תכנית ההכרעה

תכנית ההכרעה של בצלאל סמוטריץ' היא תכנית מדינית המבקשת לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות קביעה חד-משמעית של ריבונות יהודית בלעדית ממערב לירדן, תוך הצעת שתי אפשרויות לערבים – קבלת תושבות ואזרחות ללא לאומיות פלסטינית או הגירה. סמוטריץ' קובע כי "שלום לא יהיה כאן כל עוד תיוותר על כנה תפיסת המוצא שנגזר על הארץ הזו להכיל בקרבה שני קולקטיבים בעלי שאיפות לאומיות סותרות" ומציע כי "עם התקדמות התהליך והפנמתו, ועל בסיס אמות מידה של נאמנות ושירות צבאי או לאומי, ניתן יהיה לשלב מודלים של תושבות, ואף אזרחות".

הנחות היסוד של תכנית זו אינן חדשות, אלא נשענות על תפיסות רוויזיוניסטיות והיסטוריות שקדמו לה. מנחם בגין כתב ב-1944: "מלחמה זו, לא נגדכם היא מופנית. אין אנו רואים בכם אויבים… בארץ ישראל יש מקום גם בשבילכם, גם בשביל בניכם ובני בניכם וגם בשביל מיליונים יהודים שאין להם חיים אלא בארץ זו." בדומה לסמוטריץ', הוא הבהיר כי יש מקום לערבים בארץ רק אם יוותרו על שאיפותיהם הלאומיות: "הממשלה העברית תעניק לכם שווי זכויות מלא", אך עם זאת הזהיר: "אם בניגוד לאינטרס הלאומי והאישי שלכם תרימו פעם יד נגדנו – נאלץ לגדע אותה בלי דיחוי בכוח נשקנו".

האצ"ל הזהיר ב-1947 מפני ההשלכות של מאבק לאומי ערבי: "על כן, הפסיקו את ההתקפות! קצצו את ידי הסוכנים הבריטיים המסיתים אתכם להמשכת הפרעות!… אך אם תימשכנה ההתקפות הרצחניות – נגביר את האש פי כמה וכמה, חדור נחדור לכל קני הפורעים שלכם ונכריתם בלי רחמים." סמוטריץ' מציג עיקרון דומה בהקשר הפלסטיני, כאשר הוא קובע: "מחבלים כאלה יטופלו בנחישות על ידי כוחות הביטחון, בעוצמה גדולה מכפי שאנו עושים כיום ובתנאים נוחים יותר עבורנו".

כבר באוגוסט 1947 הזהיר בגין כי הבריטים מבקשים להסית למלחמה בין יהודים לערבים על מנת להחליש את שני הצדדים: "זוהי הדרך של ליבוי שנאה בין חלקי האוכלוסייה השונים, כדי שישפכו את דמם בהתנגשויות הדדיות, כדי שיחלישו את עצמם בריב פנימי". סמוטריץ' טוען לעומת זאת כי הסכסוך אינו תוצאה של גורם זר, אלא מובנה בעצם קיומה של הלאומיות הפלסטינית: "ביסודו, 'העם הפלשתיני' אינו אלא תנועת נגד לתנועה הציונית, זוהי מהותו וזכות קיומו… הסיכוי שניתן יהיה לקיים בארץ ישראל את הציונות ואת הלאומיות הפלשתינית במקביל, בחלוקה טריטוריאלית כזו או אחרת, אינו קיים".

באופן זה, תכנית ההכרעה ממשיכה קו מחשבה היסטורי של הימין הלאומי, אך מציעה פתרון מוחלט יותר, המתבסס על הכרעה תודעתית, התיישבותית וצבאית, מתוך הנחה כי "רק כאשר אחד הצדדים יוותר, ברצון או בכורח, על מימוש שאיפתו הלאומית בארץ ישראל יבוא השלום המיוחל, וניתן יהיה לקיים כאן חיים של דו-קיום אזרחי".

