קורט אנדראס ארנסט בכר (1909–1995) היה קצין אס-אס בכיר, ששימש כראש המחלקה הכלכלית של האס-אס בהונגריה לאחר כיבוש המדינה על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1944. תחילת דרכו הייתה כטוראי בחטיבת "גולגולת המתים" של האס-אס בפולין, שם השתתף בפעולות רצח המוניות נגד אזרחים ולא נגד חיילים. בהמשך שירת כקצין בפרשי האס-אס באזורי פולין וברית המועצות, שם תיאם פעולות טיהור לפי פקודות ישירות מהיינריך הימלר, שכללו השמדה של אוכלוסיות סלאביות ויהודיות. על פי תחקירים מאוחרים, ביצע בכר בעצמו מעשי רצח במסגרת זו וזכה למכתב הוקרה אישי מהימלר ולעיטור כבוד על הצלחתו.
בהונגריה היה בכר מעורב ישירות בגזל רכושם של יהודים, והשתלט על תשלובת התעשייה הגדולה של מנפרד וייס. במסגרת עסקאות "סחורה תמורת דם", עמד בקשר הדוק עם ישראל קסטנר מוועדת ההצלה בבודפשט, וניהל משא ומתן על הצלת יהודים תמורת כספים, סחורות, ומשאיות. במהלך תקופה זו ריכז בידיו הון עצום שכלל תכשיטים, זהב ומטבעות יקרים, אשר הוסתרו במזוודות שנודעו בשם "פיקדון בכר". לאחר המלחמה ניסה להציג עצמו כמי שסייע ליהודים, והכין בקפידה אליבי משפטי שיסתיר את חלקו הישיר בפשעי המלחמה שביצע. בעזרת הצהרה חיובית שנתן קסטנר לטובתו בבית הדין לנירנברג, הצליח להיחלץ ממשפט כפושע מלחמה.
בעקבות עדותו של קסטנר, שזוהתה בהמשך כהצהרה שקרית שניתנה בהוראה של הקונגרס היהודי העולמי והסוכנות היהודית, שוחרר בכר והפך לאיש עסקים בגרמניה. תחקירים עיתונאיים שהופיעו בשנות השישים חשפו כי בכר סחר בחיטה ובקמח עם מדינת ישראל דרך חברת Kölner Außenhandelsgesellschaft, למרות עברו הנאצי הידוע. עסקאות אלו נערכו באמצעות כספי השילומים מגרמניה, ונעשו תוך הסתרה ממוקדת של זהותו האמיתית של בכר. הממצאים העלו כי ממשלת ישראל ומוסדות מטעמה ידעו בשלב מוקדם על עברו של בכר, אך העדיפו להימנע מחשיפת המידע לציבור בשל חשש מהדים ציבוריים קשים, בעיקר על רקע סערת הסכם השילומים.
במהלך משפט גרינוולד–קסטנר בשנות החמישים, התבררו פרטים נוספים על חלקו של בכר בשוד רכוש יהודי, על הקשרים שיצר עם פעילים ציוניים בולטים, ועל האופן שבו הצליח לרכוש חופש, עושר והשפעה באמצעות שילוב של שוחד, תצהירים כוזבים וקשרים עם בכירים בסוכנות היהודית. למרות מאמציו לטשטש את עברו, תחקירים עיתונאיים ועדויות שונות הביאו לחשיפת פעולותיו במהלך המלחמה ואחריה, והראו כי נטל חלק פעיל במערכת ההשמדה הנאצית ובשוד רכוש יהודי רחב-היקף.
ראשית חייו
קורט אנדראס ארנסט בכר נולד ב-12 בספטמבר 1909 בהמבורג, גרמניה, למשפחה ממעמד בינוני. אביו, הרמן בכר, עבד כפקיד בחנות כללית ובהמשך כסוכן נוסע, וסבו מצד האם היה סנדלר. בשנת 1919 עברה משפחתו להתגורר בבית חד-משפחתי בפרבר ונדזבק שבהמבורג. בכר גדל בסביבה פשוטה ועממית, ולפי עדותו המאוחרת, עסק מגיל צעיר ברכיבה על סוסים, עיסוק שבעקבותיו הצטרף לארגון הפרשים של האס-אס.
בשנת 1934 הצטרף בכר למפלגה הנאצית ולאס-אס. במקביל ניהל את עסקי משפחתו בתחום סחר התבואות, שבהם זכה להצלחה כלכלית ניכרת. בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גויס כחייל ליחידת "גולגולת המתים" של האס-אס, יחידה שהתמחתה בפעולות טרור ורצח אוכלוסיות אזרחיות בשטחי פולין. היחידה לא לחמה בצבא הפולני, אלא עסקה בירי המוני של אזרחים ובהקמת מערכי שליטה בשטחים הכבושים.
בשל הצטיינותו בביצוע משימותיו נשלח בכר לדכאו לקורס מזורז לקידום לדרגת רב-טוראי, ובהמשך צורף לגדוד הפרשים הראשון של האס-אס. שם התקרב למפקד הגדוד ולבני משפחתו, קשרים שחיזקו את מעמדו. תפקידו המרכזי באותן שנים כלל השתתפות ישירה בגזל רכוש יהודי, במיוחד בגטו ורשה, שם היה מעורב בשוד שיטתי של רכושם של הכלואים.
