ההתארגנות הפוליטית של העולים מגרמניה החלה בשנות ה-30 של המאה ה-20 על רקע העלייה החמישית והשינויים הפוליטיים בגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון. קבוצה גדולה ומשמעותית של עולים מגרמניה, שהייתה בעלת רקע מקצועי, תרבותי וכלכלי חזק, הביאה עמה השקפות חדשות ואידיאלים חברתיים ופוליטיים שונים מהמקובל ביישוב היהודי בארץ ישראל באותה תקופה. עולים אלו ראו את עצמם חלק מהתנועה הציונית, אך ביקשו לקדם גישה ציונית מתונה ומאוזנת יותר, תוך שיתוף פעולה עם הבריטים והצורך להשתלב במוסדות הקיימים בארץ ישראל. עם הזמן, בלטה "עליה חדשה" כתנועת ההתארגנות המרכזית של העולים מגרמניה, אך קדמו לה שתי מפלגות ניסיוניות – קידמה ואחדות העם – אשר פעלו להשגת יעדים דומים. אותן מפלגות היו הבסיס שהקים את המרכז-שמאל הנוכחי הישראלי – מפלגות ימין כלכלי מובהקות שתומכות בהון ובורגנות, במקביל לדעות שמאל בנושאי ביטחון.
רקע היסטורי
שנות ה-30 של המאה ה-20 היוו תקופה מכרעת עבור יהודי גרמניה, אשר נאלצו להתמודד עם עליית הנאצים לשלטון ומדיניות אנטי-יהודית קשה ואלימה. מדיניות זו דגלה בעיקרון של "גרמניה נקייה מיהודים" והובילה רבים מיהודי גרמניה לעלות לארץ ישראל, במטרה להימלט מרדיפות ולהבטיח את חייהם. בתקופה זו, מדיניות הספר הלבן של ממשלת בריטניה הגבילה את העלייה היהודית לארץ ישראל, והמעפילים נדרשו להוכיח את יכולתם הכלכלית כדי לזכות ברישיון עלייה, דבר שהיווה אתגר עבור רבים. עם זאת, תהליך עלייתם של יהודי גרמניה התבצע בין היתר בזכות "הסכם העברה" בין הסוכנות היהודית לגרמניה הנאצית, שהתיר ליהודים להעלות רכוש לארץ ישראל, במתכונת מוגבלת של סחורות ומכונות. ההון שהביאו עולי גרמניה ליישוב היהודי תרם תרומה משמעותית לפיתוח כלכלת היישוב, בפרט בתחום התעשייה והמסחר, ותרם להאצת תהליך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. היהודים שעלו מגרמניה הביאו עמם לא רק ידע טכנולוגי ומקצועי מתקדם, אלא גם גישות פרוגרסיביות אזרחיות, שנטו לגישת שמרנות ביחס ליישוב ושילוב בין תנועות שונות. הם ביקשו להשתלב במסגרת היישובית, אך שאפו לשמר את ייחודם ולהביא לידי ביטוי את השקפותיהם בנושאים חברתיים, כלכליים ופוליטיים.
הגישה של עולי גרמניה כלפי הבריטים הייתה מאופיינת ביחס פרגמטי ובנכונות לשיתוף פעולה, תוך הבנה כי הבריטים מהווים גורם מפתח ביכולת להבטיח את הקיום והביסוס של היישוב היהודי בארץ ישראל. עולי גרמניה ראו בבריטים לא רק כשליט מנדטורי, אלא גם כשותף מדיני וכלכלי שאיתו אפשר לקדם אינטרסים משותפים לטובת היישוב. מבחינתם, שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי נחשב לדרך יעילה להתמודד עם אתגרי התקופה ולקדם את מטרותיהם, תוך הכרה בכך שהבריטים מסוגלים לתמוך בתשתית לפיתוח כלכלי וחברתי בארץ.
העמדה המתונה הזו קיבלה ביטוי בכך שעולי גרמניה לא תמכו בגישות של מאבק מזוין בבריטים, והעדיפו להימנע מהתנגדות ישירה ושימוש בכוח. לפי תפיסתם, המאבק נגד המדיניות הבריטית בארץ — במיוחד נגד מדיניות "הספר הלבן" שהגבילה את העלייה היהודית — צריך להתנהל בדרכים מדיניות ולא אלימות. עולי גרמניה נטו לשמור על יחסים תקינים עם הבריטים, מתוך תקווה שהקשר הפוליטי והכלכלי ביניהם יוביל להבנות שיאפשרו להם להמשיך לפתח את היישוב ולבסס את מעמדו.
