עליית רבי יהודה החסיד היא אחת מעליות היהודים הגדולות והמרכזיות לארץ ישראל בראשית העת החדשה, ונחשבת לאירוע מכונן בהיסטוריה של היישוב היהודי בירושלים. העלייה התקיימה בסוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18, ביוזמתו ובהנהגתו של רבי יהודה החסיד מדובנו, שפעל בדרום־מזרח פולין כדרשן נודע בעל נטיות משיחיות. הוא כינס סביבו חבורה מגובשת של תומכים ותלמידים, אשר ביקשו לעלות לארץ ישראל מתוך מניעים דתיים מובהקים ותחת תחושת שליחות משיחית, שרווחה ביהדות אשכנז באותה תקופה.
העלייה החלה בשנת ה'תנ"ז (1697), ונמשכה שלוש שנים בדרכה מאירופה לארץ ישראל. במהלך המסע הארוך הצטרפו קהילות רבות ליוזמה, והקבוצה הלכה וגדלה עד שבשיאה מנתה כ־1,500 איש. בשל הדרך הקשה והתלאות שעברו העולים, רבים נספו או נשארו בנמלים שבאיטליה ובטורקיה, אך כ־1,000 מהם הגיעו לבסוף לירושלים ביום ה', ראש חודש חשוון תס"א (14 באוקטובר 1700). הקבוצה עוררה הדים ברחבי העולם היהודי וזכתה לתמיכה מקהילות רבות.
הגעת הקבוצה לירושלים כמעט והכפילה את גודלו של היישוב היהודי בעיר. תושבי העיר קיבלו את פניהם בתערובת של תקווה וחשש, ומראש נעשו הכנות לשיכונם, לרבות בניית עשרות בתים, הקמת מקווה, חפירת בורות מים ואף רכישת מגרש להקמת בית כנסת. אך ימים ספורים לאחר כניסתם לירושלים, בו' בחשוון תס"א, נפטר רבי יהודה החסיד במפתיע, ובכך נותרו העולים ללא הנהגה ברורה ובחובות עצומים.
רקע היסטורי
המאה ה־17 הייתה תקופה של זעזועים עמוקים בחיי היהודים באירופה. גלי רדיפות, חורבן כלכלי, ומאורעות הדמים של גזירות ת"ח–ת"ט, שהחלו בשנת 1648 באוקראינה והתפשטו ברחבי האיחוד הפולני-ליטאי, גבו את חייהם של עשרות אלפי יהודים. הפרעות, שבמהלכן נהרגו יהודים בידי קוזאקים, טטרים, רוסים, שוודים ואף בידי פולנים, הביאו להרס מאות קהילות ולתמורה רוחנית עמוקה. תחושת החורבן שנפלה על הקהילות האשכנזיות לא התמצתה רק בהיבט הפיזי, אלא עוררה גם משבר אמוני עמוק בקרב ציבור רחב, שהתבטא בניסיונות להבין את פשר הזוועות בתוך מסגרת של גאולה משיחית.
בתודעת הציבור היהודי התקבלה שנת ת"ח כשנת גאולה צפויה לפי חישובים קבליים מתוך ספר הזוהר. כגודל הציפייה – כן עוצמת האכזבה והבלבול לנוכח טבח הקהילות ורציחתם של תלמידי חכמים ורבנים. התחושה בקרב רבים הייתה כי המוות ההמוני הוא חבלי משיח והכנה לגאולה הסופית, ודווקא בשל כך גברה ההתמסרות לחישובי קיצין ולציפייה למשיח. בתקופה זו הלכה והתפשטה תורת הסוד, והעיסוק בקבלה, שהיה נחלת מתי מעט, הפך לנחלת רבים. במיוחד התגברה ההשפעה של קבלת האר"י, שבמרכזה עמד מושג הגאולה, והרעיון שהעולם קרוב לתיקונו לאחר שכבר נעשו עיקר התיקונים בעולמות העליונים. ציפייה זו ניכרה לא רק בקרב יהודי מזרח אירופה, אלא גם בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.