עם פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, פעלה חטיבת הפרשים שבה שירת בכר בעורף החזית, במשימות של "טיהור" שבמהלכן בוצעו מעשי רצח המוניים בכפרים סלאביים ויהודיים. בכר תיאם את פעולות החטיבה בהתאם לפקודת הימלר להשמדה מלאה של האוכלוסייה הלא-גרמנית באזור. מחקרים שנעשו לאחר המלחמה העלו כי בכר עצמו היה מעורב אישית בביצוע מעשי הרצח. הימלר שלח לו מכתב הוקרה אישי שבו בירך אותו על הצלחתו במשימות, והעניק לו עיטור הצטיינות מיוחד על פועלו בהשמדת "תת-אנושות".
הקפדתו של בכר לבנות לעצמו אליבי מוקדם, תוך טשטוש מעשיו האמיתיים בתקופה זו, החלה כבר בשנות המלחמה, מתוך הבנה ברורה את משמעות מעשיו ואת הסכנה שתעמוד בפניו עם סיום המלחמה.
פעילות בהונגריה הכבושה
במרץ 1944, לאחר כיבוש הונגריה בידי גרמניה הנאצית, נשלח קורט בכר לבודפשט בתפקיד רשמי של קצין רכש סוסים לוואפן אס-אס. עם הגיעו, סטה במהרה ממשימתו המקורית והפך לדמות מרכזית בגזל רכושם של יהודי הונגריה. בכר היה אחראי להשתלטות האס-אס על תשלובת התעשייה הגדולה של מנפרד וייס, אחד האימפריות הכלכליות החשובות במדינה, שהייתה בבעלות יהודית, וכן על נכסים יהודיים נוספים. הוא נטל לידיו את השליטה בחשבונות בנק, נכסים ומפעלים בשווי עתק, ובין היתר השתלט גם על חשבון בנק בשווייץ שנוהל בידי מנהל הכספים של קבוצת וייס, אשר נרצח.
במקביל, נטל בכר חלק מרכזי בניהול המשא ומתן עם ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שבראשה עמדו ישראל קסטנר ויואל ברנד, במסגרת מה שכונה "עסקת סחורה תמורת דם". במסגרת העסקה הציעו אנשי הוועדה להעביר לגרמנים עשרת אלפים משאיות וסחורות בתמורה להצלתם של יהודי הונגריה. למרות שהעסקה כולה לא יצאה אל הפועל, בכר ניהל מגעים שכתוצאה מהם הורשתה יציאתה של "רכבת קסטנר", שהובילה 1,684 יהודים שנבחרו בקפידה ליציאה מהונגריה. הנוסעים כללו את בני משפחת קסטנר, בעלי הון, נציגים מכל הזרמים היהודיים וקבוצת יתומים.
במהלך תקופה זו צבר בכר בידיו הון עצום, שנודע לימים בשם "פיקדון בכר". הפיקדון כלל כמויות גדולות של תכשיטים, מטבעות זהב, זהב גולמי, שעוני יוקרה, יהלומים ואף סתימות שיניים שהוצאו מפיותיהם של קרבנות. חלק מהרכוש הוסתר במזוודות פלדה, חלקו נמסר לנאמנים זמניים כגון ד"ר משה שווייגר מהסוכנות היהודית, וחלקו התגלה בבתים בהם התגורר בכר עם סיום המלחמה. החיפושים האמריקאיים לאחר מעצרו העלו ממצאים של אוצרות שערכם הוערך בלמעלה ממיליון דולר, אך חלק מהאוצרות נעלם, ככל הנראה תוך שיתוף פעולה מצד גורמים שונים.
התנהלותו של בכר בתקופה זו התאפיינה בשילוב של ניצול הזדמנויות כלכליות בלתי חוקיות במקביל לקיום משא ומתן על חיי יהודים, כשהמניע הכלכלי והמניע התדמיתי שזור זה בזה. כל זאת התרחש תוך שמירה מוקפדת על בניית אליבי עתידי שיסייע לו לטעון לאחר המלחמה כי פעל כביכול להצלת יהודים, מהלך שהחל לגבש כבר בעת ניהול המשאים ומתנים הראשונים עם אנשי ועדת ההצלה.
משפטי נירנברג
קורט בכר נעצר על ידי המשטרה הצבאית האמריקאית, ב-12 במאי 1945. בעת מעצרו נמצאו בידיו תצהירים שתכליתם הייתה להציגו כמי שפעל להצלת יהודים, בראשם התצהיר שניתן לו מידי ד"ר משה שווייגר, פעיל בכיר בוועד ההצלה בבודפשט, ששוחרר ממחנה מאוטהאוזן בעזרתו של בכר. נוסף לתצהיר זה, נמצא בבית שבו שהה בכר רכוש רב שערכו הוערך ביותר ממיליון דולר: זהב, תכשיטים, מטבעות יקרים וסתימות שיניים שהוצאו מפיותיהם של קרבנות. למרות שהאוצר נתפס, חלקים ממנו נעלמו לאחר מכן, כחלק ממערכת סבוכה של העלמות ראיות ורכוש.
בהיותו במעצר, היה בכר אסיר ככל שאר בכירי האס-אס שנחקרו לקראת משפטי נירנברג. מצבו השתנה באופן דרמטי בעקבות התערבותו של ישראל קסטנר, מראשי ועדת ההצלה היהודית בהונגריה. קסטנר פנה אל גורמי החקירה האמריקאיים והציג את עצמו כנציג רשמי של הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי. במסמך שהגיש, העיד קסטנר לטובתו של בכר באופן נחרץ ובלתי משתמע לשתי פנים, וטען כי בכר היה אחד ממעטי האס-אס שהעזו להיאבק נגד תוכנית ההשמדה הנאצית ופעל במגבלות האפשריות להצלת חיי יהודים. קסטנר כתב כי מעשיו של בכר הצילו חיי עשרות אלפי יהודים, וכי הוא עצמו מעולם לא פקפק בכוונותיו הטובות.