בנוסף, עולי גרמניה האמינו כי השלטון הבריטי יכול לתמוך בציונות בצורה עקיפה, באמצעות תמיכה בהשקעות יהודיות בארץ והבאת הון, וכן על ידי פיתוח כלכלי שמסייע להעלות את רמת החיים ביישוב. מכיוון שרבים מהעולים מגרמניה היו בעלי מקצועות חופשיים, משכילים ויזמים, הם ראו בבריטים בני ברית חיוניים לצורך בניית תשתיות כלכליות וארגוניות שיסייעו בקליטת העלייה.
היחס לימין הציוני
עולי גרמניה הביאו עמם ארצה גישות פוליטיות וחברתיות שלא תמיד תאמו את המטרות של התנועה הציונית בארץ ישראל. בניגוד לאתוס הציוני שדגל במאבק עיקש לעצמאות יהודית בארץ, עולי גרמניה נטו לעמדה זהירה, שהשתקפה פעמים רבות ביחס מתון או משלים כלפי השלטון הבריטי. גישה זו נבעה מהרקע ממנו הגיעו – קהילה שצמחה בסביבה מערבית מתבוללת יחסית, אשר ראתה בגרמניה מולדת וביטאה גישה של שיתוף פעולה עם המערכת השלטונית המקומית, גם כאשר זו פעלה נגדה.
עקרונות כמו שיתוף פעולה עם הבריטים, התנגדות לטרור והימנעות ממאבק צבאי לעיתים נראו כהתרחקות מהשאיפות הלאומיות שהיו חלק בלתי נפרד מהמניעים המרכזיים של התנועה הציונית בארץ. התנהלות זו עוררה לא פעם חיכוכים עם זרמים אידיאולוגיים בארץ, שראו באי-מוכנות לעימותים ובקריאות להישאר תחת חסות בריטית סוג של "פייסנות" המנוגדת לרוח ההתיישבות והעצמאות.
בנוסף, התנגדותם של עולי גרמניה לשימוש בכוח, או למה שכונה על ידם כ"טרור יהודי" (קרי, פעולות המחתרות כמו האצ"ל והלח"י), הדגישה את פער הגישות. בעוד שארגונים אלו צידדו במאבק מזוין למען עצמאות מדינית, העולים מגרמניה – שהיו רגילים לפתרונות פרגמטיים ותיווך פוליטי – התקשו להתחבר לרוח ההתנגדות הכוחנית. גישות אלו הציבו אותם לעיתים קרובות באור של גורם מתון ואף "זר" בתוך היישוב, בעיקר בתקופה שבה הקריאה למדינה יהודית הלכה והתעצמה.
היחס לסוציאליסטים
עולי גרמניה בדרך כלל גילו סקפטיות ניכרת כלפי התנועות הסוציאליסטיות שצמחו בארץ ישראל, ובמיוחד כלפי מפא"י. הסיבות לסקפטיות זו נבעו מכמה גורמים עיקריים:
- הבדלים אידיאולוגיים: רבים מעולי גרמניה זיהו את עצמם עם רעיונות של ליברליזם כלכלי ודמוקרטיה פרלמנטרית, בעוד שהתנועות הסוציאליסטיות נטו להעדיף גישות קולקטיביסטיות יותר. הסוציאליזם נתפס בעיניהם לעיתים קרובות כתיאוריה מדינית שמובילה לשליטה ריכוזית ולפגיעה בחירות האישית, דבר שסתר את הערכים האישיים והחופשיים שהם חיו על פיהם בגרמניה.
- היסטוריה גרמנית: התרבות הפוליטית בגרמניה, בייחוד לפני עליית הנאצים, כללה תנועה סוציאליסטית חזקה, אך בעיני עולי גרמניה, ההשתייכות הזו לעיתים קרובות נראתה קשורה לעימותים פנימיים ולכישלונות שהובילו לתוצאה טראומטית עם עליית הנאציזם. החוויות ההיסטוריות האלו חיזקו את תחושת החשד והסקפטיות כלפי כל גישה שנחשבה לרדיקלית מדי.
