הטיהורים הגדולים של פעילי פק"פ בברית המועצות

הטיהורים הגדולים של פעילי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) בברית המועצות היו חלק מהרדיפות הפוליטיות הנרחבות של שנות השלושים, שהתבצעו במסגרת הטרור הסטליניסטי. במהלך גל המעצרים ההמוני, נעצרו ונחקרו מאות פעילים, מקורבים ותומכים של פק"פ, רובם יוצאי ארץ ישראל, אשר הגיעו לברית המועצות מתוך אמונה ברעיון הקומוניסטי ובשאיפה להשתתף בבנייתה של חברה סוציאליסטית. רבים מהם נספו במעצרים, במחנות כפייה או בהוצאות להורג, בעוד שמיעוטם שרדו את תקופת הדיכוי הארוכה והצליחו להשתחרר רק לאחר מות סטלין.

המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית הייתה תנועה מהפכנית שפעלה בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי ונקטה עמדה אנטי-ציונית חריפה. רבים מחבריה נרדפו על ידי שלטונות המנדט, נכלאו וגורשו. עבור חלקם, המעבר לברית המועצות נתפס כהזדמנות להצטרף למהפכה העולמית ולתרום למפעל הסובייטי, אך המציאות שהתגלתה בפניהם הייתה שונה בתכלית. בתוך זמן קצר הפכו היורדים לאובייקט לחשד ולרדיפות מצד מנגנוני הביטחון הסובייטיים. בשל מוצאם הזר, קשריהם עם המזרח התיכון ורקע הפעילות הפוליטית שלהם, הם סומנו כסוכנים פוטנציאליים של ביון זר ונחשדו בריגול למען בריטניה, גרמניה הנאצית ולעיתים אף יפן. חלקם הואשמו בקשרים עם תנועות אופוזיציוניות בתוך ברית המועצות, לרבות טרוצקיזם.

גלי המעצרים הראשונים החלו כבר בראשית שנות השלושים, אך ההסלמה המשמעותית התרחשה בשנת 1937, כאשר החלו המעצרים ההמוניים. מתוך כ-420 פעילים יוצאי פק"פ ומקורביה שחיו באותה עת בברית המועצות, נעצרו כ-360. רבים הוכרחו להודות בהאשמות שווא תחת עינויים קשים, ובכך מסרו את שמות חבריהם, מה שהוביל לגלי מעצרים נוספים במה שכונה "עקרון השרשרת". אלו שלא הוצאו להורג, הוגלו למחנות עבודה כפייה בסיביר ובאזור הארקטי, שם עבדו בתנאים קיצוניים של קור, רעב ומחלות, שהובילו למותם של רבים. האסירים ששרדו את המחנות שוחררו ברובם רק לאחר מות סטלין, כאשר חלקם ניסו לשוב לארץ ישראל.

תנאי החיים במחנות היו קשים מנשוא. אסירים רבים הוחזקו בתנאי קור קיצוניים, ללא ביגוד מתאים, שוכנו בצריפים צפופים ונאלצו לעבוד בעבודות כפייה מפרכות. הרעב היה כה חמור עד שהיו דיווחים על מקרים של קניבליזם. מחלות ומגיפות הפילו חללים רבים, ורבים מתו עוד בטרם הגיעו למחנות, במהלך מסעות ההגליה הממושכים לסיביר, שנמשכו שבועות ואף חודשים. גם מחוץ למחנות, חייהם של בני משפחות האסירים לא היו קלים – נשים נותרו חסרות כל ונרדפו בשל הקשרים לבעלים שהוכרזו "אויבי העם". היו נשים שהתכחשו לבעליהן כדי לשרוד, בעוד אחרות נרדפו ונענשו בעצמן.

