תכנית אורנים הייתה תכנית מגירה צבאית של צה"ל. התכנית כללה את כניסת צה"ל ללבנון, סילוק מפקדות אש"ף וצבא סוריה מתוכה, והשלטת שלטון נוצרי במדינה, ועל פיה התבצעה הכניסה הצבאית ללבנון בתחילת מבצע שלום הגליל. התכנית נבנתה בהדרגה במהלך השנים שקדמו למלחמה, והסתמכה על גישות קודמות למבצעים בלבנון, בעיקר על מבצע "בני טובים" שמטרתו הייתה לכבוש את כל לבנון ולמנות שלטון נוצרי כבר ב-1979. עם כניסתו של אריאל שרון לתפקיד שר הביטחון בסוף 1981, תכנית אורנים החלה לצבור תאוצה, והיא בעצם הייתה גרסה משודרגת לתוכניות הקודמות והציבה רשמית את היעדים השאפתניים בפני שולחן הממשלה.
על פי המחקר שחיברו סגן אלוף מאיר מינץ וקצין המודיעין איתן קלמר, התכנית לוותה באסטרטגיה של "קרחון שקרים". הממשלה והדרג הצבאי ניסו להטעות הן את הדרג המדיני והן את הציבור, בכך שהציגו מטרות מוגבלות, אך בפועל הרחיבו את תחום הפעולה. נאמר שפעולות ההסלמה הגדולות, כמו כיבוש ביירות והעימות עם סוריה, לא היו חלק מהמטרות המוצהרות, אך בוצעו מתוך הבנה שהתפתחויות אלה יהיו בלתי נמנעות.
בפועל, מטרת המבצע הייתה רחבה הרבה יותר מהסרת איום הטרור בלבד. שרון שאף לנצל את המלחמה כדי להביא לשינוי פוליטי רחב יותר בלבנון, כולל הקמת ממשל פרו-ישראלי בלבנון בשיתוף פעולה עם הפלנגות הנוצריות של בשיר ג'ומאייל. חיסול המחבלים ואכיפת סדר חדש במדינה היו חלק מהשאיפות הגדולות יותר של שרון במסגרת חזונו ל"סדר חדש" במזרח התיכון.
רקע
עם פרוץ מלחמת האזרחים הלבנונית השנייה התחלקה השליטה על אזורים בלבנון בין מיליציות עדתיות. להבדיל מאזורים נרחבים בצפון לבנון, שנשלטו על ידי מיליציות נוצריות, בדרום לבנון כותרו עיירות וכפרים נוצריים, שהיוו מיעוט, על ידי כוחות עוינים מוסלמיים, ויחידות נוצריות מצבא לבנון הוצבו לשמירה בבסיסים בכפרים נוצריים.
הצבת הכוחות לא עזרה, וב-10 במרץ 1976 נכבשה העיר המעורבת מרג' עיון על ידי לוחמי צבא לבנון הערבי – מיליציה אסלאמית אשר הורכבה מעורקי צבא לבנון ונודעה בשיתוף הפעולה עם אש"ף וארגונים בעלי אופי טרוריסטי נוספים. העיר נכבשה ללא התנגדות משום שחיילי צבא לבנון שהוצבו במקום היו מעטים מספרית מלוחמי המיליציה. שארית לוחמי צבא לבנון, שהוצבו בבסיס הצבאי בעיר, רובם הגדול נוצרים ומיעוטם מוסלמים, נמלטו מהעיר.
כעבור מספר חודשים שבמהלכם הייתה העיר במצור, ב-17 באוקטובר שחררו אנשי הכפר קליעה את העיר לאחר קרב בין שני הכוחות, שבו נהרגו כ-30 לוחמי צבא לבנון הערבי. בעקבות השחרור החליטה ממשלת לבנון, בשיתוף עם הצבא והנשיא סלימאן פרנג'ייה, להקים גוף צבאי שיהיה כפוף לצבא לבנון ויוצב בדרום, במובלעת מרג' עיון, וישמש ככוח נגדי לארגוני הטרור והמיליציות האסלאמיות והפלסטיניות שהשתקעו בדרום לבנון והפרו את הסדר.