עדות זו הייתה יוצאת דופן הן בעוצמתה והן בעובדה שניתנה בשם מוסדות ציוניים רשמיים. עורך הדין וולטר ראפ, ראש חטיבת העדויות של התביעה הראשית בנירנברג, העיד בשבועה בשנת 1956 כי לפני הגשת התצהיר, היה בכר רק אחד מאסירי האס-אס הרבים שעמדו להיות מועמדים לדין בגין פשעי מלחמה. לפי עדותו של ראפ, התצהיר של קסטנר לא רק שהשפיע על ההחלטה שלא להעמיד את בכר לדין, אלא היה הגורם המכריע והיחיד לשחרורו של בכר ממעצרו.
התצהיר של קסטנר ניתן בארבעה באוגוסט 1947, והיווה מבחינת בכר את מפתח היציאה מן הכלא והצלת שמו. התצהיר כלל תיאורים חיוביים מובהקים על מאמציו של בכר להצלת יהודים, תוך התעלמות מוחלטת מתפקידו המרכזי בגזל רכוש יהודי והשמדת קהילות. קסטנר אף התכתב ישירות עם בכירים בסוכנות היהודית, ובהם אליעזר קפלן, ועדכן אותם כי בכר שוחרר בזכות התערבותו האישית. הוא רשם לאליעזר קפלן במפורש:
"בכר שוחרר בינתיים תודות להתערבותי האישית".
בהמשך נחשפו מגעים נוספים שקסטנר קיים עם גורמים בסוכנות ובקונגרס היהודי העולמי, תוך דיון בפעילותו למען בכר. אליהו דובקין וגדעון רפאל, מבכירי הנהגת היישוב, היו מעורבים במגעים אלו, אך במהלך משפט גרינוולד–קסטנר ניסו להכחיש זאת. דובקין אף העיד שלא ידע דבר על בכר, אולם מסמכים ומכתבים שנמצאו הפריכו טענה זו. קסטנר עצמו אישר במכתבו לשופט הלוי כי עדותו נמסרה בידיעתם של דובקין, ברלס ונציגי הקונגרס היהודי העולמי.
ההתערבות למען בכר לוותה בתמיכה לוגיסטית וכלכלית מצד הסוכנות: קסטנר קיבל מימון ישיר לכיסוי הוצאות נסיעתו לנירנברג מהמוסד הפיננסי של הסוכנות היהודית. המסמכים שתיעדו זאת הצביעו על הכרה רחבה בדרגים הבכירים של הממסד הציוני בחשיבות פעילותו לשחרור בכר. גם טדי קולק, לימים ראש עיריית ירושלים, פעל בשנות החמישים למניעת עדותו של וולטר ראפ בישראל, בניסיון להמעיט את ממדי הפרשה.
לאורך השנים ניסתה ההיסטוריוגרפיה הממסדית להציג את התצהיר של קסטנר כמעשה של רברבנות אישית בלבד. אולם עדויות מהתקופה, כולל הצהרות מפורטות של בכירי מערכת המשפט האמריקאית בנירנברג, קבעו באופן חד משמעי כי ההתערבות של קסטנר – שהתבססה על שיקולים רחבים של חילוץ רכוש יהודי גזול וחשש שהרכוש ייפול לידי האמריקאים – הייתה זו שהביאה לשחרורו של אחד מהפושעים הנאצים שהיו מעורבים באופן ישיר בגזל ובהשמדה.
חייו לאחר המלחמה וקשריו עם מדינת ישראל
לאחר שחרורו ממעצר בזכות התצהיר שמסר לטובתו ישראל קסטנר, החל קורט בכר לבנות לעצמו קריירה חדשה כאיש עסקים מצליח בגרמניה המערבית. הוא עבר להתגורר בעיר ברמן ופתח עסק פרטי בענף הסחר בתבואות. באמצעות קשרים הדוקים עם בנק אופנהיים – מוסד בנקאי מוביל בגרמניה שנוהל על ידי רוברט פפרדמנגס, מקורבו של הקנצלר קונרד אדנאואר – זכה בכר להלוואה נדיבה של חמישים אלף מרק בתנאים מועדפים, שסייעה לו להקים את עסקיו. פפרדמנגס, שהיה גם יועץ פיננסי אישי של אדנאואר, החזיק במעמד יוצא דופן במערכת הפיננסית שלאחר המלחמה, והשפעתו העצימה את יכולותיו העסקיות של בכר.
בהמשך הקים בכר את חברת Kölner Außenhandelsgesellschaft בעיר קלן, שעסקה בסחר חוץ. באמצעות חברה זו קיים בכר פעילות מסחרית ענפה, שבמרכזה עסקאות חיטה וקמח שנשלחו לישראל דרך טורקיה בשנות החמישים. התחקיר המקיף שערך העיתונאי השווייצרי קורט אמנגר בשנים 1962–1963, שפורסם בשבועון "Sie und Er" בציריך, חשף כי הכספים למימון עסקאות אלו הגיעו מכספי השילומים מגרמניה המערבית. אמנגר, אשר הרכיב צוות מומחים מארבע מדינות ואסף מידע מארכיונים בגרמניה, הונגריה, ישראל וארצות הברית, הציג תמונה מטרידה של שיתוף פעולה מסחרי בין ממשלת ישראל לבין קצין אס-אס לשעבר שמעורבותו בפשעים נגד יהודים הייתה ידועה היטב.