ברקע המשבר הזה צמחה תנועת השבתאות, שבמרכזה עמד שבתי צבי, אשר הכריז על עצמו כמשיח ונחל הצלחה רבה בכל רחבי העולם היהודי, עד שהתאסלם בשנת 1666. אכזבת המונים מהתאסלמותו הובילה לקרע עמוק בתוך הציבור היהודי, אך גם לאחר נפילתו הפוליטית והדתית המשיכו חוגים שבתאיים לפעול בסתר. בפולין, התנועה השבתאית קנתה לה אחיזה ניכרת, תוך שהיא שוזרת משיחיות קבלית עם תפיסות חתרניות ושינויים ריטואליים בתפילה ובמנהגים. אחת הדמויות המרכזיות בהפצת השבתאות בפולין היה הרב חיים מלאך, שהקים חוגים ללימוד קבלה והשמיע דברים בשבח שבתי צבי. רעיונות אלו המשיכו להכות גלים גם לאחר מות צבי, תוך תקווה לגילויו מחדש או להתגלמותו באנשים נוספים.
על רקע זה של חורבן, ציפייה לגאולה, אכזבה ותחושת סוף הימים הקרב – נולדה גם עליית רבי יהודה החסיד. העלייה יונקת את השראתה ממגמות אלה: הזעזוע שנוצר בעקבות גזירות ת"ח–ת"ט, הדחף לתיקון כולל של עם ישראל, והשאיפה לגאולה מוחשית בארץ הקודש, שאפיינה חוגים קבליים בעלי רגישות משיחית עמוקה. האווירה המשיחית הזו ניכרה במרכיבי הקבוצה שצירף אליו רבי יהודה החסיד ובקשרים הברורים שהתגלו בהמשך עם התנועה השבתאית.
דמותו של רבי יהודה החסיד ועלייתו
רבי יהודה חסיד נולד בשנת ה'ת"כ (1660) בעיר דובנו שבפולין למשפחת סג"ל, אחת-עשרה שנים לאחר גזירות ת"ח־ת"ט שזעזעו את יהדות מזרח אירופה. הוא גדל בתקופה רוויית מתח רוחני ומשיחי, ועלה לגדולה בצעירותו כדרשן וכמנהיג דתי בליטא. את פרסומו קנה בחסידותו, בתוכחתו הרוחנית וביכולתו לרגש ולסחוף קהלים בדרשותיו. דמותו שיקפה את התקווה והכמיהה לגאולה בעיני רבים, ובשל פרישותו וחסידותו הוענק לו תואר הכבוד "החסיד", שהיה חריג ויוצא דופן בתוארי הזמן. הדרשות שנשא עוררו רושם חזק, ולעיתים נמסר כי נאמרו אף בפני נשים בעזרת הנשים, דבר שלא היה מקובל, והעיד על העוצמה הרוחנית שייחס לעצמו ועל האופן שבו תפס את שליחותו.
ברקע עלייתו עומדת השפעתן של תנועות משיחיות שהתגברו לאחר אכזבת השבתאות. מגידים שונים פעלו באותן שנים בפולין ובסביבתה, חלקם נודעו כמי שזיהו את יהודה חסיד כמי שיש לו תפקיד בגאולה. אף שלא נותרו בידינו כתביו של יהודה חסיד עצמו, ישנם חוקרים הסבורים כי נטה לעמדות השבתאיות המתונות, לפיהן יש לשמור תורה ומצוות כל עוד לא התגלתה ה"תורה החדשה", אך האמין כי התגלות משיחית קרובה לבוא. אחרים סבורים כי אמנם לא היה שבתאי מוצהר, אך התכתב עם שבתאים והושפע ממגידים שביסוד דרכם עמדו עקרונות קבליים מן השבתאות.