- תחרות על השפעה: בין העולים מגרמניה לבין התנועות הסוציאליסטיות הייתה גם תחרות על השפעה פוליטית וייצוג ביישוב. עולי גרמניה רצו להבטיח את מקומם ואת השפעתם הפוליטית, דבר שגרם להם לראות בסוציאליסטים מתחרים על ליבם של העולים והאוכלוסייה הכללית.
- ניסיון לסולידריות עם תנועות אחרות: בעוד שהעולים מגרמניה ניסו ליצור גישה פרוגרסיבית ומרכוזית יותר במדיניותם, הסוציאליסטים, שניסו לפעול כגוש אחד, נתפסו בעיניהם כמאיימים על יכולתם ליצור קואליציות פוליטיות עם קבוצות אחרות ביישוב היהודי.
כך, למרות שמטרותיהם של עולי גרמניה היו לרוב חופפות, הם לא הסכימו לקבל את הדומיננטיות של הסוציאליסטים בחיים הפוליטיים בארץ ישראל, דבר שהוביל לעיתים למאבקים פנימיים ולהתחזקות ההבדלים בין הגישות הפוליטיות.
היחס לערבים
עולי גרמניה פיתחו עמדה ייחודית כלפי ערביי ארץ ישראל, שנבעה מהתפיסה ההיסטורית והתרבותית שהביאו איתם מגרמניה. עבור חלק ניכר מהעולים, גישה של הפרדה לאומית וטריטוריאלית הייתה הדרך להבטחת שלום יציב באזור, וזאת בעקבות הניסיון ההיסטורי באירופה – בפרט בגרמניה – שם סכסוכים אתניים ודתיים הולידו מתחים חברתיים ותנועות לאומיות נפרדות. לכן, המורשת המרכז-אירופאית שתמכה באיחוד קבוצות בעלות אתניות זהה (איחוד גרמניה ע"י ביסמארק) מצד ראשון, ובהפרדה מקבוצות אתניות אחרות מצד שני, הובילה לתמיכה בקרב עולים אלו ברעיון של חלוקה טריטוריאלית. לפי גישה זו, הקמת מדינה יהודית נפרדת לצד מדינה ערבית, כפי שהוצע בדוח ועדת פיל, נראתה כפתרון סביר ליצירת שיתוף פעולה עתידי על בסיס של דו-קיום בין שתי ישויות נפרדות ומוגדרות.
העמדה הזו שיקפה את התפיסה כי דו-קיום אמיתי ייתכן רק אם תהיה הבחנה ברורה בין הריבוניות היהודית והערבית, דבר שנראה בעיני רבים מהעולים כדרך היחידה למנוע סכסוך ממושך ולהבטיח יציבות פוליטית וכלכלית לכל הצדדים המעורבים. רעיון זה פעפע במיוחד בתנועת הלאומיות הגרמנית של המאה ה-19, מה שהשפיע גם על קהילות יהודיות בגרמניה שחיפשו פתרונות לאומיים משלהן.
מפלגות "קידמה" ו"אחדות העם"
בטרם נוסדה תנועת "עליה חדשה" הוקמו מספר ניסיונות ראשוניים למפלגות שייצגו את עולי גרמניה ביישוב. שתי המפלגות המרכזיות בתקופה זו היו "קידמה" ו"אחדות העם", שנועדו להעניק ייצוג לפעילי ציבור ולדעותיהם בתוך מסגרת יישובית קיימת.
- מפלגת קידמה – מפלגת קידמה הוקמה על ידי קבוצת עולים מגרמניה, אשר ביקשה להוביל תנועה פרוגרסיבית-אזרחית בישראל. מפלגה זו שמה דגש על ערכים של שוויון, אחווה ושותפות בין כל מעמדות החברה, תוך הסתייגות מהמאבקים המעמדיים ומהגדרות אידיאולוגיות נוקשות שהיו נהוגות ביישוב. הגישה של קידמה שאפה ליצור יישוב יהודי בארץ ישראל שיאחד את כל האוכלוסיות האזרחיות, ללא דגש על עקרונות פרולטריים או פועלים, וזאת כדי לקדם צביון תרבותי וחברתי מרובד ומאוחד.
