חברי ה"הגנה" בירושלים סירבו להילחם נגד הערבים משום שראו בכך סיכון לחייהם עבור עשירים יהודים. תיאור זה נועד לפגוע בתנועת העבודה הציונית ובמיוחד ברחל ינאית בן-צבי, שהוצגה בדמות אלגנטית ומנוכרת, כביכול כמנהיגה בורגנית המרוחקת מהפועלים. אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור הוא השימוש ברובים וסכינים ככלי מרכזי במאבק הערבי נגד הציונות. הסיפור מתאר את הגיבורים הערבים המזדהים עם נשקם והפגיונות שהוכנו במכוון למלחמה נגד היהודים. התיאורים המיליטנטיים של הערבים, הנחושים להילחם ולנקום את דמם של חבריהם, נכתבו מתוך מטרה להציג את ההתקוממות כג'יהאד דתי ופטריוטי, בניגוד לעובדה שבפועל, קהילת היהודים בצפת הייתה לא-ציונית ולא איימה על הערבים באופן ישיר.

מוד השער של יום הפלאחים. ״חדד״ הוא המקבילה הערבית של השם העברי ״ברזלי״. הסיסמאות בערבית קוראות בגנות האימפריאליזם ובזכות שחרור פועלי כל העולם ואיחודם.
מוד השער של יום הפלאחים. ״חדד״ הוא המקבילה הערבית של השם העברי ״ברזלי״. הסיסמאות בערבית קוראות בגנות האימפריאליזם ובזכות שחרור פועלי כל העולם ואיחודם.

הסיפור של ברזלי שאף לא רק לשכתב את ההיסטוריה אלא גם לנבא את מה שיקרה בעתיד. ברזלי מתאר את חיסול היישוב הציוני בארץ כמשימה הכרחית לקומוניסטים, ואף רומז לכך שכל עוד לא הושגה המשימה הזו – האחריות לכך אינה על פק"פ, אלא על המציאות שחרגה מידיהם. הסיפור שיקף את השקפת עולמה של פק"פ, שביקשה להחריב את המפעל הציוני כחלק ממאבק רחב יותר נגד האימפריאליזם הבריטי, אך בפועל, מטרתה העיקרית הייתה חיסול היישוב היהודי.

השנים שעברו לא ריככו את עמדת היהודים-הקומוניסטים בנוגע לפרעות. בתאריך ה-13 לאפריל 2016, אתר "זוכרות" פרסם מאמר לתוכנית לימודים פוטנציאלית בשם "מאורעות תרפ"ט במבט אחר", בו כתוב:

"הפרובוקציה היהודית שהובילה להסלמה והאלימות ההדדית של שני הצדדים, זאת בניגוד לדימוי הרווח בארץ של יהודים כקורבנות בלבד ופלסטינים כתוקפנים; שאלות היסטוריוגרפיות: מה בוחרים לספר לנו ומה לא? מדוע בוחרים לספר לנו את הסיפור מנקודת מבט אחת בלבד, זו היהודית, ומה זה משרת".

סיכום

פרעות תרפ"ט הביאו לשינוי מהותי בתפיסתו הביטחונית של דוד בן-גוריון. תחילה ניסה להאשים את האירועים בהסתה דתית ובכנופיות פורעים, תוך הדגשת אי-מעורבות הרוב הערבי. עם הזמן, הכיר בצורך הדחוף בהגברת העלייה, חיזוק העבודה העברית, וגיבוש כוחות הגנה עצמאיים של היישוב היהודי. בעקבות המאורעות, פעל ליצירת רצף טריטוריאלי בין היישובים היהודיים ולביצור ירושלים בשכונות יהודיות. במקביל, התפתחה תמיכה מפתיעה מצד גורמים קומוניסטיים יהודיים בפורעים הערבים, במסגרת אידיאולוגיה אנטי-ציונית שהתנגדה לשיתוף פעולה עם התנועה הציונית וראתה במאבק הערבי מאבק לשחרור מעול הקולוניאליזם.

בסופו של דבר, מהומות הגזע שהן פרעות תרפ"ט, הובילו לחורבן לערבים הפורעים. חיזוק ההגנה והקמת האצ"ל לאחר הפרעות הביאו לאובדן קהילות ערביות רבות בצפת, טבריה, חיפה, יפו, שפלת יהודה וירושלים, ולאחר מלחמת ששת הימים אבדה סופית השליטה הערבית על הכותל המערבי ומערת המכפלה. הישוב היהודי בחברון חזר לעמוד על כנו, ודגל ישראל הונף מעל המערה.

דגלי ישראל מעל מערת המכפלה. צילום: לא ידוע.
דגלי ישראל מעל מערת המכפלה. צילום: לא ידוע.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

חומרי המקור

חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.

Related News

Back To Top

תפריט נגישות