מסע העלייה של רבי יהודה החסיד ותלמידיו החל בשנת ה’תנ"ז (1697) בפולין. תחילה הייתה זו קבוצה מצומצמת שכללה כ־31 משפחות, אך ככל שהמסע התקדם לאורך מרכז אירופה, הצטרפו אליה קבוצות נוספות של יהודים. הקבוצה עברה דרך ערים רבות והגיעה גם לאיטליה ולטורקיה. המסע, שנמשך כשלוש שנים, הפך לתנועה המונית במונחי הזמן, ובשיאו כלל כ־1,500 איש. בין חברי הקבוצה נמנו תלמידי חכמים, רבנים, בעלי מלאכה ונשים רבות, אשר ראו במסע עלייה לארץ הקודש מהלך רוחני וגאולי, וכתחילתו של תיקון אלוהי.
אחת התחנות המרכזיות במסע הייתה וינה, שם העניק שמואל אופנהיימר, איש עסקים יהודי ובעל השפעה רבה בחצר ההבסבורגית, סיוע משמעותי לתנועה. הוא העמיד לרשותם שתי אוניות, סיפק תקציבים שאיפשרו את המשך ההתקדמות, ובזכותו התאפשרה הנסיעה הימית. מימון זה שימש הן את הקבוצה המרכזית של רבי יהודה החסיד והן את הקבוצה המקבילה בראשות ר' חיים מלאך, מקובל חשוב ותומך גלוי של השבתאות, אשר פעל באותה תקופה בגלוי להפצת רעיונותיו של שבתי צבי. מלאך, שקודם לכן התפרסם ברחבי פולין ואיטליה כגדול בתורה ובקבלה, ניצל את מעמדו כדי לגייס תלמידים ותומכים, ולאחר שנדחה על ידי רבני אירופה עבר לטורקיה, שם הצטרף בגלוי לשבתאים. הוא הקדים לעלות לארץ ישראל עם קבוצתו, ושהה בקונסטנטינופול בדרכו.
במהלך המסע הארוך התמודדה הקבוצה עם מכשולים רבים. רבים מבין היהודים שיצאו לדרך נחלשו, חלו או נספו בנסיבות קשות. מחלות התפשטו, סערות ים תקפו את האוניות, והיו גם מי שנטשו את הקבוצה ונשארו בערים השונות או חזרו לארץ מוצאם. מספרם המדויק של העוזבים והמתים אינו ידוע, אך בסופו של דבר נותרו רק כ־1,000 נפש שהגיעו אל שערי ירושלים ביום ה’, ראש חודש חשוון ה’תס"א (14 באוקטובר 1700). למרות הקשיים והאבידות, עצם ההגעה של קבוצה כה גדולה נחשבה אירוע חריג בנוף היהודי של התקופה, והכפילה כמעט את גודל הקהילה היהודית בירושלים באותה עת.
מותו הפתאומי של רבי יהודה החסיד בו' בחשוון ה’תס"א (1700), שישה ימים בלבד לאחר הגעת הקבוצה לירושלים, טלטל את ציבור העולים והותיר חלל עמוק בהנהגתה. האיש שעל כתפיו נשאה העלייה את תקוותיה המשיחיות נתפס על ידי רבים כדמות רוחנית עליונה, כדרשן חסידי ובעל חזון של גאולה. פטירתו סמוך כל כך להשלמת המסע השפיעה קשות על תחושת הלכידות והרוח שהניעה את הקבוצה.
ללא הנהגה ברורה, החלה הקהילה להיקלע למחלוקות פנימיות. חלק מן החבורה נותר מחויב לרוחו של רבי יהודה החסיד והאמין באידיאלים של תיקון וגאולה, אך אחרים, בייחוד אלו שעמדו בספק כלפי גישתו המשיחית, החלו להתרחק מן המוקדים האידאולוגיים של הקבוצה. המתחים החריפו במיוחד סביב השפעת תלמידיו של חיים מלאך, שנכחו בירושלים עוד קודם הגעת קבוצת רב יהודה החסיד, והיוו גרעין שבתאי מובהק. חיים מלאך עצמו, שהיה אחת מהדמויות המרכזיות במסע ונהנה מיוקרה כמקובל וכדרשן, ניצל את ההיעדרות המנהיגותית והעמיק את אחיזתו ברבים מהעולים. קבוצתו קיימה פולחנים שכללו מזמורים לכבוד שבתי צבי ותפילות בנוסח ייחודי, ובכך עוררה חשש בקרב הנהגת הקהילה הוותיקה.