- מפלגת אחדות העם – מפלגה זו נוסדה במטרה לשמור על ייחודיותם של יוצאי גרמניה תוך שמירה על קו מתון ביחס לשלטון הבריטי, מתוך הבנה שגישת התקרבות לבריטים יכולה לתרום ליישוב היהודי ולשמור על יציבותו הכלכלית והחברתית. אחדות העם פעלה לקדם ציונות הדרגתית, תוך שמירה על מסגרת ערכית ומסורתית, ושאפה להעניק לעולים אפשרות להשתלב ולהיטמע בחברה המקומית, אך ללא ויתור על ייחודם. כמו מפלגת קידמה, גם אחדות העם לא זכתה להצלחה פוליטית משמעותית, אך נחשבת לניסיון מקדים וחשוב שסלל את הדרך להקמתה של "עליה חדשה".
התמיכה בועדת פיל
"אחדות העם," הייתה מהמפלגות הבולטות שתמכו בתוכנית החלוקה של ועדת פיל בשנת 1937. ועדת פיל, שהוקמה בעקבות אירועי המרד הערבי הגדול, הציעה את רעיון חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, עם אזור מרכזי נוסף שיישאר תחת שלטון מנדט בריטי.
החלטת ועדת פיל יצרה מחלוקת עמוקה בתוך התנועה הציונית ובקרב היישוב, אך בעיני "אחדות העם," תוכנית החלוקה נתפסה כצעד פרגמטי ופתרון אפשרי למציאות המורכבת שנוצרה בארץ ישראל. חברי "אחדות העם" היו ממוקדי מטרה, ושאיפתם הייתה להבטיח התבססות וביסוס של בית לאומי ליהודים, גם אם במחיר של פשרות טריטוריאליות. בראייתם, ההמלצות על חלוקת הארץ נועדו לתת מענה לצרכים הדוחקים של היישוב היהודי ולהקנות לו אפשרות לבנות מדינה בעלת ריבונות פוליטית ויכולת כלכלית מסוימת, אף אם בשטח מצומצם.
במהלך דיונים פנימיים בתוך מפלגת "אחדות העם," הושם דגש על היתרונות שבקבלת תוכנית פיל, במיוחד לאור הנסיבות ההיסטוריות של התקופה, שהתאפיינו בלחצים מצד השלטון המנדטורי ומצד האוכלוסייה הערבית המקומית שהתנגדה לנוכחות הציונית. הנהגת "אחדות העם" האמינה כי בעידן של עימות מתמשך, ייתכן שהקמת מדינה יהודית, אף אם קטנה בשטחה, תוכל להבטיח לעם היהודי נקודת אחיזה בארץ ישראל ותחזק את מעמדו הפוליטי בזירה הבין-לאומית.
תמיכתה של "אחדות העם" בתוכנית פיל נשענה גם על שיקולים פרגמטיים: קבלת ההמלצות הייתה מסייעת ליישוב היהודי לקבל מעמד חוקי ומוכר על ידי המעצמות, ומדינה עצמאית, אף אם בשטח מוגבל, הייתה אמורה להוות בסיס לפיתוח כלכלי ולחיזוק מוסדות חינוך ותרבות. חברי "אחדות העם" ראו בתוכנית גם הזדמנות להתמודדות עם העלייה הגוברת לארץ ישראל — בעיה בוערת במיוחד לנוכח ההחמרה במצבם של יהודי אירופה. הם האמינו כי מדינה יהודית עצמאית תוכל לנהל מדיניות הגירה עצמאית ולשמש בית לכלל יהודי העולם הנמצאים בסכנה, במיוחד לנוכח רדיפות האנטישמיות המתפשטות בגרמניה הנאצית.
אף על פי שהתמיכה בתוכנית פיל לא הייתה נטולת הסתייגויות בקרב אנשי "אחדות העם," היא נבעה מההבנה שהמצב הגיאופוליטי והלחץ הבריטי מצריכים מהלך אסטרטגי מקיף, גם אם כרוך בוויתורים. חברי המפלגה סברו כי תמיכה בתוכנית החלוקה של ועדת פיל, אשר אושרה על ידי הגורמים הבין-לאומיים, תיתן לגיטימציה למעמד היישוב היהודי בארץ ישראל ותאפשר פיתוח אוטונומי, תעשייתי וחברתי, תוך הבטחת המשך העלייה וההתיישבות.
