התקופה הקדם-אסלאמית או הג'אהִליה (בערבית: جاهلية, משמעות המילה היא בערות, ברבריות) היא התקופה בהיסטוריה של חצי האי ערב לפני תחילת הנבואות של מוחמד שציינו את תחילת תקופת האסלאם. מרבית המקורות ההיסטוריים הקיימים על תקופה זו הם אסלאמיים ולפיכך הם לרוב מציגים אותה באור ביקורתי ושלילי.
מקור המילה "ג'אהליה" הוא במונח ג'אהיל, המוזכר בקוראן תשע פעמים. משמעות אחת שניתנת למונח היא חסר תרבות, חסר מעצורים, "ברברי" במובן הלשוני של היוונים הקדומים, בניגוד למונח "חלים", שפירושו בן תרבות שמושל ברוחו. לפי פרשנות אחרת, פירוש המונח ג'אהיל הוא "מי שאינו יודע את אללה", את הנביא ואת החוק, וזאת בניגוד ל"עאלם", מי שכן יודע את אללה.
החברה הקדם-אסלאמית
החברה הערבית בחצי האי ערב התבססה על מבנה שבטי חזק ואורגני, ששימש כבסיס לחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. השבטים היוו מסגרת חברתית בסיסית, כאשר כל שבט התחלק למשפחות גדולות ולבתי אב. אחד המאפיינים המרכזיים של מבנה זה היה תלות הדדית בין חברי השבט, שאפשרה להם להתמודד עם אתגרים כמו מחסור במים או משברים כלכליים. היחסים בין שבטים נוהלו על בסיס מסורות עתיקות וארגון היררכי שהבטיח יציבות. לכל שבט היה איש דת, "כאהן", אשר עוסק בנבואה, בריפוי ובעצה, וכן "סאדין", שומר המקומות הקדושים.
הבריתות השבטיות היו חלק מהותי מהחיים הפוליטיים. בריתות אלו איפשרו לשבטים לשתף פעולה בעתות שלום ומלחמה. לדוגמה, שבט קורייש, שלימים ישחק תפקיד מכריע בהיסטוריה האסלאמית, ניהל בריתות עם שבטים סמוכים ושלט על הדרכים המסחריות באזור מכה. שבט קורייש גם היה אחראי על הטיפול בכעבה, שהפכה למוקד פולחני, כלכלי וחברתי.
השירה הערבית הייתה אחד העמודים המרכזיים בתרבות השבטית. היא שימשה ככלי מרכזי לשימור ההיסטוריה השבטית, ביטוי לערכים חברתיים, ויצירת זהות קולקטיבית. שוק עוקאז היה זירת התרבות הגדולה ביותר, שבה התכנסו משוררים מכל רחבי חצי האי ערב להציג את יצירותיהם. אירועים אלו היו לא רק תחרויות, אלא גם מפגשים חברתיים שבהם נדונו ענייני פוליטיקה, מסחר ודיפלומטיה.
השירה לא עסקה רק בהישגים שבטיים אלא גם ביופי הטבע של המדבר, בקשרי האהבה המורכבים, ובחיפוש אחר חירות אישית. דוגמה לכך היא שירת ה"מו'עלקאת" – סדרת שירים מפורסמים שתלו על הכעבה, שהציגו את פסגת היצירה הספרותית של התקופה. מעבר לכך, שירה שימשה כמעין כלי לתעמולה שבטית: משוררים כתבו על גבורות שבטם, תוך שהם מבקרים יריבים.
המסחר היה עמוד התווך הכלכלי של החברה הערבית לפני האסלאם. מיקומו של חצי האי ערב בין הודו, אפריקה ואירופה הפך אותו לציר סחר חשוב. ערים כמו מכה ומדינה שימשו כמרכזים למסחר בינלאומי. הסוחרים הערבים היו ידועים בחוכמתם וביכולתם ליצור קשרים בין תרבויות שונות.
