קורבנות השלום הוא ביטוי בשיח הפוליטי הישראלי לתיאור מי שנרצחו בפיגועי טרור פלסטיני שבוצעו לאחר הסכמי אוסלו. בתקופת תהליך אוסלו, מתנגדים לממשלה ייחסו את הביטוי לממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין. רבין עצמו שלל את הביטוי בנאום שנשא באוקטובר 1994, וכך גם פוליטיקאים אחרים מהשמאל הישראלי בשנים שלאחר מכן.
הביטוי בהקשר של הסכמי אוסלו
הראשון בהסכמי אוסלו נחתם בחשאי ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. בעקבותיו נערך ב-13 בספטמבר, על מדשאות הבית הלבן, טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת.
בדיון שנערך ב-21 בספטמבר 1993, בעקבות הודעת הממשלה בנושא הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי וחילופי האיגרות עם אש"ף, אמר חבר הכנסת מאיר שטרית מהליכוד: "אני חושב שהמתיישבים הם היחידים הנמצאים במצוקה קשה וגדולה ביותר. אנו צריכים לזכור, שהם אולי קורבן השלום האמיתי". למחרת, בהמשכו של דיון זה, אמר חבר הכנסת סאלח טריף ממפלגת העבודה: "אני רוצה להעלות כאן את זכרם של וואפה אסאד, זיכרונו לברכה, מעספיא, מועפק אבו שאך, זיכרונו לברכה, ואבראהים שיבל, זיכרונו לברכה, משפרעם. שלושה בחורים צעירים אשר נפלו קורבן לטרור, ולמען השלום. עדה שלמה בכתה, עדה שלמה אמרה: אם זה הקורבן למען השלום, אם זה פותח פתח למען העתיד, אנו מקבלים זאת, אומנם בבכי ובכאב אבל בתקווה גדולה כי אכן יהיו אלה קורבנות אחרונים במדינת ישראל ובעם ישראל".
ביטוי דומה במשמעותו נאמר על ידי שמעון פרס. ב-11 באוקטובר 1993 בפתיחת המושב השני של הכנסת, ובעקבות רצח מטיילים ישראלים בוואדי קלט, אמר שמעון פרס על הנרצחים שהם "נפלו במערכה על השלום": "דרור בן ה-25, וערן בן ה-23, יצאו לטייל לתומם באחד המקומות היפים של ישראל, ונפלו במערכה על השלום. הם קורבנות של שנאה יוקדת, של רשעות מטמטמת".
בעקבות פיגועים שבהם נרצחו ישראלים תועד לראשונה הביטוי "קורבנות השלום" במליאת הכנסת ב-29 בנובמבר 1993, בנאומו של חבר הכנסת אליעזר זנדברג, ממפלגת צומת שבאופוזיציה. במהלך דיון בהצעת אי-אמון בגלל מסירת נשק למשטרת אש"ף אמר זנדברג: "כשהתברר שממשיכים לפגוע ביהודים בארץ-ישראל, שמענו את תגובת הממשלה, שאמרה: מי שפוגע הוא קיצוני. אלה אויבי השלום, אלה מחבלים בשלום, הם רוצים לפגוע בתהליך השלום. וגם כלפי היהודים הם השתמשו בביטוי: אלה הם קורבנות השלום. כך קראו להם: האנשים שהוקרבו על מזבח השלום על ידי הקיצונים מהצד הערבי".
מתנגדים נוספים לממשלת רבין ייחסו את הביטוי "קורבנות השלום" לממשלה וביקרו אותה על כך תכופות. כך למשל חברי כנסת מהאופוזיציה, כגון לימור לבנת מהליכוד ורחבעם זאבי ממולדת, ייחסו את הביטוי "קורבנות השלום" לממשלת ישראל. ח"כ רון נחמן מהליכוד אמר: "לתהליך הזה הממשלה המטומטמת שלנו קוראת: תהליך שלום, ואת קורבנות הטבח שהם קורבנות מדיניותה היא מכנה בציניות מחליאה ומקוממת: קורבנות השלום."