עמדת "אחדות העם" תמכה בגישת הציונות הריאליסטית, המנסה למזג בין האידיאלים הציוניים לבין הכוחות הפוליטיים השולטים בשטח ובקהילה הבין-לאומית. בראייתם, תמיכה בתוכנית פיל הייתה גם תמיכה ביציבות יחסית ובשיתוף פעולה מתון עם השלטון הבריטי, שנחשב לשותף פוליטי וכלכלי משמעותי ליישוב היהודי בארץ ישראל.
הקמת "עליה חדשה"
לאחר ניסיון קצר אך חשוב של מפלגות קידמה ואחדות העם, הוקמה בשנת 1942 תנועת "עליה חדשה", שהייתה ההתארגנות המרכזית והמגובשת ביותר בקרב עולי גרמניה. התנועה נוסדה מתוך הכרה בצורך של ציבור עולי גרמניה בפלטפורמה פוליטית שתתן מענה לאינטרסים הייחודיים שלהם, תייצג את עמדותיהם המתונות, ותשאף לגבש את תפיסותיהם הפוליטיות החברתיות והכלכליות בתוך מסגרת ציונית ממלכתית. דובריה הבולטים, בהם פעילים כמו אליהו אוארבך, ראו את "עליה חדשה" כמפלגה שאינה תומכת במאבק מעמדי אלא מייצגת את מעמד הפועלים, אנשי המקצוע והפקידים שתמכו בגישה מתונה של שיתוף פעולה עם ממשלת המנדט הבריטי. מטרתה העיקרית של התנועה הייתה ליצור חברה שוויונית, תוך שילוב כל המעמדות, ולהימנע מעימותים אידיאולוגיים קיצוניים.
לאחר הצלחתה של "עליה חדשה" בבחירות לאסיפת הנבחרים, נוצרו מחלוקות פנימיות בנוגע לאופי התנועה ולמדיניותה הפוליטית. שתי קבוצות מרכזיות התגבשו בתנועה: אחת, שבראשה עמד אוארבך, ראתה ב"עליה חדשה" מפלגה אזרחית מתקדמת שתמשוך אליה את כל הגורמים המתונים והאזרחיים ביישוב, ואילו הקבוצה השנייה, שכללה את אנשי הפועלים שהגיעו מגרמניה, ביקשה לשמור על אופייה של "עליה חדשה" כמפלגה שעומדת על ערכי העבודה והאידיאלים של הפועלים ביישוב. עם השנים, המאבק הפנימי הזה הוביל לפערים נוספים, כאשר קבוצת אוארבך ראתה ביישוב היהודי יחידה כלכלית משותפת הדוגלת בעבודה והתיישבות כדרך חיים, בעוד קבוצת הפועלים התנגדה לצביון בורגני וראתה את התנועה כחלק ממאבק הסוציאליסטי להקמת חברה שוויונית.
תוכנית בילטמור והמאבק בבריטים
ב-1945, כאשר מפלגת הלייבור הבריטית עלתה לשלטון, קיוותה הנהגת "עליה חדשה" לשינוי במדיניות הבריטית כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל, אך התבדתה כשהממשלה הבריטית הכריזה על המשך מחויבותה למדיניות הספר הלבן. החלטה זו עוררה התנגדות חריפה בקרב היישוב היהודי, אך עולי גרמניה גילו התנגדות חריפה לפעולות הצבאיות שהתבצעו בארץ ישראל על ידי קבוצות הפורשים, האצ"ל והלח"י. עמדתם של עולי גרמניה, כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרות ובפעילות פוליטית, התבססה על תפיסה שהתנגדה באופן חד-משמעי לשימוש בכוח אלים להשגת מטרות פוליטיות. הם ראו בפעולות הטרור איום חמור על עתיד היישוב היהודי ועל מימוש החזון הציוני בארץ ישראל. מנהיגים כמו פנחס רוזנבליט וגיאורג לנדאואר טענו כי האלימות אינה פותרת את הבעיות, אלא מחמירה את מצבו של היישוב היהודי ומסכנת את תדמיתו בעיני העולם.