לפי ממצאי התחקיר, כאשר בשנת 1953 פורסם מידע ראשוני על כך שמשלחת הקניות של ישראל ניהלה מגעים עם פושע נאצי, ניסו נציגי המשלחת לטעון כי מדובר בבלבול בין שמות – בין קורט בכר לבין סוחר אחר בשם פרנץ בשֶר. אולם החקירה העלתה כי הבניין שבו שכן משרד חברת קעלנר אויסנהאנדלס בקלן הכיל גם משרדים של קורט בכר עצמו, דבר שהצביע על קשר ישיר בין בכר לחברה. נוסף על כך, אמנגר חשף כי החברה שינתה את שמה ונרשמה מחדש בשנת 1959, ככל הנראה בניסיון למחוק את עקבות הקשר הישיר לבכר.
תחקירו של אמנגר הראה כי בכר ניהל את פעילותו העסקית תוך שיתוף פעולה הדוק עם בנק אופנהיים, מוסד פיננסי שעסק גם בענייני משלחת השילומים הישראלית. הקשרים הכלכליים החזקים שנרקמו בין בנק אופנהיים לבין גורמים ישראליים אפשרו לבכר להמשיך ולפעול מבלי שהעבר הפלילי שלו יהווה מכשול של ממש. נחשף כי גורמים בישראל ידעו היטב על עברו של בכר, אך בחרו להמשיך בעסקאות עמו מתוך שיקולים של רווח והפקת תועלת מהחזקותיו הכלכליות, כולל רכוש יהודי שנשדד במלחמה.
אמנגר ציין גם כי זמן קצר לאחר פרסום התחקיר שלו, פשטה המשטרה הפדרלית השווייצרית על משרדו וארכיונו הפרטי והחרימה את כל המסמכים. עדויות בני משפחתו הצביעו על כך שהתחקיר כלל מידע רגיש במיוחד, לא רק בנוגע לקשרי בכר אלא גם בנוגע לסוגיות פוליטיות בשווייץ עצמה, דבר שהגביר את החשש בקרב הרשויות והוביל לפעולה החריגה.
המידע שעלה מתחקיר אמנגר התחזק גם בעדויות של עיתונאים ישראלים, ובראשם רפאל בן שושן, שפרסם כבר בשנת 1953 בעיתון "הארץ" מידע על עסקת חיטה גדולה שבוצעה מטורקיה לישראל דרך חברה המזוהה עם בכר. בן שושן העיד בבית המשפט כי קיבל מידע מאנשי מקצוע בכירים שהתפטרו ממשרותיהם במחאה על קיום קשרים עם דמויות נאציות, והצביע על חליפת מכתבים פנימית במשלחת הקניות שהעידה על ניסיון להמעיט בחשיבות העסקאות כדי להימנע מחשיפה ציבורית, בעיקר על רקע ההתנגדות להסכם השילומים.
חקירות נוספות העלו כי מסמכים רשמיים הנוגעים לחברת קעלנר אויסנהאנדלס נמחקו מארכיונים בגרמניה, בניסיון ברור למחוק את העקבות לקשר הישיר בין בכר לבין פעילותו העסקית הבינלאומית. נמצא גם כי עורך דינו של בכר, וילי מילקה מהמבורג, קיבל בשנת 1963 שכר שנתי גבוה כדי לסייע לו בתהליך מכוון של מחיקת עברו והלבנת שמו הציבורי.
באופן מצטבר, תחקירי אמנגר, העדויות במשפט גרינוולד–קסטנר, המידע שנחשף בעיתונות והחקירות המאוחרות הראו כי קורט בכר הצליח לחמוק מאחריות פלילית תוך בניית תדמית של איש עסקים לגיטימי. בזכות קשרים רחבים עם גורמים במערכת הפוליטית והפיננסית בגרמניה ובישראל, הפך בכר לאחד האנשים העשירים בגרמניה המערבית, כשהוא ממשיך לנהל עסקים משמעותיים עם ממשלת ישראל גם לאחר שהעברו הנאצי ופעולותיו בזמן השואה נחשפו. סיפורו של בכר הפך לדוגמה בולטת לתהליך שבו שיקולים מדיניים וכלכליים דחקו לשוליים את שאלות הצדק ההיסטורי והאחריות המוסרית.
משפט גרינוולד–קסטנר
במהלך משפט גרינוולד–קסטנר, שנפתח בשנת 1954, נחשפה לראשונה לציבור הרחב העובדה שישראל קסטנר, מראשי ועדת ההצלה היהודית בהונגריה ואיש ציבור ישראלי בכיר, סייע לאחר מלחמת העולם השנייה לפושע המלחמה קורט בכר להשתחרר ממעצרו. ברגע דרמטי במיוחד בעדותו בבית המשפט הודה קסטנר כי נתן הצהרה חיובית לטובתו של בכר בשנת 1947, בשעה שזה היה כלוא בידי האמריקאים ועמד בפני סכנת העמדה לדין על פשעי מלחמה. הידיעה כי אישיות ציונית מרכזית, המזוהה עם מפא"י ועם הסוכנות היהודית, התגייסה להצלתו של קצין אס-אס שהיה מעורב ישירות בגזל רכוש ובהשמדת יהודים, עוררה סערה עמוקה בקרב הציבור בישראל.