השיירות המסחריות שהובילו סחורות כמו בשמים, תבלינים, קטורת וזהב חצו את המדבר, תוך ניצול רשת דרכים עתיקה ומסועפת. מסלול המסחר הראשי חיבר בין אזורים שונים כמו דרום ערב לתימן, חצי האי ערב לצפון אפריקה, ולשוקי ביזנטיון ופרס. אחד המסלולים החשובים ביותר היה "דרך הבשמים", ששימש להעברת בשמים מדרום ערב לנמלים חשובים באזור הים התיכון.
למרות השוני באורחות חייהם, הנוודים ויושבי הקבע פעלו בשיתוף פעולה הדדי. הנוודים סיפקו מוצרי חלב, גמלים ושירותי תחבורה על דרכי המסחר, בעוד שיושבי הקבע סיפקו תוצרת חקלאית, בגדים וכלי עבודה. לדוגמה, שבט ע'טפן נודע ביכולת שלו לספק גמלים לשיירות מסחר, בעוד שיושבי האזור החקלאי ביאסטריפ (לימים מדינה) היו מקור לתבואה ותמרים.
החברה הערבית הייתה בעלת מגוון דתי רחב. לצד הפוליתאיזם ששלט באזור, התקיימו דתות מונותאיסטיות כמו יהדות ונצרות. באזורים כמו תימן וח'ייבר חיו קהילות יהודיות גדולות, בעוד שבצפון ערב פעלו מרכזים נוצריים. הכעבה הייתה מוקד פולחני חשוב גם לפוליתאיסטים וגם למאמינים מונותאיסטים, שהגיעו להעלות קורבנות ולבקש ברכה.
האימפריות השכנות – ביזנטיון ופרס – השפיעו על חצי האי ערב מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית. לדוגמה, ממלכת גסאן בצפון ערב פעלה כמדינת חיץ בין האימפריה הביזנטית לבין השבטים הערבים, וסיפקה להם גישה למסורות צבאיות, דיפלומטיות וכלכליות מתקדמות. ממלכות אלו שימשו גם כמתווכות בהעברת טכנולוגיות חדשות, כמו אדריכלות, חקלאות ושיטות ניהול.
הדת בתקופה הקדם-אסלאמית
הפוליתאיזם היה המערכת הדתית המרכזית בחצי האי ערב לפני האסלאם, והוא שיקף את אורחות החיים של החברה השבטית. האלים השונים ייצגו כוחות טבע, מושגים מופשטים, ותכונות אנושיות, וסיפקו מענה לצרכים החברתיים, הכלכליים והרוחניים של החברה. האלילים שימשו לא רק כאובייקטים לפולחן דתי, אלא גם כמרכזי הזדהות שבטית וכאמצעי ליצירת לכידות חברתית.
אחד ממוקדי הפולחן החשובים ביותר היה הכעבה שבמכה, אשר שימשה כמרכז דתי ופולחני. סביב הכעבה הוצבו פסלים ואבנים מקודשות המייצגות אלילים שונים, שהיו חלק בלתי נפרד מחיי הדת והמסחר. לפי המסורת, הכעבה נחשבה למקום קדוש במיוחד בשל האבן השחורה, שהפכה לסמל מרכזי של קדושה. האלילות הבולטות היו:
- אללאת: אללהת הייתה אלת הפריון והמלחמה, ונחשבה לאחת האלות החשובות ביותר באזור. פולחן אללאת התרכז בעיקר בטאיף, עיר שהייתה מרכז חקלאי חשוב. האמונה באללאת כללה קורבנות ותפילות לשם הבטחת יבולים טובים וניצחון בקרבות.
- אל-עוזה: אלת היופי והכוח, שנחשבה לאחותה של אללאת. היא הייתה קשורה לכוכב נוגה ושימשה כסמל של עוצמה נשית. פולחנה נערך בעיקר בנאות המדבר, שם הקימו מקדשים קטנים לכבודה.