לדבריהם, פעולות הטרור לא רק סיכנו את הביטחון הפנימי של היישוב אלא גם סיכלו את הסיכוי לשיתוף פעולה מדיני עם בריטניה, שמוסדות היישוב האמינו כי עשוי לשחק תפקיד משמעותי בקידום המפעל הציוני. בנוסף, הם טענו כי המעורבות באלימות יוצרת תמונה של יישוב יהודי מיליטריסטי וחסר רסן, דבר שהרתיע את הציבור הבינלאומי ויצר דימוי שלילי כלפי היהודים בקרב מעצמות עולמיות. רוזנבליט הדגיש את מחויבותם למאבק רציף ונחוש נגד הטרור, וטען ש"הטרור מסכן את היישוב כולו." עמדתו נשענה על האמונה שהקמת מדינה יהודית אפשרית רק על בסיס מוסרי ודמוקרטי, והאלימות מפרה את היסודות הללו.
בעוד שמוסדות מסוימים ביישוב נמנעו מעימות ישיר עם האצ"ל ולח"י, הנהגת עולי גרמניה, ו"עלייה חדשה" בפרט, קראו למאבק פעיל ועקבי במבצעי פעולות הטרור, שכלל גם בידוד כלכלי וחברתי של חברי הקבוצות הללו. הם דרשו להטיל סנקציות על אותם אנשים, והדגישו כי ערכי היישוב היהודי מבוססים על בנייה ושיתוף פעולה, ולא על התנגשות ואלימות. עבור עולי גרמניה, הטרור היווה סטייה חמורה מדרכה של התנועה הציונית, אותה הם ראו כתנועה הומניסטית המבוססת על עקרונות של כבוד האדם ושיתוף פעולה עם העולם הסובב.
הקמת המפלגה הפרוגרסיבית
לקראת 1946, במטרה לחזק את מעמדה, החלה "עליה חדשה" לשקול איחוד עם תנועות פוליטיות אחרות ביישוב, כמו "העובד הציוני" וגורמים מתוך הציונים הכלליים. רוזנבליט, אחד ממנהיגי התנועה, ניהל דיונים על הקמת מפלגה גדולה בעלת צביון פרוגרסיבי משותף. לנדאואר התנגד למהלך זה, בטענה שהפערים האידיאולוגיים בין "עליה חדשה" ובין המפלגות האחרות גדולים מדי, וכי האיחוד עלול להוביל לפגיעה בעקרונות התנועה. לבסוף, רוב חברי הנהלת "עליה חדשה" הסכימו עם עמדתו של רוזנבליט, והוחלט להתקדם במשא ומתן לאיחוד.
המאבקים הפנימיים בתנועה התגברו בעקבות ניסיונות האיחוד עם "העובד הציוני" וגורמים מהציונים הכלליים. תומכי האיחוד סברו כי "עליה חדשה" נותרה מבודדת פוליטית וזקוקה לשותפים על מנת להרחיב את השפעתה ביישוב. מנגד, מתנגדי האיחוד חששו שאיבוד הזהות הפוליטית העצמאית יחליש את ערכי התנועה ויפגע בעקרונותיה האידיאולוגיים. כך, למשל, קבוצת "עליה חדשה עובדת", שנאמניה היו חלק מתומכי לנדאואר, ניסתה לשמר את הייחוד האידיאולוגי של התנועה באמצעות שמירה על קו פוליטי עצמאי, תוך הדגשת המאבק בטרור והשאיפה לאחדות עם היישוב כולו. לאחר דיונים פנימיים ארוכים, הסכים רוזנבליט להמשיך בתהליך האיחוד, אך המחלוקות והמאבקים נמשכו.
