המונח קפיטליזם חרדי מתייחס לשילוב בין עקרונות הקפיטליזם, כגון יוזמה פרטית, חופש כלכלי ושוק חופשי, לבין מאפיינים ייחודיים של המסגרת היהודית הדתית והתרבותית, במיוחד כפי שהיא מתבטאת בחברה החרדית בישראל.
החרדים בישראל נחשבים לציבור המתאפיין בגישה שונה ומובחנת לסוגיות של כלכלה, יזמות ופרנסה. מצד אחד, קהילה זו דוגלת בשמרנות דתית-תרבותית; מצד שני, במציאות המודרנית, היא פיתחה כלים, גישות ושיטות להתמודדות עם אתגרי הכלכלה. עבור הציבור החרדי, שימור ערכי הדת מכתיב לעיתים פתרונות יצירתיים בשוק הכלכלי, המשלבים בין שמירה על ערכי התורה והמצוות לבין השתלבות במסחר וביזמות מודרנית.
בישראל, המונח "קפיטליזם חרדי" מקבל משמעות ייחודית בשל התנהלותם של החרדים במספר מישורים: בחירת מערכת החינוך, חופש כלכלי ויזמות פרטית, התנהלות עסקית מתחת לרדאר הרשויות, וגישה בנקאית פרטית המבוססת על גמ"חים (גמילות חסדים). כל אלו מדגימים כיצד קבוצה זו מקיימת למעשה כלכלה עצמאית כמעט לחלוטין, עם מאפיינים קפיטליסטיים מובהקים.
רקע
הסכם יששכר זבולון
הסכם יששכר זבולון התנכ"י, בו אדם אחד עוסק בלימוד תורה והשני תומך בו כלכלית, הוא קפיטליסטי משורשו. שורשיו של ההסכם מבוססים על חלוקת עבודה כלכלית ברורה, שבה ה"איש הזבולוני" נוטל על עצמו את העול הכלכלי במטרה לאפשר ל"איש היששכרי" להתמקד בלימוד תורה בלבד. במובנים מסוימים, הסכם זה מהדהד תפיסות כלכליות קפיטליסטיות בכך שהוא יוצר מודל של שוק הדדי שבו כל צד ממלא תפקיד בהתבסס על היתרונות היחסיים שלו: אחד בחריצותו הכלכלית והשני במומחיותו התורנית. בהסכם זה, יששכר וזבולון למעשה ממירים ערך כלכלי לערך רוחני, כאשר זבולון מספק את המשאבים הדרושים ומקבל "רווח" בדמות שותפות רוחנית בזכויות של לימוד התורה. התפיסה של חלוקת המשאבים, כאשר משאב אחד (כסף) מוחלף בתמורה לערך מופשט (זכויות רוחניות), משקפת מנגנונים כלכליים קפיטליסטיים שבהם סחר הוא חלק מרכזי.
הסכם יששכר זבולון מדגים כיצד תפילה ולימוד תורה יכולים להתפרש כמוצר כלכלי במובן הקפיטליסטי. במערכת זו, לימוד התורה, שבאופן מסורתי נתפס כפעולה רוחנית וערכית טהורה, מקבל ערך מוחשי שניתן להעריך ולמדוד אותו. מבחינת זבולון, התמיכה הכלכלית שהוא מספק בתמורה לשותפות בזכויות הרוחניות הופכת את התפילה ולימוד התורה של יששכר למעין "מוצר" שבו הוא משקיע כדי לקבל תשואה רוחנית. התהליך הזה יוצר סיטואציה שבה ערכים רוחניים נתפסים כנכסים הניתנים למסחר ולמכירה, בדומה למוצרים או שירותים כלכליים אחרים. זהו היבט כלכלי ייחודי, שבו נוצר מצב שבו ערכים רוחניים, כמו תפילה וזכויות מהלימוד, מקבלים אופי של נכסים סחירים. השקעה כלכלית בפעולה רוחנית יוצרת חפיפה בין עולמות החומר והרוח, ומחזקת את ההבנה כי בתוך עולם קפיטליסטי ניתן להמיר גם ערכים מופשטים לערכים כלכליים קונקרטיים, כאשר שותפות זו מבוססת על רצון הדדי לרווח — כספי מצד אחד ורוחני מצד שני.
כספי החלוקה
מוסד החלוקה ביישוב הישן היה מערכת קהילתית שפעלה ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית ועד לתקופת המנדט הבריטי. מטרתו המרכזית של מוסד החלוקה הייתה לתמוך כלכלית ביהודים שהתגוררו בערים המרכזיות כמו ירושלים, חברון, צפת וטבריה, בעיקר דרך כספים שנאספו מהקהילות היהודיות ברחבי העולם.
