שריפת ארכיוני השב"כ היו שני אירועים, הראשון בראשית שנות ה-60, והשני ב-1977, בהם ראשי השב"כ המכהנים הורו להעלות באש מסמכי ארכיון אשר הכילו מידע על ריגול פוליטי, שהארגון ביצע כנגד מפלגות מהצד הימני והשמאלי של המפה, שנחשדו כאיום על המדינה, ביניהן מפלגת חירות, המפלגות הקומוניסטיות השונות, המפד"ל ואף התנועה הכנענית.
רקע
איסר הראל, ראש המוסד והשב"כ, החזיק בידיו סמכויות רבות והיה מקורב מאוד לראש הממשלה דוד בן-גוריון. הראל ראה במשימות השב"כ אמצעי לביסוס שלטון מפא"י, המפלגה השלטת, ונקט בגישה טוטליטרית שכללה מעקבים פוליטיים וריגול אחר יריבי המפלגה. השב"כ פעל לדיכוי גורמים שנחשבו לאיום על שלטון מפא"י, ובין היתר הסתנן לשורות מפלגות אחרות ופעל לרדיפתן. ליחידה האמונה על הריגול הפוליטי קראו בשם "מטה 1", והיא קמה על בסיס יחידת הריגול היהודי של ארגון הידיעות של הש"י, שביצע ריגול פנים-יהודי לפני קום המדינה.
החלטת השב"כ לשרוף את הארכיונים הייתה תוצאה של שינוי בגישה הפוליטית בתוך הארגון. לאחר שהראל פנה למאבק נגד מפלגות וארגונים פוליטיים, התקבלה החלטה להשמיד תיקים רבים שהכילו חומר פוליטי רגיש (וככל הנראה הכילו גם שיטות עבודה בהן השב"כ נקט) ונשמרו בארכיון הארגון. ההוראה ניתנה בעקבות ביקורת פנימית גוברת על המעורבות הפוליטית של השב"כ ועל הפעולות שנעשו במסגרת זו, במטרה להרחיק את הארגון מהפוליטיקה ולשמור על אופיו הממלכתי.
למרות שריפת ארכיוני השב"כ, הארגון המשיך לעקוב אחרי גורמים שונים בזירה הפוליטית. אירוע זה משקף את המתח בין הרצון לשמור על דמוקרטיה מתפקדת לבין הצורך בביטחון לאומי במדינה הצעירה, וכן את הקושי שבאיזון בין שני הערכים הללו במציאות של מאבקים פוליטיים פנימיים.
ריגול פוליטי אחר גופי ימין
בשנות החמישים הראשונות של מדינת ישראל, תחת הנהגתו של איסר הראל, השב"כ עסק בריגול פוליטי אחר גופי ימין. הפעילות התמקדה בעיקר בתנועת החרות בראשותו של מנחם בגין. הראל חשד כי תחת המסווה הפרלמנטרי-דמוקרטי, אנשי חרות לא זנחו את דבקותם בשיטות הטרור והמחתרת, ורק ממתינים להזדמנות לתפוס את השלטון. בראשית 1950 דיווח הראל לראש הממשלה בן-גוריון על כוונות חרות להקים מחתרת בצבא, והדיווח השוטף על הנעשה במפלגה נמשך גם ב-1952.
בחורף של 1952 נוסד ארגון "מלכות ישראל" (או "מחתרת צריפין") על ידי יעקב חרותי ושמעון בכר, שני אנשי לח"י לשעבר. מטרת המחתרת הייתה כפולה: לפגוע בנציגויות של ברית המועצות וצ'כוסלובקיה במחאה על גל האנטישמיות בגוש הקומוניסטי, ולהגיב בירי על חיילי הלגיון הירדני במזרח ירושלים. הארגון ביצע מספר פעולות, כולל הנחת פצצה בגן הצירות של ברית המועצות בתל אביב ב-9 בפברואר 1953.
בעקבות פעילות זו, הואץ המאמץ לתפוס את חברי המחתרת. ב-26 במאי 1953 נתפסו שני חברי "ברית הקנאים", ארגון קטן של תלמידי ישיבה שנאבקו במיסיון הנוצרי ובחנויות שמכרו בשר חזיר. בעקבות מעצרם, הצליחו השב"כ והמשטרה לעצור את רוב חברי "מלכות ישראל". לאחר רצח ישראל קסטנר ב-1957, הסתבר שהרוצח, זאב אקשטיין, היה בעברו מודיע של השב"כ בתוך ארגון "מלכות ישראל", דבר שעורר סערה גדולה וגרם לממשלה לטייח את מעורבות השב"כ באירוע, דבר שנחשף רק בשנת 2021.
