הפלישה של מוסוליני לאתיופיה בסתיו 1935, והתפתחות האנטישמיות הן באיטליה הפשיסטית והן בגרמניה הנאצית, הובילו להופעת מספר תוכניות להתיישבות המונית של יהודים באתיופיה שנכבשה על ידי איטליה ובחלקים אחרים של האימפריה הקולוניאלית הפשיסטית, הידועות בשם הכולל "תכנית אתיופיה". הרעיון, אשר נראה כהזדמנות לפתרון בעיית הפליטים היהודים, נתקל בהתנגדות של הקונגרס היהודי העולמי ושל הקהילה היהודית האיטלקית. למרות זאת, ההצעה הפכה לנושא לדיונים ותכניות, אשר השפעתם נמשכה גם לאחר שהעולם נכנס למלחמת העולם השנייה. למעשה, התכנית הייתה חלק ממהלך יותר גדול של האיטלקים שרצו לכבוש את הלבנט, תימן, ניגריה ואת כל מזרח אפריקה, וניסיון לצייר את מוסוליני כ"מגן האיסלאם".
רקע
אחת התוצאות הראשונות של הפלישה הפשיסטית לאתיופיה הייתה יצירת עניין משמעותי בקרב היהודים הפלאשים (הידועים כיום כביתא ישראל) מצד מספר יהודים איטלקים. קהילה יהודית יוצאת דופן זו מההרים של אתיופיה הנוצרית זכתה לתשומת לב נרחבת בתקשורת האיטלקית. כך, למשל, כתב העת האיטלקי "לה נוסטרה בנדיירה" פרסם ב-15 באפריל 1936 מאמר תחת הכותרת "עם כיבוש גונדר עומדת בפני היהודים האיטלקים בעיית הפלאשים," בעוד השבועון היהודי האיטלקי "ישראל" ממילאנו, שהיה עדיין בעל השפעה מסוימת, פרסם מאמר אינפורמטיבי על הפלאשים מאת החוקר היהודי קרלו אלברטו ויטרבו בגיליונותיו מה-7 וה-14 במאי.
בתחילת יוני 1936, ארגון יהודי איטלקי, האוניון דלה קומוניטה, יצר קשר עם שר המושבות האיטלקי, אלסנדרו לסונה, שהסכים כי הארגון יוכל לדאוג לרווחת הפלאשים ולהקים סניפים באדיס אבבה ובדירה דאווה. ויטרבו, יועץ של הארגון, ואומברטו סקאזוקיו, חבר נוסף בארגון אשר התגורר אז באסמרה, הופקדו לחקור את מצבם של הפלאשים בשטח. ויטרבו עזב את איטליה לכיוון מזרח אפריקה בסוף יולי, וב-22 באוגוסט נפגש עם המשנה למלך האיטלקי, מרשל גרציאני, שהתיר את הכרת הסניף באדיס אבבה בצו רשמי ב-19 בספטמבר, אולם הרעיון להקים סניף נוסף בדירה דאווה נזנח.
קהילות היהודים שעליהן דובר היו קטנות למדי, כאשר דווח כי באדיס אבבה התגוררו 54 פלאשים, 61 יהודים תימנים, 25 יהודים איטלקים, ו-38 יהודים ממדינות אירופאיות אחרות. ויטרבו מונה לאחר מכן לנציב קהילת היהודים באדיס אבבה, והיה אחראי גם על היהודים בג'יבוטי, שבפרוטקטורט סומליה הצרפתי. הוא ביקר מאוחר יותר בקהילות פלאשים בצפון אתיופיה, ולקח עמו את החוקר האתיופי הנודע, פרופסור תאמרת עמנואל, שהיה מנהל בית הספר הפלאשי שהוקם באדיס אבבה לפני המלחמה.
