ריצתו של העולה דנינו

היהודים שנדונו להישאר בגולה
מאת שבתי טבת, שליח "הארץ" במרוקו
מקנס, 24 בנובמבר 1955.

סכנת השמדה אינה מאיימת על יהודי מרוקו. במתכוון נמנעו לוחמי עצמאות מרוקו שקטלו בצרפתים, מפגיעה ביהודים. אולם היהודים היושבים בכפרים המרוחקים והמבודדים שבהרי האטלס, מצבם הבטחתי רעוע. כי במקרה של התפרעות עלול ההמון סביבם לפגוע בהם ולא תהיה להם אפשרות להודיע על כך מאחר שמנותקים הם ומרוחקים מטלפון וממשטרה. מספרם של יהודים אלה אינו רב. מזה שנה תכניתה של מחלקת העלייה לצמצם את "מפת" ההתיישבות של יהודי מרוקו. משום כך ניתנה ליהודים הרחוקים זכות קדימה לעלייה.
אך עצם רישומם לעלייה גרם להם צרות. הערבים חשו כי יהודי הכפרים מתכוננים לעקור; ודבר זה הגביר את יצר ההתגרות שבליבם. בעיקר שהלחץ לעלייה היה כבד בחודשים האחרונים והעלייה לא הדביקה את קצב הרישום. כיום, לפי קצב "המשלוחים" למרסיי, מי שנרשם עליו לחכות יותר מחצי שנה עד למועד עלייתו. מן הנמנע היה להחזיק יהודי כפרים מסויימים שנרשמו לעליה כבד לפני חודשים מספר בכפריהם המוקפים שטנה. מדי פעם באות משלחות של יהודי כפרים המספרים שהתנכלו להם, החרימו אותם בימי השוק, סגרו להם את המים, היכו בהם.
אין מעלים כיום את כל אנשי הכפר. הסלקציה פוסלת רבים. את אלה אי אפשר להשאיר בכפרים שעזבום רוב תושביהם היהודים. לכן הגיעו להסדר עם הקהילות היהודות ועם הג'וינט על החזקת "המקרים הפסולים" במרכזים עירוניים גדולים, מקומות בהם יש קהילות יהודיות גדולות.
כך הגיעו אנשי הכפר אייט בולי סאמאר למקנס. הכפר נעזב, ואנשיו — עד למועד העברתם למחנה העלייה "אליהו" שליד קזבלנקה — עברו למקנס. "המקרים הפסולים" יישארו במקנס