למרות המעקב והפעילות נגד גופי הימין, חל שינוי במדיניות השב"כ ב-1955. הראל, שחש כי הסיר את "איום" מחתרות הימין ונטרל את סכנתן, החל לגייס מאנשיהן לשורות השב"כ והמוסד. בין המגויסים הבולטים היה יצחק שמיר, מפקד הלח"י לשעבר, שגויס למוסד. יצחק שמיר לקח את הידע הצבאי והמחתרתי שנרכש בימי הלח"י והקים על בסיסו את יחידת "מפרץ" – יחידת המבצעים המיוחדים של הארגון, שעליה פיקד. בין פעולותיו הבולטות היו המעקב והפגיעה במדענים גרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים. במסגרת פעילות זו, המוסד יצר קשר עם נאצים לשעבר, כמו אוטו סקורצני, ששימש כיועץ לנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, על מנת לחבל במאמציהם. לעתיד יחידה זו תהיה "יחידת קיסריה".
ריגול פוליטי אחר גופי שמאל
במקביל לריגול אחר גופי ימין, השב"כ עסק גם בריגול פוליטי נרחב אחר גופי שמאל בישראל, עקב חשש פוליטי ממימושה של "תכנית לויתן". פעילות זו כללה מעקב אחר המפלגה הקומוניסטית הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם). בראשית שנות החמישים, לאחר שכמה חברים במפלגה הקומוניסטית הורשעו בריגול למען ברית המועצות, החליט השב"כ להפוך את המפלגה ליעד מרכזי. הארגון האזין לשיחות טלפון, פיקח על הדואר ועקב אחר חברי המפלגה.
הריגול הפוליטי הגיע לשיאו במעקב אחר מפ"ם. למרות היותה מפלגה ציונית ופעילה בהקמת יישובים, הזדהותה עם ברית המועצות של סטאלין הפכה אותה ליעד לחשדנות מצד השלטון. ב-29 בינואר 1953, במסיבת עיתונאים דרמטית, חשף מזכיר מפ"ם, נתן פלד, כי התגלה משדר מתחת לשולחנו של מנהיג המפלגה, מאיר יערי. פלד סיפר כי אנשי מפ"ם תפסו שני גברים שניסו לחדור למטה המפלגה, ואלה התגלו כאנשי יחידת המבצעים של השב"כ.
עמוס מנור, שהחליף את הראל כראש השב"כ, התנגד למדיניות הריגול הפוליטי. הוא הורה על השמדת תיקים רבים שהכילו חומר פוליטי על אישים ומפלגות. עם זאת, גם בתקופתו המשיך השב"כ במעקב אחר המפלגה הקומוניסטית ותנועות פוליטיות חוץ-פרלמנטריות, שהוגדרו כ"שוליים מטורפים". הסיבה הרשמית הייתה החשש שתנועות אלו עלולות לסכן את הדמוקרטיה הישראלית.
מעורבות השב"כ בריגול פוליטי נמשכה עד המחצית השנייה של שנות השבעים. הארגון המשיך לפקח על ארגוני שמאל קיצוני כמו פלגי "מצפן" ועל תנועת הפנתרים השחורים. בנוסף, השב"כ גייס חמישים סוכנים ומודיעים ב-35 מעברות ושכונות, רובן של עולי ארצות האסלאם, שדיווחו על "עושי צרות". פעילות זו הגיעה לשיאה בדיכוי מהומות ואדי סאליב בחיפה ב-1959, שהתפשטו גם ליישובים נוספים.
תכנית לוויתן
תכנית לוויתן הייתה מסמך שנמצא בדירתו של ישראל בר בתל אביב וחשף את האידיאולוגיות המהפכניות של מפ"ם בשנות ה-50. המסמך, שנראה כי נוסח בחלקו על ידי יגאל אלון, התייחס לתרחיש שבו ההתארגנויות המחתרתיות של מפ"ם יצליחו להשתלט על השלטון בישראל. גילויים של סליקים ותחמושת בקיבוצים באותה תקופה מעידים על האווירה המהפכנית במפלגה, שהורכבה מהשומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד ופועלי ציון.