- מנאת: אלת הגורל והמוות, שהייתה קשורה למעברים בין חיים למוות. מקדשים שהוקדשו לה הוקמו ליד ערי נמל, ושמה נקשר לטקסי מעבר ולבקשת ברכה למסעות ארוכים.
האמונה באלילים הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום של הערבים. משפחות ושבטים שמרו פסלים או אבנים מקודשות בבתיהם ובמקדשים המקומיים. לכל שבט היה אל מרכזי, ובני השבט האמינו כי האל מגן עליהם מפני סכנות ומביא להם הצלחה ושפע. הפולחן כלל תפילות, קורבנות של בעלי חיים, וטקסים ציבוריים שחיזקו את הקשרים החברתיים בתוך השבט.
בחברה הפוליתאיסטית הייתה היררכיה ברורה של אלים, כאשר לכל אל היה תחום אחריות מסוים. לדוגמה, אלים הקשורים לטבע כמו השמש, הירח והגשם זכו להערצה רבה בשל השפעתם על חיי היום-יום. במקביל, האלילים שימשו גם כלי פוליטי, כאשר שבטים ניצלו את הפולחן לחיזוק כוחם וליצירת בריתות עם שבטים אחרים.
רבים מהשבטים הערביים ערכו פולחנים מקומיים ייחודיים, כאשר חלקם התקיימו במערות, מקורות מים, או פסגות הרים שנחשבו למקומות קדושים. טקסים אלו שימשו לא רק כאירועים דתיים, אלא גם כהזדמנויות למפגשים קהילתיים, החלפת סחורות ובניית קשרים פוליטיים.
למרות מרכזיותה של הפוליתאיזם, היו קבוצות בתוך החברה הערבית שהביעו ביקורת על האלילות. קבוצות אלו, המכונות "חניפים," חיפשו דת טהורה ומונותאיסטית שתחליף את עבודת האלילים. החניפים התנגדו לפולחנים הקשורים לקורבנות ולתפיסת האלים ככוחות פרטניים.
מקומה של מכה בתקופה הטרום-אסלאמית
מכה הייתה בתקופה הטרום אסלאמית אחת הערים הבולטות בצד המערבי של חצי האי ערב ונחשבה לעיר מקודשת עוד לפני שקודשה על ידי האסלאם. העיר נחשבה "חרם", מקום נייטרלי קדוש, בו בני השבטים השונים יכולים להיפגש זה עם זה ולהתדיין, מבלי שמותר יהיה לשפוך בו דם.
קבוצת שבטים וחלקי שבטים, חלקם ממכה וחלקם מחוצה לה, התאגדו יחד ונקראו "חמס", והם היו מחויבים להגן על קדושתה של מכה, שנקראת גם דאר אלחמס. מעמד מיוחד בקרב החמס היה לבני שבט קורייש, שבטו של מוחמד.
מול החמס עמדו שני שבטים נוספים, אלו הם שבטי ה"חילה" (מהמילה "חול", כיוון שישבו מחוץ לגבולות החראם, הם גבולותיה של מכה) אלו היו שבטי הטלס (טולס) אשר מקורם בתימן, ושבטי החדרז' ושבט האווס, אשר ישבו בעיר אל-מדינה (ית'ריב דאז).
שבטים אלו יחד נקראו "מוחרימון" – המגנים, כיוון שכולם בדרך זו או אחרת קיימו את העלייה לרגל לכעבה, וכולם האמינו בקדושתה של מכה. בני שבט תמים, אף הוא שייך היה למוחרימון ונחשב לצבאם, נהגו ללכת עם כלי נשק ולהגן על העיר מפני ביזה ומעשי אלימות. שבט תמים ושבט קורייש חיזקו את קשריהם, פעמים רבות, באמצעות נישואים.
