רוזליה סמוילובנה זמליאצ'קה לבית זלקינד (ברוסית: Розалия Самойловна Землячка; 20 במרץ 1876 – 21 בינואר 1947) הייתה מהפכנית קומוניסטית ממוצא יהודי, ילידת קייב, מבכירי המנגנון הבולשביקי, פוליטיקאית סובייטית בדרג הביצועי הגבוה ביותר, ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם מדיניות הדיכוי האלימה של השלטון הסובייטי בראשיתו. לאורך הקריירה הפוליטית שלה נודעה בקנאותה האידאולוגית, באכזריותה החריגה גם ביחס לדפוסי הפעולה של הצ'קה והנ.ק.ו.ד, ובמעורבותה הישירה בהוצאות להורג המוניות, בפרט במסגרת "הטרור האדום" בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה.
ביוגרפיה
רוזליה סמוילובנה זלקינד נולדה בשנת 1876 בקייב שבאימפריה הרוסית, בת למשפחת סוחרים יהודית עשירה ממעמד הגילדה הראשונה. בילדותה למדה בגימנסיה לבנות בקייב, ובהמשך החלה בלימודי רפואה באוניברסיטת ליון בצרפת. ברוח משפחתה, שנשאה נטיות מהפכניות כבר מהימים שלפני רצח הצאר אלכסנדר השני, החלה רוזליה בגיל 17 להשתתף בפעילות מהפכנית. כבר אז החזיקה בהשקפות רדיקליות, ובין זיכרונותיה המוקדמים תיארה את תמיכת הוריה בהתנקשות של מהפכנים בצאר. השפעת אחיה הבכור הובילה אותה בתחילה לכיוונים של פופוליזם עממי, אך תוך שנים ספורות אימצה עמדות מרקסיסטיות מובהקות.
בשנת 1898 הצטרפה למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית ופעלה כסוכנת להפצת העיתון "איסקרה", שנערך על ידי לנין ויוליוס מרטוב. היא פעלה באודסה, יקטרינוסלב ובמוקדים נוספים, ונשלחה כנציגה לקונגרס השני של המפלגה שנערך בבריסל ב-1903, אך נעצרה שם על ידי המשטרה הבלגית וגורשה. לאחר הפילוג בין הבולשביקים למנשביקים התייצבה ללא סייג בצדו של לנין, גם כאשר זה איבד השפעה בתוך התנועה. ביולי 1904 השתתפה בכנס סיעת הרוב בז'נבה ונבחרה, על פי המלצתו האישית של לנין, לחברה בבירור ועד הרוב, שקדם להקמת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. בתקופה זו החלה להשתמש בשמות מהפכניים כמו "זמליאצ'קה", "דמון" ו"אוסיפוב". בשנים הבאות נשלחה לפעולה ארגונית בפטרבורג, בגאורגיה ובבאקו, ותבעה להדק את המשמעת הרעיונית בקרב חברי המפלגה.
במהלך מהפכת 1905 הייתה מעורבת באופן ישיר בארגון ההתקוממות במוסקבה ודרשה לאחר כישלונה לבצע טיהור פנימי בשורות הסניף המוסקבאי של המפלגה. היא נעצרה שוב ושוב, נאסרה בין היתר במבצר ליטא שבפטרבורג, וחלתה בשחפת ובמחלת לב. ב-1909 שוחררה ושהתה זמן קצר בבאקו כמזכירת הסניף המקומי לפני שיצאה לגלות. ב-1914 חזרה לרוסיה בזהות בדויה ונטלה חלק בפעילות מחתרתית, כולל ניהול נתיבי הברחה בגבול הפיני. בשנים 1915–1916 כיהנה כמזכירת הסניף המוסקבאי של המפלגה הבולשביקית.
לאחר מהפכת פברואר ב-1917 מונתה למזכירת ועדת המפלגה במוסקבה, ובמהלך מהפכת אוקטובר הובילה את ההתקוממות המזוינת במחוז רוגוז'סק-סימונובסקי בעיר. עם התבססות שלטון הבולשביקים, נשלחה לחזית הדרום ושימשה קומיסרית פוליטית ראשית של הבריגדה ולאחר מכן של הארמיות השמינית והשלוש־עשרה. זמליאצ'קה תמכה בזרם הקומוניסטים השמאליים שהתנגד להסכם ברסט-ליטובסק, ואף נמנתה עם המבקרים החריפים של גיוס קצינים מצבא הצאר לצבא האדום. במסגרות הצבאיות בהן שירתה, נודעה כנושאת נאומים כריזמטית ובעלת השפעה עמוקה על המורל והמשמעת בקרב החיילים.