ב-1948, בעקבות דיונים ממושכים והקשיים הפנימיים, הושגה לבסוף הסכמה על הקמת מפלגה פרוגרסיבית חדשה בשיתוף עם "העובד הציוני" ועם חלקים מהציונים הכלליים. המפלגה החדשה, שנקראה המפלגה הפרוגרסיבית, ביקשה להוות גשר בין המעמד הבינוני לתנועת הפועלים ולגבש כוח פוליטי מרכזי. במסגרת ההסכם, נקבע כי "עליה חדשה" תשמור על זכותה לשמור על זהות נפרדת במסגרת "חוג יוצאי אירופה", אך תפעל תחת הנהגה משותפת עם שאר מרכיבי המפלגה הפרוגרסיבית. ההחלטה על האיחוד גרמה להתנגדות נרחבת בקרב חלק מהחברים, ביניהם לנדאואר ומספר פעילים מרכזיים אחרים, שבחרו שלא להצטרף למפלגה המאוחדת ופרשו לחלוטין מהחיים הפוליטיים או שבו לתנועות ציוניות אחרות.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל
ב-13 במאי 1948, עם הקמתה של מדינת ישראל, הייתה המפלגה הפרוגרסיבית שותפה לממשלה הזמנית, ורוזנבליט (לימים פנחס רוזן) מונה לשר המשפטים הראשון של ישראל. בתקופה זו המשיכה המפלגה לשמור על גישה מתונה, תוך שמירה על מחויבות לעקרונות דמוקרטיים, פרוגרסיביים ושיתוף פעולה חברתי. המפלגה הפרוגרסיבית השתתפה בכמה ממשלות קואליציה לאורך השנים שלאחר מכן והייתה בעלת השפעה רבה בזירה הפוליטית הצעירה של מדינת ישראל.
המפלגה הפרוגרסיבית הייתה מפלגה ציונית ליברלית שהתמקדה בערכים של זכויות הפרט, ליברליזם והפרדת הדת מהמדינה. במרוצת השנים, המפלגה נאבקה לשמר את עצמאותה הפוליטית אך עמדה מול כוחות גדולים במערכת הפוליטית שהתאחדו תחת מפלגות גדולות ומרכזיות. בשנת 1961, המפלגה הפרוגרסיבית התאחדה עם הציוניים הכלליים, והקימו את "המפלגה הליברלית". איחוד זה נעשה על רקע רצון לשמר עקרונות ליברליים תוך התמודדות מול גוש מפא"י ששלט בזירה הפוליטית באותה תקופה.
עם זאת, בשנת 1965, כאשר המפלגה הליברלית חברה לתנועת החרות להקמת גח"ל (גוש חרות-ליברלים, שלעתיד יהפוך למפלגת הליכוד), התרחש פילוג נוסף. רוב חברי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר לא קיבלו את החבירה לחרות ואת הסגנון הלאומי והניצי של השותפות החדשה. חברי המפלגה הפרוגרסיבית בחרו לפרוש ולהקים את "הליברלים העצמאיים" (ל"ע), מפלגה שהמשיכה לדגול בעקרונות שהנחו אותה מתחילת דרכה – שמירה על הדמוקרטיה הליברלית, זכויות הפרט, וקידום עקרונות של צדק ושוויון.
לאחר פרישתה מגח"ל בשנת 1965, הליברלים העצמאיים התייצבה כמפלגה ליברלית עצמאית שקידמה זכויות פרט והפרדת דת ומדינה. היא הציבה את עצמה באופוזיציה לתנועת החרות שהפכה ליותר ימנית-לאומית, ולגישה הדתית השמרנית שאפיינה את המפלגות החרדיות והדתיות.
בשנות ה-70 ל"ע נשארה חלק מגוש השמאל-מרכז בכנסת, לעיתים משתפת פעולה עם המערך (העבודה ומפ"ם) בנושאים הקשורים לזכויות אזרח, יישום מדיניות רווחה וחירות אישית. אך בתקופה זו, התמיכה בל"ע הלכה ופחתה בשל התחזקות המפלגות הגדולות. ב-1977, בבחירות שהביאו לעליית בגין לשלטון, ל"ע כבר לא הצליחה לשמר את מעמדה העצמאי בזירה הפוליטית ונותרה עם מספר מועט של מנדטים.
ב-1976 הצטרפה ל"ע למפלגה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש), בראשותו של יגאל ידין, שביקשה להוות אלטרנטיבה לזרמים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית ולשלב בין ערכים ליברליים לנושאים חברתיים. איחוד זה נמשך זמן קצר, וב-1978 ל"ע התפצלה מד"ש ושוב פעלה כמפלגה עצמאית, אך כוח הפוליטי והבוחרים שלה נחלשו משמעותית.
במהלך שנות ה-80, ל"ע חברה מחדש למערך, כאשר חברי המפלגה נבחרו במסגרת הרשימה המשותפת עם מפלגת העבודה. אולם, כתוצאה מירידת התמיכה והפחתת כוחה האלקטורלי, ל"ע לא נבחרה לכנסת אחרי 1981. חלק מהחברים לשעבר במפלגה מצאו את מקומם במפלגת העבודה ובמרצ, שהפכה עם הזמן לממשיכת הדרך של האג'נדה הליברלית, החברתית והאזרחית של ל"ע.