העלת רעיון תכנית אתיופיה
בעוד שארגונים יהודיים איטלקיים פעלו בעיקר בתחומים חברתיים ותרבותיים, החלה המדינה הפשיסטית לשלוח גישושים לקהילות יהודיות זרות לצורך שיתוף פעולה אפשרי בתחום ההתיישבות באתיופיה הכבושה. כבר ב-14 במאי 1936, תשעה ימים בלבד לאחר הכיבוש האיטלקי של אדיס אבבה, העלה רוברט אאור, יהודי שהיה מנהל הסניף האוסטרי של סוכנות הביטוח האיטלקית המולאמת למחצה, את הנושא בווינה בפני אחד מהנציגים הציונים במפגשו, ד"ר א"מ צווייג. צווייג ציין כי הקשיב לטיעוניו של אאור מבלי להביע תמיכה, וענה כי משמעת קואליציונית ציונית לא תאפשר לאף אחד מחברי התנועה להשתתף במשלחת המוצעת מבלי אישור מלמעלה (שסיכוייו להגיע קלושים). חשיבות יוזמתו של אאור התבררה אף יותר כאשר העיתונאי האוסטרי ברגר, שהיה קשור לשגרירות האיטלקית בווינה, הודיע לצווייג כי מוסוליני מוכן לאפשר ל-100,000 יהודים להגר לאתיופיה מדי שנה במשך שלוש שנים. ברגר הוסיף כי הצעה זו תבטיח שאמריקה תימנע מהטלת סנקציות על איטליה, והבהיר כי בדומה לדבריו של אאור, מוסוליני לא יאפשר "מדינה בתוך מדינה", אך יהיה מוכן להעניק אוטונומיה מקומית רחבה ליהודים. ההצעות הללו זכו לתפוצה רחבה באוסטריה, וצווייג מדווח כי הרעיון להתיישבות יהודית באתיופיה נדון במשך כמה שבועות בחוגים יהודיים בווינה. עם זאת, משה שרתוק וחיים ויצמן, שהיו מעוניינים בהתיישבות יהודית אך ורק בארץ ישראל, ולא הוקסמו מהפשיזם, בחרו שלא לענות להצעותיו של צווייג.
כמה שבועות לאחר מכן, בקהיר, ניגש קפטן דודונה, מנהל סוכנות הטלגרף האיטלקית במצרים, לאחד מעובדי סוכנות הטלגרף המצרית, שהיו לו קשרים בקהילה היהודית המקומית. אותו עובד דיווח לשרתוק ב-10 ביוני כי האיטלקים מציעים ליישב 500,000 יהודים במחוז גוג'ם שבאתיופיה. דודונה הדגיש כי ההצעה נועדה לצאת מטעם הקהילה היהודית במצרים, במטרה לזכות בתמיכתם של יהודי אמריקה. האיטלקי אף הוסיף כי אם היהודים ישתפו פעולה, איטליה תשקול מחדש את עמדתה כלפי הדרישה הציונית לבית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
ההצעות הללו נדחו על ידי הקהילה היהודית במצרים, שראתה בהן הרפתקה מסוכנת, והצביעה על שלושה מניעים עיקריים מאחורי היוזמה האיטלקית:
- הצבת חלופה לציונות והשתלטות על עתיד העם היהודי.
- מציאת מקור מימון להתיישבות האיטלקית באתיופיה, באמצעות כספים יהודיים.
- יצירת קשיים חדשים עבור בריטניה.
למרות ההתנגדות מצד היהודים, התוכנית להתיישבות יהודית באתיופיה לא נעלמה. באמצע 1938, בעקבות גלי רדיפות גוברים באירופה, עלה הרעיון מחדש וקיבל פרסום בעיתונות הפשיסטית. עיתון אמריקני דיווח כי יהודים בבסרביה ביקשו לעבור לאתיופיה. באותו חודש, משרד החוץ האיטלקי פרסם מאמר שטען כי הפתרון לבעיה היהודית העולמית אינו נמצא בפלשתינה, אלא ביצירת מדינה יהודית במקום אחר, כאשר אתיופיה נראתה כאפשרות ריאלית.
מאמר זה עורר עניין רב במעגלים דיפלומטיים, במיוחד לקראת שיחות בין איטליה לבריטניה בנוגע להכרה הבריטית בכיבוש האיטלקי של אתיופיה. עיתון יהודי בלונדון התריע בפני קוראיו כי יש שמועות שהרעיון עלול "להיות מעורב" במשא ומתן בין שתי המדינות, תוך חשש כי ההתיישבות היהודית באתיופיה תהווה אלטרנטיבה לארץ ישראל. במאמר נוסף שפורסם באותו גיליון, הכתב הדיפלומטי של העיתון הדגיש את הצורך להתנגד להצעות להתיישבות יהודית באתיופיה. הוא קרא לכל הציונים "להיזהר מאפשרויות מסוימות, שככל שהן נראות מרוחקות, ייתכן שהן יעלו במהלך השיחות האנגלו-איטלקיות." הוא התייחס להצעה האיטלקית, לפיה מוסוליני יהיה מוכן להציע ליהודים מהגרים מאירופה המרכזית והמזרחית מקלט בשטחים האתיופים הכבושים. הכתב זיהה מטרה כפולה מאחורי מהלך זה: מוסוליני חיפש למצוא חן בעיני העולם הערבי באמצעות הצעת אלטרנטיבה למדינה יהודית בארץ ישראל מחוץ לתחומי מדינות ערב, וגם שאף להסיט הון יהודי אמריקאי ואנגלי לפיתוח אתיופיה, במטרה להימנע מהשקעה איטלקית ישירה שתגרום להרעת המצב הכלכלי. הכתב הזהיר כי עתיד הציונות אינו יכול להיות מוסט לצורך מזימות דיפלומטיות או תעלולים כלכליים, והביע אמון כי ממשלת בריטניה לא תתפתה להצעות אלה, במיוחד לאור התחייבויותיה הבינלאומיות ליהודים ולחבר הלאומים.