לעומת יתר השבטים אשר לא קיימו את המצוות הנ"ל נקראו "מוחילון" – המחללים, הם הכופרים, ודמם היה מותר בכל עת (ניתן למצוא כאן אלמנטים ראשונים של ג'יהאד). (ג'יהאד- מחלק את העולם ל-"דאר אל סאלם" "ודאר אל חרב").
היהודים בתקופת הג'האליה
בתקופת הג'האליה, לפני הופעת האסלאם, היו היהודים גורם משמעותי באזורים מסוימים של חצי האי ערב, במיוחד ביישובים כמו יתריב (לימים מדינה). לפי המקורות, יתריב הייתה ביתם של מספר שבטים יהודיים חשובים: בני קורייט'ה, בני נדיר, ובני קינוקאע. שבטים אלה השפיעו רבות על הפוליטיקה המקומית, הכלכלה והתרבות. היהודים היו מהתושבים הקדומים ביותר ביתריב, ורבים מתושביה הערביים הראשונים, כמו בני שבט באלי ושבטים נוספים, התגיירו והפכו לחלק מהקהילה היהודית.
היהודים ניצבו בעמדת כוח מול שבטים ערביים מאוחרים יותר, כמו האוס והח'זרג', שבתחילה היו חלשים יחסית כאשר הגיעו ליתריב. היהודים שלטו על נכסים חשובים, כולל מבצרים ומטעי תמרים, והיו בעלי השפעה כלכלית מכרעת באזור. לפי המסורות הערביות, הם אף שלטו בעיר תחת מלך יהודי בשם אל-פתיאון, שכונה "בעל זוהרה" (סַאחִבּ זוהרה). המסורות האסלאמיות טוענות כי בתקופת שלטונו אל-פתיאון נודע כשליט תקיף, ואף יוחסו לו פרקטיקות משפילות כלפי הערבים, כמו זכות הלילה הראשון עם נשים ערביות, מה שתרם לתחושת השפלה בקרב האוס והח'זרג'.
עם הזמן, שבטי האוס והח'זרג' התחזקו, בנו מבצרים, והקימו מטעי תמרים שהעצימו את מעמדם הכלכלי. בסופו של דבר, מסורות ערביות מספרות על הפיכה נגד שלטון היהודים, שבמהלכה חייל מח'זרג' רצח את אל-פתיאון, מה שסימן את תחילת סוף הדומיננטיות היהודית.
אולם, למרות המכה שספגו, השבטים היהודיים בני נדיר ובני קורייט'ה הצליחו לשקם את כוחם ולחזור לעמדת השפעה מרכזית. דוגמה בולטת לכך היא קרב בועאת' (615 או 617 לספירה), שבו ניצחו היהודים ובני בריתם משבט אוס את שבט ח'זרג'. ניצחון זה חיזק את מעמדם והראה את יכולותיהם הצבאיות והאסטרטגיות. הקרב גם הדגים את תפקידם המכריע של היהודים בבניית בריתות מקומיות ששינו את מאזן הכוחות בעיר.
היחס המוסלמי העתיק אל הג'האליה
המוסלמים הראשונים תיארו את תקופת הג'האליה כזמן של בערות, שחיתות מוסרית, ופוליתאיזם שקדמו לבוא האסלאם. בעיני המוסלמים, הג'האליה לא הייתה רק מצב של אי-הכרה באסלאם, אלא ביטוי עמוק של ברבריות, הפרדה חברתית, וסדר חברתי מקולקל שהאסלאם בא לתקן. תיאורים אלה הודגשו במיוחד בקוראן, בסיפורי הנביא מוחמד, ובמסורות מאוחרות שנכתבו בתקופה האסלאמית, והפכו לאמצעי חשוב להצגת האסלאם כדת מחוללת סדר וחידוש מוסרי.