מעמדן של סוגיות הפרדת הדת מהמדינה, חירות הפרט וזכויות האזרח המשיך להעסיק את המערכת הפוליטית והחברתית בישראל, בעיקר דרך מפלגות חדשות שצמחו מאז שנות ה-90. מרצ, שהוקמה ב-1992 מתוך איחוד מפ"ם, רצ ושינוי, נושאת דגלים ליברליים ופרוגרסיביים הממשיכים את מורשת ל"ע בתחומי זכויות הפרט, שוויון מגדרי וזכויות להט"ב.
בנוסף, מפלגת "שינוי" שהוקמה בשנות ה-90 על ידי טומי לפיד, לקחה עקרונות מהגישה של ל"ע כלפי הפרדת הדת מהמדינה, במיוחד בנוגע לנישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, והחלת גיוס חובה על כלל החברה. שינוי זכתה להצלחה בבחירות 2003, אך במהרה התפצלה ונעלמה מהכנסת בבחירות הבאות.
מורשת רעיונית
האג'נדות שהובילו עולי גרמניה ושעמדו בבסיס המפלגה הפרוגרסיבית נותרו רלוונטיות גם לאחר פירוקה, וממשיכות להדהד בשיח הפוליטי והחברתי בישראל. עקרונות כמו הפרדת דת ומדינה, חירות הפרט, שוויון זכויות, וליברליזם חברתי מהווים בסיס אידיאולוגי למפלגות ולתנועות פוליטיות מודרניות. מפלגות כמו מרצ ויש עתיד ממשיכות לקדם ערכים אלו, ומתמקדות במאבק לשוויון זכויות, חירות אישית וצמצום ההשפעה הדתית על ענייני המדינה.
העקרונות שהמפלגה הפרוגרסיבית ייצגה, ובעיקר המאבק להפרדת הדת מהמדינה, נשארו חלק חשוב במאבק הציבורי בישראל. שאלות כמו נישואין אזרחיים, חופש דת, נושאי מגדר, וזכויות להט"ב הן נושאים אשר ממשיכים לעורר דיון ציבורי רחב ומחויבות מצד מפלגות רבות, בעיקר אלו שנמצאות במרכז-שמאל הפוליטי בישראל.
סיכום
ההתארגנות הפוליטית של העולים מגרמניה הייתה תהליך מורכב ורב-שלבי, שהחל בניסיונות ראשוניים למפלגות ייחודיות לעולי גרמניה כמו "קידמה" ו"אחדות העם" המשיך עם הקמת "עליה חדשה", והגיע לשיאו עם הקמת התנועה הפרוגרסיבית והקמת "המרכז הליברלי" הישראלי. תנועה זו הצליחה להתבסס כתנועה פוליטית מרכזית ואידיאולוגית שנשאה ערכים מתונים, ציוניים ופרוגרסיביים. עם הזמן, הפערים הפנימיים והוויכוחים האידיאולוגיים בין הגישות המתונות לגישות הסוציאליסטיות הובילו לאתגרים רבים ולחיפוש אחר שותפים פוליטיים, שנעו על כל קצות הקשת הפוליטית – מחירות של בגין, ועד למרצ של אמנון רובינשטיין.
לקריאה נוספת
- לבני, שרון. "האדם מתרגל לכל, גם לימים חסרי מנוח: בנקים יהודים גרמניים בארץ ישראל, 1933–1948". חידושים בחקר תולדות יהודי גרמניה ומרכז אירופה, כרך 22 (2020), עמ' 97–131.
- סלע-שפי, רקת. "ה'יקים' בשדה המשפט ודפוסים של תרבות בורגנית בתקופת המנדט".
קישורים חיצוניים
- יומן כרמל הרצליה, "ליברלים עצמאיים פורשים מהמפלגה הישראלית הליברלית", גיליון 432, 1965.
- מרים גטר, "ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה", אוניברסיטת תל אביב.
- המפלגה הפרוגרסיבית, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- סטנביץ, רפאלה. "תולדות ארגון יוצאי מרכז אירופה", MB יקינתון הגיליון המיוחד, גיליון 217, יוני 2007, פרק א – השנים הראשונות 1932–1936.