באולם ועד הקהילה
בין אנשי הכפר שבאו למקנס מספר של "פסולים". הסלקציה פוסלת משפחה שהמפרנס שבה קשיש מ-45,‬ משפחה שבין בניה חולים הצריכים אשפוז מיידי, משפחה ובה בעלי־מום שיפלו למעמסה על מוסדות הסעד בארץ, או משפחה שיש לה יותר מנכה אחד, או אילם, או חרש, או קשה תפיסה.
כיוון שיהודי הכפרים המבודדים נהגו להתחתן בינם לבין עצמם זה דורות, הופיעו בחלקם מחלות דגנראטיביות. משום כך לא מעטים "הפסולים' שביניהם.
ההפרדה בין המשפחות, שהן מסועפות מגזע כמעט אחיד קשה מאד. אנשי הכפר אייט בולי, השוכן גבוה בהרים, משתייכים לשתי משפחות עיקריות, דנינו ודהאן. הם תבעו שצוות המיון והרופא הישראלי יבחנום מחדש אם לא ניתן לבטל את פסילתם של אילו מ"הפסולים". לצורך הבדיקה הנוספת נאספו אנשי הכפר באולם ועד הקהילה של מקנס. בניין ועד הקהילה מצוי במלאח החדש. הסימטאות כאן רחבות יותר מאשר במלאח הישן ותנאי החיים נוחים יותר. אולם ועד הקהילה היה מקושט בדגלי הסולטן, עשויים נייר. על הכתלים הודבקו תמונותיו. בחדר הישיבות שליד האולם רוכזו בקבוקי שמפניה ריקים, כוסות שלא נשטפו, קופסאות ביסקוויטים ריקות. דומה כי ימים מספר לפני כן נערכה באולם חגיגה גדולה לכבוד חזרו של הסולטן.
בנוף זה נקראו המשפחות מחדש אל צוות המיון ואל הרופא. אנשי הכפר יושבים באולם בשקט רב. אימהות חולצות שד יושבות עם הנשים בצד האחד של האולם. הגברים כולם מרוכזים בצד השני.
אם כמושה [ממשפחת דנינו] נושאת בידיה תינוק בן שמונה חודשים. התינוק סובל מתת תזונה ונראה כעובר שנולד טרם זמנו. הוא מייבב בחולשה והרופא טוען שהתינוק לא יחייה אם לא יוכנס מיד לבית חולים. המשפחה לא תצא לדרך, לישראל, עד שיחלים התינוק, אומר הרופא. אולם המשפחה מסרבת להכניס את התינוק לבית החולים. הם אינם יודעים מה זה בדיוק בית חולים ומפחדים פחד מוות. אין הם מבינים בדיוק מדוע מעכב התינוק את עלייתם. בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נדמה שהוא צולע במקצת. הוא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה. דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש, ומשתדל להוכיח שיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול ובעיניו מבט אילם. באולם דממה. הרופא סבור שהפגם שבדנינו אינו פוסלו. אולם הוא עומד בתוקף על דעתו: יש לאשפז את התינוק. "אם ארשה להם לעלות עתה פירוש הדבר רצח התינוק, הוא לא יחזיק מעמד בתלאות הדרך, ואינני יכול להרשות דבר זה". המשפחה מדוכאה חוזרת למקומה, הנשים לצד אחד של האולם, הגברים לצד השני.
באה משפחת אברהם בן יוסף דהאן. אשתו של אברהם נושאת בזרועותיה תינוקת בת תשעה חודשים ששערותיה צובעות אדום ב"חנא". הבת היותר גדולה מקושטת בשני קטעי תיל שהושחלו באוזניה כעגילים. הרופא מדבר אל בן יוסף, ובן יוסף שומע או אינו שומע? יש לבדוק מחדש אם חירש הוא ואם לא. הרופא מבקש מאחד הנוכחים שידבר אל בן יוסף. בן יוסף מבין, מה שהבין קודמו, כי מבחן חיים ומוות לפניו. כל פניו מאומצים. וראה זה פלא, "הוא שומע!" קורא האולם. רעש ושמחה. בן יוסף פניו נוהרות כאומרות "מה זה פתאום חשדו בי שאני חירש?" שמח וטוב לב מחייך הוא אל הרופא.
תושבי הכפרים המצויים בהרים הגבוהים סובלים, בחלקם, מגידול זפק. אשתו של בן יוסף זפק כביש לה. הזפק משווה לצווארה מראה של שקנאי. הרופא ממשמש את הזפק, לבחון אם רך הוא או קשה. הזפק עצמו אינו גורם לפסילה, אלא לעתים יש לנתחו. אשת בן יוסף התברכה בזפק שאינו מאיים על חייה והמשפחה נמצאה לבסוף ראויה לעלייה.
עכשיו מופיע יפרח עם משפחתו. אומר הוא שרק 45 שנים לו, ונראה מבוגר יותר. החפצים בעלייה למדו שאסור להם להיות מבוגרים מ-45. כיוון שתעודות לידה אינן נהוגות במחוזם, אין איש יכול להוכיח שאין הם בני 45. יש בין אנשי מחלקת העלייה הדריכים "תרמיות" כאלה. במשפחת צעיר אחד שיש מקום לחשוד כי לקוי הוא בשכלו, בוחנים אותו בשאלות, ומשיב עליהם ב"הא".
"תרמיות" הגיל אינן יחידות. יש פאבריקציה של "משפחות". יש משפחות חסרות מפרנס והן מצטרפות אל משפחות אחרות. צוות המיון אינו רואה בעין יפה "צירופים" כאלה. הניסיון הוכיח שבארץ מתפרדת החבילה, והמשפחות חסרות המפרנס נופלות למעמסה על הציבור. כך מופיעה משפחה שהעומד בראשה הוא רב הכפר, יהודי קשיש מ-45. מאשתו השנייה יש לו שלושה ילדים, בת שבע, בת שנתיים וחצי ובן שנה. הרב, שבבדיקה הקודמת נפסל משום "אין מפרנס", מצטעק ואומר שעוד כוחו לו לעמוס ולכתף עצים ולעשות כל מלאכה.
יושב ראש הקהילה, שבא לאסיפה זו, פונה אל הצוות ואומר "עוד כוחו רב!" אולם הצוות אינו משתכנע, "אם משרד הדתות יבטיח לו משרת רב בארץ, לא תהיה לנו התנגדות לעלייתו". מיד מחפשים הכפריים קומבינציות כיצד לצרף את משפחת הרב אל משפחה שנמצאה ראויה לעלייה. מוצאים לו גיס, ולגיס רק שלושה בנים. הגיס, אומרים יוכל לפרנס את משפחת הרב. אבל הצוות אינו מקבל צירופים.