בשיחות שניהל איסר הראל עם ישראל בר לקראת סיום 1955, בר חשף את קיומו של ארגון מודיעין חשאי שהקימה מפ"ם. הראל תיאר את בר כאדם ערמומי, והופתע מהמידע שהעביר על תכנית לוויתן. בר התחמק מלהסביר את חלקו בגיוס סוכנים עבור מפ"ם ומעורבותו בניסיונות להחדיר סוכנים למוסדות הממלכתיים בישראל, למרות שהראל היה מודע לפרטים אלה.
במהלך שירותו בצה"ל, בר הציג וריאציה של תכנית לוויתן בפני צוערי קורס הקצינים, והשתמש במודל של מפלגת טודה הקומוניסטית באיראן כדוגמה למדינת ישראל. הוא העלה את השאלה כיצד יגיבו הצוערים אם ייתקלו בכוחות הצבא האדום, והדגיש את האסטרטגיה של ברית-המועצות במזרח התיכון. המודל של בר תמך בניטראליות פרו-סובייטית, בניגוד לעמדתו של דוד בן-גוריון, ששאף לקרבה עם ארצות הברית.
שבועון רימון
רימון הוא שמו של שבועון שהחל לצאת לאור בישראל בשנת 1956 ביוזמה ובמימון של השב"כ, כשבועון מתחרה לשבועון "העולם הזה", ונסגר כעבור שנה וחצי.
"העולם הזה" היה כלי ביטוי אנטי-ממסדי קיצוני וביקר בחריפות את שלטונו של דוד בן-גוריון ומפלגתו מפא"י. כן תקף השבועון את שירותי הביטחון, שאותם כינה "מנגנון החושך". עורך השבועון, אורי אבנרי, היה בין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני. "העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים".
איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, חשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית. לכן, החליט לממן בשנת 1956, מתקציב שירותי הביטחון, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון". הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון".
הגיליון הראשון יצא באוגוסט 1956. עורכו הראשי של "רימון" היה הסופר שלמה טנאי, והעורך האחראי היה העיתונאי חזי לופבן. עם הכותבים בשבועון נמנו דוד אבידן, אהד זמורה, יעקב אגמון, מרדכי נאור ואריה אבנרי. השבועון היה בעל נימה סנסציונית, והודפס בצבע – דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה. "רימון" נהנה גם ממידע שסיפקו לו שירותי הביטחון. בשבועון נכללו גם התקפות ישירות על "העולם הזה" ועורכו, אורי אבנרי. רימון ביקר גם את האנציקלופדיה העברית בעריכת ישעיהו לייבוביץ, לאור ערכים שונים שראו כבעלי הטיה לטובת תנועת החרות ובפרט ערכים שכתב אליעזר ליבנה. בטאון תנועת חרות, העיתון "חרות", התפלמס עם ביקורת זו וציין ש"רימון" הוא "ביטאון הש.ב."
שלמה טנאי, עורך "רימון", טען בשיחה ב-4 בספטמבר 1956 שתפוצת העיתון גבוהה מתפוצת "העולם הזה". אך העיתון לא שרד. "רימון" נפל ברמת הכתיבה שלו מ"העולם הזה", ונתפס בציבור כעיתון של הממסד, מה שבאופן אירוני חיזק את "העולם הזה" כעיתון אנטי־ממסדי. בסופו של דבר, תוכניתו של איסר הראל נכשלה, ו"רימון" נסגר באפריל 1958.
שריפת ארכיון מטה 1
בראשית שנות ה-60 קיבל ראש הממשלה דוד בן-גוריון את עמדת עמוס מנור, ראש השב"כ השלישי, והחליט לחדול מריגול פוליטי. "מטה 1" בשב"כ, שעסק בכך, פורק וחלק מהחומר הארכיוני שנאגר בו הועלה באש.
על האירוע סיפר חיים קניג, לשעבר ראש אגף החקירות בשב”כ, בסדנה שקיים המכון לחקר המורשת המרכז למורשת המודיעין בפברואר 2017 אשר דנה בנושא חוק שירות המודיעין הכללי:
"לאחר הקמת המדינה, ב־18 בפברואר 1949 (לפני 68 שנה), הקים דוד בן גוריון את הש”ב (שירות הביטחון הכללי). הש”י (שירות ידיעות), על כל מנגנוניו, אנשיו ונוהלי עבודתו – שימש לו תשתית. הש”ב היה ארגון קטן שעסק בעיקר במניעת ריגול וחתרנות מדינית בקרב האוכלוסייה בארץ: היהודית והערבית. היה זה ארגון קטן וסודי שעד שנת 1957 לא היה ידוע לציבור. לאחר רצח קסטנר, נחשף השירות בדיון שהיה בכנסת, וסוכם שיהיה פיקוח פרלמנטרי מסוים על עבודת הש”ב. מלבד מניעת ריגול וחתרנות מדינית, עסק השירות בדברים נוספים, ביניהם "ריגול פוליטי” בקרב המפלגות שלא צעדו בעקבותיהם של דוד בן גוריון ומפא”י. העיסוק הזה הופסק בראשית שנות ה־60, ביוזמת עמוס מנור ז”ל – ראש השירות דאז – ששכנע בכך את דוד בן־גוריון. "מטה 1” שעסק בנושא הזה, פורק, ולפי כל הסיפורים והאגדות, השמיים האדימו משריפת התיקים שהיו עד אז בארכיוני השב”כ."