המוסד פעל על בסיס תרומות שנשלחו מקהילות יהודיות בתפוצות, בעיקר מאירופה ומצפון אפריקה, לכיסוי הוצאות המחיה של התושבים היהודים, לרוב תלמידי חכמים ומשפחות נזקקות. כספים אלו, המכונים "חלוקה", חולקו לתושבי היישוב הישן לפי קריטריונים של זכאות וצרכים כלכליים. המוסד עורר מחלוקות רבות בתוך היישוב היהודי, בעיקר בקרב אנשי היישוב החדש, שביקרו את התלות הכלכלית בחלוקה ואת חוסר המוטיבציה של חלק מהתושבים לעבוד ולתרום לעצמם ולחברה. מוסד החלוקה הפך לאחת מהסוגיות המרכזיות ביחסי היישוב הישן והיישוב החדש, כאשר היישוב החדש קרא לפיתוח כלכלי עצמאי, עבודת אדמה ותעשייה כתחליף לתלות בתרומות חיצוניות.
אך עם זאת, מוסד החלוקה הוא מנגנון שיש בו מאפיינים כלכליים קפיטליסטים. אחד ההיבטים המרכזיים של מוסד החלוקה היה ההבנה הרוחנית שהייתה ליהודי הגולה לגבי תפילתם של יהודים בארץ ישראל. יהודים בגולה האמינו כי לתפילות הנאמרות בארץ הקודש יש כוח רוחני מוגבר, ולכן תמכו בתלמידי חכמים ואנשים דתיים שחיו בארץ כדי לשמר את הקשר הרוחני עם המקום. מהבחינה הזו, הם ראו את תמיכתם לא רק כמעשה חסד אלא כמעין "השקעה" רוחנית, שממנה הם מפיקים ערך בתור התורמים. במובן הזה, ניתן לראות את התמיכה הכלכלית כמשהו שדומה להסכם יששכר זבולון, שבו היהודים בגולה מקבלים ערך רוחני מתפילותיהם של יהודים בארץ ישראל. הייתה זו מערכת שהייתה מושתתת על ערכים דתיים וקהילתיים, שנשענה על סולידריות יהודית עולמית ותמיכה רוחנית. ה"מוצר" שהתקבל – תפילות וערך רוחני – לא היה ניתן להערכה כספית כפי שמקובל בקפיטליזם הקלאסי, אבל הוא בהחלט ייצר ערך למי ששילם עליו.
החרדים
החרדים, כקבוצה תרבותית-דתית ייחודית, משגשגים בעיקר במדינות מערביות ודמוקרטיות, שבהן זכויות הפרט, חירות הדת, והכלכלה החופשית הם עקרונות בסיסיים. במדינות מערביות, כמו ארצות הברית, קנדה, ואנגליה, הציבור החרדי מצליח לשמור על אורח חייו הדתי ולשגשג כלכלית, זאת בזכות החירות הניתנת לו לפעול ולנהל את מוסדותיו על פי עקרונותיו. במדינות אלו, חופש הדת מבטיח שהקהילות החרדיות יכולות להקים מוסדות חינוך עצמאיים, לנהל מערכות כלכליות פנימיות כמו גמ"חים, ולעסוק ביזמות פרטית ללא חשש מהתערבות מדינתית נוקשה. בנוסף, במדינות אלו קיימת פתיחות כלפי צורות שונות של קפיטליזם פרטי ויזמות, דבר שמאפשר לחרדים לנצל את ההזדמנויות הכלכליות הקיימות ולפתח עסקים פרטיים המשקפים את ערכי הקהילה. השוק החופשי במדינות מערביות מספק פלטפורמה אידיאלית לקהילות החרדיות למנף את היתרונות הכלכליים שלהן ולהשקיע בפרויקטים חברתיים ודתיים.
לעומת זאת, במצבים של משטרים טוטליטריים, החרדים לרוב הופכים להיות בין הקורבנות הראשונים. משטרים כאלו, המאופיינים באידיאולוגיות קולקטיביסטיות או אתיאיסטיות, רואים באורח החיים החרדי איום על שליטת המדינה ועל האידיאולוגיה השלטת. בקהילות טוטליטריות, כמו למשל ברוסיה תחת שלטון הקומוניזם, או בגרמניה הנאצית, הקבוצות הדתיות – והחרדים בפרט – נרדפו, מוסדותיהם נסגרו או נאסרו, ופעילות דתית או כלכלית פרטית הוגבלה בצורה חמורה. הקפיטליזם החרדי, שהיה בסיס לפעילות הכלכלית של החרדים, התבטל תחת שלטונות טוטליטריים, והם היו מנועים מלקיים את חייהם הדתיים והקהילתיים.
באופן כללי, קהילות חרדיות פורחות כאשר ישנם תנאים של חירות אישית וכלכלית, בעוד שבמשטרים טוטליטריים, התלות בממשלה הריכוזית שוללת מהן את היכולת לשמור על אורח חייהן הייחודי. השילוב בין דיכוי דתי וכלכלי הופך את החרדים לפגיעים במיוחד במשטרים לא-דמוקרטיים, שבהם עצם קיום החברה החרדית מהווה איום אידיאולוגי על השלטון.