הדיון בפסולים
אחרי שתמה הבדיקה, התכנס הצוות לדיון בפסולים. בדיון השתתפו גם נציג הג'וינט ויושב ראש ועד הקהילה. הג'וינט ויושב ראש ועד הקהילה סברו שמספר הפסולים רב מדי. הפסולים יישארו במקנס ויפלו למעמסה על הקהילה (אף על פי שקהילות מרוקו עושות מעט מאד לעזרת מוכי הגורל). הג'וינט מוכן לשאת בהוצאות החזקת משפחות חסרות מפרנס, אולם הוא מצדו מעונין שמספרן של אלה לא יהיה רב.
מביאים מחדש לחדר את המקרים הפסולים". באים שני יתומים, ילד ואחותו הבכירה, הנראית כבת שלושים. היא מיללת וטוענת שאם לא יעלו אותה ארצה תתאסלם.
משפחה שנפסלה, משום שלראש המשפחה גידול בריאות, מופיעה מחדש. הרופא טוען שאם יעבור המפרנס ניתוח, ויימצא בריא, יסיר את התנגדויותיו. אולם כאן מתעורר ויכוח. אם ינותח ולא יימצא ראוי לעלייה גם לאחר הניתוח, הרי תהיה זו. מעין התחייבות כלפי החולה. יתכן שהגידול בריאה הוא בניגני ולא ממאיר. יתכן שאחרי הניתוח יחלה. יתכן שימות. איש איני רוצה ליטול אחריות. מופיע אחי המפרנס החולה. אומר הוא "תיסע משפחת אחי איתי, ואחי יישאר כאן לניתוח". אין בטוח שיהיה בו כוח לעבודה? ומה יהיה אם יקרה לו חלילה מקרה רע? מי יתמוך במשפחתו? אומר יו"ר ועד הקהילה: אם כך, אינני מסכים שאחיו של החולה יעלה לישראל. אם באמת יקרה לחולה מקרה רע, מי יפרנס את משפחתו כאן במקנס? גם אנחנו איננו מעוניינים במשפחות חסרות מפרנסים". הויכוח מתלהט, יושב ראש ועד הקהילה תובע "או ששתי המשפחות עולות, או ששתי המשפחות נפסלות עד שיתברר מצבו של החולה". וכך הווה. שתי המשפחות נפסלו, גם משפחת האח שתישאר במקנס עם קרוביה עד שיתברר מצבו של הזקוק לניתוח.
משפחה שבה אם, אם, סבתא ושני ילדים נכנסת לחדר ומבקשת שיצרפו אליה משפחה שנפסלה, בה זקן וארבעה תינוקות. יושב ראש ועד הקהילה מבקש להוכיח שהזקן רק נראה זקן, אך לאמיתו של דבר הוא עול ימים. הזקן מחזק את דבריו, "צעיר, צעיר", אומר הוא, "יכול לעבוד הרבה!" מראים ליושב ראש ועד הקהילה שבעת הרישום לפני כחצי שנה, היה גילו של הזקן גדול בעשר שנים מאשר הגיל שנקב עתה, "בן 42".
מוציאים כל איש מהחדר והישיבה נמשכת. מגיעים לפשרה. הכפר ברובו יעלה לישראל, "הפסולים" יישארו במרוקו, במקנס. באולם המקושט בתמונות הסולטן ובדגלוניו מתייפחות המשפחות שנפסלו ונדונו להישאר במרוקו. המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון, בציפייה לעתיד הגדול.