רבני ירושלים, שנוכחו בזיהוי השבתאי של מקצת מאנשי העלייה וחששו מחדירה רעיונית מסוכנת, סירבו להעניק לקבוצה סיוע כלכלי או מוסדי. התגובה הייתה נחרצת יותר מהמקובל כלפי עולים נזקקים, ונבעה הן מהסתייגות תיאולוגית מהשפעות שבתאיות והן מהאיום שנתפס כלפי יציבות הקהילה. חרף ניסיונות לגייס תרומות ולהבטיח תמיכה, כמו שליחותו של ר' גדליה מסמיאטיץ שיצא לגולה להפיץ את סיפור העלייה, ההתרסקות המנהיגותית ומעמד הקבוצה בעיר נותרו פגועים לאורך זמן.
חובות הקהילה וקריסתה
ימים ספורים לפני פטירתו רכש רבי יהודה החסיד מגרש הסמוך לבית הכנסת הרמב"ן בירושלים, במתחם שהיה מוכר בשם "חצר האשכנזים", שבו התגוררו יהודים אשכנזים כבר במאות הקודמות. מטרתו של רבי יהודה הייתה להקים במגרש זה בית כנסת לעדה האשכנזית בעיר. עם מותו הפתאומי והבלתי צפוי נותרו חובות משמעותיים עבור רכישת המגרש ועבודות הבנייה שנעשו בו, בעיקר כלפי בעלי מלאכה ובנאים ערבים שדרשו את שכרם. היעדרות של הנהגה ברורה והמצוקה הכלכלית שאליה נקלעו עולי הקבוצה מנעו את יכולת הסילוק של החובות.
הקהילה האשכנזית שהתרכזה סביב העולים החדשים הלכה והתערערה. ניסיונות להמשיך את הבנייה ולגייס כספים הובילו את ר' גדליה מסמיאטיץ לצאת לאירופה בשליחות לגיוס תרומות, ואף הדפיס ספר בשם "שאלו שלום ירושלים" בברלין בשנת 1716 שבו תיאר את סיפור העלייה כדי לעורר אהדה. מאמצי הגיוס הניבו סכומים ניכרים, כ־25,000 רייכס טאלר, אך החובות המקומיים לא סולקו במלואם. בח' בחשוון ה'תפ"א (נובמבר 1720) פקעה סבלנותם של הנושים המוסלמים. הם הציתו את החצר והרסו אותה עד היסוד. המבנים עלו באש, והקהילה האשכנזית שהייתה עדיין חלשה ומצומצמת – קרסה לחלוטין.
בעקבות האירועים הקשים נאסר על יהודים אשכנזים לשוב ולהתגורר בירושלים. האיסור נשאר בתוקף למשך כמאה שנים. במהלך תקופה זו, כל מי שהיה ממוצא אשכנזי וניסה להתיישב בעיר נאלץ להסתיר את זהותו. עולי אשכנז שהתעקשו להישאר בירושלים התחזו לספרדים – לבשו בגדים טורקיים, דיברו בשפת המקום ונמנעו מלציין את מוצאם. תופעה זו מתועדת היטב במקורות בני התקופה. אחד מהם, ר' משה הירושלמי, כתב כי "אסור לו ליהודי ממדינותינו מפולין או מארצות אשכנז אחרות להיכנס לירושלים, אלא אם כן הוא מלובש במלבושי תוגרמה ומדבר בלשון תוגרמה עד שאין יודעים בו שמאשכנז הוא, וכל זאת בגלל מעשה חבר החסידים שעלו עם רבי יהודה החסיד השני ע"ה". בעקבות כך הפך שם המקום ל"חורבת רבי יהודה החסיד", או בקיצור "החורבה", והפך לסמל לחורבן ולגירוש. החצר נשארה עזובה במשך דורות, וחובותיה נותרו תלויים ועומדים.