חופש בחינוך
אחד המאפיינים המרכזיים של החברה החרדית הוא חופש הבחירה בחינוך. בניגוד לציבור החילוני או הדתי-לאומי בישראל, אשר נוטים לבחור בחינוך הממלכתי או הממלכתי-דתי, החרדים בוחרים ברובם לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך פרטיים או אוטונומיים כגון תלמודי תורה וישיבות. מערכת החינוך החרדית מתנהלת לרוב מחוץ למסגרת הפיקוח של משרד החינוך וממומנת בחלקה הגדול מתרומות ופעילות עצמאית. חופש הבחירה בחינוך, שאינו כפוף לרגולציה של המדינה, משקף תפיסה קפיטליסטית במובן של שליטה פרטית וחופשית על אמצעי הייצור (במקרה זה, חינוך). המערכת החינוכית החרדית היא דוגמה לאוטונומיה פרטית מלאה, ומדגימה את היכולת של קבוצה לפתח כלים חינוכיים ותכנים עצמאיים תוך שמירה על עקרונות הדת.
גישתם של החרדים בנושא זה מתכתבת היטב עם "שיטת השוברים בחינוך". שיטה זו, היא תעודת מימון ממשלתית עבור תלמידים בבתי ספר הנבחרים על ידם או על ידי הוריהם. שובר זה מהווה אמצעי למימון הלימודים בדרך כלל לשנה, סמסטר או תקופה לימודית מסוימת. במדינות, מדינות-מחוז או תחומי שיפוט מקומיים מסוימים, ניתן להשתמש בשובר לכיסוי או החזר הוצאות של לימוד ביתי. במדינות מסוימות, השוברים קיימים אך ורק לכיסוי שכר הלימוד בבתי ספר פרטיים.
ניצנים לרעיון של מימון ציבורי של החינוך, תוך שמירה על זכות ההורים לבחור, נמצאים אצל מספר כותבים בסוף המאה ה-18. אדם סמית, בספרו עושר האומות (ספר חמישי, פרק ראשון, חלק שלישי) מציין שתחרות בחינוך נדרשת על מנת שלמורים תהיה מספיק מוטיבציה ללמד. תומאס פיין בספרו "זכויות האדם" (1791) מציע להעניק לכל ילד מלגה המספיקה לשש שנות לימוד, ומציין שזו דרך יותר יעילה מבתי ספר ציבוריים. ביהדות מופיע הרעיון של מימון ציבורי לחינוך כבר אצל הרב מאיר הלוי אבולעפיה במאה ה-13. האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי (בין 1770–1800), החזיק גם הוא בעמדה שעל הקהילה יש חובה לממן את הלימודים של כל הילדים בעיר, עשירים ועניים. הוא מציין גם בחירה מסוימת בכך שהוא כותב שחובת המימון הוא ברמה של 25 תלמידים בכיתה, ואם ההורים רוצים כיתות קטנות יותר עליהם להשלים את העלות הנוספת מכיסם. הלכה זו נלקחת היישר מהלכות תלמוד תורה של הרמב"ם:
"(א) מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות ואם לא הושיבו מחרימין את העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן… (ה) עשרים וחמשה תינוקות למדים אצל מלמד אחד היו יותר על עשרים וחמשה עד ארבעים מושיבין עמו אחר לסייעו בלימודם היו יותר על ארבעים מעמידין להם שני מלמדי תינוקות".
חובה זו הנמצאת במשפט העברי, מילאה תפקיד בפסיקות בית המשפט בישראל.
הראשון להציע תוכנית מלאה לשוברים בחינוך היה ג'ון סטוארט מיל.
מילטון פרידמן טען בעד הרעיון המודרני של שוברי חינוך בשנות ה-50, וטען כי תחרות תשפר את בתי הספר, תעלה פחות ותניב תוצאות חינוכיות טובות יותר. הטיעונים של פרידמן בעד שוברי חינוך קיבלו תשומת לב נוספת בשנת 1980, עם שידור סדרת הטלוויזיה בת עשרה הפרקים שלו "חופש לבחור" ופרסום הספר הנלווה לאותה סדרה, שכתב יחד עם אשתו רוז פרידמן, שגם היא הייתה כלכלנית. פרק 6 בסדרה והפרק השישי בספר נקראו "מה לא בסדר עם בתי הספר שלנו", וטענו כי מתן האפשרות להורים ותלמידים להשתמש בשוברים כדי לבחור את בתי הספר שלהם יגדיל את חופש הבחירה וייצור תלמידים משכילים יותר.
תמיכה בצבא מקצועי
צבא מקצועי, המכונה גם צבא התנדבותי (לעיתים בשוגג נקרא "צבא שכיר"), הוא מודל של גיוס כוח אדם לצבא שבו השירות אינו חובה אלא מבוסס על התנדבות ורצון חופשי. בניגוד למודל "צבא העם", שבו הגיוס הוא חובה לכל האזרחים בגיל המתאים, מודל זה מאפשר גיוס של חיילים תמורת שכר גבוה והטבות שונות, מה שהופך את השירות לאטרקטיבי יותר עבור המתנדבים.