שניים העושים במלאכה
מאת אורי אורן, שליח "דבר" במרוקו
פורסם בתאריך 23 בדצמבר 1955

אל נכון לא אהיה מגלה נצורות, אם אומר כי דווקא "האנשים הקטנים" שבחברה הם המניעים בפועל את גלגל ההיסטוריה. המצביא יוזם את הקרב, עורכו ומתכננו, אך החייל, הטוראי, הוא הלוחם; הקברניט אחראי לספינה אולם ההגאי הפחות מנהיגה; השופט חורץ את הדין, אפס כי התליין מוציאו אל הפועל.

סוד גלוי הוא, איפוא, אמת עירומה ואף על פי כך מה מאוד נדהמתי להיווכח כי כל העלייה הכבירה ממרוקו, המפעל הציוני-חלוצי הגדול ביותר של המדינה כיום, גורלם של עשרות אלפי יהודים, כל אלה עוברים למעשה ובפועל תחת ידיהם של שני צעירים ישראליים אנונימיים, המסתתרים תחת השם הבלתי פופולרי: "צוות מיון".
מנגנון של עשרות ומאות אנשים בקזבלנקה, מרסיי, ירושלים וישובי הארץ השונים, מבצע את פעולת העלייה והקליטה כולה. פקידים רושמים את שמות העולים, רופאים בודקים אותם, אחרים ממיינים אותם לאזורים ומחוזות בארץ. מכתבים, מברקים והוראות מורצים הנה ושוב, מהנדסים מתכננים אזורי בנייה, הירקון מוסב מאפיקו, אוניות ישראליות וזרות מפלסות נתיבים בים, הועד הפועל הציוני מחליט החלטות, מיליוני לירות ודולרים מגויסים בארץ ובחו"ל, מחלקות העליה והקליטה שרויות במצב הכן תמידי, מכונה אדירה ומורכבה נמצאת בפעולה בלתי פוסקת על מנת להעביר את העולה מבקתתו שבמרוקו למקום מגוריו בישראל. אולם הכוח המניע של אותה מכונה, ניצוץ החשמל הראשון שבלעדיו לא תוכל לפעול, הם אותם שני בחורים, אותו "צוות סלקטיבי", העובר מעיר לעיר ומכפר לכפר, מראיין את המועמדים ופוסק החלטית: "אתה עוזב את בקתתך ואתה לא, זה עולה לישראל וזה נשאר!"
"צוות המיון הסלקטיבי!" איזה ביטוי מטיל מורא! האין הוא הולם פקידים מצוחצחים, קרי מבט וחשוקי שפתיים, אשר קולם פסקני ועטיהם בידיהם כאזמלי ניתוחים!
אינני יודע על שום מה, אך כל אימת שהייתי מהרהר בתפקידם לא יכולתי לציירם בדמיוני אלא בדרך זו, ולכן הופתעתי לא מעט למצוא שני פקידים אלה בדמות שני צברים צעירים שחולצותיהם פרופות, בלוריתם סתורה, עורם שזוף וההומור שלהם שופע. ראיתים, והנה הם אותו טיפוס שכולנו אוהבים לספר בו. שרידי דור הפלמ"ח אשר חריצות, רצינות, אהבת אדם ואהבת הארץ עושה אותם כאשר הינם. שבוע ימים שהיתי במחיצתם והייתי כאיש שהוחזר אל תקופה שכמעט בטלה מן העולם – תקופה אשר גם כיום יש הקושרים לה תשבחות, אך משום מה אין איש מוכן עוד לקרוא בשמה המפורש: "חלוצית".