ב-22 במרץ 1977 הוקם גוף שכזה והוא הורכב מכ-400 לוחמים נוצריים מהאזור הכפר קליעה, בפיקודו של הקצין הלבנוני ע'סאן אל-חומסי. לוחמי היחידה התפרסו באזור המובלעת הנוצרית שסביב העיר מרג' עיון ותפקידם היה לספק לתושבים הנוצרים הגנה פני התקפות טרור ומניעת מצבי טבח (לדוגמה, טבח עישייה שבוצע בתושבי הכפר עישייה שבדרום הצפוני). שם היחידה נבחר להיות "יחידת אל-קליעה", על שם כפרם של הלוחמים הנוצרים ששחררו את מרג' עיון.
במקביל, התפרסה יחידה נוספת של צבא לבנון במובלעת בינת ג'ביל. בתחילה פיקד על היחידה סמיר אל-חאג', ומאוחר יותר הוחלף אל-חאג' ברס"ן סמי שידיאק (לעתיד אחד ממפקדי צד"ל). מובלעת נוספת, מובלעת ג'זין, שהייתה למובלעת נוצרית בין השטח שנשלט על ידי אש"ף לשטח בשליטת סוריה, נשלטה על ידי המיליציה הימנית הנוצרית "שומרי הארזים" של אטיין סאקר, והייתה גם היא לבעלת ברית של ישראל. על אף שהאוכלוסייה הנוצרית מפוזרת בכל דרום לבנון, שלוש מובלעות אלו היו למובלעות הנוצריות הבולטות בשטח שנשלט על ידי מיליציות אסלאמיות ופלסטיניות, ואזרחים נוצרים רבים ברחו אליהן מחשש להתנכלויות מצד החמושים הפלסטינים והמוסלמים.
בקיץ 1982, המצב בלבנון היה מורכב: אש"ף שלט בדרום המדינה והיווה איום מתמשך על יישובי הצפון של ישראל, בעוד שהכוחות הסוריים החזיקו בטילים נגד מטוסים בבקעת הלבנון, מה שהגביל את חופש הפעולה האווירי של ישראל. במקביל, מלחמת האזרחים בלבנון התדרדרה, והמחנה הנוצרי, שהיה נתמך על ידי ישראל, היה בנסיגה. הרצח של שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, ביוני 1982, שימש עילה ליציאה למבצע צבאי רחב יותר.
אורנים גדול
תכנית "אורנים גדול" ייצגה תפיסה שאפתנית, עם יעד מרכזי לכבוש חלקים נרחבים מלבנון, להגיע עד לציר דמשק-ביירות, וליצור שליטה בפועל על המדינה. לפי תפיסה זו, ישראל הייתה אמורה לאחד כוחות עם הנוצרים בלבנון ולסייע להקמת ממשלה פרו-ישראלית, מה שיביא ליצירת "שלום שני" בין ישראל ללבנון, בדומה לשלום עם מצרים. תכנית זו כללה עימות ישיר עם הכוחות הסוריים, עם כוונה לסלקם מלבנון ולבסס את השלטון הנוצרי במדינה. ראשיתה של תכנית אורנים היה בתקופת כהונתו של עזר ויצמן כשר הביטחון. היא הוצגה בפניו כבר באוגוסט 1979, ובהמשך הוצגה בפני שר הביטחון אריאל שרון, ב-30 באוקטובר 1981.
יעדיה המדיניים של התכנית היו:
- כניסת צה"ל ללבנון, כיתור וכיבוש ביירות, כדי ליצור "סדר חדש" בלבנון.
- חבירה לפלאנגות וסיוע לבשיר ג'ומאייל בשליטה על לבנון.