יתרון מרכזי של צבא מקצועי הוא היכולת למשוך כוח אדם איכותי דרך תמריצים כלכליים כמו שכר גבוה, הטבות סוציאליות והכשרה מקצועית. מדינות רבות, בהן צבאות מקצועיים, שומרות לעצמן את הזכות לחזור לגיוס חובה במקרי חירום.
חוק שירות ביטחון, שנחקק בישראל לאחר הקמת המדינה ב-1949, מחיל גיוס חובה על כל אזרחי ישראל ותושבי הקבע בגיל המתאים. לאורך השנים, חוק זה עבר התאמות ושינויים, כאשר הוויכוח על השוויון בנטל והשימוש המיטבי בכוח האדם הצבאי עורר דיונים רבים בנוגע למודל גיוס חובה לעומת מודל צבא מקצועי.
בישראל, נשמעים קולות בעד ביטול גיוס החובה והמעבר למודל צבא מקצועי. מפלגות כמו יהדות התורה וזהות, וכן דמויות פוליטיות כמו מוסי רז, יהודה גליק ודוד ביטן, הביעו תמיכה במעבר לצבא מקצועי. בעבר גם ראשי צבא, כמו הרמטכ"ל דן שומרון, העלו את האפשרות של צמצום הצבא ואימוץ גישה ממוקדת ומקצועית יותר. בשנים האחרונות נערכו סקרים שהראו עלייה בתמיכה הציבורית במעבר לצבא מקצועי, זאת בניגוד לעבר שבו הרוב תמך בגיוס חובה כחלק מחובת המדינה לביטחונה.
החברה החרדית בישראל מקיימת יחס מורכב לשירות בצה"ל. בניגוד לציבור החילוני והדתי-לאומי, שמחוייבים לשירות צבאי כחלק מחוק גיוס חובה, חלקים נרחבים מהחברה החרדית בוחרים שלא להתגייס, מה שיוצר מצב דה-פקטו שבו חלק גדול מהחרדים מתקיימים במודל המזכיר צבא מקצועי, כלומר, השתתפות בהתנדבות ולא כחובה.
גישה זו מייצגת גם היבט קפיטליסטי, שבו הבחירה והחירות האישית של הפרט והקהילה גוברות על כפייה מצד המדינה. הבחירה בין שירות צבאי ללימוד תורה מתבצעת בהתאם לאינטרסים הדתיים והחברתיים של הפרט או הקבוצה, כאשר המודל הקפיטליסטי של חירות פרטית ותמריצים כלכליים משתקף בבחירה החופשית לגבי השתלבות במערכת הצבאית.
מבחינה כלכלית, גיוס חובה לנשים במודל צבא מקצועי עלול להיות לא יעיל. צבא מקצועי נשען על כוח אדם מיומן ומוטיבציוני, ולכן עדיף לגייס חיילים המתחייבים לקריירה צבאית ארוכה ולספק להם הכשרה מקצועית ושכר הולם. גיוס חובה לנשים, שנעשה מטעמי שוויון אזרחי, עשוי להוביל לתפוקה כלכלית נמוכה למדינה, שכן נשים רבות משתלבות בשוק העבודה האזרחי או בקריירות פרטיות ותרומתן לכלכלה היא רבה. גיוסן עלול לפגוע בתרומה הכלכלית שלהן למשק, ולכן במודל של צבא מקצועי עדיף להשקיע בגיוס כוח אדם מקצועי ומיומן לאורך זמן, מאשר לכפות גיוס חובה על קבוצות שאינן רואות בשירות הצבאי חלק ממסלול חייהן.
יזמות דתית וכלכלה רוחנית
תנועת מסיבת התה בארצות הברית דוגלת בגישה שמרנית בנוגע למיסוי עסקים קטנים, המבוססת על עקרונות של צמצום התערבות ממשלתית, הפחתת מסים ועידוד יזמות פרטית. התנועה טוענת שהפחתת מסים על עסקים קטנים תמריץ צמיחה כלכלית ותאפשר לעסקים להתפתח. התפיסה המרכזית היא שככל שהממשלה תצמצם את המיסוי ואת הרגולציה, כך העסקים יוכלו לפעול באופן חופשי יותר ולתרום לכלכלה. בדומה לכך, הכלכלה החרדית בישראל מאופיינת בעצמאות כלכלית ומבנה יזמי ייחודי, שבו עסקים פרטיים רבים פועלים לעיתים מתחת לרדאר של רשויות המס. בשכונות חרדיות רבות ישנם עסקים קטנים כמו חנויות, שירותי מלאכה ביתיים ומורים פרטיים, הפועלים ללא דיווח רשמי או בפיקוח מצומצם, וכמובן עבודות דתיות כגון מוהלים, משגיחי כשרות, שוחטים ובודקים וכו'.