רוב ימות השבוע נמצאים יצחק בן שמש ועובדיה ביז'ו מחוץ למלונם בקזבלנקה. חלק נכבד מזמנם עושים הם במכוניתם הירוקה, גומאים מאות ק"מ במהירות שדים ומגיעים לכל עיר מרוחקה או איזור נידח שיהודים מצויים בו. המושג "שעות עבודה". אינו נהיר להם – אין יודעים אלא את מספר שעות היממה; המושג סכנה זר להם, באשר בכל מקום שסכנה בו שמה הם נקראים. עבודתם אנונימית כמותם עצמם, חוויותיהם ולבטיהם נחלתם לבדם. אנשי מחלקת העליה אינם רואים אלא את תוצרת עבודתם לאחר מסע בן אלף או אלפיים קילומטרים ברחבי הארץ: כך וכך ערים וכפרים, כך וכך מועמדים ראויים, כך וכך טופסי נפסלים". איש אינו מתעניין ואיש אינו שואל כיצד ואיך עבר המסע, איש אינו נותן דעתו על כך שלעיתים עושים הם מהלך שעות ארוכות בהרים מושלגים כדי להגיע אל מקום שבתן של עשרים משפחות יהודיות, איש אינו יודע אל־נכון, כי לא פעם נאלצו לעשות עבודתם בבתי קברות יהודיים או בחדרי מתים על מנת להפטר מקהל הערבים הנרגנים.

לאחר שעשיתי עם יצחק ועובדיה כ־1500 קילומטרים, לא יכולתי עוד לזהות את פעולת "צוות המיון הסלקטיבי" עם אותם פקידי משרד קרי מזג ומבט. מעתה ידעתי נאמנה, כי הטיפוס האחד הראוי לבצע עבודה זו הוא טיפוס הנערים שעניבת החליפה כעניבת חנק על צווארם, אך דווקא משום כך פליאה הייתה בעיניי כיצד יכולים הם לעמוד בחלקה האחר של המלאכה, בחלק הנפשי שבה, באמירת הלאו המוחלט וכתיבת המילים הרות המשמעות בירכתי הגיליון: "נפסל לעלייה".

ברגעים אלה – והם רבים כל כך – זקוקים בחורינו למנה גדושה של אדישות ואי אכפתיות. זקוקים הם למידה של שוויון נפש, של התעלמות מצרות זולתם, של "אני את חובתי עשיתי", וחסרונן של תכונות אלה היא המשמשת להם לרועץ. כי האמת היא שבחורים אלו עושים מלאכתם אמונה, אך אינם עומדים בה. מהימנותם לתפקידם, הכורח הבלתי נמנע לציית להוראות, שהם מכירים בצדקתן עם כל חומרתן, החובה להטיח בפני החולה את האמת המרה ולחזות בפניו המתעוותים – כל אלה אוכלים בם בכל פה עוברים את רוחם וממררים את ימיהם. ההתנגשות בין הרגש לחובה היא מנת חלקם האחת; תבוסתו התמידית של הרגש הוא שכרם בכל עמלם.