- גירוש צבא סוריה מאזור הבקאע ועד לבעלבכ.
- גירוש אש"ף לממלכת ירדן, ובכך לגרום לה להיות המדינה הפלסטינית שממזרח לנהר הירדן.
התכנית נדחתה על ידי הממשלה.
אורנים קטן
לעומת זאת, תכנית "אורנים קטן" נבנתה כפעולה מוגבלת, במטרה לסלק את כוחות אש"ף מדרום לבנון, עד העיר צידון לאורך החוף, ועד פאתי בקעת הלבנון במזרח, צפונית לחאצביא. מטרת המבצע הייתה להרחיק את המחבלים למרחק שבו לא יוכלו לפגוע בצפון ישראל באמצעות ירי תותחים ארוכי טווח. הכינוי "להרחיק את המחבלים עד מעבר לקו 40 הקילומטר" (נהר האוואלי) שיקף את היעד הצבאי המוגבל, והתכנית תוכננה להתבצע במשך שבוע אחד בלבד, מבלי לעורר עימות ישיר עם כוחות סוריה בלבנון. מתכנית זו נגזרו היעדים הצבאיים, שכללו שלושה מהלכים עיקריים:
- בגזרה המערבית – תנועה על ציר החוף והתייצבות שתי אוגדות מול ביירות תוך 96 שעות.
- בגזרה המזרחית – תנועת כוח על-עוצבתי בצירי הבקאע, שישמיד את הצבא הסורי תוך 96 שעות.
- בגזרה המרכזית – מהלך אוגף עמוק שיציב אוגדה משוריינת על כביש ביירות – דמשק תוך 48 שעות, לשתי מטרות:
- לחבור לכוחות המכתרים את ביירות בגזרה המערבית.
- לאגוף וללפות בתנועת מלקחיים את הצבא הסורי מעורפו בצפון הבקאע.
בחירתו של בשיר ג'ומייל לנשיא לבנון
חודשים ספורים לאחר הפלישה הישראלית ללבנון, ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון. יש שראו בו שליט בובה מטעם ישראל וטענו כי לא ראוי למנות לנשיא המדינה אדם שעלה לשלטון על כידוניו של צה"ל ואשר הון משפחתו הגיע, על פי החשד, בעיקר מהברחות ועסקי גידול הסמים בבקעת הלבנון.
ב-1 בספטמבר, שבוע לאחר בחירתו, נפגש ג'ומאייל עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון במלון קרלטון בנהריה. השניים הציעו לו לחתום על הסכם שלום בין שתי המדינות, אך מצדו של בשיר היו הדברים מורכבים יותר. רצונו לזכות בלגיטימציה כלל-לבנונית וכלל-ערבית חייב אותו להצניע את יחסיו עם ישראל. בישראל התקשו לקבל את המהפך בהתנהגותו של ג'ומאייל ואת הצעתו לדפוס של יחסים לא-רשמיים בין לבנון לישראל בנוסח יחסי איראן–ישראל לפני נפילת משטר השאה.