הגישה החרדית משקפת יזמות פרטית מובהקת ומבוססת על עקרון של חירות כלכלית, שבו הפרטים והקהילות מנהלים את עסקיהם בצורה עצמאית וללא התערבות ממשלתית מיותרת. רבים מהעסקים הללו קמים מתוך צורך להתמודד עם האתגרים הכלכליים בקהילות החרדיות, המשלבות יצירתיות ונחישות כדי לייצר הכנסה ולשמר את הקהילה הדתית. כמו בתנועת מסיבת התה, הכלכלה החרדית מתנגדת לרגולציה כבדה ולמיסוי גבוה, מתוך תפיסה שהממשלה לא צריכה להכתיב את אופן ההתנהלות הכלכלית של הפרט.
דוגמה לכך היא מכירת אותיות בספרי תורה, המשמשת כצורה ייחודית של גיוס כספים למוסדות דת או ישיבות. מכירה זו מציגה יזמות דתית המשולבת בפן קפיטליסטי, המאפשרת לאנשים לרכוש "אותיות" כאקט של מצווה, תוך ניצול העקרונות של הצע וביקוש. עקרון זה מתבטא גם במכירת משרות רוחניות והשפעה בקהילה החרדית, מה שיוצר כלכלה פנימית ומערכת יחסים כלכלית-חברתית ייחודית, שבה מוסדות חסידותיים מנהלים מערכות עסקיות מורכבות המגלגלות מיליוני שקלים.
חסידויות רבות בישראל פועלות כמוסדות כלכליים משגשגים, המממנים לא רק את הצרכים הקהילתיים אלא גם פרויקטים יזמיים גדולים. אותם מוסדות מנהלים נכסים כלכליים כמו נדל"ן, מוסדות לימוד וחנויות קמעונאות, וכל זאת מתוך עקרון של עצמאות כלכלית ומעט התערבות ממשלתית. במבנה זה, ניתן לזהות מאפיינים קפיטליסטיים מובהקים – ניהול כספים מושכל, השקעות ואספקת שירותים ומוצרים לציבור החרדי, המאפשרים קיום עצמאי ומתוחכם מבחינה כלכלית.
לסיכום, הן תנועת מסיבת התה והן הכלכלה החרדית מייצגות גישות של חירות כלכלית ויזמות פרטית, כשהדגש הוא על צמצום התערבות המדינה והכוח להשפיע על הבחירות הכלכליות האישיות והקהילתיות. בשני המקרים, המטרה המרכזית היא לאפשר לעסקים הקטנים ולפרטים לפעול בסביבה כלכלית חופשית ככל האפשר, ולצמצם את מעורבות הממשלה ברגולציה ובמיסוי.
מחקר שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על תופעה מעניינת – המגזר החרדי בישראל, הנחשב לקבוצה המסתמכת במידה רבה על תמיכה ממשלתית, מתגלה כקבוצה הקפיטליסטית ביותר בחברה הישראלית. תוצאות המחקר הראו כי רוב החרדים מעדיפים לשלם מסים נמוכים ולקבל שירותים מינימליים מהמדינה, מה שמנוגד לפרדיגמה המקובלת שבה אוכלוסיות חלשות תומכות במדיניות מדינת רווחה. החרדים מתנגדים לשיעורי מס גבוהים ומגלים תמיכה במודל כלכלי שמדגיש אחריות אישית וצמצום מעורבות המדינה בכלכלה. חוסר ההבנה של המוסדות הישראליים כלפי החרדים נובע מהנטייה לראותם כאוכלוסייה חלשה שזקוקה לתמיכה מתמדת מהמדינה. אולם, המחקר מצביע על כך שהחרדים מפעילים מנגנוני תמיכה קהילתיים עצמאיים, המפחיתים את הצורך שלהם בתלות במערכת הממשלתית. החרדים מסתמכים על קהילותיהם לתמיכה כלכלית וחברתית, ולכן הם רואים פחות חשיבות בקיום של מדינת רווחה רחבה. מנגנונים אלו כוללים צדקה קהילתית, עזרה הדדית ותמיכה בקבוצות חלשות, מה שהופך את מוסדות המדינה לפחות רלוונטיים עבורם.
ההסבר לכך שהחרדים נחשבים קפיטליסטים טמון גם בתפיסת עולמם הכלכלית והפוליטית שנובעת מאי-האמון שיש לחרדים במוסדות המדינה (שבמקורם סוציאליסטים). הם מעדיפים להסתמך על המיקוח הפוליטי שלהם כדי להבטיח תקציבים ושירותים, במקום להסתמך על מערכת מיסוי רחבה שתדרוש מהם לשלם יותר. החרדים רואים את עצמם כקבוצה שיש לה זכות לפעול לפי האינטרסים שלה, ותפיסת העולם הקפיטליסטית שהם מאמצים משקפת את הרצון לשמור על האוטונומיה שלהם והיכולת להתקיים כלכלית בשוק חופשי שבו המדינה מתערבת פחות.