שאלת הזיקה לתנועה השבתאית
רבי יעקב עמדין היה מהראשונים שהעלו טענות פומביות בדבר זיקתו של רבי יהודה החסיד לתנועה השבתאית. הוא טען כי מעשיו החריגים של יהודה החסיד, ובהם דרשות שנשא בפני נשים תוך הכנסת ספר תורה לעזרת הנשים, אינם הולמים את המסורת, ויש לראות בהם ביטוי לסטייה רעיונית. עמדין תיאר כיצד רבים מההמון, גברים ונשים, נשבו אחר הכריזמה של הדמות, אך לדבריו, מדובר ביוהרה ובגאווה שווא.
התכתבויות רבות ממקורות שבתאיים שונים, שהשתמרו הן בפולין והן בטורקיה, מציינות את יהודה החסיד במפורש כחלק מהמעגל השבתאי, ולעיתים אף כשבתאי מוצהר. רבים מהמכתבים מצביעים על קבלתו בקרב קבוצות שבתאיות ותמיכתם בו. חלק מתלמידיו ומלוויו במסע לירושלים, ובפרט חבורתו של הרב חיים מלאך, היו מזוהים עם תפיסות שבתאיות. מלאך עצמו ראה בעלייה לארץ ישראל חלק מהכנת הדרך להתגלותו המחודשת של שבתי צבי, וטען כי מדובר בהיעלמות זמנית בלבד, בדומה לנסיגתו של משה רבנו. קבוצה זו, בראשות מלאך, הקדימה את עלייתו של רבי יהודה החסיד, והייתה פעילה בעיקר בקונסטנטינופול לפני שצורפה למאמץ המשותף.
בקרב החוקרים קיימת מחלוקת באשר למידת מעורבותו של רבי יהודה החסיד בתנועה השבתאית. יש הסבורים, על סמך כתבי יד ועדויות, כי היה שבתאי מתון, כלומר האמין בהתגלות מחודשת של המשיח אך המשיך לשמור תורה ומצוות כהלכה, בניגוד לשבתאים רדיקליים. אחרים סבורים כי לא ניתן לראות בו שבתאי מובהק, אלא כאדם שהושפע מהאווירה המשיחית ומקשר עם מגידים ובעלי זיקה לשבתאות, אך לא נקט בעצמו עמדה רעיונית ברורה או מוצהרת בנושא. טענה נוספת של מתנגדי זיהויו כשבתאי היא העלייה הנפרדת של תלמידי מלאך והסתייגות חלקית של הקבוצה המרכזית ממעשיהם וממעמדם בירושלים.
השפעת העלייה
העלייה שיזם רבי יהודה החסיד, על אף ממדיה החריגים וההיערכות שקדמה לה, נחוותה בקרב רבים מהעולים ככישלון צורב. מותו הפתאומי של המנהיג ימים ספורים לאחר ההגעה לירושלים, והקריסה המהירה של המסגרת הקהילתית שביקש לכונן, הביאו לנטישת רבים מן הקבוצה, להתפזרותה של חבורת העולים ולתחושת התפוררות כללית. ניסיונותיהם של חברי הקבוצה להתקבל ביישוב היהודי המקומי כשלו ברובם, ובשל הזיהוי שנוצר בינם לבין תנועה השבתאית, הם נתקלו לעיתים בעוינות ואי־שיתוף פעולה מצד מוסדות היישוב.
לנוכח המצוקה שאליה נקלעו העולים ניסה ר' גדליה מסמיאטיץ, מתלמידיו של יהודה החסיד, לגייס תרומות בקהילות יהודיות בגולה. הוא יצא לשליחות וגיבש את מסעו סביב כתיבת ספר תיעודי בשם "שאלו שלום ירושלים", בו פרס את סיפור העלייה, את האמונה שעמדה בבסיסה ואת מצוקות הקבוצה לאחר כישלונה. הספר נועד לעורר הזדהות ותחושת אחריות ביהדות הגולה, אולם הצלחתו בפועל הייתה מוגבלת.