ההתנקשות בחייו
ב-14 בספטמבר אמור היה ג'ומאייל להגיע לשיחה עם קבוצת אנשי מודיעין ישראלים במשרדי "שומרי הארזים" בשכונת אשרפייה בשעה 17:00. בדרכו לשם עבר בסניף הפלנגות בשכונה, שם נהג להרצות מדי יום שלישי בשעה 16:00. הפעם נאם את נאומו האחרון שם טרם השבעתו לנשיאות, בפני הסמינר לפעילות הצעירות של התנועה. בערב הקודם הגיע למקום טאניוס שרתוני (אנ'), נכדו בן ה-26 של בעל הבניין בן השלוש קומות, שרק שבועיים לפני כן נמכר למפלגה. משפחתו הייתה ידועה בנאמנותה לפלנגות ואחד מאחייניה אף שימש כעוזרו הקרוב של פייר ג'ומאייל. אולם טאניוס שרתוני היה חבר ברשת מחתרתית של המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, שדגלה בחזון "סוריה הגדולה" וקטעה את הברית שלה עם הפלנגות לטובת לחימה לצד אש"ף. מפעילו של שרתוני היה סוכן מודיעין סורי שישב ברומא, וביממה שלפני כן נתן לשרתוני את ההוראה לבצע את ההתנקשות בג'ומאייל, שתוכננה עוד קודם לכן. שרתוני עלה ללא חשד לדירת אחותו בקומה השלישית והניח מטען נפץ על רצפת חדר האורחים בדירתה, ממש מעל המקום בו ניצב דוכן הנאומים בסניף המפלגה. הוא שלח את אחותו מהבית וטיפס על גג של בניין סמוך, שם המתין להגעתו של ג'ומאייל. בשעה 16:10, במהלך נאומו של ג'ומאייל, הפעיל שרתוני את מטען הנפץ בעזרת שלט-רחוק והבניין כולו קרס. ג'ומאייל נהרג יחד עם 26 פעילים בתנועת הפלנגות. רוב הקורבנות היו נערות. גופתו של ג'ומאייל לא זוהתה עד השעה 21:45. בשעה זו לאחר חיפוש מאומץ זיהה ד"ר גדי סדובסקי שנשלח על ידי סגן מפקד אוגדה 98, אל"ם יהודה דובדבני, בהוראתו של שר הביטחון אריאל שרון, את שעון היד של ג'ומאייל על אחת הגופות בחדר הקירור של בית החולים "אוטל דיו (אנ')". בכיס חליפתו הכחולה נמצאו אמצעי זיהוי נוספים: טבעת נישואין, מכתב מאחותו הנזירה ארזה ואיגרת-ברכה לרגל בחירתו ממוח'תאר של אחד הכפרים. לידו הייתה גופתו של ידידו, מזכיר סניף המפלגה באשרפייה, ז'אן נאדר. הלווייתו של ג'ומאייל נערכה בבכפיא (Bikfaya). מאות מלוחמי הפלנגות, שסירבו להאמין שמנהיגם מת, צעקו במהלכה "בשיר חי…בשיר חי".
מותו של ג'ומאייל עורר בישראל דאגה גדולה. למחרת, עם אור הבוקר, נכנסו כוחות רגלים של צה"ל באישור בגין ושרון לתפוס נקודות מפתח במערב ביירות. תוך יומיים הושלמה הפריצה, וכוחות צה"ל שלטו ברחובות הראשיים במערב ביירות ואף הקיפו את המחנות סברה ושתילה מבלי להיכנס לתוכם. יומיים לאחר הירצחו של בשיר ג'ומאייל ביצעו אנשי הפלנגות את טבח סברה ושתילה. לאחר מותו ירש אותו בתפקידו כנשיא לבנון אחיו אמין ג'ומאייל.
השפעת תכנית אורנים על הסכם אוסלו וההתנתקות מעזה
תכנית אורנים, שהייתה הבסיס למבצע הצבאי בלבנון ב-1982, השפיעה בצורה משמעותית על התפיסה האסטרטגית של מדינת ישראל כלפי פתרונות פוליטיים עתידיים באזור, ובעיקר כלפי תהליך אוסלו. בתכנית אורנים, ישראל ניסתה להקים ממשל לבנוני פרו-ישראלי בראשות הנוצרים, מתוך הנחה שכוחיצוני, כגון ישראל, יוכל למנות שלטון יציב ומושל על חברה שסועה במלחמת אזרחים, גם אם החברה עצמה אינה מעוניינת בכך. כישלון הניסיון הזה השפיע רבות על ההבנה כי לא ניתן לכפות שלטון מבחוץ על חברה שיש לה דינמיקה פנימית אחרת, והלקחים מהמלחמה בלבנון נשזרו מאוחר יותר בדיון על תהליך אוסלו.