הכחשת הדיווחים ושינויים בה
בעוד שהעיתונות דנה ביתרונות וחסרונות ההתיישבות היהודית באתיופיה, נראה שמוסוליני החל להסס לגבי היוזמה, מתוך רצון שהיתרונות הכלכליים הפוטנציאלים יגיעו רק לאיטלקים אתנים. בסוף אותו חודש, משרד התעמולה האיטלקי הכחיש רשמית את הדיווחים על כך שאיטליה מציעה ליהודים אפשרות להתיישבות באתיופיה. עיתון פשיסטי איטלקי אף ציין כי "נאיבי להאמין שאיטליה תוותר על חקר אפשרויות ההתיישבות בסומליה ובאריתריאה לטובת היהודים".
התפתחות זו התקבלה בברכה בחוגים הציוניים. העיתון היהודי-איטלקי "ישראל" ציין כי ההצהרה הממשלתית צריכה להתקבל בסיפוק, מכיוון שהעם היהודי רואה בארץ ישראל את ביתו הלאומי היחיד, והכריז כי יש להם "כמיהה רוחנית" לשוב לשם. גם ה"כרוניקל היהודי" בלונדון, שעמדתו הייתה אנטי-פשיסטית, שמח לראות את כישלון תכנית אתיופיה, וציין כי "היהודים אינם מוכנים להחליף את פלשתינה באתיופיה".
למרות זאת, מוסוליני לא ויתר על הרעיון להגירת יהודים למזרח אפריקה האיטלקית, אלא חשב על שליחת היהודים לאזורים פחות נחשבים כמו סומליה. הוא אף הציע להפוך את מאוריטניה לאוטונומיה יהודית, וציין בציניות ש"הכרישים שם יוכלו לאכול את היהודים."
ההתעניינות ברעיונות אלה גברה בחוגים פשיסטיים בהמשך השנה, בעיקר בעקבות גל של אנטישמיות. הרוזן צ'יאנו, שר החוץ האיטלקי, דיווח כי: "באשר למושבת הריכוז היהודית, הדוצ'ה מדבר כעת לא על מאוריטניה, אלא על ג'ובאלנד [מחוז בסומליה], אשר מציע תנאים טובים יותר לחיים ולעבודה". דיווח בעיתון "ניו יורק טיימס" ציין כי איטליה שוקלת להפוך את אתיופיה למקלט ליהודים איטלקים, ואולי בעתיד גם ליהודים ממדינות אחרות. דווח כי השלטונות האיטלקיים לא יעמדו בדרכו של יהודי מאיטליה שירצה להתיישב באתיופיה, וייתכן כי גם יהודים ממדינות אחרות יורשו להתיישב שם תחת תנאים מסוימים.
הדיונים הדיפלומטיים לגבי יישוב יהודים באתיופיה לא עוררו עניין נרחב בציבור היהודי באיטליה, אך המשיכו להעסיק גורמים שונים. ב-21 בספטמבר, אישה בשם אליס סימון, אלמנה רומאית-קתולית ממוצא יהודי מגרמניה, כתבה לקונסוליה הגרמנית ברומא ושאלה אם שני בניה יוכלו לעבוד במזרח אפריקה האיטלקית, לאחר שנפגעו מהחוקים הגזעיים החדשים באיטליה. פנייה זו נותרה ללא מענה, אך היא העידה על תחושת הדחיפות שהחוקים האנטישמיים יצרו בקרב היהודים.