ניתוח התכנית

תכנית ההכרעה היא תכנית מדינית שהציג בצלאל סמוטריץ', המתארת אסטרטגיה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות הכרעה מוחלטת. התכנית מתנגדת לכל ניסיון לחלק את ארץ ישראל בין שני קולקטיבים לאומיים וטוענת כי יש לעצב מציאות שבה יהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, תוך קביעת ריבונות יהודית מלאה על כל השטח. סמוטריץ' מציג את גישתו כאלטרנטיבה למודל "שתי המדינות", אשר לדעתו נכשל שוב ושוב והביא את ישראל ל"ניהול" הסכסוך במקום להכריעו.

התכנית נפתחת בטענה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו סכסוך טריטוריאלי, אלא מאבק בין שתי שאיפות לאומיות מנוגדות לחלוטין, שאינן יכולות להתקיים במקביל על אותה פיסת אדמה. לדעת סמוטריץ', הפלסטינים אינם עם מובחן אלא תנועת התנגדות שנולדה מתוך הציונות ומגדירה את עצמה על בסיס שלילת המדינה היהודית. מכיוון שכך, כל ניסיון להגיע לפשרה טריטוריאלית בין שני הלאומים נדון לכישלון, כפי שהוכח לשיטתו פעם אחר פעם מאז הצעות החלוקה של שנות ה-30 ועד הצעות אולמרט ואבו מאזן.

כדי לפתור את הסכסוך, מציעה התכנית החלת ריבונות ישראלית מלאה על יהודה ושומרון, תוך ביצוע "הכרעה התיישבותית" – הקמת ערים יהודיות חדשות, הרחבת ההתיישבות הקיימת והבאת מאות אלפי ישראלים נוספים להתגורר באזור, במטרה "לצרוב בתודעה של הערבים ושל העולם כולו שאין שום סיכוי להקמת מדינה ערבית בארץ ישראל". בכך, היא שואפת למוטט את התקווה הפלסטינית למימוש שאיפות לאומיות עצמאיות ממערב לירדן. התכנית מדגישה כי "עובדות בשטח משנות תודעה" ולכן הדרך המרכזית להביא לסיום הסכסוך היא להבהיר לערבים ולעולם שהמציאות היא בלתי הפיכה.

לאחר שלב ההכרעה ההתיישבותית, מציעה התכנית שתי חלופות לאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון. החלופה הראשונה היא הישארות במדינת ישראל בתנאי קבלת הריבונות היהודית והשתלבות במערכת ניהולית מקומית, ללא ייצוג פוליטי ברמה הלאומית בשלב הראשון. סמוטריץ' מתאר זאת כך: "מי שרוצה ומסוגל לוותר על מימוש שאיפותיו הלאומיות – יוכל להישאר כאן ולחיות כפרט במדינה היהודית, וכמובן ליהנות מכל השפע, הטוב והקִדמה שהעם היהודי הביא ומביא לארץ ישראל". הפלסטינים שיבחרו להישאר יוכלו להתאגד במסגרת מִנהלות מוניציפליות אזוריות לניהול חייהם, אך לא תהיה להם אפשרות להצביע לכנסת ישראל מיד עם החלת הריבונות, במטרה לשמר את הרוב היהודי בקבלת ההחלטות במדינה. עם זאת, סמוטריץ' מדגיש כי לאורך זמן, ניתן יהיה להעניק לאוכלוסייה זו מסלולים הדרגתיים למעמד אזרחי, בתנאי שיוכיחו נאמנות למדינה ויבחרו להשתלב בה: "בהמשך, עם התקדמות התהליך והפנמתו, ועל בסיס אמות מידה של נאמנות ושירות צבאי או לאומי, ניתן יהיה לשלב מודלים של תושבות, ואף אזרחות". הוא אף משווה זאת למודל הקיים עבור אזרחי ישראל הדרוזים, המקיימים "שותפות אמיצה" עם המדינה ומשרתים בכוחות הביטחון.