מערכת בנקאות פרטית
בציבור החרדי קיימת רשת ענפה של גמ"חים (גמילות חסדים), המהווה למעשה מערכת בנקאית פרטית. גמ"חים אלו מתמקדים במתן הלוואות ללא ריבית, מימון הוצאות חירום ואף השקעות לטווח קצר וארוך. מוסדות הגמ"ח מבוססים על עקרונות הצדקה והערבות ההדדית, אך בו זמנית פועלים על פי עקרונות כלכליים קפיטליסטיים, כמו שוק חופשי, הצעת אשראי ופתרונות מימון לעסקים פרטיים ולפרטים. בכך, הגמ"חים מהווים תשתית כלכלית חשובה בתוך החברה החרדית, המאפשרת לה לנהל את ענייניה הפיננסיים בצורה עצמאית.
הגמ"חים ממלאים תפקיד מפתח בכלכלה החרדית בכך שהם מאפשרים לציבור החרדי לנהל את ענייניו הפיננסיים בצורה עצמאית לחלוטין. בניגוד לבנקים מסורתיים, גמ"חים מספקים הלוואות לפי צרכים אישיים וללא ריבית, דבר היוצר גישה פיננסית פרטית וגמישה. בכך, מי שמשתמש בגמ"ח זוכה לשליטה רבה יותר בענייניו הפיננסיים, עם תנאים המותאמים לצרכים הקהילתיים והאישיים.
הגמ"ח הוא מוסד עתיק שצמוד לקהילות יהודיות רבות לאורך ההיסטוריה, והוא ממשיך לפעול גם כיום לצד המערכת הבנקאית המסורתית בישראל ובחו"ל. רוב קופות הגמ"ח הן קהילתיות או משפחתיות, פועלות בקנה מידה קטן ומיועדות לתושבי שכונה או קהילה מסוימת. חלק קטן מקופות הגמ"ח פועלות בקנה מידה ארצי, בהיקפים כספיים גדולים יותר.
בניגוד לכסף הניתן בקופת צדקה, שהוא ללא צורך בהשבה, הכסף הניתן כהלוואה בגמ"ח מחייב השבה על פי תנאים קבועים מראש. כדי להבטיח את השבת הכסף, הגמ"ח מחייב לווים להציג ביטחונות, תלושי שכר וערבים. במקרים של השתמטות מהחזר החוב, מופעלות סנקציות כמו סירוב להלוואות עתידיות, ולעיתים אף פונים לגובי חובות והוצאה לפועל.
הקרן שמממנת את פעילות הגמ"ח מתבססת בעיקר על תרומות ועזבונות שהוקדשו למטרות גמילות חסדים. במקרים רבים, תורמים גם מפקידים כסף בגמ"ח לתקופות מוגבלות מתוך רצון שהכסף ישמש להלוואות לנזקקים. רוב קופות הגמ"ח מופעלות על ידי מתנדבים, והן מתנהלות מתוך בתים פרטיים או מבנים ציבוריים. לעיתים, קופות גדולות יותר מעסיקות מספר מצומצם של עובדים מקצועיים ומחזיקות משרדים.
הלוואות גמ"ח ניתנות ללא ריבית, בהתאם לאיסור בתורה על ריבית. בתקופות של אינפלציה גבוהה, כמו בשנות ה-80 בישראל, התעוררו דיונים על הצמדת ההלוואות למדד המחירים לצרכן או למטבע חזק כמו הדולר, על מנת לשמור על ערך הקרן. עם התייצבות האינפלציה, רוב ההלוואות חזרו להיות צמודות לשקל.
חלק מקופות הגמ"ח פועלות באופן עמום וחשאי-למחצה, כאשר הלווים מגיעים דרך המלצות מפה לאוזן, כדי למנוע גניבות או בעיות בהחזרת ההלוואות. מאידך, ישנם גמ"חים הפועלים בשקיפות מלאה כעמותות רשומות, עם ביקורת של רואה חשבון ודוחות כספיים שנתיים.
תופעה נוספת המתרחשת בתחום הגמ"חים היא "גלגול גמ"חים", שבה לווים הלוואה מגמ"ח אחד כדי להחזיר חוב לגמ"ח אחר, וכך נוצר מחזור הלוואות פנימי בין קופות גמ"ח שונות.
התנגשות בין החברה החרדית לחברה הישראלית
ההתנגשות בין הקפיטליזם החרדי, כפי שהוא מתבטא בחברה החרדית, לבין מדינת ישראל נובעת מכמה מוקדי חיכוך מרכזיים, המבטאים גישות שונות לכלכלה, לשירות המדינה ולסוגיות של שליטה ופיקוח. מערכת החינוך והפיקוח הממלכתי הוא אחד ממוקדי החיכוך העיקריים בין הציבור החרדי למדינת ישראל. המדינה שואפת לפקח על תוכני הלימוד ולשלב את מקצועות הליבה, בעוד שמערכת החינוך החרדית מתעקשת לשמור על עצמאותה מתוך רצון להבטיח את המשכיות המסורת והערכים הדתיים. החרדים רואים בחינוך האוטונומי שלהם מרכיב הכרחי להבטחת המשכיות הדורות וחינוך לערכים הדתיים שהם רואים כמרכזיים, ולכן מתנגדים לרגולציה חיצונית. מצד שני, מדינת ישראל שואפת להחיל סטנדרטים אחידים על כלל האוכלוסייה, ובכך נוצרת התנגשות בין חירות החינוך הפרטי והעקרונות הקפיטליסטיים של הקהילה החרדית לבין האינטרסים של המדינה.