מספר שבועות לאחר מכן, ב-6 באוקטובר, המועצה הפשיסטית העליונה באיטליה העבירה החלטה שהדגישה את ההכרח של "הגירה מבוקרת" של יהודים אירופאים לאתיופיה. עם זאת, ההחלטה הוסיפה בצורה מכוונת כי היכולת ליישם את התוכנית תלויה ביחסה של היהדות כלפי איטליה הפשיסטית. החלטה זו עוררה תגובות דיפלומטיות רבות. לדוגמה, פרנק ואן חילדמסטר, פעיל זכויות אדם הולנדי שעמד בראש ארגון לסיוע למהגרים בווינה, שלח את מזכירו יוסף פון גלוואגני לרומא לבדוק אם ליהודים גרמנים יינתנו אישורי כניסה לאימפריה האיטלקית בתנאים דומים לאלו של יהודים איטלקים. עם זאת, לא התקבלה תשובה חד-משמעית מהרשויות האיטלקיות. באוקטובר, השגרירות היהודית ברומא ביצעה בירורים בנוגע לפרויקט ההתיישבות היהודית באתיופיה, אך דיווחה ב-14 בנובמבר כי אף שהתקבלה החלטה לאפשר הגירת יהודים, עדיין לא הוחלט על דרך פעולה מפורטת, וכנראה יעבור זמן מה לפני שיתקבלו הנחיות מעשיות. הדיווחים על כך שעדיין לא התחילו בצעדים ליישום התוכנית הבהירו כי מדובר בנושא שנמצא רק בשלבי גיבוש ראשוניים, למרות שהחלטות מסוימות כבר התקבלו.
היחס הבינלאומי לתכנית
ב-19 בנובמבר דיווח שגריר בריטניה ברומא, הלורד פרת', כי נושא ההתיישבות היהודית באתיופיה הועלה בפני השגרירות על ידי קרל וולטר, אנגלי שחי שנים רבות באיטליה. לפי פרת', וולטר ציין שבשיחותיו עם גורמים שונים באיטליה, נמסר לו כי מוסוליני רציני בכוונתו למצוא פתרון לשאלת היהודים על ידי יישובם באתיופיה, ושהם מצפים מבריטניה להגיב להצעה זו ושלמרות זאת, הפרויקט לא זכה לתמיכה רבה בקרב יהודים באיטליה, שכן רבים ראו בהצעה ניסיון לנצל את ההון היהודי לטובת פיתוח אתיופיה, מבלי להציע תמורה משמעותית. השגריר פרת' חזר לנושא כמה ימים לאחר מכן, ב-23 בנובמבר, כשהעביר דיווח נוסף למשרד החוץ הבריטי, שבו ציין כי מזכיר העיתונות שלו, סר ויליאם מק'לור, שמע ממקור אמין כי הרעיון ליישב יהודים באתיופיה לא היה בלוף או מלכודת, אלא דיון רציני שהתקיים באיטליה. מק'לור אף טען כי על פי המקורות שלו, הועלתה הצעה לפנות לארגון הטריטוריאלי היהודי עם הצעה רשמית. עם זאת, נמסר כי צ'יאנו התנגד לרעיון מחשש שיגרום למתיחות עם גרמניה הנאצית.
בתגובה לדיווחים אלו, פקידי משרד החוץ הבריטי היו מסויגים מהרעיון. פ. ד. וו. בראון, מזכיר במשרד, ציין כי לא ברור מדוע בריטניה לבדה צריכה להגיב להצעה האיטלקית. א. נ. נובל, מזכיר נוסף, הוסיף והביע ספקות לגבי כנות הכוונות האיטלקיות:
"איטליה לא תתחיל ביישוב יהודים באתיופיה לפני שיישבה את אנשיה שלה, וזה עלול לסבך אותה עם נתיניה המוסלמים באתיופיה ובמקומות אחרים".
נובל גם הדגיש כי אין כל ערובה לכך שהאיטלקים לא יגרשו את היהודים מאתיופיה לאחר שינצלו את הונם לפיתוח המקום, והזהיר מפני כל צעד שעלול להכניס את היהודים למצב פגיע תחת שלטון פשיסטי. טיעוניו של נובל התקבלו גם על ידי משרד החוץ הבריטי, ואכן המזכיר הקבוע של המשרד, אלק קדוגן, חזר על רוב טיעוניו של נובל כמעט מילה במילה. ב-29 בדצמבר כתב קדוגן לפרת', שגריר בריטניה ברומא, ש"אנו נדרשים לקבל מידע מדויק הרבה יותר לגבי כוונות ממשלת איטליה בטרם נוכל להתקדם בנושא". הוא סיכם בכך ש"אין ספק שכל תוכנית שעשויה לעזור ליהודים ראויה לשקילה, אך יש לגשת בזהירות לרעיון שהציג חברו של מק'לור. אולי יהיה אפשרי שהנושא יועלה במהלך ביקורו של ראש הממשלה ברומא, אך אנו נוטים לחשוב שיהיה עדיף לאפשר לאיטלקים לעשות את הצעד הראשון". פרת' קיבל את גזר הדין הזה, והשיב לקדוגן ב-4 בינואר 1939: "בנסיבות הנוכחיות אין לי מה להוסיף מלבד שאני מסכים למסקנותיך".