החלופה השנייה המוצעת היא עידוד הגירה מרצון, אשר תתבצע בתמיכה כלכלית ולוגיסטית מצד ישראל. סמוטריץ' טוען כי בניגוד לטענה הרווחת ש"ערבים אינם מהגרים", המציאות העולמית מראה כי הגירה היא תופעה רווחת גם בקרב ערבים, וניתן לעודד אותה בצורה מסודרת. התכנית קובעת כי "מדינת ישראל יכולה, וכדאי לה, להיות נדיבה כלפי ערבים שיעדיפו לחיות בארצות אחרות – ולהעניק להם מענק שיאפשר להם לעשות את המעבר בדרך מכובדת ומוצלחת". היא מתייחסת לכך כחלק ממהלך היסטורי של חילופי אוכלוסין, אשר כבר התרחש במהלך מלחמת העצמאות, ולטענתו יאפשר להשלים את תהליך מיסוד המדינה היהודית.

לצד שתי החלופות הללו, התכנית מתייחסת גם לאפשרות של המשך הטרור הפלסטיני וקובעת כי הוא ינוצח בכוח: "מי שחושב שהוא יישאר כאן ויחתור כל העת באלימות תחת זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, ימצא צה"ל נחוש שיכריע אותו בעזרת ה' בהכרעה הצבאית". סמוטריץ' טוען כי הטרור הפלסטיני אינו נובע מייאוש, כפי שטוענים תומכי פתרון שתי המדינות, אלא מתקווה – תקווה כי ניתן יהיה למוטט את מדינת ישראל. לכן, ברגע שתקווה זו תוסר, יפחתו המוטיבציות לטרור.

התכנית גם מתייחסת לאתגרים הדמוקרטיים והבינלאומיים שהיא עשויה להציב. סמוטריץ' דוחה את הטענה כי מניעת זכות ההצבעה המיידית לפלסטינים תהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד, וטוען כי היא מהלך זמני ומתון יותר מאשר הקמת מדינת טרור פלסטינית. לדבריו, "לא מושלמת – פשוט כי המציאות אינה מושלמת", אולם הוא טוען כי המודל המוצע הוא המוצדק ביותר בהינתן הנסיבות הייחודיות של מדינת ישראל. בנוסף, הוא טוען כי הביקורת הבינלאומית תיחלש ברגע שהתכנית תתבצע בפועל, שכן העולם יתרגל לעובדות.

במסקנתו, סמוטריץ' קובע כי תכנית זו היא הפתרון היחיד שיביא ל"שלום אמיתי", שכן היא מסירה את גורם העימות הלאומי הפלסטיני ומחזקת את ישראל כמדינה יהודית ריבונית: "תוכנית ההכרעה היא התוכנית היחידה שמבוססת על חזון ארץ ישראל השלמה. היא התוכנית היחידה שלא התייאשה ממה שהיה עד לא מזמן החזון של הימין כולו, ולא נכללת בה הגדרת ישות לאומית ערבית כלשהי בארץ ישראל. היא התוכנית היחידה שאינה מבוססת על השארת קולקטיב ערבי בעל שאיפות לאומיות, ומשום כך היא התוכנית היחידה שמבוססת על הכרעת הסכסוך ולא על שימורו בעצימות משתנה. ובעיקר, היא היחידה שמאמינה באפשרות להגשים את החלום על שלום ודו-קיום ואינה מבוססת על ייאוש מהחלום הזה ועל המרתו בהיפרדות בלתי אפשרית".

שורשי התכנית

הרעיון של הכרעה מוחלטת בסכסוך הלאומי בארץ ישראל אינו חדש, והוא שורשיו נטועים עמוק בהיסטוריה של הימין הציוני. מהימים שבהם האצ"ל לחם במנדט הבריטי וביקש להקים מדינה יהודית ריבונית ועד ימינו, רעיון זה ניכר באמירות ובהצעות מדיניות ששילבו מצד אחד קריאה לשכנות טובה עם ערביי הארץ, ומצד שני דרישה לקבלת ההגמוניה היהודית ללא פשרות. גישה זו התפתחה מתוך האמונה כי אין מקום לשתי תנועות לאומיות סותרות בארץ ישראל, ושעל הערבים לבחור בין השתלבות תחת שלטון יהודי לבין יציאה מהארץ.