במהלך המשפט נחשפו עדויות ומסמכים שהצביעו על כך שלא רק קסטנר עצמו היה מודע לפעילותו לטובת בכר, אלא שגם בכירים אחרים בתנועה הציונית ובמוסדות הלאומיים היו מודעים למעשיו. אליהו דובקין, מראשי הסוכנות היהודית, חיים ברלס, מנהל מחלקת הרכש, וגדעון רפאל, ששימש כפקיד בכיר בסוכנות ולימים הפך למנכ"ל משרד החוץ, ניסו במהלך המשפט להרחיק עצמם מכל ידיעה מוקדמת או הסכמה לפעולותיו של קסטנר. דובקין, שהוזמן לעדות בעקבות דברי קסטנר, טען כי לא הכיר את שמו של בכר לפני המשפט ולא ידע על מתן הצהרה בשמו. אולם מכתבים שהוצגו במהלך המשפט ומסמכים נוספים שהובאו כראיות סתרו את טענותיו, והראו כי דובקין היה מעורב בפגישות שנערכו בז'נבה בשנת 1946 בנושא העדות לבכר, ואף קיבל עדכונים ישירים מקסטנר.
גם גדעון רפאל ניסה לטעון כי הסתייג ממעשיו של קסטנר, אך בחקירה נגדית בבית המשפט סירב להשיב ישירות לשאלות רבות, דבר שהביא את השופט להכריז עליו כ"עד עוין". ארבעים שנה מאוחר יותר, בריאיון עיתונאי, הודה רפאל כי למעשה הוא ודובקין ידעו על כוונתו של קסטנר להעיד לטובת פושעי מלחמה נאצים, אך טענו כי הסתייגו מהמעשה בשעתו. עדויות אלו העידו על מערכת שתיקה והכחשה שהקיפה את הנהגת היישוב באותה תקופה, שניסתה למנוע חשיפת קשרים רגישים שנרקמו עם אנשי אס-אס לשעבר.
הממצאים שעלו במשפט גרינוולד–קסטנר זעזעו את הציבור הישראלי, במיוחד על רקע סערת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית שנחתם זמן קצר קודם לכן. רבים ראו בגילויים הוכחה לכך שהנהגת היישוב הייתה מוכנה לשתף פעולה עם פושעי מלחמה נאצים לצורך השגת מטרות כלכליות או פוליטיות. העובדה שהתברר כי משלחת הקניות של ממשלת ישראל באירופה ניהלה עסקאות עם חברות הקשורות לקורט בכר, חיזקה את התחושה כי חלקים ממנהיגות המדינה פעלו בניגוד לערכים המוסריים שהיו אמורים להנחות את התנועה הציונית לאחר השואה.
במסגרת המשפט התברר גם כי הסוכנות היהודית עצמה מימנה את נסיעתו של קסטנר לנירנברג בשנת 1947 לצורך מתן עדות לטובת בכר, באמצעות המחאה רשמית שנמסרה לו על סך מאה לירות ארץ-ישראליות. מסמך זה, שהוצג בבית המשפט, שבר סופית את קו ההגנה של קסטנר ושל הסוכנות, שניסו לטעון כי מדובר ביוזמה פרטית שלו ללא ידיעת המוסדות הלאומיים.
המשפט עצמו הסתיים בפסק דין תקדימי שבו קבע השופט בנימין הלוי כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בשתפו פעולה עם פושעי מלחמה נאצים. עם זאת, בעקבות ערעור שהוגש לבית המשפט העליון, בוטלה רוב הקביעה נגד קסטנר, למעט ההכרה בכך שסייע לשחרורו של בכר. זמן קצר לאחר פסק הדין נרצח קסטנר בישראל, והפרשה נותרה פתוחה וטעונה במשך עשורים רבים לאחר מכן.
השלכות משפט גרינוולד–קסטנר ניכרו בזעזוע העמוק שהתחולל בתודעה הציבורית ביחס לעברו של היישוב היהודי בתקופת השואה, וליחסו לשאלת שיתוף הפעולה עם הנאצים. החשיפה כי אנשי הסוכנות היהודית היו מודעים למגעים עם בכר ואחרים, ואף פעלו לסייע להם בעקיפין, פגעה קשות בתדמית המוסרית של מוסדות היישוב וגררה ביקורת נוקבת על ההנהגה הפוליטית של המדינה הצעירה. המחלוקות סביב הפרשה ליוו את החברה הישראלית עוד שנים רבות, ושימשו בסיס לדיונים רחבים בשאלת אחריותו של היישוב להצלת יהודי אירופה והמחיר המוסרי שנשקל במהלכים המדיניים שלאחר המלחמה.
עדותו במשפט אייכמן
בשנת 1961, במסגרת משפטו של אדולף אייכמן שנערך בירושלים, מסר קורט בכר עדות בפני בית המשפט, אך בניגוד לרוב העדים, לא הופיע בישראל באופן אישי. בכר סירב להגיע לישראל מחשש כי ייעצר וייחקר על מעשיו בזמן מלחמת העולם השנייה, בשל עברו כאיש אס-אס בכיר ומעורבותו הישירה בגזל רכוש והשמדת יהודים. עורך הדין גדעון האוזנר, ששימש כיועץ המשפטי לממשלה ותובע ראשי במשפט אייכמן, סירב להעניק לבכר חסינות מהעמדה לדין אם יגיע לירושלים, דבר שחיזק את החלטתו של בכר להימנע מנסיעה לישראל.
בכר מסר את עדותו בפני שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים באמצעות הליך של עדות חיצונית בעיר ברמן שבגרמניה. העדות התקיימה בהתאם להסכמים שנעשו בין מערכת המשפט הישראלית לבין רשויות גרמניה המערבית, אשר אפשרו גביית עדויות מחוץ לישראל במקרים שבהם העדים סירבו או חששו להתייצב באופן אישי. למרות המרחק הפיזי, עדותו של בכר התקבלה כראיה רשמית במשפט ונכנסה לתיק הראיות.