שנתיים לאחר העלייה, בשנת ה'תס"ב (1702), הגיע לירושלים ר' אברהם רוויגו מליוורנו, יחד עם בני משפחתו ותלמידים נוספים. רוויגו, שראה בערכי העלייה ביטוי לרוח הקבלה והגאולה, ייסד בירושלים ישיבה שהתמקדה בלימוד תורת הסוד. סביבו התגבשה קבוצת תלמידים, ובהם גם תלמידי ר' יהודה החסיד, שהמשיכו את דרכו באופן מנותק מההקשרים המשיחיים המפורשים.
על אף התוצאה המיידית העגומה של העלייה, יש הרואים בה נקודת פתיחה לתהליך היסטורי ארוך של חזרת יהודים אשכנזים לארץ ישראל. החוקרים מצביעים על כך שעל אף שהעלייה לא הצליחה לבסס קהילה מתפקדת לטווח ארוך, היא יצרה תודעה היסטורית, עוררה דיון ציבורי ופיתחה קשרים עם מוקדי כוח יהודיים באירופה, ששימשו בסיס לעליות עתידיות. בן־ציון דינור הדגיש את מקומה של עלייה זו כהנחת יסוד לעליות הריאליסטיות במאה ה־19. לטענתו, עצם הניסיון לעלות לארץ ישראל באופן יזום, מאורגן ובעל גיבוי ציבורי מהווה שלב חשוב בתולדות חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל.
בית כנסת החורבה
יסודו של בית הכנסת החורבה בירושלים היה חלק בלתי נפרד מהחזון של רבי יהודה החסיד להקים מרכז רוחני קבוע ובעל מעמד לעדת האשכנזים בעיר. בימים הספורים שקדמו לפטירתו רכש מגרש בשטח הסמוך לבית הכנסת הרמב"ן, במתחם שכונה "חצר האשכנזים", מתוך כוונה להקים בו בית כנסת לאשכנזים. מדובר היה במקום בעל היסטוריה אשכנזית מובהקת, ששכן בו בעבר השל"ה הקדוש ותלמידיו. אך מותו הפתאומי של רבי יהודה השאיר את הקבוצה האשכנזית ללא הנהגה ברורה ועם חובות כבדים לבנאים ערבים. חוסר היכולת לפרוע את החובות הוביל בשנת 1720 לשריפת המבנה בידי הנושים ולחורבן החצר כולה. בעקבות כך נאסר על יהודים אשכנזים לשוב ולהתיישב בירושלים למשך קרוב למאה שנה, והם נאלצו להתחזות לספרדים כדי להיכנס לעיר. חצר זו נודעה מאז בכינוי "חורבת רבי יהודה החסיד", והשם נחרת בזיכרון הקולקטיבי כסמל לחורבן, תקווה ושברון לב.
בתחילת המאה ה-19, לאחר שנים של היעדרות, ניסו יהודים אשכנזים מחוגי תלמידי הגר"א לשוב ולהיאחז בירושלים. הרב מנחם מנדל משקלוב, מגדולי תלמידי הגר"א, ראה בגאולת החורבה משימה אסטרטגית רוחנית ולאומית. הוא השקיע מאמצים כבירים וכספים רבים לפדות את השטח ולחדש את נוכחות האשכנזים בירושלים – לא לשם שיקום מבנה גרידא, אלא מתוך הכרה בכך שהיעדר הכרה משפטית בבעלות האשכנזית על נחלה בעיר יעמיד את עתיד קהילתם בסכנה בכל רגע של שינוי שלטוני. בשלב מסוים שקל לרכוש מגרש אחר, אך הבין שאין טעם בהקמת מרכז אלטרנטיבי כל עוד לא נפתרה שאלת הבעלות ההיסטורית על החורבה עצמה, שהפכה לסמל לזכויותיהם של האשכנזים בעיר.