הטרור האדום בקרים
בדצמבר 1920, עם קריסתו הסופית של הצבא הלבן של הגנרל פיוטר וראנגל והשתלטות הצבא האדום על חצי האי קרים, מונתה רוזליה זמליאצ'קה לתפקיד מזכירת הוועד האזורי של המפלגה הקומוניסטית בקרים. תפקידה ניתן לה כחלק מהניסיון "להשקיט" את האזור ולחסל את שארית ההתנגדות האנטי־בולשביקית, אך בפועל הפכה לאחת הדמויות המרכזיות בגל דיכוי אלים, שזכה לשם "הטרור האדום בקרים". על אף שבמסגרת מבצע הכניעה הופצו כרוזים שהבטיחו חנינה מלאה לכל מי שיניח את נשקו, עליהם חתמו בין היתר הגנרל הצארי לשעבר אלכסיי ברוסילוב והשליח אפראים סקלינסקי מטעם הקומיסריון לענייני צבא, התקבלה כבר מראש החלטה לחסל את הכוחות הלבנים הנותרים.
על הוראות ההוצאה להורג ההמוניות חתמו זמליאצ'קה, יושב ראש ועדת המהפכה של קרים בלה קון, וראש הצ'קה המקומית סמיון דוקלסקי. בשיתוף פעולה בין השלושה התבצעו מעשי טבח רחבי היקף בשבויים, חיילים לשעבר, אזרחים אנטי־בולשביקים וגורמים שנחשדו בתמיכה בצבא הלבן. אחת משיטות ההרג שיזמה זמליאצ'קה כללה קשירת הקורבנות זה לזה בידיים וברגליים והשלכתם לים. לעיתים הוצמדו משקולות לרגליהם, ולעיתים נשרפו חיים או הוטבעו באוניות שנעמסו באנשים והוטבעו בכוונה תחילה. מעשים אלו נבעו לא רק מקנאות אידאולוגית אלא גם מהחלטה מודעת לבצע את ההרג באופן "חסכוני", תוך הימנעות מבזבוז תחמושת במצב של מחסור.
על פי גרסאות שונות במסמכים היסטוריים ובמחקר המודרני, מספר הקורבנות המשויך למעשי ההרג בקרים נע בין מאות בודדות, לפי דוחות צ'קה פנימיים משנת 1921, לבין עשרות אלפים ואף למעלה מ־70,000, על פי עדויות עדי ראייה, מקורות של הגולים הלבנים, וכתבים זרים. לצד הביקורת הגוברת כלפיה במעגלים שונים, התקבלה זמליאצ'קה חזרה למוסקבה כגיבורה, והוענק לה עיטור הדגל האדום – העיטור הצבאי הגבוה ביותר בברית המועצות באותה תקופה. היא הייתה האישה הראשונה שזכתה לעיטור זה, שהיה אות להכרה רשמית בפעולתה במסגרת מנגנון הדיכוי המהפכני.
קריירה במנגנון הסובייטי
לאחר סיום שלב הדיכוי האלים בקרים, חזרה רוזליה זמליאצ'קה לתפקידי ניהול במוסדות המפלגה והממשל הסובייטיים. בין השנים 1921–1924 שימשה מזכירת ועדת המפלגה במחוז זמוסקבורצקי במוסקבה, ולאחר מכן נשלחה לדרום-מזרח רוסיה ולאזור קובאן במסגרת משימות ארגוניות של המפלגה. בין השנים 1924–1926 עמדה בראש מחלקות ארגון והפצה בוועדות האזוריות של המפלגה בקובאן ובצפון הקווקז, וכיהנה גם כחברה בלשכה הדרום-מזרחית של הוועד המרכזי של המפלגה. במקביל, כיהנה כחברה בוועדת הביקורת המרכזית של המפלגה הקומוניסטית (RCP ולאחר מכן VKP) – גוף שאחראי על פיקוח ובקרה על מוסדות המפלגה עצמה – בין השנים 1924–1934.