במסגרת תהליך אוסלו, ישראל אימצה את הרעיון שניתן יהיה למנות את אש"ף, שהנהגתו שהתה בגלות בתוניס, להנהיג את המדינה הפלסטינית העתידית בגדה המערבית ובעזה. ההנחה הייתה שהנהגת אש"ף תוכל לייצג את העם הפלסטיני כולו, להשכין שלום ולהקים שלטון יציב. עם זאת, בדומה לניסיון בלבנון, תכנית זו ניסתה לבנות שלטון שלא בהכרח זכה לתמיכה רחבה מבית. כמו בלבנון, שם הניסיון למנות הנהגה נוצרית נכשל אל מול כוחות פנימיים כמו חזבאללה והעדה השיעית, כך גם בעזה הובילה ההתנתקות (שבוצעה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון, בדומה לתכנית אורנים) לעליית תנועת החמאס בבחירות, מה שדחק את אש"ף מהשלטון והוביל את החמאס לרצוח את מנהיגיו ברצועה.
התפיסה שהמדינה יכולה למנות שלטון "נוח" תוך עיגון בריתות פוליטיות עם כוח חיצוני, הוכחה כלקויה בשני המקרים – גם בלבנון וגם ברשות הפלסטינית. בשני המקרים, הקבוצות הפנימיות המובילות (חזבאללה בלבנון וחמאס בעזה) התנגדו לשלטון שהוכתב מבחוץ, מה שהוביל בסופו של דבר לאובדן השליטה הישראלית ולקריסת השלטון הנבחר. בשני המקרים, התפיסה הישראלית פגשה במציאות מורכבת יותר, שבה לא ניתן לכפות שלטון על חברה מבפנים על ידי כוח חיצוני, ללא תמיכה רחבה מהאוכלוסייה המקומית.
כך, החוויות הכואבות בלבנון ובעזה הפכו לדוגמה חיה לכך שפתרונות המבוססים על מינוי שלטון מבחוץ על חברה מפולגת עשויים להיכשל, והשפיעו על המחשבה הישראלית בכל הקשור להתמודדות עם סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הכישלון ביישום תהליך אוסלו ביהודה ושומרון ובעזה, וההבנה שלא ניתן לכפות שלטון חיצוני, גרמו לישראל להתמודד מחדש עם השאלות לגבי לגיטימציה של ההנהגות הפלסטיניות והדרך להשכנת שלום בר-קיימא.
לקריאה נוספת
- שמעון גולן, שלג בלבנון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, מודן הוצאה לאור, 2017
- זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984
קישורים חיצוניים
- דן נאור, אורנים בארזים, ביקורת ספרים באתר אוניברסיטת אריאל בשומרון, 22 באפריל 2018
- אור הלר, תוכנית מבצע של"ג נחשפת: "לפגוע במחבלים, לחבור לנוצרים, להשמיד את הצבא הסורי בלבנון", באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 11 ביוני 2015
- אמיר אורן, הדו"ח שצה"ל העדיף לגנוז: ההונאה של שרון, בגין ורפול במלחמת לבנון, באתר הארץ, 4 במאי 2014
- ראובן ארליך, הדרך למלחמת לבנון הראשונה באתר המרכז למורשת המודיעין, 80 ביולי 2012
- ישראל בן-דור, משכתבים את ההיסטוריה, מערכות 445, 2012
- שמואל המאירי, איך הגענו לשם, באתר nrg, 18 באפריל 2002
- יצחק דנון, ביהמ"ש: "הוכח שבגין והממשלה נתנו לשרון מנדט למבצע מוגבל בלבד", באתר גלובס, 5 בנובמבר 1997
- אביעזר יערי, התהליכים שהובילו למלחמת שלום הגליל, באתר המרכז למורשת המודיעין, מאי 2012
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, כאן, וכאן, ואת התורמים לכתיבה כאן, כאן וכאן.