ב-1944, כאשר האצ"ל פתח במלחמה במנדט הבריטי, פנה מנחם בגין ישירות לערבים והדגיש כי מטרת המאבק אינה נגדם: "מלחמה זו, לא נגדכם היא מופנית. אין אנו רואים בכם אויבים. רוצים אנו לראותכם שכנים טובים". בגין ביקש להבהיר כי ליהודים ולעולים העתידיים יש זכות בלתי ניתנת לערעור על הארץ, אך הבטיח לערבים כי "הממשלה העברית תעניק לכם שווי זכויות מלא… לא תהיה הפליה בין ערבי ליהודי בקבלת משרה ממשלתית או ציבורית… המדינה העברית תהיה לבית משותף לכולנו, ושלום ויחסי שכנות טובה יהיו בינה לבין ארצות ערב העצמאיות". עם זאת, בגין גם הזהיר כי אם הערבים יבחרו באלימות, הם ייתקלו בתגובה חסרת רחמים: "אם בניגוד לאינטרס הלאומי והאישי שלכם תרימו פעם יד נגדנו – נאלץ לגדע אותה בלי דיחוי בכוח נשקנו".

עמדה זו של שילוב הצעה להשתלבות עם איום בהכרעה צבאית באה לידי ביטוי גם כאשר האצ"ל הזהיר את הערבים לאחר פרוץ האלימות בשלהי 1947. בהודעה שפורסמה מטעם הארגון הצבאי הלאומי נאמר: "האצ"ל הזהיר אתכם, כי אם תימשכנה ההתקפות הרצחניות על אזרחים עברים, יחדרו חייליו למרכזי הפורעים שלכם ויטילו בהם שפטים… הפורעים למדו על בשרם את נחת זרועו של החייל העברי." יחד עם זאת, שוב ניתנה לערבים אפשרות לבחור: "גם בימים טרופים אלה… הרינו קוראים לכם להפסקת ההתקפות, ולהשכנת שלום בינינו. אין אנו רוצים במלחמה נגדכם. בטוחים אנו, כי אף אתם אינכם רוצים במלחמה נגדנו." אך מיד לאחר מכן הובאה האזהרה: "אם תימשכנה ההתקפות הרצחניות – נגביר את האש פי כמה וכמה, חדור נחדור לכל קני הפורעים שלכם ונכריתם בלי רחמים."

עוד לפני כן, באוגוסט 1947, פרסם בגין שידור בו טען כי הסכסוך אינו תוצאה טבעית של יריבות בין יהודים לערבים, אלא פרובוקציה של השלטון הבריטי. לדבריו, "הדרך בה משתמשים המשעבדים הבריטיים, כדי לקיים את שלטונם – ידועה מאז ומתמיד: זוהי הדרך של ליבוי שנאה בין חלקי האוכלוסייה השונים, כדי שישפכו את דמם בהתנגשויות הדדיות, כדי שיחלישו את עצמם בריב פנימי." בגין הזהיר את הערבים שלא ליפול למזימה הבריטית: "אל תלכו שולל אחרי משחקם השטני של המשעבדים הבריטיים… אל תתקיפו יהודים! אל תתנו להתקיפם!" וביקש להציע חזון של שותפות תחת שלטון יהודי: "האינטרס שלכם, והאינטרס המשותף שלנו, דורש שתתייצבו לא נגדנו, כי אם יחד אתנו למלחמת-הכרעה נגד הפולש הבריטי."

ההנחה כי השאיפות הלאומיות של שני העמים אינן ניתנות ליישוב התקבלה גם בתכנית ההכרעה של סמוטריץ'. לפי גישה זו, כל עוד קיימת זהות לאומית פלסטינית, היא תהווה איום קבוע על המדינה היהודית, ולכן יש להביא לסיומה באמצעות הכרעה ברורה. סמוטריץ' כותב: "ביסודו, 'העם הפלשתיני' אינו אלא תנועת נגד לתנועה הציונית, זוהי מהותו וזכות קיומו… ממילא, הסיכוי שניתן יהיה לקיים בארץ ישראל את הציונות ואת הלאומיות הפלשתינית במקביל, בחלוקה טריטוריאלית כזו או אחרת, אינו קיים." בדומה לאזהרות האצ"ל, גם סמוטריץ' מדגיש את האלטרנטיבות הניצבות בפני הערבים: "מי שרוצה ומסוגל לוותר על מימוש שאיפותיו הלאומיות – יוכל להישאר כאן ולחיות כפרט במדינה היהודית… מי שאינו רוצה או אינו מסוגל לגנוז את שאיפותיו הלאומיות – יקבל מאיתנו סיוע להגר לאחת ממדינות ערב הרבות שבהן הערבים יכולים לממש את שאיפותיהם הלאומיות." מי שיבחר בדרך השלישית של אלימות ייענה בתגובה קשה: "מחבלים כאלה יטופלו בנחישות על ידי כוחות הביטחון, בעוצמה גדולה מכפי שאנו עושים כיום ובתנאים נוחים יותר עבורנו."