במהלך שנות העשרים והשלושים פעלה באופן נמרץ נגד תופעות של ביורוקרטיה ונוקשות מינהלית בתוך מנגנוני המדינה, ובשל כך רכשה מוניטין כ"אימת הפקידים". בין השנים 1927–1933 עמדה בראש מחלקת התלונות של נציבות הביקורת לעובדים ואיכרים (נרקומין), והייתה חברה בהנהלות של נציבות הרכבות ושל נציבות הביקורת. ב־1934 מונתה לראש קבוצת התחבורה והתקשורת של ועדת הביקורת הסובייטית, וב־1937 התקדמה לתפקיד סגנית יושב ראש הוועדה. לאורך שנותיה בגופים אלו ניהלה קמפיינים רחבי היקף לשיפור המינהל ולביקורת על מוסדות השלטון והתחבורה, ופעלה לשילוב פעילים מן השטח בבקרה על מוסדות השלטון.
המינוי הבכיר ביותר בקריירה שלה התרחש במאי 1939, כאשר מונתה ליושבת ראש ועדת הפיקוח הסובייטית תחת מועצת הקומיסרים העממיים ולסגנית יושב ראש המועצה עצמה – גוף הביצוע המרכזי של ברית המועצות. בכך הייתה לאישה היחידה שהחזיקה בתפקיד בכיר כל כך בשלטון הסובייטי בתקופת שלטונו של סטלין, ולראשונה בתולדות המדינה תפסה אישה מעמד ביצועי כה מרכזי בצמרת הפוליטית. היא נותרה בתפקיד עד לשנותיה האחרונות, ואף שימשה כסגנית יושבת ראש ועדת הביקורת המפלגתית תחת הוועד המרכזי עד מותה.
מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה נטלה רוזליה זמליאצ'קה חלק בפעולות לוגיסטיות מרכזיות של מנגנון המדינה הסובייטי, במסגרת תפקידה כסגנית יושב ראש מועצת הקומיסרים העממיים. אחת ממשימותיה המרכזיות בתקופה זו הייתה ניהול מבצע פינוי אוניברסיטת מוסקבה לעיר אשחבד שבטורקמניסטן הסובייטית, עם התקרבות החזית הנאצית לבירה. הפינוי כלל את העברת הסגל האקדמי, הסטודנטים, הציוד המדעי, הספריות והמעבדות, ודורש תיאום מורכב של רכבות, משאבים ומערך קליטה זמני בדרום-מזרח המדינה.
בשנת 1943, לאחר שהאיום על מוסקבה פחת, ניהלה זמליאצ'קה את החזרתה של האוניברסיטה לעיר הבירה. גם שלב זה כלל הפעלת מנגנוני תחבורה, קליטה מחדש של אנשי הסגל, וארגון תשתיות ההשכלה הגבוהה במרכז המדינה, בעת שמאמץ המלחמה עוד היה בעיצומו. פעולתה זו נתפסה כחלק מהמערכה לשימור הרציפות האינטלקטואלית והמדעית של ברית המועצות במהלך ימי המלחמה, וזכתה להערכה בצמרת השלטון על רקע המורכבות הארגונית והביצועית שכרוכה בה.
מותה
רוזליה זמליאצ'קה נפטרה ב־21 בינואר 1947 במוסקבה, בגיל 71. מותה סימן את סיומה של קריירה פוליטית ואידיאולוגית שנמשכה קרוב לחמישה עשורים, מראשית המאבק המהפכני ועד שיא שלטונו של סטלין. היא זכתה להלוויה ממלכתית ונקברה בבית הקברות של חומת הקרמלין – אתר קבורה סמלי ומכובד השמור לבכירי הממשל הסובייטי ולדמויות מרכזיות במהפכה הבולשביקית.
במהלך חייה הוענקו לה מספר רב של עיטורים והוקרות, ובראשם עיטור הדגל האדום – אות ההוקרה הצבאי הגבוה ביותר בברית המועצות בתקופתה – שבו הייתה האישה הראשונה שזכתה אי פעם. מעמדה יוצא הדופן כאישה שהגיעה לדרג הפוליטי הביצועי הגבוה ביותר במדינה הסובייטית בתקופת השלטון הסטליניסטי, וההכרה הרשמית שניתנה לה במותו, הפכו אותה לאחת הנשים המעוטרות והמזוהות ביותר עם מנגנוני הכוח, הדיכוי והפיקוח של ברית המועצות במחצית הראשונה של המאה ה־20.