הטיהורים בברית המועצות התרחשו במקביל לניסיונות קומוניסטיים להקים התיישבות יהודית באזור בירוביג'אן. גם לשם הגיעו פעילים יוצאי פק"פ, אך רבים מהם חוו שם עוני קיצוני, רעב ומחלות. קבוצות עולים מבין יוצאי ארץ ישראל, שסבלו מתנאי מחיה קשים, נאלצו להתמודד עם אקלים עוין, צפיפות ומחסור חמור במזון, והיו נתונים להתקפות אנטישמיות, לרבות השמצות כי "בירוביג'אן היא בית קברות לציונות". רבים ניסו לצאת מברית המועצות, אך חלקם עוכבו או הוחזרו בכוח. עם החמרת הדיכוי הפוליטי, הפכו גם המתיישבים בבירוביג'אן לחשודים ונרדפו בהאשמות דומות לאלו שנשמעו נגד פעילי פק"פ בערים הגדולות.

המשטר הסובייטי לא הסתפק רק במעצרים, אלא גם ניסה לטשטש את קיומם של הנעלמים. בני משפחה נותרו לעיתים באפלה בנוגע לגורל יקיריהם, ונדרשו לעיתים קרובות להתכחש אליהם כדי להימנע מרדיפות נוספות. רק לאחר מות סטלין, בשנות החמישים, הותר לחלק מהשורדים לחזור לארץ ישראל, אך רבים מהם נותרו מצולקים בגופם ובנפשם. המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהמשיכה לשמור אמונים לברית המועצות, נמנעה מלברר את גורל חבריה לשעבר ואף האשימה את השורדים שדרשו טיהור שמם ב"סתגלנות לריאקציה הציונית והאמריקאית".

רקע היסטורי

המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) הייתה מפלגה קומוניסטית שפעלה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, וניהלה קשרים הדוקים עם הקומאינטרן במוסקבה. המפלגה הוקמה כחלק מהמאבק המרקסיסטי הבינלאומי, והתנגדה בתוקף לתנועה הציונית ולמפעל ההתיישבות היהודית. חבריה ביקשו לקדם מהפכה סוציאליסטית בארץ ישראל ושאפו ליצור ברית עם התנועה הלאומית הערבית, אם כי בפועל נתקלו לעיתים קרובות בעוינות הן מצד היישוב היהודי והן מצד התנועה הלאומית הערבית, שלא ראתה בעין יפה את נוכחותם של יהודים בקרב כוחות השמאל המקומיים. במקביל, פק"פ ניסתה לפעול במסגרת המאבק המעמדי העולמי והקפידה לשמור על מחויבות מוחלטת לברית המועצות, שהייתה באותה תקופה למודל ולמוקד כוח עולמי עבור תנועות קומוניסטיות רבות.

בראשית שנות ה-20 וה-30, חברי פק"פ היו נתונים לרדיפות מצד שלטונות המנדט הבריטי, שניסו לדכא כל פעילות מהפכנית או אנטי-קולוניאליסטית, במיוחד כזו שנתפסה כמנוגדת לאינטרסים של האימפריה הבריטית באזור. רבים מפעילי המפלגה נעצרו, נכלאו או גורשו מארץ ישראל, וחלקם בחרו לגלות לברית המועצות מתוך אמונה כי שם יוכלו להמשיך בפעילותם הפוליטית בחסות המשטר הסובייטי. עבור חלקם, המעבר לברית המועצות היה לא רק תוצאה של רדיפות פוליטיות אלא גם בחירה אידיאולוגית – הם ראו בברית המועצות את המדינה הסוציאליסטית הראשונה בעולם, דגם של חברה צודקת שבה יוכלו להשתלב ולתרום למהפכה העולמית. הם הגיעו לברית המועצות בתקווה להשתלב בתעשייה, באקדמיה, בתעמולה המפלגתית או במנגנוני השלטון, אך מהר מאוד התברר כי גם תחת המשטר הסובייטי הם נתונים לחשדנות ולרדיפות.