רבין תקף את השימוש בביטוי באומרו בנאום שנשא באוקטובר 1994: "אני חושב שכל ניסיון להגדיר את הישראלים שנהרגו כקורבנות השלום הוא בגדר עיוות האמת", חיים רמון, שהיה שר הפנים בממשלתו של רבין, טען ב-2003, בהתייחסותו לביטוי, "אף אחד לא אמר את זה". אף על פי כן, יגאל עמיר, רוצחו של רבין, כלל בחקירתו על ידי אנשי השב"כ, בין הסיבות בגללן רצח את רבין, את כך ש"הוא כל הזמן השתמש במושג 'קורבנות השלום'".
חוקרים ייחסו את הביטוי לגורמים שונים, אך ללא הצגת מקור ראשוני: פרופ' תמר רפפורט ייחסה את הביטוי לרבין עצמו, פרופ' אפרים ענבר ייחס את הביטוי לממשלת רבין, פרופ' אופירה סליקטר ייחסה את הביטוי למפלגת העבודה, ופרופ' אפרים יער ייחס אותו ל"חברים במחנה תומכי אוסלו". מנגד, העיתונאי אריה כספי טען בכתבה בעיתון "הארץ" בפברואר 1999, בעקבות חיפוש שערך אחר מקור הביטוי: "בדקתי בארכיון 'הארץ' ובמחשב הכנסת לאורך כל תקופת ממשלת רבין. באף מקום לא מופיע הציטוט הזה מפיו של פוליטיקאי מן השמאל. לא רבין ולא פרס, ולא אף אחד אחר. המונח 'קורבנות השלום' מופיע ב'הארץ' וב'דברי הכנסת' עשרות פעמים, תמיד מפיהם של פוליטיקאים ימניים".
האמת מאחורי הביטוי
ב-2 במרץ 1982, במהלך מליאת הכנסת שדנה בהצעת סיעת התחיה להביע אי אמון בממשלה בשל הצבת מחסומים בחבל ימית תוך חילול שבת ובשל הצורך לעצור את הנסיגה מסיני לאלתר, התנהל דיון על האמצעים האלימים בהם השתמשה המשטרה על צעירי "נוער התחייה" שהגיעו לפתחת רפיח על מנת למנוע את הקמת המחסומים, עם טלאי צהוב על בגדיהם. על האירוע אמר מנחם בגין:
"נשאלתי שאלה: מה היא ההוכחה לכך שהחברים האלה היושבים מאחורי היו מוכנים ליצור מצב שבו היה נשפך דם? אביא היום את ההוכחה. על המחסום כבר סיפרתי. בפתחת רפיח הופיעה קבוצת סטודנטים, כ30 במספר, ובראשם סטודנט צעיר ששמו הראשון. הפרטי, הוא צחי. כל עם ישראל שמע אותו אומר: אנחנו נגיב בכוח על כוח. צחי. בני. אתה תגיב בכוח על כוח? נגד מי? אולי אמך תספר לך על התקופה שבה הגבנו בכוח על כוח. האומנם בכוח על כוח? כלומר, אתה תרים ידך על חיילי ישראל, כמפורש כך הבטחת? אתה ו30 הסטודנטים שלך ביחד? אם הצבא יפעיל כוח. אתם תפעילו כוח נגד הצבא?"
הצחי המדובר היה צחי הנגבי, בנה של גאולה כהן, מנהיגת מפלגת התחייה ויריבתו הרעיונית של מנחם בגין שהתנגדה לנסיגה מחצי האי סיני. מנחם בגין המשיך והוסיף, תוך כדי צעקות ביניים של גאולה כהן:
"זאת היתה המזימה, מורי ורבותי חברי הכנסת. להכניס המונים המונים לפתחת רפיח. החל בבני 15 מן הישיבות, ולמלא את הפתחה אנשים. ואחר כך. מה יכולה הממשלה לעשות? אחת משתי אלה: או להגיע לשפיכות דמים או להיכנע. חברת כנסת אחת אמרה במפורש שהממשלה תיכנע. שאין לה שום ספק שהממשלה תיכנע. כזאת היתה ההבטחה הפומבית. היא לא תיכנע, גברתי, לא תיכנע. אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לכך. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום. יש; יש קורבנות למען השלום, יש. כולם עדיפים מקורבנות המלחמה. את זאת אני מכריז, מי שעמד בראשו של ארגון לוחם. כל מאוויינו השלום."