גם נושא השירות הצבאי מהווה מוקד חיכוך נוסף. החברה החרדית מעדיפה שלא להתגייס לצה"ל, מתוך נאמנות לנורמות הדתיות והשאיפה לשמור על אורח חיים תורני, מה שמתנגש עם האידיאולוגיה של מדינת ישראל הרואה בגיוס חובה אזרחית ומוסרית, ומחפשת שוויון בנטל הביטחוני. החרדים, מבחינתם, רואים את הימנעותם משירות כחלק מחירות הבחירה שלהם בנוגע לחיים דתיים, וכשהמדינה מתעקשת על שוויון בנטל, נוצרת תחושת חוסר שוויון בקרב כלל החברה, דבר שמוביל למתחים פוליטיים וחברתיים משמעותיים.
היבט נוסף של החיכוך טמון בכלכלה הלא-פורמלית שמתפתחת בחברה החרדית. חלק מהעסקים מתנהלים לעיתים קרובות בצורה לא פורמלית או מחוץ לרדאר הפיקוח הרגולטורי של המדינה, וכוללים גם רשתות גמ"חים, עסקים קטנים ומערכות כלכליות עצמאיות שמאפיינות את הקהילה החרדית. מערכת כלכלית זו נתפסת לעיתים על ידי המדינה כהפרה של הסטנדרטים הכלכליים והרגולטוריים הנדרשים, ויוצרת עימותים מול רשויות המיסים. עבור מדינת ישראל, ניהול כלכלה מסודרת ומפוקחת הוא יעד מרכזי, בעוד שהחברה החרדית רואה את ההתנהלות הכלכלית שלה כחלק מחירותה להתנהל לפי עקרונותיה הדתיים והקהילתיים, גם במחיר של חיכוך עם המדינה.
נושא נוסף שבו מתבטאת ההתנגשות בין המדינה לחברה החרדית הוא שירות חובה לנשים. ההתנגדות החרדית לשירות זה נובעת ממספר גורמים דתיים וחברתיים, אך גם מבטאת עקרונות קפיטליסטיים של חירות הפרט ושליטה עצמאית על בחירות החיים. אחד מעקרונות היסוד של הקפיטליזם הוא חירות הפרט, כלומר, כל אדם או קבוצה צריכים להיות חופשיים לבחור את מסלול חייהם ללא כפייה של המדינה. עבור הציבור החרדי, שליחת נשים לשירות חובה נתפסת כהתערבות של המדינה בחיים הפרטיים ובאורח החיים הדתי שהן מבקשות לשמר. כפיית שירות חובה לנשים מנוגדת לעקרונות הבסיסיים של בחירה חופשית בכל הנוגע לאורח חיים ולתפקידים מגדריים, במיוחד במסגרת חברתית שבה הדת תופסת מקום מרכזי בקביעת סדרי העדיפויות.
הגישה הקפיטליסטית מתבטאת כאן בכך שהציבור החרדי רואה במערכת הצבאית גוף מדינתי שחודר לתחום הבחירה האישית, בעוד שהם מעדיפים לשמור על אוטונומיה משפחתית וקהילתית בקבלת ההחלטות הנוגעות לחיי הנשים בקהילה. ההעדפה לקבוע את דרך החיים של הנשים בקהילה דרך בחירות אישיות – בין אם זה דרך נישואין, לימודים, או חיים בקהילה דתית – היא חלק מאותה גישה קפיטליסטית המדגישה את הזכות של הפרט לבחור את עתידו, ולא שהמדינה תכפה עליו דרכים מסוימות.
בנוסף, הקפיטליזם מעריך יוזמה פרטית ומסחר חופשי, ובקהילה החרדית ישנה חשיבות כלכלית רבה להשתתפות הנשים בעסקי המשפחה או בעבודות פרטיות שמאפשרות להן לתרום כלכלית לקהילה. שירות חובה לנשים עלול לשבש את התרומה הכלכלית החשובה שלהן לחיי הקהילה, ולפגוע בעצמאות הכלכלית של המשפחות החרדיות.
