דסיזיוניזם (באנגלית: Decisionism, בגרמנית: Dezisionismus) היא גישה פילוסופית-משפטית ופוליטית המדגישה את הכרעתו של הריבון כיסוד המרכזי של המשפט והסדר הפוליטי. על פי גישה זו, החוק אינו בעל סמכות עצמאית, אלא נגזר מהחלטתו של שליט ריבוני, המסוגל להכריע באופן מכריע במצבי חירום ולחרוג מהמסגרת החוקית הרגילה כדי לשמר את הסדר המדיני. התיאוריה מזוהה בראש ובראשונה עם קרל שמיט, משפטן ותאורטיקן פוליטי גרמני, שפעל בתקופת רפובליקת ויימאר והשלטון הנאצי. שמיט טען כי הדמוקרטיה הליברלית, המבוססת על פרלמנטריזם, עקרונות משפטיים אבסטרקטיים ושיח רציונלי, לוקה בחולשה ואינה מסוגלת להתמודד עם משברים פוליטיים קיומיים. לשיטתו, ההכרעה הריבונית היא המגדירה את החוק ולא להפך, ולכן המדינה חייבת לאפשר למנהיג סמכות בלתי מוגבלת במצבי חירום. רעיונותיו של שמיט על הדסיזיוניזם, שהתפתחו בעיקר בספרו תאולוגיה פוליטית (1922), נסמכו על ההנחה כי "הריבון הוא זה שמכריע על מצב החירום", ובכך הציבו את שאלת ההכרעה הפוליטית מעל לשלטון החוק. הגותו הובילה להצדקה אידיאולוגית של משטרים אוטוריטריים ודיקטטוריים, ובפרט סיפקה הצדקה משפטית להנהגת עקרון הפיהרר במשטר הנאצי, שבו נתפסה סמכותו של אדולף היטלר כעליונה על כל מסגרת חוקתית.
רקע היסטורי ורעיוני
קרל שמיט נולד בשנת 1888 בפלטנברג, ווסטפאליה, למשפחה קתולית. הוא למד משפטים באוניברסיטאות ברלין, מינכן ושטרסבורג, וב-1915 השלים את בחינות ההסמכה שלו. במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הגרמני, ולאחר מכן פנה לקריירה אקדמית ולימד באוניברסיטאות שונות, בהן גרייפסוואלד, בון, מינכן, קלן וברלין. בתקופת רפובליקת ויימאר היה מהמשפטנים המשפיעים במדינה, והתפרסם בעיקר בשל ביקורתו על המערכת הפרלמנטרית, שלדבריו לא הייתה מסוגלת להבטיח יציבות שלטונית אל מול הכוחות הפוליטיים המנוגדים שפעלו בה. הוא האמין כי המשטר הליברלי סובל מחוסר הכרעה וכי עקרונותיו אינם מספיקים כדי להתמודד עם איומים פנימיים וחיצוניים, במיוחד בעידן של מאבקים אידיאולוגיים חריפים.
בספרו תאולוגיה פוליטית משנת 1922 טען שמיט כי המדינה אינה ישות נייטרלית המוגדרת רק באמצעות חוקים, אלא שהיא בנויה על סמכותו של הריבון להכריע במצבי חירום. הוא הדגיש כי החוק עצמו אינו מסוגל להסדיר את כל המצבים האפשריים, וכי רק מנהיג בעל כוח הכרעה מוחלט יכול לשמר את הסדר החברתי בעתות משבר. רעיונותיו הושפעו מתפיסתו כי כל המבנים הפוליטיים של העולם המודרני הם למעשה תרגום חילוני של מושגים תאולוגיים – כשם שאלוהים נתפס כריבון מוחלט בעולם הדתי, כך גם המדינה המודרנית זקוקה לריבון שיכריע בסוגיות קריטיות מחוץ למסגרת החוק הכתוב.
ב-1932, לקראת קריסת רפובליקת ויימאר, שימש שמיט כיועץ משפטי של הממשלה הגרמנית וייצג אותה במקרה המשפטי פרוסיה נגד הרייך, שבו נידונה חוקיות הדחת ממשלת מדינת פרוסיה על ידי ממשלת הרייך. הוא סייע בעיצוב הפרשנות המשפטית שאפשרה לצמצם את האוטונומיה של המדינות הפדרליות ולחזק את הרשות המבצעת. שנה לאחר מכן, עם עליית הנאצים לשלטון, הצטרף למפלגה הנאצית, והפך לאחד המשפטנים המרכזיים של המשטר החדש. הוא העניק צידוק משפטי למהלכים שנקט היטלר, כולל השעיית החוקה בעקבות שריפת הרייכסטאג ולגיטימציה משפטית לרציחות ליל הסכינים הארוכות ב-1934. עם זאת, למרות תמיכתו הפומבית בנאציזם, הוא נחשד כמי שאינו נאמן לחלוטין למפלגה, וב-1936 הותקף בעיתון ה-SS Das Schwarze Korps, שם נטען כי האנטישמיות שהפגין הייתה רק מסווה אופורטוניסטי. בעקבות זאת, הוא נדחק מתפקידי מפתח, אך המשיך להחזיק במשרתו האקדמית עד תום מלחמת העולם השנייה.
בשנים שלאחר המלחמה נעצר שמיט על ידי צבא ארצות הברית, אך לא הועמד לדין במשפטי נירנברג. הוא נודה מהקהילה האקדמית בגרמניה, אך המשיך לכתוב ולהשפיע על דיונים משפטיים ופוליטיים עד סוף חייו. גם לאחר מותו ב-1985, הגותו נותרה שנויה במחלוקת, כאשר חוקרים ואינטלקטואלים משני צדי המתרס הפוליטי מוסיפים להתפלמס עם רעיונותיו על הריבונות, מצב החירום ותפקיד החוק במדינה המודרנית.