במהלך שנות ה-30, היטלר וסטלין עיצבו את משטריהם תוך שימוש בדיכוי ממלכתי חסר רחמים, אך כל אחד מהם פיתח גישה שונה כלפי מתנגדיו. בעוד שהיטלר ייחס ליהודים ולבולשביקים אחריות לכל תחלואי גרמניה והפך את האנטישמיות לאבן יסוד במדיניותו, סטלין ראה בבני ארצו עצמם, כולל קומוניסטים ותיקים, אויבים פוטנציאליים, ופתח במסע טיהורים נרחב שהוביל למאסר ולהוצאה להורג של מיליונים. הרדיפות הפוליטיות בברית המועצות, שהתקבלו לעיתים קרובות באדישות או אפילו בהבנה על ידי חוגים רחבים בשמאל העולמי, תרמו ליצירת אקלים פוליטי בו "הכול מותר".

בשנים 1937–1938, סטלין ערך טיהורים בצבא האדום, חיסל כמעט את כל הדרג הפיקודי הבכיר והכניס את הצבא למצב של חוסר יציבות חמור. הרס פיקוד הצבא הסובייטי ושיבוש המאזן הדמוגרפי עודדו את היטלר להאמין שברית המועצות לא תוכל לעמוד בפניו במקרה של עימות צבאי. טיהורים אלה היו בין הגורמים שהובילו את סטלין להסכם מולוטוב-ריבנטרופ עם גרמניה הנאצית ב-1939, מתוך רצון להרוויח זמן להתחמשות מחודשת. עם זאת, ההסכם חיזק למעשה את גרמניה מבחינה כלכלית וצבאית, ובסופו של דבר, פגע בברית המועצות עצמה.

השפעת הרודנות הסטליניסטית חרגה מגבולות ברית המועצות והשפיעה על האופן שבו היטלר תפס את מגבלות הפעולה של המערב. הדיכוי הפנימי האלים של סטלין, שכלל רדיפת מיליונים ללא הליך משפטי הוגן, היווה תקדים לרודנות ללא גבולות. בחלקים שונים של אירופה הכבושה, רבים ראו את היהודים כמזוהים עם הקומוניזם הסובייטי, דבר שעודד משתפי פעולה מקומיים לתמוך במדיניות הרצח ההמוני של היטלר כלפי היהודים. השמדת האינטליגנציה הסובייטית, רדיפת המיעוטים ושלטון הטרור הובילו למערכת של פחד כלל-אירופי, בה הפך ההרג השיטתי למקובל יותר.

המשטרים הטוטליטריים של סטלין והיטלר לא היו זהים, אך הם השפיעו זה על זה בדרכים רבות. סטלין, שצפה בהיטלר מטהר את שורותיו במהירות ב"ליל הסכינים הארוכות" (1934), למד את השיטות והאמין כי גם הוא צריך להיפטר מכל גורם שעשוי לערער את שליטתו. מנגד, היטלר, שראה כיצד העולם מקבל באדישות את הפשעים הסטליניסטיים, הסיק מסקנות דומות לגבי היכולת לבצע מעשי זוועה ללא חשש מתגובה בינלאומית.

הטיהורים בקרב חברי פק"פ

הרדיפות נגד יוצאי פק"פ החלו בשלבים מוקדמים יחסית, עוד לפני שיא הטיהורים הגדולים של סטלין. כבר ב-1933 ניתן היה לזהות סימנים ראשונים לחשדנות מצד השלטון הסובייטי כלפי מהגרים קומוניסטים מארץ ישראל. בין הראשונים שנפגעו היו בכירים לשעבר בפק"פ, כמו יצחק חפשי, ששירת בעבר בוועד המרכזי של המפלגה. הוא נאלץ לצפות בהשפלתו של חברו, אליהו לשצ’ינסקי, מורה ב"אוניברסיטה לעמלי המזרח" במוסקבה, אשר הואשם בהבעת עמדות ציוניות והוקע בפומבי בפני תלמידיו. חפשי מחה נגד ההשפלה, ובתגובה סולק מלימודיו ונעצר זמן קצר לאחר מכן. לשצ’ינסקי עצמו נאלץ להכות על חטא בפני קהל התלמידים, הודח מכל תפקידיו ונעלם לאחר שנעצר. בשנים שלאחר מכן, נרשמו מקרים נוספים של "טיהור" בקרב יוצאי פק"פ. יצחק ברזלי, ששימש בעבר כדמות מרכזית במפלגה, נעצר בינואר 1935, לאחר שמאות עובדי הקומאינטרן צפו בהדחתו במעמד פומבי. הוא נידון למאסר ממושך ונשלח למחנות עבודה, בהם בילה 21 שנים.