המוסלמים הראשונים הציגו את הג'האליה כעידן של:
- פוליתאיזם ועבודת אלילים: פולחן לאלים רבים נחשב לסמל מרכזי של הסטייה הדתית. הטקסים הקשורים לאלילים, כמו קורבנות והקרבת ילדים במקרים מסוימים, הוצגו כפעולות ברבריות ונחותות מבחינה מוסרית.
- שחיתות מוסרית: החברה הוצגה כמקום שבו המתירנות המינית וההתנהגות חסרת האחריות שלטו. למשל, הסיפורים על נישואין רופפים, יחסים מחוץ לנישואין וקיומם של בתי זונות הפכו לסמלים של תקופה זו.
- עוול חברתי: הג'האליה הוצגה כחברה שהייתה מפלה וחסרת צדק, שבה העשירים ניצלו את העניים, ושבטים חזקים דיכאו את החלשים. מוסדות כמו "קבורת הבנות בחיים" שימשו תיאור חזק של המוסר הפגום.
- היעדר סדר פוליטי: התקופה תוארה ככאוטית, שבה שבטים רבים היו מעורבים במלחמות בלתי פוסקות על משאבים ויוקרה.
התיאורים של תקופת הג'האליה בקוראן ובמסורת האסלאמית מתארים אותה כ"בערות" מוחלטת לא רק מבחינת ידע, אלא גם מבחינת מוסר ודת. לדוגמה, הקוראן מבקר את "תאוות הג'האליה" ומתייחס למנהגים חברתיים ומוסריים מהעבר הפרה-איסלאמי שנחשבו לסטייה מהחוק האלוהי.
במקביל, סיפורי הסירה (הביוגרפיה של הנביא מוחמד) התמקדו בהנגדה בין מוחמד, כמי שנשלח להוציא את האנושות מתקופת הג'האליה, לבין האלמנטים השליליים של התקופה. לדוגמה, דמותו של מוחמד כ"אל-אמין" (האדם האמין) שהביא את הבשורה הטהורה עמדה בניגוד מוחלט לתיאור השחיתות של תקופת הג'האליה.
במסגרת הבניית הנרטיב האסלאמי, מוסלמים מאוחרים נטו להעצים את המאפיינים השליליים של תקופת הג'האליה כדי להדגיש את הניגוד בין האסלאם לבין מה שקדם לו. ייתכן שבחלק מהמקרים התיאורים שונו, הוגזמו או אף הומצאו כדי לשרת את המסר הדתי. לדוגמה:
- קבורת הבנות בחיים: תיאור זה, הנחשב לסמל של ברבריות, אינו מאושר בהכרח מבחינה היסטורית על ידי מקורות חיצוניים. ייתכן שהוא שימש אמצעי להדגשת השינוי המוסרי שהביא האסלאם.
- הפולחן האלילי: בעוד שהפוליתאיזם היה נפוץ, הצגת המקדשים הפגאניים כמקומות של השחתה מוסרית ואלימות עשויה להיות שיפוט מגמתי שנועד להצדיק את חורבנם.
לאחר התקופה המוסלמית המוקדמת, מושג הג'האליה קיבל משמעות אידיאולוגית נוספת, בה הוא שימש כנגד יריבים פנימיים וחיצוניים. הקהילה המוסלמית תיארה את מי שחזרו למנהגים הקדם-אסלאמיים או דחו את חוקי האסלאם כחיים במצב של "ג'האליה מחודשת". תפיסה זו שימשה כלי חשוב לשימור האחדות הדתית ולהוקעת כל צורה של סטייה מהאסלאם.
הג'האליה בעיני האחים המוסלמים
הג'האליה, אשר במקור התייחסה לתקופה הקדם-אסלאמית של חצי האי ערב, עברה שינוי מושגי עמוק בתפיסתם של האחים המוסלמים. בעיני חסן אל-בנא (1906-1949), מייסד תנועת האחים המוסלמים, ותלמידיו, המושג אינו מוגבל רק לתקופה היסטורית מסוימת, אלא מתאר מצב מתמשך של דחיית שלטון אללה, והמשך הניסיון האנושי של שליטה עצמית בחיי האדם. אל-בנא הגדיר את העולם המודרני, כולל משטרים מוסלמיים חילוניים והעולם המערבי, כמצויים במצב של "ג'האליה מודרנית" המחייבת מאבק מתמיד ותיקון רוחני, חברתי ופוליטי.