במהלך עדותו נדרש בכר לספק מידע על פעילות האס-אס בהונגריה ועל מערך הקשרים בין בכירי האס-אס לבין נציגים יהודיים בניסיון להציל יהודים בתמורה לרכוש ולכסף, במיוחד סביב פרשת רכבת קסטנר. עדותו נגעה, בין היתר, בפרטים על המשא ומתן שניהל עם ישראל קסטנר ועל השחרור של יהודים בתמורה לסחורות, תוך ניסיון להציג את עצמו כמי שפעל להצלת חיים ולא כאחד המוציאים לפועל של מדיניות ההשמדה. הגרסאות שמסר היו תואמות את קו ההגנה שבנה לעצמו עוד בזמן מעצרו מיד לאחר המלחמה, קו שהתבסס על הצגת עצמו כ"מציל" ולא כעבריין מלחמה.
העדות שמסר בכר עוררה מחלוקת גם בקרב אנשי מערכת המשפט הישראלית. העובדה שאדם שהיה מעורב בפשעי שואה חמורים מוסר עדות חיצונית מבלי לעמוד לדין בפני מערכת המשפט בישראל עוררה תחושת החמצה ותסכול. גורמים משפטיים בישראל סברו כי אילו היה בכר מגיע לירושלים, הייתה נפתחת נגדו חקירה פלילית על תפקידו ברצח ובגזל, אך בשל עמדתו הנחרצת שלא להגיע ללא חסינות, הדבר לא התאפשר.
בכך הפכה עדותו של בכר במשפט אייכמן לעדות טכנית בעיקרה, ללא עימות ישיר עם התביעה או אפשרות לחקירה נגדית עמוקה. עדות זו השתלבה בפרק בתולדות המשפט הישראלי שבו סוגיית העמדתם לדין של משתפי פעולה ופושעים נאצים זכתה להתמודדות מורכבת, תוך שילוב שיקולים משפטיים, מדיניים ומוסריים כאחד.
נישואיו
קורט בכר היה נשוי לאילזביל בכר (בגרמנית: Ilsebill Becher, לבית פוּנק; נולדה בסביבות 1934), פרשנית רכיבה אמנותית גרמנייה.
בכר למדה עד שנת 1953 בבית הספר סופיין בהנובר. היא ייצגה בתחרויות את מועדון הרוכבים הצפוני והפלוטבקי (Norddeutscher und Flottbeker Reiterverein). בשנת 1948 השתתפה בתחרות נוער במועדון הרכיבה איזרנהגן, במסגרת התחרות הראשונה שהתקיימה במקום לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנות החמישים זכתה להצלחה בתחרויות רכיבה בדרגות L ו-M, עם סוסי ההאנובריים "פונקנשפיל" (Funkenspiel) ו"פמוס" (Famos).
בשנת 1969 זכתה בכר באליפות גרמניה לנשים (Amazonen) בברלין, כשהיא רוכבת על הסוסה ההאנוברית "מיטסוקו" (Mitsouko), גזעית שנולדה בשנת 1960 בחוות נוילנדרמור על ידי וילי וילקנס. אביה של מיטסוקו היה הסוס "דואלנט" ואבי האם היה "פולגזאם".
באולימפיאדת מינכן 1972 הוחייתה מחדש תצוגת הרכיבה האמנותית הקבוצתית של גרמניה (Schulquadrille). בכר הייתה אחת משנים-עשר הרוכבים הבכירים שביצעו את המופע תחת ניהולו של אלברט שטקן. בין הרוכבים נמנו גם ריינר קלימקה, ליזלות לינסהוף, יוזף נקרמן ואחרים. הרכיבה האומנותית התקיימה בטקס הנעילה של האולימפיאדה בתאריך 11 בספטמבר 1972, כמה ימים לאחר טבח הספורטאים, כחלק מההחלטה המקוממת של מנהל האולימפיאדה אייברי ברנדג' להמשיך את המשחקים לאחר הטבח.
באליפות אירופה ברכיבה אמנותית שנערכה בקייב בשנת 1975, סיימה בכר במקום השישי ברכיבה האישית על מיטסוקו. בתחרות הקבוצתית זכתה בכר במדליית זהב כחלק מנבחרת גרמניה, יחד עם הארי בולט וקרין שלוטר.
בשנת 1978 זכתה פעם נוספת באליפות גרמניה לנשים, הפעם על גב הסוס "אלקטרון" (Electron), בנו של הסוס השוודי הידוע גספרי (Gaspari). בשנים 1978 ו-1979 זכתה גם בדבי הרכיבה האמנותית בהמבורג עם אלקטרון.
בנוסף לפעילותה הספורטיבית, שימשה גם כמנהלת עסקים בכירה בחברות קעלנר אויסנהאנדלס, קורט א. בכר חברה למסחר בע"מ וחברת הנדל"ן קורט א. בכר בע"מ.
מות קורט בכר
קורט בכר נפטר ב-8 באוגוסט 1995 כשהוא אדם עשיר ומבוסס, לאחר שחי במשך עשרות שנים בגרמניה המערבית והצליח להסתיר חלקים נרחבים מעברו כפושע מלחמה נאצי. למרות שמידע רב על פעילותו בזמן השואה היה ידוע לגורמים שונים בגרמניה ובישראל, בכר לא הועמד לדין מעולם על חלקו בהשמדה ובשוד הרכוש היהודי. הוא הצליח לטפח תדמית ציבורית של איש עסקים לגיטימי, בין היתר בזכות מערך מתוחכם של קשרים פוליטיים וכלכליים, הסתרת מסמכים, מחיקת רישומים והעסקת עורכי דין שסייעו לו לטשטש את עברו.