באופן זה, תכנית ההכרעה של סמוטריץ' משתלבת בתוך מסורת ארוכה של מחשבה מדינית בימין הלאומי, הרואה בערבים חלק אינטגרלי מן המדינה היהודית בתנאי שיוותרו על שאיפותיהם הלאומיות, אך במקביל מזהירה כי כל ניסיון לאתגר את הריבונות היהודית ייתקל בכוח מוחלט. התכנית מיישמת עקרונות שהובאו בנאומי בגין והצהרות האצ"ל תוך התאמתם למציאות הפוליטית והדמוגרפית של המאה ה-21.

תגובות וביקורת

התגובות ל"תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ' היו נוקבות ומקיפות, בעיקר לאחר ה-7 באוקטובר, כאשר התוכנית, שבעבר נתפסה כקיצונית ואוטופית בעיני רבים, החלה לזכות ללגיטימציה רחבה יותר בציבור הימני.

אורלי נוי, במאמרה "הסמוטריצ'יזציה המסחררת של דעת הקהל הישראלית", טוענת כי הציבור הישראלי אימץ את עקרונות התוכנית, אף מעבר לכוונותיו המקוריות של סמוטריץ'. לדבריה, "למעשה, דעת הקהל הישראלית ביחס לעזה נמצאת כיום במקום אפילו קיצוני יותר מהתוכנית של סמוטריץ', שכן בפועל, היא הורידה מסדר היום את האפשרות הראשונה – של קיום פלסטיני נחות ודומם". נוי מדגישה כי לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, הרעיון של טרנספר או השמדה המונית של הפלסטינים נהפך מקצה שולי למיינסטרים ישראלי: "הגירה: האופציה הזו מוצגת כאפשרות שהפלסטינים צריכים לאמץ בשני אופנים. האחד, במסווה הומניטרי… השני, חשוף הרבה יותר, בדמות תוכניות לטרנספר המוני של תושבי עזה אל מחוץ לרצועה". לדבריה, הציבור הישראלי הגיע למצב של "נכונות מלאה להקריב את חייהם של תושבי עזה, עד האחרון שבהם, לטובת 'הכרעה' מהסוג שמבטיח סמוטריץ' בתוכניתו".

אבישי בן ששון-גורדיס, במאמרו "התוכנית להכרעת ישראל", טוען כי קריסת תפיסת "ניהול הסכסוך" של נתניהו נתפסת כהזדמנות בידי גורמי הימין הקיצוני לדחוף לכיוון פתרון בכוח הזרוע. "הימין העמוק, השולט בסדר היום של הממשלה, מציע פתרון הרסני: מדינת עליונות יהודית המבוססת על כיבוש, גירוש וסיפוח". הוא מזהיר כי הרעיונות שבעבר נראו דמיוניים, כמו "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ', הופכים בחסות הלהט המשיחי שהביאה המלחמה לתוכנית לביצוע: "זוהי ההכרעה שמבקש הימין־המתנחלי. בקרוב, הזירה הציבורית המרכזית עלולה לעסוק ברעיונות כמו טיהור אתני, החרבת יישובים פלסטיניים, הרג המוני ונכבה שנייה, כמרכיבים לגיטימיים בתפריט שממנו יתבקש האזרח הישראלי לבחור". בן ששון-גורדיס מבקר גם את הגישה שאומרת שאין להתייחס ברצינות לתוכנית זו רק מפני שנראתה בעבר קיצונית מדי: "למדנו לא פעם, שאין לזלזל ביכולתם של רעיונות דתיים קיצוניים להפוך למציאות".