ובמילים אחרות, מנחם בגין רמז לחברת הכנסת גאולה כהן, שהממשלה לא תיכנע, וגם אם יהיו קורבנות שלום בדרך (כזכור, צחי הנגבי וחבריו הסטודנטים), השלום יגיע. רבים מחברי הכנסת באותו יום גינו את אקט לבישת הטלאי הצהוב. לטענתם, זו הייתה זילות השואה.
האם המפגינים באמת היוו איום על הצבא?
תוך כדי האיומים של בגין, חברי הכנסת ממפלגת התחייה ניסו להסביר למה פינוי ימית לא יוביל לשלום, ומדוע המפגינים שהגיעו למנוע את הנסיגה לא באמת אלימים כמו שמנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון ניסו להציגם.
חנן פורת ממפלגת התחייה טען: "יבואו חברי כנסת לחבל ימית, יראו שם את רקמת החיים. יראו מי הם אותם שופכי דמים, מי הם אותם אלימים. שמחביאים להם סליקים של נשק אולי, של אלות וכדומה. יבואו ויבדקו מי הם האנשים שבאו - נשים וילדים!"
יובל נאמן מהתחייה שאל את שרון: "ביום שישי האחרון ניתנה הפקודה הזאת לחסום. ואמרתי שאני חושש לנאות, מפני שהפקודה הזאת כללה גם את רצועת עזה. אני רק מקווה. שאין פה איזה רמז על השלב הבא?" (רומז על התנתקות עתידית מרצועת עזה).
ושרון ענה: "אין פה שום רמז לבאות."
אחרי דברים אלה, נאמן הוסיף:
"על כל פנים. צה"ל. כפי ששמענו. עשה פעולה מקדימה. כמיטב מסורתו של צה"ל. נאמר: "הקם להרגך. השכם
והרגו". נהגנו כך במלחמות. הוזכר פה אותו נוער. נוער נהדר. שמוכן לכול ,ומבחינה זו תבדילו רבותי, כאשר מדברים על שפיכות דמים. השופך וזה שאת דמו שופכים. יש ביניהם כאילו סימטריה. גם כשדנים באו"ם על איזו פעולה כישראל, הם אומרים שהם קוראים לצדדים שלא לפעול. הם תמיד פועלים סימטרית. אני חוזר לציבור של מתנגדי הנסיגה ואוהבי ארץ ישראל. זהו ציבור חשוף במקרה זה לא בצריח; הוא חשוף אם זה בשכיבה על הכביש. אם אלה אותם תלמידי ישיבה. ששר הביטחון אמר לנו היום כי עכשיו מפנים אותם מאופירה. ביקרתי אצל תלמידי הישיבה הללו. הייתי אצלם לפני כחודש. 30 בחורים לומדים תורה עם שלושה מורים. לכל מורה אשה ושבעה ילדים. כולם לומדים יחד כאולם אחד. אולם של דייגים לשעבר, ומוכנים לחיות את החיים הללו יומם ולילה ועושים את צורכיהם בחוץ, תסלחו לי, והם מוכנים לסבול את כל זה כרי להיות שם באמת ולחסום בגופם את הנסיגה. אם כן, כשמדברים על שפיכות דמים. האחריות לשפיכות דמים היא על מי שייתן אח פקודת האש. אם זו פקודת האש ואם זו פקודה להשתמש באלה."
התוצאות של פינוי פתחת רפיח וחבל ימית
בעקבות פינוי חבל ימית, ומאוחר יותר פינוי עזה כולה, המרחב בין רפיח העזתית לרפיח המצרית הפך לאקס-טריטוריה המלאה בהברחות, מנהרות, סחר בנשק וסחר בסמים. לאחר שהחמאס עלה לשלטון בעזה בצורה דמוקרטית, הוא ניצל את העדרות ישראל מהשטח, שיתף פעולה עם השבטים הבדואים והצבא המצרי, ובין היתר זה מה שהוביל להתחזקותו הבלתי נמנעת, ולשבעה באוקטובר 2023 – שואף עוטף עזה.
ראו גם
פרוטוקול הדיון במליאת הכנסת ב-2 למרץ 1982.
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