השגרירות הגרמנית ברומא הגיעה למסקנה דומה שבועות ספורים לפני כן, שכן בדו"ח מ-29 בנובמבר 1938 דווח כי בירורים נוספים מצד הרשויות האיטלקיות הבהירו שנושא ההתיישבות היהודית "עדיין בשלביו המוקדמים, ולא ניתן לחזות מתי ובאיזו צורה תתממש ההחלטה בפועל".
עם זאת, בשלב זה ננקטו צעדים מצד הממשל הקולוניאלי האיטלקי כדי לחקור את האפשרויות להתיישבות יהודית באתיופיה. בנובמבר 1938, הורה דוכס אאוסטה, שהיה המשנה למלך אתיופיה, לאחד מאנשיו, קולונל ג'וזפה אדמי, למצוא אזור מתאים שיוכל להכיל 1,400 משפחות יהודיות, מספר שהיה עשוי להכפיל את עצמו בעתיד ולהמשיך לגדול. "האזור", כפי שהסביר אדמי ביומנו, "היה צריך להיות הטוב ביותר מבחינת בריאות: ללא מלריה, ללא זבוב הטסה, בעל אקלים ממוזג, מקורות מים בשפע, ואדמות פוריות לחקלאות ולניצול תעשייתי. לא על ציר תנועה ראשי, ומאוכלס באוכלוסייה שקטה, רצוי פגאנית, עם מינימום של כנסיות קופטיות ומסגדים, כדי להימנע מחיכוכים דתיים".
הדוכס הבהיר לאדמי שהסקר התבקש על ידי מוסוליני בעקבות הסכם עם ממשלת בריטניה, ושמועדף שהמתיישבים יהיו פליטים שגורשו מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה בשל רדיפות הנאצים. הוא גם הדגיש כי עדיף שהפליטים יתיישבו במזרח אפריקה האיטלקית ולא בפלשתינה, כדי למנוע חיכוכים עם האוכלוסייה הערבית שם. הדוכס סיים את דבריו בחיוך, ואמר לאדמי שהוא מצפה לדיווח שלו על כך שמצא "גן עדן קטן".
שני ימים לאחר מכן יצא אדמי דרומה לאזור בורנה, שם בחר אזור באארסוק, כ-100 קילומטרים מהגבול עם קניה, שנראה לו מתאים בשל הקשר שלו לדרכי התקשורת, הגבול ומרכזים עירוניים עיקריים, כמו גם בשל האקלים, הקרקע, ו"הסביבה האנושית". האזור היה בשטח של כ-8,000 קילומטרים רבועים, כמעט מחצית מגודלה של פלשתינה, ונמצא בגובה של כ-1,200 מטרים מעל פני הים, במי נהר דווה-פארמה. אדמי הגיש את הדו"ח לדוכס אאוסטה ב-5 בדצמבר 1938, והאחרון שלח אותו מיד לדוצ'ה, מוסוליני.
הרעיון של יישוב יהודים אירופאים באתיופיה נדון באופן נרחב, אך כאמור, הוא לא משך תשומת לב רבה בקרב יהודי איטליה, ובוודאי לא בקרב החוגים הציוניים. במאמר סאטירי שפורסם בדצמבר בעיתון היהודי הניו-יורקי "קול הפועלים", כתב ס. אטלסון בכותרת "טוב להיות יתום" כי "אומות חזקות, שנהנות מריבונות וחופש, יכולות להסתמך רק על ארצותיהן שלהן. אך לפליטים היהודים יש מבחר של ארצות לבחור מהן. מי שמעדיף את החום הלח של הג'ונגלים של גויאנה, מוזמן. מי שטעמו נמשך לזבוב הטסה וברכות נוספות של מזרח אפריקה, הם עומדים לרשותו. אכן, טוב להיות פליט".