לכאורה אין עבודתו של "צוות המיון" מתבטאת אלא בהתאמת המועמדים לעליה למסגרת ההוראות הקיימות: אך למעשה מסורה בידם מידה רבה של יוזמה וסמכות שיפוטית. חוקי הסלקציה קובעים אמנם כי לא יועלו יותר מ-7 נפשות על כל מפרנס, אך מהו "מפרנס" ומה טיבו – קובע למעשה איש המיון לבדו, נכון כי גם כאן מתי "מתערבים" החוקים ומגדירים את המפרנס כגבר בגיל 45-18; אך למי יש תעודות להוכיח בהן את גילו! כל גבר שגילו חורג ממסגרת 27 שנים אלו מוכן להצהיר, (ולו גם בשבועה!), כי אין לו ומעולם לא הייתה לו תעודת זהות או לידה: אך אם יתעקשו אנשי "הצוות" יוכל להציגה לפניהם תוך 24 שעות. הפקידים הצרפתים במרוקו לעולם אינם לוקחים שוחד (איזו מלה מאוסה!), אך ב"שכר טרחה" אינם בוחלים. אין לך אלא להמציא לידיהם שתי תמונות ו… 500 פראַנק – ויזכוך בחמש שנות חיים נוספות.
יצחק ועובדיה אינם טורחים אפילו להציץ "בתעודות" אלה. הם עצמם קובעים את גיל המועמד – או מה שחשוב יותר – את כושר עבודתו. כתפיים רחבות וזרועות מוצקות, הן התעודה הכשרה ביותר, ולעומת זאת לא יכשר לעליה גבר תשוש ודל בשר גם אם ישכיל להוכיח כי עדיין לא הגיע לגיל 45. איש המיון בוחן את מסקנותיו הסופיות גם לאור הרכב המשפחה הנספחת. אישה בעלת מקצוע, בנים המתקרבים לגיל הבגרות או חזות כללית של מה שקרוי בפיו "משפחה טובה" – עשויים לכפר על חסרונות גיל או אף ליקויי בריאות אצל המפרנס. כאבן הבוחן לזכות העלייה משמשת, אפוא, כושרה של המשפחה להתפרנס ולחיות בארץ בכוחות עצמה, ועל מידת כושר זה מוטל עול איש הקליטה המחליט

"אתה תופס את עצמך?" אמר לי עובדיה בנעימה שהייתה בה מרירות יותר מגאווה – "לשופטים הפכו אותנו, שופטים בלי דיפלום. אלא שלשופט בתל אביב מותר להתלבט יום תמים בטרם יפסוק לגנב חודש או חודשיים, ואנחנו כאן חייבים להחליט מאה ומאתיים פעמים ביום, אם להתיר למשפחה לעלות לישראל או להניח לה להתנוון בתוך החלאה האפריקאית הזאת!"

לא הרבה עשיתי עם הבחורים – שישה שבעה ימים במסע לדרומה של הארץ; אך די היה בכך כדי להציץ אל עולמם.
היה זה, מסתבר, אחד מן הגרועים שבמסעות, והעידה על כך באלם ערמת טופסי "הנפסלים", אשר נחה בצד ערמת "הכשרים", נמוכה ממנה אך במעט ומתיימרת להתנשא מעליה. המאזן הוסיף והורע ככל שנמשכה העבודה ועם תום השבוע ניצבו היריבות זו לעומת זו, שקולות בכרסתגיותן ועוינות זו את זו מכפי שנראו אי פעם.
סייעה לתוצאה עגומה קהילתה המרודה של מוגדור – עיר חוף קטנה, המאוכלסת בצפיפות מדהימה, ומשפחותיה עמוסות לעייפה. יומיים רצופים נצטופפו יהודי הגטו בתור להרשמה, נרגשים, כולם, לקראת הסיכוי לעבור את המבחן בשלום, ועם זאת חסרי סיכוי עד לחמלה. מצב רוחם של הבחורים, שהיה מרומם בתחילת המסע ונתעכר בהמשכו, הגיע עתה לשלב הגובל ברפיון מוחלט. ברגיל לא הייתה הליאות פוקדת אותם אלא עם תום יום העבודה, ואילו עתה כמעט ונכנסה בעיצומה של המלאכה.

"לעזאזל!" רטן יצחק, בהטיחו את עפרונו על השולחן, "פשוט אין טעם להמשיך!"… ואחר, כמו נתבקש על כך, הוסיף בהתנצלות: "הם נופלים אחד אחד כאפרוחים, שאחזה בם האש…"

אותו לילה לא האריכו לשבת כמנהגם, גם את ארוחת הערב בלעו כלאחר יד. עובדיה מהר להצטנף במיטתו, והעלים עצמו וחולשתו במעמקי שמיכת הצמר העבה, ואילו יצחק השתרע על הספה בבגדיו, ידיו שלובות מאחורי עורפו, ומבטו נעוץ בעקשנות בנקודה נדחה על גבי התקרה.