המאבק גבר כשמוסלמים החלו להסיג גבול, לקחת אבנים מהשטח ולהעביר רמזים לבניית מסגד במקום. אז התחדדו תחושת הדחיפות והמחויבות הדתית: לא רק לתקן עוול היסטורי, אלא גם למנוע חילול קודש בפועל. על פי אגרות רבות, ביניהן מאת רמ"מ ובנו ר' נתן נטע, פדיון החורבה נתפס כפיקוח נפש ממש – תנאי הכרחי לקיום קהילה אשכנזית מתחדשת בירושלים.
רק בשנת תקצ"ו (1836), לאחר מאמצים ממושכים מצד ר' מנחם מנדל משקלוב, בנו ר' נתן נטע, השד"ר ר' שלמה פלונסקי ור' שלמה פ"ח, ולאחר השגת תמיכה כלכלית רחבה מקהילות יהודיות באירופה, הצליח ר' אברהם שלמה זלמן צורף להסדיר את החובות ההיסטוריים של חבורת רבי יהודה החסיד, לקבל פירמאן עות'מאני ולהסיר את האיסור שעמד מזה כמאה שנה על מגורי אשכנזים בירושלים. גאולת החורבה אפשרה את תחילתה של בנייה מחודשת, שהובילה להקמת בית הכנסת האשכנזי הגדול, שנודע בשמו "החורבה". הבנייה, שנמשכה לאורך שנים רבות, לוותה בקשיים לוגיסטיים, פוליטיים וכספיים, אך בסופו של דבר נחנך בית הכנסת בטקס רב רושם בשנת תרכ"ד (1864), תחת השם הרשמי "בית יעקב". אף על פי כן, השם "החורבה" התקבע בתודעה הציבורית והפך לשמו המזוהה של המבנה.
השלמת תהליך הגאולה והבנייה עוררה התנגדות ומורת רוח בקרב גורמים ערביים בעיר, ובשלבים מסוימים היה צורך להעביר תשלומים שוטפים למנהיגים מקומיים לשם הרגעת הרוחות. כאשר גדל היישוב והשתנו הסדרי המימון, הופסקו תשלומי השלמונים, והדבר גרר איומים ותחושת סכנה ממשית לחייו של צורף. פעמיים ניסו להתנקש בו: בניסיון הראשון ירה לעברו ערבי אך החטיא, ובמקרה השני, בדרכו לתפילת ותיקין בבית הכנסת "מנחם ציון", הותקף על ידי כמה ערבים שהיכוהו בחרב בראשו. הפציעה גרמה לו לשיתוק ולאובדן זיכרון, והוא נאבק על חייו במשך עשרה חודשים. ביום פטירתו, י"ט באלול תר"י (1851), קרא לכל בני משפחתו, וביקש להדליק נרות ולהכין כיסאות לאורחים שעתידים לבוא. לאחר שנפרד מהם באהבה ובשלווה, נפטר כשהוא מוקף במשפחתו. הרב אברהם שלמה זלמן צורף נחשב לנפגע פעולת איבה היהודי הראשון בירושלים לפני קום המדינה. פועלו סימן אבן דרך במאבק להחזרת הריבונות האשכנזית לעיר, ונכדו, יואל משה סולומון, נמנה בהמשך עם מייסדי פתח תקווה ונחלת שבעה.
בית הכנסת שימש מרכז רוחני לעדת הפרושים בירושלים, ונעשה למוקד חיי התורה והחסד עד חורבנו בקרבות תש"ח. במהלך הקרבות בעיר העתיקה בשנת 1948 פוצץ המבנה על ידי הלגיון הערבי, ונותר חרב עד ראשית המאה ה־21. במשך עשרות שנים שימשה קשת זיכרון באתר החורבות, ורק בשנת תש"ע (2010) נבנה בית הכנסת מחדש תוך הקפדה על שימור היסודות ההיסטוריים ושחזור סממנים מקוריים. כיום משמש בית הכנסת קהילת לומדים ותפילה, ובראשה קהילת "אדרת אליהו", והוא נחשב לסמל לחזון, עמידות והתחדשות הרוח האשכנזית בירושלים.