במהלך חייו צבר בכר הון עצום, שהוערך ביותר משלושים מיליון דולר, ונחשב לאחד האנשים העשירים בגרמניה המערבית. עיקר עושרו התבסס על פעילותו בתחום הסחר הבינלאומי, במיוחד דרך חברת קעלנר אויסנהאנדלס בקלן, ועל קשריו הענפים עם מוסדות פיננסיים גדולים, בראשם בנק אופנהיים. פעילותו העסקית נמשכה גם בתקופה שבה נחשפו חלקים מהעבר שלו באמצעות תחקירים עיתונאיים, אך בזכות התמיכה וההגנה שקיבל, המשיך לפעול בחופשיות.
למרות החשיפות שנעשו בשנות השישים, בעיקר בעקבות תחקירו של קורט אמנגר ותצהירים נוספים שהוצגו במשפט גרינוולד–קסטנר, בכר הצליח להתחמק ממיצוי הדין עמו. גם העובדה שהעיד במשפט אייכמן מגרמניה ולא התייצב בישראל מחשש להיעצר, לא פגעה במעמדו בגרמניה. גורמים משפטיים ניסו בשנות השישים להביא למעצרו ולהעמדתו לדין באשמת סחיטה ושוד רכוש יהודי, אך בית המשפט דחה את הבקשות, בנימוק שמעשיו היו "סבירים לאור הנסיבות", והליכים אלו לא התקדמו.
מותו של בכר סימל את סיומה של פרשה טעונה במיוחד בתולדות השואה וזיכרונה בישראל ובגרמניה. חייו לאחר המלחמה, ההתעשרות המהירה, הקשרים העסקיים עם ממשלות ומוסדות יהודיים, והצלחתו להימנע מחשיפה מלאה ואחריות פלילית, הפכו אותו לדמות מייצגת של הדילמות המוסריות והפוליטיות של תקופת השיקום שלאחר מלחמת העולם השנייה. העובדה שבכר מת כאדם חופשי ואמיד, מבלי לשלם את המחיר על פשעיו, נותרה אחת הפרשות הטעונות והמקוממות בזיכרון ההיסטורי של השואה והשלכותיה.
סיכום
עוד במהלך מלחמת העולם השנייה החל קורט בכר להשקיע מאמצים יוצאי דופן בבניית אליבי אישי שיטשטש את מעורבותו הישירה בפשעי המלחמה ויאפשר לו בעתיד להתחמק מאחריות פלילית. להערכת העיתונאי החוקר קורט אמנגר, מכל הפושעים הנאצים לא היה אדם אחר שהקדיש זמן כה רב ומאמץ כה ממוקד להכנת אליבי שיטתי למעשיו. בכר הבין כי מעורבותו הישירה ברצח אזרחים ובגזל רכוש היהודים בפולין, ברית המועצות והונגריה עלולה להיחשף, ולכן פעל כבר בזמן אמת לייצר לעצמו מסכת של הצגות כוזבות והצהרות שקריות שיוכלו לשמש אותו לאחר המלחמה.
במסגרת תהליך זה, פעל בכר להסתיר את חלקו המרכזי בפעולות "טיהור" בעורף החזית המזרחית, שם חטיבת הפרשים של האס-אס בה שירת ביצעה השמדת אוכלוסיות כפריות סלאביות ויהודיות לפי הוראות אישיות מהיינריך הימלר. אף על פי שבכר שימש כמפקד מחלקה והיה אחראי על ביצוע ישיר של פקודות השמדה, טען לאחר המלחמה כי לא היה מעורב בביצוען ואף חיבל, כביכול, ביישומן. טענות אלו הופרכו בעדות מסמכת שהתגלתה, שכללה מכתב אישי מהימלר שהוקיר את בכר על ביצוע מוצלח של פעולות ההשמדה והעניק לו עיטור כבוד.
מאמץ מרכזי נוסף בבניית האליבי של בכר התבטא ביצירת תצהירים חיוביים שנועדו להציגו כמי שסייע ליהודים ולא כאחד מרודפיהם. לצורך כך, לקראת סוף המלחמה, פעל בכר לשחרורו של ד"ר משה שווייגר ממחנה מאוטהאוזן, והפקיד בידיו מזוודות מלאות ברכוש יקר ערך של יהודים – מטבעות זהב, שעוני יוקרה ואבנים יקרות – בצירוף הוראה לכתוב תצהיר המשבח את בכר על "פעולות ההצלה" שביצע. שווייגר, שהיה באותה עת אסיר תחת לחץ פיזי ונפשי, כתב תצהיר שבו הילל את בכר על מעורבותו לכאורה בהצלת יהודים, תצהיר שמומלץ היה על ידי בכר עצמו וכלל פרטים שלא ייתכן ששווייגר ידע בעצמו, דבר שהעיד על כך שהתוכן הוכתב לו.
תצהיר שווייגר, שנמצא בכיסו של בכר בעת מעצרו, שימש אותו ככלי מרכזי להדיפת האשמות נגדו. בנוסף, בכר דאג לאסוף ולשמר מסמכים נוספים שיעידו לכאורה על "כוונותיו הטובות", ובמקרים אחרים פעל באמצעות קשריו להעלמת מסמכים מפלילים. במסגרת תחקירו, גילה אמנגר כי מסמכים קריטיים, כגון פקודת ההשמדה המקורית שחתם עליה הימלר ומכתב ההוקרה שנשלח לבכר, נעלמו מתיקי התביעה הכללית בגרמניה לאחר המלחמה. לפי העדויות, מסמכים אלו, שהיו יכולים לספק ראיות חותכות למעורבותו הישירה ברצח עם, הועלמו על ידי גורמים עלומים, ככל הנראה כדי להגן עליו מפני העמדה לדין.