יחס היסטורי
רוזליה זמליאצ'קה נחשבת לדמות שנויה במחלוקת בקרב היסטוריונים וחוקרי התקופה הסובייטית. היא כונתה לא אחת "האישה הרצחנית בהיסטוריה", תואר שניתן לה בעקבות מעורבותה הישירה בהוצאות להורג המוניות, בעיקר בתקופת "הטרור האדום" בקרים. עם זאת, חוקרים שונים מטילים ספק בעוצמתו ובדיוקו של תואר זה, וטוענים כי אף על פי שאכזריותה הייתה יוצאת דופן, מספר הקורבנות המדויק קשה לאימות ותלוי במקור. חלק מהערכות מציינות מספרים של עשרות אלפים, בעוד שמסמכים של הצ'קה המקומית שנכתבו בשנת 1921 מצביעים על מספר נמוך בהרבה – כ־441 הוצאות להורג מדווחות, עם הערכות מודרניות המגיעות לטווח של 5,000 עד 12,000 הרוגים.
היסטוריונים מציינים כי שיטות ההרג שבהן נקטה, בהן טביעה המונית של קורבנות חיים בים או שריפת שבויים, עוררו זעזוע גם בקרב אנשי המנגנון הביטחוני הסובייטי עצמו. כך למשל, פליקס דזרז'ינסקי, ראש הצ'קה שכונה "פליקס איש הברזל", הביע אי נוחות מפעולותיה – דבר שחרג מהנורמות האלימות המקובלות גם באותה תקופה. חלק מהתיאורים המוקצנים במקורות מערביים נובעים גם מפרסומים של גולים מהצבא הלבן ועדים עוינים, ולכן יש החולקים על מהימנותם. עם זאת, עצם היקף ההרס, רמת האכזריות וההחלטיות בה פעלה, נותרו חלק בלתי נפרד מהזיכרון ההיסטורי המזוהה עם דמותה.
זהותה היהודית
רוזליה זמליאצ'קה נולדה למשפחת סוחרים יהודית ממעמד הגילדה הראשונה בקייב, באימפריה הרוסית. זהותה היהודית צוינה במסמכים הרשמיים ובביוגרפיות שנכתבו עליה, אך בפעילותה הציבורית והפוליטית פעלה במסגרת אידאולוגיה מהפכנית מרקסיסטית, שהתנערה מהזדהות דתית או לאומית. השקפת עולמה נבנתה בתוך הקשרים מהפכניים בינלאומיים, והשתלבה באורח מלא במסגרות הבולשביקיות שדגלו בביטול ההבחנה בין קבוצות אתניות, ובחתירה למהפכה מעמדית.
עם זאת, נסיבות מינוייה לתפקידים בכירים בתקופה שבה הזהות היהודית הפכה לעניין רגיש במנגנון השלטון הסובייטי זכו להתייחסות מחקרית. במאי 1939, בעיצומה של התקופה הסטליניסטית, מונתה זמליאצ'קה לראש ועדת הפיקוח הסובייטית ולסגנית ראש מועצת הקומיסרים העממיים. המינוי התרחש בדיוק באותה תקופה שבה נרקמו הקשרים הדיפלומטיים הראשונים בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, ערב חתימת הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. במקביל למינויה, הודח מקסים ליטבינוב מתפקידו כקומיסר העם לענייני חוץ – מהלך שפורש בין היתר כביטוי לרצונו של סטלין להרחיק את מוסד החוץ מדמויות ממוצא יהודי, כדי להכשיר את הקרקע להסכם עם היטלר. עצם הסכמתה של זמליאצ'קה לקבל את המינוי הבכיר בתקופה זו, תוך כדי החלפתו של ליטבינוב והיערכות להסכם עם גרמניה הנאצית, שיקפה גם הסכמה משתמעת מצידה לקו המדיני החדש שהתווה סטלין. בכך הייתה שותפה לא רק להנהגה הביצועית של המשטר, אלא גם להסתגלותו של השלטון הסובייטי להתקרבות טקטית למשטר הנאצי, חרף הרקע האידאולוגי והאתני שלה עצמה.
לקריאה נוספת
- אלק ד' אפשטיין, ג'נוסייד: טיהורים פוליטיים ואתניים בברית המועצות, 1918–1953, האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמ' 35.
- "History's Deadliest Woman and Other Lesser Known Killers", באתר HistoryCollection.com, 6 בספטמבר 2019 (באנגלית).
- "Rosalia Zemlyachka", באתר timenote.info (באנגלית).
- רוזליה זמליאצ'קה, באתר "Find a Grave" (באנגלית).
- לוח כרונולוגי לחייה של רוזליה זמליאצ'קה (ברוסית).