החל מ-1937, עם התגברות הטיהורים הגדולים, כמעט כל יוצאי פק"פ הפכו למטרה של מנגנוני הביטחון הסובייטיים. גל המעצרים לא פסח על אף קבוצה – מהנהגת המפלגה לשעבר, דרך פעילי "גדוד העבודה" ועד למהגרים שהגיעו להתיישבות בבירוביג'אן. בין ראשוני העצורים היו חיים כץ, ממייסדי מפ"ס, לצד פעילים בולטים נוספים, בהם יעקב טפר, קופרמן, דניאל ברזלי, ישקה פינקלשטיין, נח פולני ודב פורמנוביץ'. גם פעילים שהיו מעורבים בארגון הסניפים המקומיים של פק"פ, כמו שמואל שכטמן, אשר היה אחראי לשיקום הסניף החיפאי לאחר מאורעות 1929, מצאו את עצמם ביעד החיסולים. במקביל, נעצרו כל חברי "גדוד העבודה" שנותרו בברית המועצות, ובהם מנדל אלקינד (מקיבוץ וויו נובה), דבורקין, לובלינג, לוקאצ’ר ומירקין. הללו, שהיו בעברם חברים ב"הגנה" ואף לקחו חלק בהתיישבות יהודית בארץ ישראל, הוגדרו כחשודים בריגול למען בריטניה. נוסף לכך, רבים מהמהגרים שהגיעו להתיישב בבירוביג'אן, מתוך אמונה כי יוכלו לקחת חלק בבניית יישוב יהודי סוציאליסטי, הוכתמו כמרגלים יפנים. בין הנעצרים היו פסח ברקוביץ, שמואל הרציג, דוד פיש ומרדכי רוטנברג. רבים מהם איבדו ילדים קטנים עקב תנאי החיים הקשים, אך גם לאחר אובדן אישי כבד זה נדרשו לחתום על מכתבי הכחשה של המצב במחוז היהודי כדי להימנע מהפללה נוספת.

במסגרת מנגנון הדיכוי, רבים מהנאשמים נחקרו בעינויים אכזריים ונדרשו לחתום על הודאות שהומצאו מראש. חקירותיהם נמשכו שעות רבות ללא הפסקה, מלוות במניעת שינה ומזון, בידוד מוחלט ולעיתים גם כליאה בתנאים תת-אנושיים. שיטה מרכזית שננקטה כנגד החשודים הייתה "עקרון השרשרת" – כל עצור נדרש להסגיר שמות נוספים של שותפים לקשר מדומיין, וכך התרחב מעגל החשודים במהירות מסחררת. מאחר שחברי פק"פ נטו להתגורר יחדיו ולשמור על קשרים הדוקים, השיטה אפשרה למנגנוני הביטחון לאסוף רשימות ארוכות של שמות. החשודים לא ידעו אם חבריהם כבר הפלילו אותם, ובלית ברירה נקבו אף הם בשמות נוספים. רבים הוצאו להורג לאחר משפטים קצרצרים, בעוד אחרים נשלחו למאסר ממושך בגולאגים.