באנקדוטה מעניינת, אחד התומכים הבולטים בתוכנית ליישוב פליטים יהודים באתיופיה היה לא אחר מנשיא ארצות הברית, פרנקלין ד. רוזוולט, שביקש להסיט את זרם ההגירה היהודית מארצו. לפי ברנרד ברוך, עוזרו היהודי של רוזוולט, הנשיא רצה להקים "מקדש באפריקה, במימון פרטי, שייפתח לכל הפליטים". ברוך ציין שבאחת הפעמים רוזוולט אף שרטט מפה של אפריקה על פתק, והצביע על האזורים בעלי אקלים ממוזג ודל אוכלוסייה, שבהם אפשר היה ליישם את התוכנית. ב-7 בדצמבר 1938, כתב רוזוולט מכתב מלא שבחים לדיקטטור הפשיסטי בניטו מוסוליני, שבו התייחס לתפקידו של מוסוליני כ"עושה שלום" בכנס מינכן באותה שנה, תפקיד שהנשיא ציין "הוכר בכל העולם כתרומה היסטורית למען השלום". רוזוולט ציין במכתבו את "הצורך במציאת בתים חדשים להמונים שנמנעה מהם האפשרות לחיות בארצות מוצאם" וצירף תזכיר שאישר את רעיון יישוב היהודים בדרום אתיופיה ובצפון המושבה הבריטית של קניה. בתזכיר נכתב:
"אם ראש הממשלה יראה ערך בתוכנית זו, וירצה לאמץ אותה ולהניע מדינות נוספות המחזיקות בחלקים מהמישור הזה לפעול באותו אופן, נשיא ארצות הברית יהיה מוכן להעניק לתוכנית זו את התמיכה הציבורית שלו כחלק מתוכנית כללית".
שגריר ארצות הברית ברומא, ויליאם פיליפס, הגיש את המכתב למוסוליני ב-3 בינואר 1939, וקרא את המסמך לאט. לפי דיווחיו של פיליפס, מוסוליני הגיב מיד ואמר שההצעה אינה מעשית, מכיוון שהאזור המדובר באתיופיה מאוכלס באנשים שאינם מסבירי פנים כלפי היהודים. מוסוליני הוסיף שהציע בעבר אזור טוב יותר מצפון מזרח לאדיס אבבה, אך הצעתו נדחתה על ידי היהודים עצמם. פיליפס ציין שהוא התרשם שהדיקטטור היה מנוכר ליהודים, אך הוא ציין שהדוצ'ה "הביע את הדעה שהיהודים צריכים שיהיה להם מדינה משלהם שאינה חייבת להיות גדולה או חשובה במיוחד, אך לפחות טריטוריה שבה יכולה להיות בירה יהודית וממשלה… הוא הודה שיידרש למצוא מקום מתאים על פני הגלובוס למדינה יהודית אמיתית, אך הוא נראה משוכנע שזה הפתרון היחיד לבעיה".
באיטליה, הרשויות הפשיסטיות החלו לפרסם את תכנית ההתיישבות, והחלו להופיע בעיתונות דיווחים חיוביים. כך למשל, כתב רומא של ה-Evening Standard דיווח ב-9 בינואר כי מאחר ש"איטליה לא יכולה לקוות לפתח את אביסיניה [חבש] כפי שהיא רוצה במשך שנים רבות," היא "תרצה שמישהו ישתתף בעבודת החלוצים איתה, והיא רואה ביהודים כאלו שיכולים להיות מוכנים ביותר לסייע". לעומת זאת, העיתון Le Temps דיווח ב-13 בינואר כי הפגישה בין השגריר פיליפס למוסוליני לא הלכה כפי שציפו, משום שהדוצ'ה ככל הנראה חשש ש"הגירה יהודית לאתיופיה עלולה לגרום לסכנות מסוימות לעתיד האימפריה". על אף זאת, מוסוליני התעניין בתכנית כיוון שהיא אפשרה לו להמשיך להציג את עצמו כדמות מדינית בינלאומית וכמגשר, כפי שעשה מספר חודשים קודם לכן בוועידת מינכן. בפגישה עם צ'מברלין ב-11 בינואר, אמר מוסוליני שהבעיה היהודית היא בעיה כללית, ולא רק מקומית, ושבעתיד היא עשויה להיווצר גם במדינות אחרות כמו בריטניה. הפתרון הטוב ביותר, לדבריו, יהיה הקמת מדינה יהודית עצמאית, שבה כל היהודים יוכלו למצוא ייצוג רשמי גם אם לא יגורו בה, כמו עמים אחרים שיש להם מדינה.