עודה בשאראת, במאמרו "תוכנית ההכרעה של סמוטריץ' מתרחבת גם לגדה", מתאר כיצד התוכנית אינה מוגבלת עוד לעזה בלבד, אלא מרחיבה את אחיזתה גם ליהודה ושומרון. "לימין המשיחי והקיצוני שנמצא בשלטון אצה הדרך; הוא עובר ממצב 'הרתעה' למצב 'הכרעה'. הכרעה פירושה 'טיהור' הארץ מערבים". הוא מזהיר כי תוכנית ההכרעה של סמוטריץ' מתורגמת בשטח לפעולות ממשיות, וכי צה"ל משתף פעולה עם יוזמות ההתנחלויות והפעולות האלימות נגד הפלסטינים. הוא מתאר תרחיש אפשרי שבו צה"ל יגרש עשרות אלפי פלסטינים לגבול ירדן, ואלו ימצאו עצמם כלואים במחנות פליטים, מה שיוביל להסלמה נוספת: "בהמשך עוד מאות אלפים יועברו בכוח לגבול, גם בגלל הדיכוי וגם בגלל המחאה ההמונית נגד הגירוש, ויהיו אלפי הרוגים. דובר צה"ל ישנן את ההודעות הרגילות ממלחמת עזה, העולם יגנה, ודעת הקהל כאן תגמע בצימאון את הודעות דובר צה"ל ועיתונאי החצר על האיום הקיומי".

ביקורת נוספת נגעה להשלכות המדיניות והבינלאומיות של התוכנית. אבישי בן ששון-גורדיס טוען כי ישראל תימצא בבידוד מוחלט אם תממש את התוכנית, וכי היא תוביל לסנקציות חסרות תקדים מצד המערב: "ישראל תעמוד בסכנה של ניתוק מהמערכות הפיננסיות העולמיות – מהלך בעל השפעה הרסנית על כלכלת המדינה".

באופן דומה, אורלי נוי הדגישה כי "הרטוריקה של סמוטריץ' כבר אינה נחשבת לשולית, אלא מחלחלת לשיח המרכזי". היא מזהירה כי "מדינה שבה פרסום סרטון של שקשוקה לצד דגל פלסטין מוביל למעצר, תהליך הסמוטריצ'יזציה והפנמת היגיון ההכרעה שלו כבר הושלם".

גם בתוך המערכת הביטחונית והפוליטית נרשמו הסתייגויות מסוימות, אך הן היו חלשות יחסית. בן ששון-גורדיס ציין כי "נתניהו עדיין מצליח לבלום את היוזמות המסוכנות של סמוטריץ', אבל אחרי השבעה באוקטובר, עמדותיו הקיצוניות תופסות אחיזה". למרות זאת, ישנם קולות רבים המזהירים כי ראש הממשלה לא יוכל לבלום לעד את הלחצים מבית.

לבסוף, בשאראת הזהיר כי "בעוד הממשלה הנוכחית הולכת בכל הכוח לעבר 'היום שאחרי', מי שמייעדים את עצמם להיות אלטרנטיבה מתביישים אפילו לומר מהי תוכניתם. כשיתעוררו, המסך כבר יירד, ופרק אפל מאוד יתחיל באזורנו".

סיכום

בהתבסס על תכניות האצ"ל משנות ה-40, ניתן לראות שהתייחסותם לאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל כללה שני מרכיבים מרכזיים: קריאה לשכנות טובה ולשוויון זכויות תחת ריבונות יהודית, לצד גישה תקיפה כלפי מי שיבחרו להתנגד בכוח. המסמכים של מנחם בגין משקפים עמדה החלטית, אך גם כזו שהציעה פתרון כולל לשני העמים תחת שליטה יהודית, כאשר אלה שיקבלו את ריבונותה של המדינה היהודית ייהנו מזכויות מלאות.