תנאי הכליאה במחנות העבודה היו קשים מנשוא. האסירים הועברו ברכבות משא בתנאים בלתי אנושיים, כשרבים מהם מתים עוד בדרכם לסיביר. מי שהצליחו להגיע ליעדם, מצאו עצמם במחנות מוקפים גדרות תיל, בהם נדרשו לעבוד במשך שעות ארוכות בקור מקפיא, לעיתים במינוס 40 מעלות. המזון היה דל, ורבים ניזונו משאריות או ממנות דלות של מרק ירקות ודג מיובש. מחסור חמור באספקה רפואית הביא להתפרצות מגפות תכופות, והאסירים נותרו חסרי מענה רפואי מול מחלות כמו טיפוס ודיזנטריה. המוות היה נפוץ, אך לא היה איש שיתעד אותו – גופות המתים נזרקו בצדי הדרך, ללא מצבות או כל סימן לזיהוי. גם אלו שהצליחו לשרוד את המחנות, סבלו מהתעללות מתמדת מצד השומרים, לעיתים קרובות תוך שימוש בעונשים אכזריים. נשים שנכלאו במחנות נאלצו לעיתים להיענות לחיזורי הסוהרים כדי להבטיח לעצמן תנאים מעט טובים יותר, אך רבות הוכו, נאנסו ונשלחו לעבודה מפרכת אם העזו לסרב.

לאורך התקופה, בני משפחותיהם של הפעילים נעצרו גם הם, ולעיתים הוגלו לאזורים מבודדים. חלק מהנשים שנותרו ללא בעליהן נאלצו לגדל ילדים בתנאים קשים, או לאבד את ילדיהן לחלוטין בשל רעב ומחלות. עבור רבות מהן, הידיעה על היעלמות יקיריהן הייתה מלווה באימה מתמדת, שכן השלטון אסר על כל ניסיון לברר מידע על גורלם של הנעצרים. היו גם מקרים בהם נשים התכחשו לבעליהן הכלואים, אימצו עמדות נאמנות למשטר, ואף חינכו את ילדיהן להאמין באשמת אביהם.

הטיהורים פגעו לא רק בחברי פק"פ לשעבר, אלא גם בקבוצות קומוניסטיות יהודיות נוספות, כמו חברי "פועלי ציון שמאל" שברחו לארץ המועצות, תומכי "הבונד" ואפילו יהודים שהיו מעורבים בבניית התעשייה או התרבות הסובייטית. בחלק מהמקרים, הטיהורים התבצעו באופן אקראי לחלוטין, ללא כל קריטריון ברור – אדם שנעצר הפך לחשוד כמעט בוודאות, וכך גם כל מי שהיה איתו בקשר. בסופו של דבר, מרבית יוצאי פק"פ שנכנסו לברית המועצות בשנות ה-20 וה-30 לא שבו ממנה לעולם. אלה שכן שרדו, נותרו עם טראומה עמוקה, ורבים העדיפו להסתיר את עברם גם לאחר שחרורם, מחשש לרדיפות נוספות מצד השלטון הסובייטי.

מלחמת העולם השנייה והשחרור

לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, הורע מצבה של האוכלוסייה היהודית ברחבי המדינה, ובתוכה גם האסירים יוצאי פק"פ במחנות העבודה. עם פרוץ המלחמה החלה מגמה של גידול באנטישמיות בקרב האסירים הסובייטיים, אשר האשימו את היהודים באחריות למשטר הסטליניסטי ולזוועותיו. בחלק מהמחנות, אסירים יהודים הפכו למטרה לתקיפות ורציחות מצד פושעים פליליים ומשתפי פעולה עם הנאצים שנעצרו על ידי השלטון הסובייטי. חלקם נרצחו באלימות או נשלחו לתנאי עבודה בלתי נסבלים ללא מזון מספק, עד שמתו מתשישות או ממחלות. אסירים אחרים, שהוגדרו ככשירים לשירות צבאי, נשלחו היישר מן המחנות לחזיתות הלחימה הקשות ביותר, בהן סבלו מתנאים מחפירים וסיכויי הישרדות נמוכים. כך אירע, למשל, לירחמיאל לוקאצ’ר, שנעצר ב-1937, שרד שנים של עבודות כפייה בסיביר, ושוחרר רק כדי להישלח לקרב. לאחר שהתראה עם בני משפחתו למשך חופשה קצרה, נעלם בשדה הקרב, מבלי שהותיר אחריו עקבות.