"התעייף, כנראה, כהוגן", אמר פתאום, לשמע הנשימה הקצובה שבקעה מן המיטה הסמוכה, "נצטרך לגרור אותו מחר בחבלים". עשר השנים שהפרידו בינו לבין עובדיה, שיוו נעימה אבהית לדבריו.

"גם אתה נראה עייף לא מעט", אמרתי אני.
יצחק לא השיב ואחר הגה כמהורה: "כן, מסתבר שכן…"

"אסור לכם להתרגש כל כך", אמרתי את אשר היה עם ליבי זה כמה ימים – "לא תוכלו לעמוד בזה. אינכם רשאים לחיות את צרותיהם של כולם".

"וגם איננו עושים זאת", השיג יצחק בערנות רבה משיכולתי לצפות, "הם רבים מדי, לא פעם אני אומר לעצמי: צפצף על העניין, שכח את זה, לא אתה המצאת את ההוראות, אבל לעיתים, אתה יודע…"
הוא הזדקף במיטתו והמשיך בהתעוררות: "הנה למשל הבוקר התייצבה בפניי משפחה. מה זה משפחה! אני מסתכל ועיני חושכות – שבט שלם! שלוש-עשרה נפשות – ילדים, זקנים, חולים ואף לא מפרנס אחד. והם תוקעים בי עיניים. שלושה עשר זוגות עיניים! ואני מרגיש, כי החוד של העפרון שלי רועד, ואני יודע שאני, בן שמש הקטן… מה יש כאן לדבר – פסלתי אותם. בעצמי לא האמנתי שאעשה זאת. אחר כך, כשהסתלקו עוד חזרתי והצצתי בגיליון – היה כתוב שם באמת "נפסלו לעליה"… או המשפחה האחרת, זאת, עם האב העיוור. אינני מבין כיצד, לכל השדים, יכלו להאמין בכלל כי נאשר אותם! אבל הם האמינו. וזה הזקן עוד הוסיף לספר בהתרגשות כמה שנים חיכה לרגע הזה… לא יכולתי לספר להם את האמת. תחת זאת נידבתי להם חיוך קטן והם קפצו כולם ונשקו לי את כפות הידיים".
יצחק חזר והתפרקד על המזרן מלוא קומתו ואצבעותיו תופפו חד-גונית על שלד הברזל שמתחתיו.

"אבל היו תקופות יותר קשות", אמר לבסוף, משהתמדתי בשתיקתי, "הרבה יותר קשות. צריך היית לראות אותנו בעבודה עוד לפני חודשיים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כאשר אמרנו להם, כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה? בכו בדמעות, את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא?!… והיה שם, באחת העיירות, בחור אינסטלטור. גבר בריא וחביב ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה מגיל 12 עד שנתיים, בהתחלה היה בטוח שאני מתלוצץ. פשוט עמד לו וצחק, מרוצה על שהבין את המהתלה, אבל מעט מעט החלו הדברים חודרים להכרתו. נורא היה בזעמו. "אדוני…" סינן מבין שיניו, והציץ בי כאילו הייתי חיה רעה "אדוני !"… לפתע זינק ממקומו, תפס את שתי הפעוטות בצווארם והחל מהדק את בוהניו – "אתה רואה שניים אלה!" צעק, "אני חונק אותם על המקום. ימותו השניים ויחיו החמישה!"

אותו לילה, אחר חצות, התעוררתי לאורה המסנוור של מנורת שולחן. עובדיה היה רכון במיטתו, עפרונו תקוע בין שיניו וידיו ממוללות בעצבנות בערימת הטופסים שעל ברכיו.

"מה העניינים?" זרקתי, לא בלי תרעומת. עובדיה הסב ראשו בעצלתיים, שלף עפרונו מפיו וגרד מאחורי אוזנו כמוטרד.

"הערתי אותך?"

"לא", אמרתי, אני מדבר מתוך שינה. "קרה משהו?"

"אה, שום דבר! התנצל. באמת שלא. זאת רק אותה משפחת דהני, אתה יודע… ההיא עם הילדה הגיבנת. רציתי פשוט לבדוק שוב את הנתונים ייתכן שבכל זאת אוכל להעביר אותם".