מאמציו המתמשכים של בכר למחיקת עברו לא הסתיימו רק בהשגת תצהירים ובהעלמת מסמכים. לאורך השנים שלאחר המלחמה השקיע בכר סכומים גדולים בשכירת שירותיהם של עורכי דין ואנשי קשר שסייעו לו להלבין את תדמיתו הציבורית. עורך הדין וילי מילקה מהמבורג, שנשכר לשירותו בשנת 1963, קיבל מבכר שכר שנתי גבוה במטרה לנהל מערכה משפטית ואישית שמטרתה להרחיק את בכר מכל זיהוי פומבי עם פשעי הנאצים.
בסופו של דבר, למרות חשיפות עיתונאיות, תצהירים ועדויות שנחשפו במשפט גרינוולד–קסטנר ובתחקירו של אמנגר, הצליח קורט בכר לשמר את אליביו הציבורי. הוא הצליח להימנע ממשפט פומבי על פשעיו ולבסס את עצמו כאיש עסקים לגיטימי בזירה הבינלאומית, תוך שהאמת על עברו הוסתרה או הוצגה באופן מעוות במשך עשרות שנים. מערכת האליבי שבנה הייתה מהמתוחכמות והמוצלחות שנבנו בידי פושעי מלחמה נאצים, והיא אפשרה לו להימנע מתשלום מחיר של ממש על חלקו בפשעי השואה.
לקריאה נוספת
- בכר, קורט, לקסיקון יד ושם
- יהודה באואר, השואה – היבטים היסטוריים, רעננה: ספרית פועלים מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 1982.
- תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ה, 1, עמ' 254.
- נדב קפלן, מדוע חוסל קסטנר?, סטימצקי הוצאה לאור, 2024.
- שלום רוזנפלד, תיק פלילי 124: משפט גרינואלד – קסטנר, הוצאת קרני, 1955 (הספר בקטלוג ULI)
- עמנואל פרת, המשפט הגדול: פרשת קסטנר, הוצאת אור, 1956 (הספר בקטלוג ULI)
- מוטי לרנר, קסטנר, הוצאת אור – עם, 1998
- יחיעם ויץ, האיש שנרצח פעמיים – חייו משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, הוצאת כתר 1995, ISBN 965-07-0517-1
- יהודה באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933 – 1945, הוצאת יד ושם, 2001, ISBN 965-308-115-2
- איסר הראל, האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל, הוצאת עידנים, 1985, ISBN 965-248-067-3
- בן הכט, כחש – פרשת קסטנר, מאנגלית – אביעזר גולן, הוצאת "לדורי", תל אביב, תש"ל 1970, עם תוספת מאת שמואל מרלין
- בן הכט, כחש – פרשת קסטנר, הוצאת "סלע מאיר", אוגוסט 2021
- שמואל תמיר, בן הארץ הזאת (אוטוביוגרפיה), הוצאת זמורה ביתן
- מיכל שקד, "ההיסטוריה בבית המשפט ובית המשפט בהיסטוריה – פסק הדין במשפט קסטנר והנרטיבים של הזיכרון", אלפיים 20, 2000
- רודולף ורבה, ברחתי מאושוויץ, (תרגום: יהושוע וייס בן עמי ושלומית קדם), הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשיתוף עם הוצאת זמורה-ביתן, 1998
- דוב דינור, קסטנר – גילויים חדשים על האיש ופועלו, הוצאת גסטליט, חיפה, 1987;[96]
- יוז'ף שילר, מפעל ההצלה בשטרסהוף, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1999
- פטר ס. נאג', מבצע קסטנר, הוצאת ירון גולן, 1997
- יוסף שפר, הנהגת המחתרת היהודית בהונגריה, "יד ושם", ירושלים, 1975
- שלמה אהרונסון, "ישראל קסטנר, OSS ותיאורית ראש החץ בנירנברג" מתוך משפט והיסטוריה, בעריכת דניאל גוטויין ומנחם מאוטנר, מרכז זלמן שזר, תשנ"ט
- אלי ריכנטל, האמנם נרצח פעמיים: פרשת קסטנר בראייה מחודשת, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע, תש"ע
- יעקב חרותי, "אמת אחת ולא שתיים", הוצאת יאיר, 2008
- אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר – המאבק על הצלת יהודי הונגריה, כרמל, ירושלים, 2014
- רות לנדאו, מחיר השתיקה – הנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה, רסלינג, 2022.[97]
- דניאל פרידמן, קץ התמימות: משפט ושלטון בישראל, ידיעות ספרים, 2019, הפרק "'מכר את נפשו לשטן'", עמ' 220–257
הערות שוליים
- מכתב מיום 26 ביולי 1948 מוצג הגנה 22 ב ת"פ (י-ם) 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, פ"מ מד 5.
- על המשפט והבירור בעניין יחסיהם של קסטנר ובכר, באתר יד ושם.
- ביהמ"ש הגרמני הראה לבכר השאלות לפני הקירתו, למרחב, 5 ביולי 1961
- ד"ר פ. ארנסברג, המנהל המסחרי של הס"ס בכר טוהר על יד י בית דין גרמני, מעריב, 15 במאי 1962