מבחינה כלכלית, כאשר מדובר בצבא מקצועי, גיוס חובה לנשים עשוי להיות בעייתי וממוקם בתחתית סדר העדיפויות של המדינה, בשל עלותו הגבוהה ומגבלת השנים שאישה יכולה לשרת. צבא מקצועי נשען בעיקר על כוח אדם מיומן ומוטיבציוני, ולכן עדיף לגייס אנשים המתחייבים לקריירה צבאית לאורך זמן, תוך מתן תגמול הולם והכשרה מקצועית מעמיקה. גיוס חובה לנשים, המבוצע בעיקר מטעמי שוויון אזרחי, אינו בהכרח יעיל מבחינת עלות-תועלת למדינה, במיוחד כאשר מדובר בכוח עבודה זמני שאינו מתכוון להישאר במערכת הצבאית לאחר סיום השירות.
בנוסף, נשים רבות משתלבות בשוק העבודה האזרחי או מנהלות קריירות בתחומים פרטיים, ותרומתן הכלכלית למשק היא גבוהה. גיוס חובה עלול להוציא אותן ממעגל היצרנות למשך תקופה משמעותית, מה שיכול להוביל לאובדן תפוקה כלכלית. לכן, במדינה שבה קיים צבא מקצועי, עדיף להשקיע במשיכת כוח אדם מקצועי ומחויב שיתרום לאורך זמן, ולא לכפות גיוס חובה על אוכלוסיות שאינן רואות בשירות הצבאי חלק מהקריירה או מסלול החיים שלהן.
סיכום
ההתנהלות הכלכלית של החברה החרדית נראית לעיתים כפרדוקסלית, אך למעשה משקפת צורה ייחודית של קפיטליזם שמושרשת בערכים חברתיים ודתיים. למרות שמעל מחצית מהחברה החרדית חיה מתחת לקו העוני לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רובם אינם רואים את עצמם כעניים ואף מביעים שביעות רצון גבוהה ממצבם הכלכלי. מחקר של מכון חרדי לענייני ציבור מגלה כי 71% מהחרדים שבעי רצון ממצבם הכלכלי, לעומת פחות משני שלישים מהציבור היהודי הלא-חרדי ו-53% מהאוכלוסייה הערבית. התנהלות כלכלית זו, המבוססת על תכנון צרכני חכם ושימוש באשראי ללא ריבית, מציגה דפוסי התנהגות קפיטליסטיים שמבדילים את החברה החרדית מהמגזר הכללי.
החברה החרדית נוקטת בגישה ייחודית לצרכנות ולניהול כלכלי. הוצאות משק הבית החרדי נמוכות ב-12% בממוצע בהשוואה למשקי הבית הלא-חרדיים, למרות מספר הנפשות הגדול יותר במשפחה חרדית. אחת מהדרכים שבהן החרדים מצליחים לספק את צורכיהם הכלכליים היא באמצעות גמ"חים – עמותות הלוואה ללא ריבית, המהוות מעין מערכת בנקאית קהילתית שלא גובה עמלות או ריבית. מסגרות אלו מאפשרות לחברה החרדית לנהל את צרכיה מבלי להיכנס לחובות כבדים, דבר המתבטא בכך שאחוז האנשים שבמעקב הוצאה לפועל במגזר החרדי נמוך משמעותית בהשוואה למגזרים אחרים בישראל.
מלבד החיסכון הכספי, החברה החרדית נהנית ממערכת תמיכה קהילתית עשירה המבוססת על ערבות הדדית. משפחות חרדיות נוהגות לתרום בקביעות, גם כאשר הכנסותיהן נמוכות משמעותית מהממוצע הכלל-ישראלי. כך, חרדים רבים לא רק מצליחים להסתדר כלכלית, אלא אף דואגים לעזור לאחרים בקהילה באמצעות תרומות והלוואות. כלכלת הצרכנות החכמה, יחד עם מערכת הגמ"חים והתמיכה הקהילתית, מבליטה את החברה החרדית כקהילה קפיטליסטית המנהלת את משאביה בדרך שונה אך יעילה מהמקובל בחברה המודרנית המערבית.
לקריאה נוספת
- מאיר מנחם רוטשילד, "החלוקה", ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשמ"ו 1986.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים – חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז.
- יעקב ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי.
קישורים חיצוניים
- דן זקן. (2018, 17 בדצמבר). החרדים לא עניים כמו שאתם חושבים. גלובס.
- שחר אילן. (2019, 27 באוגוסט). רק בישראל: מימון חינוך חרדי פרטי ללא לימודי ליבה. כלכליסט.
- שירן טייב אלמקייס. (2024, 2 בינואר). האמת הכואבת של דוח העוני מסתתרת מאחורי המספרים. Ynet.
- עמירם ברקת. (2020, 10 בינואר). דעה: למה האוכלוסייה הנקקת ביותר מתנגדת למדינת רווחה?. גלובס.
- תמר הרמן. אור ענבי. וויליאם קביסון. ואלה הלר. (2019). מדד הדמוקרטיה הישראלית 2019. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- צבי קרגילה, לקורות ה'חלוקה' בארץ-ישראל, קתדרה 20, יולי 1981.
- רמב"ם הלכות תלמוד תורה ב, ויקיטקסט.