בפגישה זו, מוסוליני לא העלה את רעיון ההתיישבות באתיופיה באופן ישיר, אלא דיבר בצורה כללית יותר על מציאת שטח למדינה יהודית, והציע לבחון שטחים במדינות גדולות כמו ארצות הברית, ברית המועצות או ברזיל. משה פנה לשגריר פיליפס ואמר שהגרמנים, המנסים לפתור את "הבעיה היהודית" בצורה טוטליטרית, יהיו מוכנים לעשות ויתור כלשהו על מנת להוציא את היהודים מגרמניה, אך לא ניתן "לדרוש מהעם הגרמני לסבול יותר מדי".
הקץ על תכנית אתיופיה
ב-11 בינואר, נציגי הוועדה לסיוע ליהודים באיטליה פנו לשגרירות האמריקאית ברומא והבהירו כי אם אמנם תכנית כזו אכן קיימת, הם מבקשים להבהיר שהקהילה היהודית לא תהיה מוכנה להתיישב תחת המשטר הפשיסטי, באתיופיה או בכל מקום אחר. הדיונים סביב תכנית ההתיישבות היהודית באתיופיה נמשכו עוד כמה חודשים, אך פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 סיים למעשה את היוזמה. ב-30 באוקטובר, ראש משטרת הביטחון הגרמנית כתב למשרד החוץ הגרמני, והודיע להם כי "ארגון גילדמייסטר" ו-"משרד הנסיעות ההנסיאטי" התבקשו להשהות זמנית את מאמציהם בנוגע להגירת יהודים לאתיופיה. הוא ביקש ממשרד החוץ לעדכן אותו אם בצד האיטלקי יתגבשו רעיונות כלשהם בעניין זה.
עוזרו היהודי של גילדמייסטר, פואנברג, שהיה אולי התומך האחרון בתכנית, העביר את משרדו מווינה לרומא. שם הוא פרסם מסמך הכולל את סמלי הצלב והמגן דוד, שנכתב בגרמנית, איטלקית ואנגלית. במסמך זה טען פואנברג כי הארגון שלו, אשר לדבריו כבר סייע בהגירת 30,000 יהודים מגרמניה, מאמין כי "העבודה הפשוטה של סיוע לעזיבתם אינה מספקת, ויש לספק למהגרים בית קבוע ועבודה מועילה". הוא הוסיף כי יש להקים התיישבות בקנה מידה רחב עבור "לא-אריים המתאימים לעבודה זו ויש להם את הרצון הטוב הדרוש". במסמך ציין כי ועדת גילדמייסטר פנתה לממשלת איטליה בבקשה לקבלת קרקע באתיופיה, והממשלה הסכימה לערוך חקירה מקדימה, אך המלחמה פרצה והעיכבה את התכנית. עם זאת, פואנברג הכריז שהוועדה תמשיך במחקריה הקודמים גם תוך כדי המלחמה. הוא כתב:
"מאחר ואנו משוכנעים שאחרי המלחמה יהודים רבים ייאלצו לעזוב את ארצותיהם או ירצו להגר, החלטנו למלא את החובה שהטלנו על עצמנו: הכנת קולוניה יהודית גדולה".
הוא טען שהבעיה היהודית תעלה מחדש בדיוני השלום לאחר המלחמה, וצריך להציע פתרון משביע רצון לכל הצדדים. "הבעיה היהודית דורשת פתרון, ואין ספק שבשיחות השלום הבאות היא תמצא פתרון כזה או אחר". בסוף המסמך, פואנברג הדגיש את הדחיפות שבפעולה, בהתחשב ב"פליטים הרעבים והנודדים בעולם ובמיוחד בלא-אריים שנידונו למות ברעב בגרמניה". השטח המוצע, "טריטוריית הרר", תואר על ידי פואנברג כמתאים במיוחד לחקלאות והגירה המונית. הוא ציין כי "לשטח יהיו שווקים מוכנים למוצריו החקלאיים ולאחר מכן גם למוצריו התעשייתיים באפריקה הפנימית, במדינות ערב ובחלקים מהודו". פואנברג המשיך והצביע על ההיבטים הפוליטיים של הצעתו, והעריך כי השטח המוצע להתיישבות שייך חלקית לבריטניה וחלקית לאימפריה האיטלקית. הוא ציין כי הבריטים הציעו להעביר חלק מסמולילנד הבריטית לאתיופיה בשנת 1935 בניסיון להגיע להסדר עם איטליה, ולכן "לא בלתי אפשרי שהממשלה הבריטית תהיה מוכנה להעביר חלק גדול יותר מסומלילנד יחד עם נמל ברברה למדינת היהודים האתיופית שאנחנו מתכננים". לגבי אתיופיה עצמה, ציין פואנברג:
"בית הקיסר של אתיופיה טוען את מוצאו מהמלך דוד היהודי, והקיסר נושא את התואר 'אריה יהודה'. לא ייתכן שזה לא יכלול גם חובת עזרה רבה ל'אחיו למחצה' באירופה ולקבלם בתנאים ראויים למאה ה-20. היהודים מצידם לא צריכים להתנגד להכיר ב'שלטון העל' של הקיסר עם ערבויות מבריטניה וארצות הברית… מי ייתן ואריה יהודה יוכיח שהוא משלב את אומץ דוד, חכמת שלמה, והשיקול דעת של מלכת שבא".