תוכנית ההכרעה של בצלאל סמוטריץ' מציעה במידה מסוימת מודל דומה, אך בנוסח מעודכן שמתייחס למים הרבים שזרמו מתחת לגשר. סמוטריץ' מציב בפני הפלסטינים שלוש אפשרויות: קבלה של ריבונות יהודית תוך ויתור על שאיפות לאומיות, הגירה ממומנת, או מאבק אלים שיוביל למענה צבאי מוחץ. מתוך כך, התוכנית אינה מבטלת לחלוטין את האפשרות של מגורים משותפים עם הפלסטינים תחת שליטה יהודית, אלא שהיא מבקשת להבטיח שליטה זו תוך מניעת מרידות לאומיות עתידיות – בדומה לנוסחים המקוריים של חברי מחתרת האצ"ל.

בהשוואה למודלים היסטוריים של הציונות המדינית והמעשית, ניתן לראות שהתוכנית אינה שונה מהותית מהתפיסות שהנחו בעבר את הנהגת היישוב, אך היא מביאה עמה בהירות רבה יותר לעקרון ההכרעה. בעוד שהתנועה הציונית בעשורים הראשונים דיברה על חזון של חיים משותפים אך לא תמיד סיפקה מנגנונים ליישומו, תוכנית ההכרעה מספקת מענה ברור לאתגר הקיים: איך לשמר מדינה יהודית מבלי להיגרר למלחמות אינסופיות או למודל מדינה דו-לאומית שיטשטש את זהותה הלאומית.

התגובות הישראליות והבינלאומיות החריפות לתוכנית נשענות בעיקר על הנחת יסוד שהמציאות הקיימת, המבוססת על סכסוך מתמשך, חייבת להתנהל במשא ומתן ארוך טווח, בעוד שהתוכנית מבקשת לפתור את השאלה הפלסטינית בהכרעה ברורה. בניגוד לטענות נגדה, היא אינה גוזרת מראש גירוש בכפייה, אלא מציעה מסלול ברור עבור פלסטינים שמעוניינים להשתלב תחת הריבונות היהודית. יתרה מכך, סמוטריץ' עצמו כתב כי ניתן יהיה לשלב מודלים של תושבות ואף אזרחות בעתיד, בהתאם לנאמנות המדינה ולחוקיה.

אם תיושם במלואה, המשמעות של התוכנית תהיה קביעת עובדות מדיניות מוצקות במקום ניהול מתמשך של סכסוך. בכך, היא עשויה להביא לסוף הסכסוך, אך היא יכולה גם להעביר אותו לשלב הבא שלו – מאבק אזרחי שקורא לאזרח את הפלסטינים באופן מלא וקולקטיבי בתוך מדינת ישראל, במקום אזרוח איטי, הדרגתי, ומחושב. בכך היא גם משרטטת את עתידו של השמאל הישראלי במידה וסיפוח יהודה ושומרון יצא לפועל – מעבר משמאל מדיני – לשמאל אזרחי.

לקריאה נוספת

• בצלאל סמוטריץ', "תוכנית ההכרעה: המפתח לשלום נמצא בימין", השילוח, גיליון 6, ספטמבר 2017.
• מנחם בגין, "אל שכנינו הערבים", כרוז מחתרת האצ"ל, ספטמבר 1944.
• מנחם בגין, "אל שכנינו הערבים", כרוז מחתרת האצ"ל, דצמבר 1947.
• מנחם בגין, "נמנע מלחמה בין יהודים לבין ערבים", שידור רדיו מחתרת האצ"ל, אוגוסט 1947.
• שלום ירושלמי, "סמוטריץ' מנצל את המלחמה בעזה למימוש תוכנית ההכרעה שלו", זמן ישראל, 3 בנובמבר 2023.
• אבישי בן ששון-גורדיס, "התוכנית להכרעת ישראל", תלם, 18 בספטמבר 2024.
• אורלי נוי, "הסמוטריצ'יזציה המסחררת של דעת הקהל הישראלית", שיחה מקומית, 31 באוקטובר 2023.
• עודה בשאראת, "זה יהיה יותר מפלצתי מטיהור אתני", הארץ, 2 בספטמבר 2024.