המשך הריגול הפוליטי עד למהפך
הפיקוח של השב"כ נמשך גם לאחר מכן, על ארגוני שמאל קיצוני כגון פלגי "מצפן", הימין העמוק שהתפתח בשולי תנועת ההתנחלות בשטחים, ותנועת הפנתרים השחורים. השב"כ הרחיב את תחום פעילותו גם למפלגות הימין הפרלמנטריות, כולל מפד"ל והליכוד, תוך שהוא עוסק גם בריגול פוליטי נגדן.
ב-1962 היה ניסיון כושל להעביר חוק המתיר האזנות סתר. בדיון במליאה דיבר מנחם בגין:
"אדוני היושב ראש, על אף דבריו רוויי הרצינות של שר המשפטים, אין להאשים את הממשלה המיוצגת על-ידו בחוסר מוחלט של חוש הומור. יש לממשלה זו בישראל נטייה מוזרה להגיש הצעות חוק ולקרוא להן בשם, הנוגד את תוכנן. הצעת החוק המונחת לפנינו שמה הוא: חוק למניעת האזנת סתר. בחוק 9 סעיפים, ובהם 12 סעיפי-משנה, כל הסעיפים מדברים על-התרת האזנת סתר, זולת שניים: סעיף-משנה 1 בסעיף 6, ועל נסיבות האיסור או תוצאותיו – סעיף 8. אף על-פי-כן נקרא החוק משום-מה – חוק למניעת האזנת סתר. אם לשאול ביטוי, פחות או יותר עדין, ממי שממונה על ביצוע חוק זה: למה צריכה הממשלה ללכת בדרך עקומה כזאת? למה אינה יכולה, בפשטות, במישרין וביושר, להגיש הצעת חוק על התרת האזנת סתר וסיוגה, על האזנת סתר, היתר וסייגים ? עם מי אתם משחקים, אדוני שר המשפטים, במחבואים? כבר הזכרתי את הסעיפים וסעיפי-משנה המרובים בהצעת חוק זו. אבל למעשה אינם סעיפים, הם נעלמים. הנעלם הראשון – רשות בטחון, אוציא מכלל זה את אגף המודיעין במטה הכללי של צבאנו. המטה הכללי הוכר בחוקים רבים על אגפיו. אבל יש רשות בטחון ששמה "המוסד המרכזי למודיעין ולביטחון". אדוני שר המשפטים, מה זה? אני רואה שהשר מחייך. אבל אני רוצה תשובה, לא חיוך…
אני רוצה להסב את תשומת-לב היושב-ראש לעובדה המוזרה, הבלתי-נודעת בשום מדינה מתוקנת, שקיימים אצלנו שירותי בטחון חשאיים ונסתרים, ואין עד היום חוק, ולא הובא, חוק להסדרת פעולתם. מבחינה מדינית זהו חוסר -בגרות ממלכתית, זהו פרובינציונליזם, הצריך להעלות סומק של בושה בלחייו של כל אורח בעל הכרה וביחוד של מי שלמד משפטים. האם אנו עדיין "ישוב" שיש לו שירותי מודיעין שונים? הרי מדינה לנו; זה ארבע-עשרה שנה שהיא קיימת, פועלים בה שירותי בטחון, ואין חוק שיסדיר את פעולתם. איך אתם רוצים להגניב את המוסדות האלה לתוך חוקי ישראל? על-ידי אוזן שלישית? על-ידי חוט המחובר לטלפון? על-ידי אפרכסת של מאזין בסתר? על-ידי סרט הקלטה טמיר? על-ידי מיקרופון נעלם? אין זה לכבודו של בית-המחוקקים…
איננו בטוחים שלא ישתמש במושג הזה "בטחון המדינה" כדי להתיר האזנת סתר, למשל, לחבר-הכנסת יערי ולשיחותיו. אני חושב שיש עוד חברי כנסת שמאזינים לשיחותיהם הטלפוניות, עכשיו, מר אזניה, אתה יכול לומר: וחבר-הכנסת בגין ביניהם. אני חושב שיש גם חברי ממשלה שמאזינים לשיחותיהם. מכל מקום, היו פעם חברי ממשלה אשר התאוננו על כך בגלוי לאחר שעזבוה."