אל-בנא ראה את הג'האליה כמצב של שחיתות מוסרית וחומרנות המאיימת על העולם האסלאמי. הוא קרא להילחם בתרבות המערבית, אותה תיאר כ"תרבות של עינוגים ותאוות," וראה בה מקור להשחתה של החברה המוסלמית:
"מסבאות השכר […] המתירנות המגרה, המראות המפתים; השעשוע הזול ברחובות".
לדבריו, התרבות המערבית חודרת לעולם המוסלמי, פוגעת בזהותו הדתית, ומביאה את בני דורו להפוך ל"דור של בני תערובת, הקרוב יותר לתרבות הזרה מאשר לאסלאם".
אל-בנא לא חסך ביקורת גם כלפי הלאומיות הערבית, אותה כינה "לאומיות הבערות" (ג'האליה). הוא כתב כי הלאומיות מפרידה בין עמים מוסלמים ומחליפה את אחדות האומה האסלאמית באידיאלים זרים המנוגדים לאסלאם. באיגרת "בעיותינו לנוכח סדרי האסלאם", הוא קבע:
"הם שכחו את מצוות האסלאם ששמה קץ לסולידריות השבטית של תקופת הבערות ולהתפארות בגזע, בצבע ובייחוס".
סייד קוטב, מבכירי ההוגים של האחים המוסלמים, הרחיב את מושג הג'האליה לכדי מצב אוניברסלי המתאר כל חברה שאינה כפופה לשלטון מוחלט של חוקי האסלאם (חאכמיה). בספרו "ציוני דרך" ("מעלם פי א-טאריק") ובפרשנותו לקוראן, קבע קוטב כי:
"ג'האליה פירושה דחייתה של אלוהותו של אללה ופולחן לבני תמותה. במובן זה אין מושג הג'אהיליה מתייחס רק לתקופה היסטורית מסוימת, אלא יש להרחיב משמעותו לכלל תיאור של מצב אנושי בסיסי. מצב מעין זה היה קיים בעבר, מתקיים כיום ועשוי לחזור בעתיד […] האדם ניצב על פרשת דרכים וזוהי הבחירה שיעמוד בפניה: אסלאם או ג'אהיליה. הג'אהיליה המודרנית בארצות המתועשות של אירופה ואמריקה דומה תכלית דמיון לג'אהיליה [..] של עובדי האלילים הערבים במאות השישית והשביעית לספירה, בשני המקרים מצוי האדם תחת שליטת חברו ולא תחת שליטת אללה".
לדבריו, כל מה שאינו כפוף לחלוטין לאללה נחשב לג'האליה, כולל משטרים מוסלמיים המתנהלים לפי חוקים ורעיונות אנושיים כמו לאומיות, סוציאליזם או דמוקרטיה. קוטב אף השווה בין הג'האליה של ערב הקדם-אסלאמית לתרבות המערבית המודרנית, וטען:
"הג'האליה המודרנית בארצות המתועשות של אירופה ואמריקה דומה תכלית דמיון לג'האליה […] של עובדי האלילים הערבים במאות השישית והשביעית לספירה".