הקונגרס היהודי העולמי גינה את תכנית פואנברג כ"מלכודת עכברים", אך זה לא מנע מיהודי פליט בארצות הברית, ארווין קראפט, להקים ארגון בשם המרשים "הועדה להקמת פרובינציה יהודית אוטונומית בהרר".
שנה לאחר שחרור אתיופיה, אף שהקמת מדינת ישראל הייתה עדיין רחוקה בשבע שנים, רעיונות אלו, שנולדו במקור מהכיבוש האיטלקי של האימפריה האפריקאית העצמאית האחרונה, היו כמובן חלום באספמיה. ב-18 בדצמבר 1943, קראפט המלא תקווה, כתב להווארד ק. טראברס ממחלקת המדינה:
"כשזכיתי לפגוש אותך בשבוע שעבר, אמרתי לך שנציג את הצהרתנו לממשלת אתיופיה, ונתתי לך עותק ממנה. אנו מרגישים עתה שההצהרה צריכה להיות מקיפה יותר מהמתוכנן במקור. עורך דין עם ניסיון בינלאומי שכבר ניהל משא ומתן עם הקיסר האתיופי התעניין בתכנית שלנו ומסייע לנו בניסוח ההצהרה. לכן זה ייקח קצת יותר זמן מהמתוכנן, אך אני מקווה לשלוח לך עותק בקרוב". אך למרות מאמציו, התכנית עלתה בתוהו, וכך עלה הקץ על הרעיון.
סיכום
תוכנית ההתיישבות היהודית באתיופיה, אשר נרקמה בשנות ה-30 של המאה ה-20, הייתה ניסיון לשלב את פתרון בעיית הפליטים היהודים עם הרחבת האימפריה האיטלקית. אם התוכנית הייתה יוצאת לפועל, ייתכן שהיה ניתן להציל מאות אלפי יהודים מהרדיפות וההשמדה. חלק מהתומכים בתוכנית בתוך הממשל הפאשיסטי היו יהודים איטלקיים-לאומניים, אשר קידמו את התוכנית מתוך מטרה לחפש פתרונות לבעיה היהודית, והאמינו שהם יוכלו לשתף פעולה עם התנועה הטריטוריאליסטית.
מוסוליני, בתור חלק מהתוכנית הפוליטית שלו, שקל להעביר את ירושלים לשליטת בית סבויה, מה שהיה שהצריך ממנו לערער על הציונות. ניסיון זה היה חלק מהאסטרטגיה הרחבה של הנאצים ומדינות הציר להפעיל לחץ על הבריטים ולכבוש את ארץ ישראל, והעובדה שהאיטלקים אף סיפקו כסף ונשק לערבים המורדים במהלך המרד הערבי הגדול של 1936-1939. מעשים אלו שיקפו את השאיפות הרחבות והמורכבות של מוסוליני בתחום הפוליטי והגיאופוליטי, ואת שיתוף הפעולה בין איטליה, הנאצים וערביי ארץ ישראל בתחום זה.
לקריאה נוספת
- Jewish Settlement in Ethiopia, פרינטד מאטר, ריצ'רד פנקהרסט, 3 באוקטובר 2014.
- Italian Involvement in the Arab Revolt in Palestine, 1936-1939, המגזין הבריטי ללימודי המזרח התיכון, ניר אריאלי, אוגוסט 2008.
- Fascist Italy and the Middle East, 1933 – 40, ניר אריאלי, 2010.
- פלשתינה הנאצית – התוכניות להשמדת היהודים בפלשתינה, קלאוס-מיכאל מלמן ומרטין קופרס, הוצאת אניגמה ספרים, 2005.