במקביל, רבים מבני משפחותיהם של האסירים שנשארו בשטחי הכיבוש הגרמני נרצחו בשואה. יוצאי פק"פ שחיו קודם לכן בקומונות כמו וויו נובה שבקרים או שהתיישבו בבירוביג’אן, מצאו את עצמם לכודים ללא יכולת לברוח, ובמקרים מסוימים אף הוסגרו לגסטפו על ידי מקומיים. בין הקרבנות היו עשרות נשים וילדים, שחלקם נרצחו בירי ונקברו בבורות שנחפרו בשטחי ההתיישבות שהוקמו בידי יוצאי ארץ ישראל. במקביל, יוצאי פק"פ אחרים, שהוגלו לרוסיה האסייתית קודם למלחמה, מצאו עצמם במצוקה קשה של רעב ועוני, כאשר המשטר הסובייטי מנע מהם גישה למזון ולשירותים בסיסיים, מחשש כי אינם נאמנים לחלוטין למדינה. רבים נאלצו להתקיים מקיבוץ נדבות או עבודה זמנית בשכר זעום, וחיו תחת איום מתמיד של גירוש או מעצר מחודש.

לאחר מותו של סטלין במרץ 1953, החלה תקופה של שינויים במדיניות הדיכוי, אשר הביאה לשחרורם ההדרגתי של אסירים פוליטיים, בהם קומוניסטים זרים רבים. במסגרת מאמצי "הרהביליטציה", במסגרתה נבחנו מחדש פסקי דין מתקופת הטרור הגדול, שוחררו גם מספר קטן של יוצאי פק"פ, אך רבים מהם נותרו אסירים במשך שנים נוספות. יצחק ברזלי, שנעצר ב-1935, השתחרר לאחר 21 שנות מאסר, לאחר שבילה שנים ארוכות במחנות עבודה בסיביר. גם שרלוט רוזנטל, אשתו לשעבר של מנהיג המפלגה אביגדור, השתחררה לאחר 21 שנות מאסר. נחמה קופרמן, אשתו של אחד מראשי פק"פ, סיימה לרצות 18 שנות מאסר. נשים נוספות, בהן מיינה אליאס, צפורה בריל ושרה חרודית, אשר נעצרו בשנות ה-30, לא שרדו את תקופת כליאתן, ונפטרו במחנות העבודה.

הניצולים המעטים שנותרו בחיים לאחר שנים של עינויים, רעב, עבודת כפייה והשפלות, מצאו את עצמם בפני דילמה קשה: חלקם רצו לשוב לארץ ישראל, אך אחרים חששו כי עזיבה פתאומית תסמן אותם שוב כחשודים בעיני המשטר. אחרים ניסו לחזור, אך לא יכלו בשל חוקים מגבילים שהקשה על זרים לצאת משטחי ברית המועצות. חלקם הצליחו לחדש את הקשר עם בני משפחותיהם בארץ, בעוד אחרים נותרו מנותקים כליל, ולעיתים אף חששו לספר על מה שעבר עליהם במשך עשרות שנים. עבור רבים מהם, הטראומה הייתה כה עמוקה עד כי בחרו לשתוק, להשתלב מחדש בחיים האזרחיים ברוסיה או בפולין, ולהתנתק מעברם הקומוניסטי בארץ ישראל. גם מי שכן הצליחו לשוב לארץ, מצאו מציאות שונה לחלוטין מזו שעזבו – החברה הישראלית לא גילתה עניין מיוחד בסיפורם, ורבים מהם חיו בבדידות, נושאים עימם את זיכרונות השנים האיומות תחת הדיכוי הסובייטי.

השלכות היסטוריות

הטיהורים שביצע המשטר הסטליניסטי בקרב יוצאי פק"פ הביאו להכחדה כמעט מוחלטת של הדור הוותיק של המפלגה, שכלל את מנהיגיה, פעיליה המרכזיים, וחבריה הבולטים שפעלו בארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30. כמעט כל מי שעקר לברית המועצות, בין אם כשליחי קומונטרן, כגולים פוליטיים שנמלטו מן המנדט הבריטי, או כמי שראו במשטר הסובייטי בית אידיאולוגי, מצאו עצמם נרדפים, נאשמים בעבירות של בגידה או ריגול, ונכלאים לשנים ארוכות במחנות עבודה או מוצאים להורג. התוצאה הייתה חיסול מוחלט של קבוצה פוליטית שלמה, שהייתה בעבר אחד הכוחות המרכזיים במאבק המרקסיסטי בארץ ישראל, והפיכת פק"פ למפלגה נטולת הנהגה וחסרת זהות ברורה.