בליל הבחירות של המהפך הפוליטי של שנת 1977, עם עליית בגין לשלטון, כשהתברר שהמערך הובס, נלחץ ראש השב"כ אברהם אחיטוב, והורה לשרוף את כל החומרים הפוליטיים. נאמר שהתנורים שביערו את המסמכים דלקו מסביב לשעון ימים רבים, עד להרכבת הממשלה החדשה.
ריגול פוליטי לאחר המהפך
בשנים שלאחר המהפך, השב"כ החל להעביר את פעילותו בריגול אחר תנועות יהודיות בהתיישבות היהודית ביהודה, שומרון, וחבל עזה. המעקב הלך והתגבר ככל שחשו בהקצנה בעמדות השונות של המתיישבים, ובעיקר לאחר לידתה של מפלגת כך, בהנהגתו של הרב מאיר כהנא.
המחלקה היהודית בשב"כ עקבה אחר פעילים ובכירים רבים במפעל ההתנחלות, פעילים פוליטים, חברי כנסת ואף שרים. ככל שהכוח הפוליטי של המתיישבים הלך וגדל, עם לידתן של מפלגות חדשות כגון האיחוד הלאומי, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, וכו'. בימי ההתנתקות, השב"כ סייע לכוחות הביטחון בניטור ומעצר של פעילי ימין שנאבקו בפינוי. על אירוע הזה אמר חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ בשנת 2019:
"כבר הרבה זמן אני מפחד מגנרלים שנכנסים למערכת הפוליטית ואם הוא (יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר וחבר כנסת במפלגת כחול לבן) מהווה דוגמה למשהו מהם אז זה פשוט אסון למדינת ישראל. אני גאה על חלקי במאבק על הניסיון למנוע את גירוש גוש קטיף. כל שעשיתי במסגרת המאבק הזה היה לגיטימי והיה דמוקרטי לחלוטין. נעצרתי על ידי השב"כ כשהוא הפך את עצמו לזרוע פוליטית וכלי שבאמצעותו אריאל שרון ניסה לחסל את מתנגדי המשטר שלו".
סיכום
בהסתכלות אחורנית של השנים שעברו מאז הוקם ארגון הידיעות של ההגנה (הש"י), ניתן לראות שדרך הפעולה של השב"כ הייתה ונשארה זהה. ריגול אחרי מפלגות הנחשבות קיצוניות, וכשהן הולכות ומתחזקות פוליטית, עצירת הריגול והעלמת עדויות מהארכיונים. המעבר של מפלגת הימין הדמוקרטי, חירות, מצד ימין אל מרכז המפה הפוליטית, מראה באופן מפליא את הדרך בה רעיונות הנחשבים "קיצוניים ומסוכנים" בתקופה אחת, מנורמלים בתקופה אחרת, והופכים להיות חלק מהקונצנזוס.
לקריאה נוספת
מרגלים לא מושלמים, יוסי מלמן, הוצאת תכלת, מרץ 2020.
קישורים חיצוניים
- מגן ולא יראה: מארגון ביון פוליטי למעצמת סיכול טרור • הכירו את השב"כ, שמואל קרמרסקי, אוקטובר 12, 2021.
- טקסי עירום ורמזים לטרור: מתברר שהשב"כ ריגל אחרי הכנענים, יוסי מלמן, עיתון הארץ, 11 במרץ 2021.
- שתול קומוניסטי בצמרת המדינה, אמנון לורד, אתר מידה, 1 למאי 2016.
- חוק ומודיעין: דברים שנישאו בסדנה בנושא חוק שירות הביטחון הכללי והמודיעין, 27 ביוני 2019.
- חוק האזנות סתר, מכללת הרצוג.
- הישיבה המאה שמונים וחמש של הכנסת החמישית, אתר הכנסת.
- השב"כ עצר את נכדו של הרב כהנא, אתר YNET, יואב זיתון ואיתי בלומנטל, 3 לאוגוסט 2015.
- סמוטריץ': "שוקל לתבוע את אילן, השב"כ ניסה לחסל את מתנגדי שרון", אתר מעריב, 103FM, 18 למרץ 2019.
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