אצל קוטב, מושג הג'האליה קיבל ממד של מאבק דתי-פוליטי בלתי מתפשר. הוא תיאר את העולם כולו כמצוי במצב של ג'האליה, וקרא להשיב את השליטה המוחלטת של חוקי האסלאם על ידי מאבק אלים, בייחוד במשטרים החילוניים של ארצות ערב:
"אנו הננו עדת המאמינים האמיתית החיה בתוכי חברה ג'האלית […] כקהילות מאמינים רואים אנו את עצמנו במצב מלחמה עם המדינה ועם החברה, הטריטוריה שאנו גרים בה היא חלק מ'דאר אל־חרב' […] מן הדין להחיות את האומה הזאת, לסלק את מצבורי המשטרים שאין להם כל קשר לאסלאם ולגישה האסלאמית גם אם ממשיכים לטעון שהם קיימים במסגרת מה שמכונה 'העולם האסלאמי'".
קוטב ראה במערב איום תרבותי ודתי, ותיאר אותו כ"שטוף תאוות, שקוע עמוק בשממה רוחנית". הוא קרא לזרוע שנאה ונקמה כלפי "האדם הלבן," אותו האשים בניצול ובדיכוי עמי האסלאם. הוא כתב:
"עלינו לזרוע בנפש ילדינו את זרע השנאה, התיעוב והנקמה. הבה נלמד את הילדים […] שהאדם הלבן הוא אויב האנושות, וכי בהזדמנות הראשונה עליו להשמידו".
מושג הג'האליה של קוטב הפך ליסוד מרכזי באידיאולוגיה של תנועות ג'יהאד עולמיות כמו אל-קאעידה ודאע"ש. תנועות אלו ראו את העולם המודרני, כולל משטרים מוסלמיים חילוניים, כחלק מג'האליה המחייבת מאבק אלים. לדברי קוטב:
"הכל הוא ג'האליה: אמונות ודעות, דימויים ומנהגים, מוסר ותרבות, אמנות וספרות, חוקים ותקנות, לרבות הרבה ממה שקרוי תרבות מוסלמית".
סיכום
תקופת הג'האליה מהווה בעיני האסלאם סמל לערכים חברתיים, דתיים ומוסריים שעמדו בניגוד לעקרונות האסלאם. המוסלמים הראשונים תיארו אותה כתקופה של פוליתאיזם, שחיתות מוסרית, מלחמות שבטיות, דיכוי נשים, וחוסר צדק חברתי, תוך הדגשת ניגודה לערכים האסלאמיים. תיאורים אלו שימשו להצגת האסלאם כמהפכה דתית וחברתית, ובמקרים מסוימים אף הוקצנו או עוצבו מחדש לצורך הדגשת המסר הדתי. עם זאת, תיאורי הג'האליה אינם משקפים בהכרח את מלוא המורכבות של החברה הערבית הקדם-אסלאמית, שהייתה עשירה תרבותית, כלכלית וחברתית. הג'האליה נותרה מונח מרכזי בשיח האסלאמי, המשמש תדיר לביקורת על כל מצב או קבוצה שנתפסת כחורגת מערכי האסלאם, מה שמעניק לו רלוונטיות מתמשכת גם בעידן המודרני.
לקריאה נוספת
- האסלאם הוא בשורתנו והג'האד דרכנו: חסן אל-בנא: קובץ איגרות, תרגם, הוסיף מבוא והערות: אפרים ברק, מרכז משה דיין לחקר המזרח-התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 2012.
- אפרים ברק, הצלבנים עדיין כאן: תולדות הפונדמנטליזם האסלאמי, הוצאת רסלינג, 2013, עמודים 103–125.
- מיכאל בן ארי, חזון ופגיון: האסלאם ומלחמתו בכופרים, הוצאת "עלים",2024, עמודים 151-163.
- רוברט ג'. הוילנד, ערב וחצי האי ערב: מתקופת הברונזה ועד בוא האסלאם, הוצאת ראוטלדג', 2001.
מיכאל לֵקר, ערב הקדם-אסלאמית, פרק מתוך The Cambridge History of Islam, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2010.
קישורים חיצוניים
- קדם-אסלאם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית).
- ד"ר דפנה מוסקוביץ, ג'אהליה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
- מבוא לאסלאם: אל-ג'אהליה, מתוך אתר טקסטולוגיה.
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