בתוך כך, חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, רבים מהם יוצאי פק"פ ששבו מברית המועצות או כאלה שהתחנכו במוסדותיה, היו מודעים היטב למתרחש בשנות ה-30 אך לא הביעו התנגדות לטיהורים. רבים מהם, בהם שמואל מיקוניס ודמויות נוספות שהפכו מאוחר יותר למנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהו בתקופה זו במוסקווה או הושפעו ישירות מהתעמולה הסובייטית שהצדיקה את הדיכוי. חלקם אף נכחו במשפטים הפומביים שנערכו נגד "אויבי העם" וראו מקרוב את האימה ששלטה במדינה, אך בחרו להישאר נאמנים למשטר. כאשר ניסיונות לדרוש בירור בנוגע לגורלם של חברי פק"פ הנעלמים הועלו בשנות ה-50, לאחר מותו של סטלין, המפלגה הקומוניסטית הישראלית לא פעלה רשמית להשגת ריהביליטציה לנרצחים, ואף התנגדה להעלאת הנושא. יוצאי המפלגה שטענו כי יש לחשוף את העוולות שנעשו כלפי חבריהם סומנו כסוטים מן הדרך ונחשדו בהתקרבות לעמדות "ריאקציונריות".

רוב הניצולים שבחרו לשוב לישראל העדיפו לשתוק על מה שעברו. טראומת הרדיפות, מחנות הכפייה וההזנחה הותירה בהם חותם עמוק, ורבים לא ראו טעם בהעלאת סיפורם. יתרה מכך, החברה הישראלית באותן שנים לא גילתה עניין בגורלם של קומוניסטים לשעבר, בוודאי כאלה שנרדפו דווקא על ידי המשטר שתמכו בו. מעט מהשורדים הותירו עדויות על התלאות שעברו, אך רק לאחר עשרות שנים יצאו הסיפורים המלאים לאור.

בקרב ניצולים מעטים התרחשו תהליכים של שינוי אידיאולוגי משמעותי. היו ששבו בתשובה דתית בעקבות זוועות המשטר הסובייטי, והחלו לשמור תורה ומצוות גם בתנאים הקשים של מחנות העבודה. אחרים, שראו כיצד נרדפים גם נאמני הקומוניזם שהקריבו את חייהם למען האידיאל, נטשו את האמונה במפלגה הסובייטית ופנו דווקא אל הציונות. כך, למשל, יעקב מאירסון, קומוניסט ותיק שהגיע לארץ ישראל עוד בתקופת העלייה השנייה כמתנגד חריף לציונות, הפך בשנות גלותו בקזחסטן לציוני ואף לשומר מצוות. על ערש דווי, בשנת 1947, שלח מסר להנהגת היישוב בארץ ישראל:

"באתי בארץ זו על עונשי. מה שסבלתי – מגיע לי. טעיתי והטעיתי. ברוכים תהיו על עבודתכם ונאמנותכם. אם יש תקווה לאנושות, ואם יש דרך חדשה לעולם, היא לא במקום אליו הלכתי אלא במקום אותו עזבתי".

לקריאה נוספת

• שמואל דותן, אדומים: המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל, שבנא הסופר, 1991.
• יגאל חלפין, הטיהורים הסטליניסטיים – ממשפטי חברים למשפטי ראווה, הוצאת רסלינג, 2006.
• אלק ד' אפשטיין, ג'נוסייד – טיהורים פוליטיים ואתניים בברית המועצות, 1918-1953, האוניברסיטה הפתוחה, 2007.
• ארתור קסטלר, אפלה בצהריים, אנגליה, 1940.