סיכום
עליית רבי יהודה החסיד וגורלה נחרתו בזיכרון הקולקטיבי של יהדות אשכנז כסמל לכיסופים, אובדן ותחייה גם יחד. דמותו של רבי יהודה, שמותו הפתאומי הותיר את קהילתו ללא הנהגה, הפכה לדמות מיתית למחצה, וסיפור מסעו של "החבר החסידים" הפך לאירוע בעל נופך טראגי-משיחי ששולב בפיוטים ובקינות. בין החוגים שהושפעו מהעלייה נפוצה התפיסה שראתה בה ניסיון חלוץ נועז שנכשל זמנית, אך סלל דרך להתחדשות עתידית.
המושג "חורבת רבי יהודה החסיד" נטבע ככינוי לחורבן החצר ובית הכנסת שנבנה טרם מותו, והפך עם השנים לסמל לא רק לשבר ההיסטורי אלא גם לתקווה לגאולה מחודשת. במשך כמאה שנים סימלה החורבה את גבול האפשר של ההתיישבות האשכנזית בירושלים, והעמידה לנגד עיני הדורות את מחיר השאיפה לשוב לציון טרם זמנו של המשיח.
פיוטים, תפילות ואיגרות רבות נכתבו בעקבות העלייה, חלקן לשם קיבוץ נדבות להצלת השרידים, וחלקן כלחנים קהילתיים שהנציחו את סיפורם של העולים. הספר "שאלו שלום ירושלים" שנכתב על ידי ר' גדליה מסמיאטיץ ניסה לשמר את זיכרון המסע ולעורר אמפתיה מחודשת, תוך הדגשת המאבק הרוחני והמעשי של העולים.
הקשר בין בית הכנסת החורבה לבין תחיית היישוב האשכנזי חזר ונשזר במהלך הדורות. לאחר שיקומו בראשית המאה ה־21, הפך בית הכנסת לסמל מוחשי של רציפות היסטורית ושל שיבת ציון בתנאים מודרניים. החורבה איננה רק אתר דתי אלא נקודת ציון בהתחדשות הלאומית היהודית בירושלים, המשלבת תודעה משיחית־רוחנית עם תודעת שיבה ריאלית, והותירה את חותמה על עיצוב הזהות הקולקטיבית של היישוב האשכנזי לדורות.
לקריאה נוספת
- מאיר בניהו, ה'חברה הקדושה' של רבי יהודה חסיד ועלייתה לארץ ישראל, ספונות ספר שלישי ורביעי תשי"ט-תש"ך, עמ' קלא-קפב.
- בן-ציון דינור, במפנה הדורות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ב, עמ' 19–68.
- שניאור זלמן שזר, אורי דורות : מחקרים והארות לתולדות ישראל בדורות האחרונים, ירושלים : מוסד ביאליק, תשל"א 1971.
- ראובן גפני, אריה מורגנשטרן, דוד קאסוטו (עורכים), החורבה : שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, ירושלים : יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010.
- מרדכי נאור, ירושלים עיר ועם, מדוד המלך עד ימינו, יד יצחק בן-צבי, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תשנ"ה, עמ' 166–167.
- גרשם שלום, התנועה השבתאית בפולין. עמ' 48, 56. עמ' 57-65
- גרשם שלום, אגרת מאת ר' חיים מלאך, ציון, באתר JSTOR
- ראובן גפני, אריה מורגנשטרן ודוד קאסוטו (עורכים), החורבה: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, ירושלים: תש"ע-2010.
- אריה מורגנשטרן, משיחיות וישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה-1985.
- אריה מורגנשטרן, "בניין חצר חורבת ר' יהודה חסיד", מחצר מושב לחצר קהילה, גאולה בדרך הטבע: תלמידי הגר"א בארץ ישראל 1800- 1840, ירושלים: תשנ"ז,2 עמ' 56–90, 327-343.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים : חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת שלם, תשס"ז-2007.
- אלי אליאך, חשיבות גאולת ה"חורבה" בירושלים בעיני רבי מנחם מנדל משקלוב, בלוג – הפרושים, 2023