עיקרי הדסיזיוניזם
הדסיזיוניזם של קרל שמיט מבוסס על הרעיון כי חוק וסדר פוליטי אינם קיימים כישויות מופשטות ונפרדות מהמציאות, אלא תלויים ביכולתו של הריבון להכריע ולהגיב למצבים משתנים. לשיטתו, מדינה אינה מתפקדת על בסיס נורמות כלליות בלבד, אלא על סמכותו של שליט המוסמך לקבל החלטות מכריעות. החוק אינו תוצאה של מערכת עקרונות נייטרלית, אלא של כוח ריבוני שמחליט מתי ואיך יש ליישם אותו.
שמיט טען כי הדמוקרטיה הליברלית, המבוססת על שיח פרלמנטרי, חוקה ונורמות אוניברסליות, היא משטר חלש שאינו מסוגל להכריע בנושאים גורליים. לתפיסתו, מנגנונים משפטיים ומנהליים אינם יכולים להוות מסגרת יציבה למדינה כאשר היא נתקלת באיומים קיומיים, שכן הם דורשים תהליכי קונצנזוס והסכמות המונעים פעולה מהירה וחדה. הוא גרס כי משטר פוליטי יציב מחייב ריכוז סמכות אצל מנהיג חזק, שיכול לפעול ללא מגבלות ביורוקרטיות או חוקים המגבילים אותו מלבצע את הפעולות הדרושות להבטחת הישרדות המדינה. עבורו, דמוקרטיה אמיתית פירושה ביטוי ישיר של רצון העם, המתגלם דרך ריבון המסוגל לפעול בנחישות ולא להיכנע לסחבת פרלמנטרית.
מצב החירום, על פי שמיט, הוא המבחן האמיתי לכל משטר פוליטי. הוא האמין כי אין די בתהליכים משפטיים כדי להבטיח סדר פוליטי, משום שהם אינם מסוגלים לספק פתרונות למצבים חריגים המאיימים על יציבות המדינה. משום כך, ההיבט המרכזי של הריבונות אינו החוקים והתקנות, אלא היכולת של הריבון לקבוע מתי מתקיים מצב חירום ולפעול בהתאם. במשטר ליברלי, שבו ההכרעות נשענות על חוקים מופשטים ולא על הכרעה ישירה של שליט חזק, אין מענה למצב שבו המדינה נמצאת בסכנה. שמיט טען כי במקרים כאלו, על הריבון להשעות את החוק הקיים ולפעול ללא מגבלות כדי לשמר את הסדר.
הדסיזיוניזם הציב את המדינה כישות הקודמת לחוקיה, ולכן לשיטתו של שמיט, סמכותו של המנהיג אינה מוגבלת על ידי מסגרות משפטיות, אלא נגזרת מיכולתו להכריע. הוא התנגד לפרשנות ליברלית של שלטון החוק, שלדבריו הפכה את המשפט למערכת סגורה החסרה קשר למציאות הפוליטית. שמיט ראה בכך סכנה, שכן אי-הכרעה במצב חירום עלולה להוביל לכאוס ולאובדן מוחלט של היכולת למשול. לפיכך, הוא צידד במודל של "דיקטטורה ריבונית", שבה הריבון מחזיק בסמכות מלאה להפעיל כוח ולנקוט צעדים חריגים, גם במחיר של השעיית זכויות וחוקים, כדי להבטיח את המשך קיומה של המדינה.
השפעות והשלכות
תפיסת הדסיזיוניזם של קרל שמיט סיפקה הצדקה תיאורטית לריכוז הכוח הפוליטי בידי שליט יחיד, מה שהפך אותה לאבן יסוד בעיצוב המשטר הנאצי. אחד הביטויים המרכזיים לכך היה השימוש בסעיף 48 לחוקת ויימאר, שאפשר לנשיא הרייך להשעות חירויות חוקתיות ולמשול בצווי חירום. שמיט העניק צידוק משפטי למהלך זה, כאשר טען כי החוקה הדמוקרטית אינה מסוגלת להתמודד עם מצבי משבר וכי על המדינה להתבסס על הכרעתו הבלעדית של הריבון. הוא לא הסתפק בכך, ובמאמריו הציג את שלטונו של היטלר כהתגלמות האמיתית של הדמוקרטיה, משום שלדבריו הוא ביטא את רצון העם בצורה ישירה ולא באמצעות מוסדות ביניים כמו פרלמנט או בתי משפט.
ב-1934, לאחר רציחות ליל הסכינים הארוכות, כתב שמיט מאמר שבו הצדיק את פעולותיו של היטלר כהכרעה פוליטית הכרחית לשימור הסדר במדינה, וכינה אותן "הצורה הגבוהה ביותר של צדק מינהלי". במקביל, הוא הפך לדמות מרכזית בהכשרת הקרקע המשפטית למשטר הנאצי, ומונה לתפקידים בכירים באיגוד המשפטנים הנאצים ובאוניברסיטת ברלין. עם זאת, מעמדו החל להתערער בתוך המפלגה הנאצית עצמה. בשנת 1936, בעקבות פרסומים שבהם נטען כי האנטישמיות שלו היא רק העמדת פנים וכי הוא אינו תומך באמת בתורת הגזע, נמתחה עליו ביקורת בעיתון ה-SS Das Schwarze Korps, והוא נדחק מהזירה הפוליטית. על אף זאת, הוא המשיך לכהן כפרופסור למשפטים ולפתח את רעיונותיו על ריבונות ומשפט בינלאומי.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שמיט נעצר על ידי כוחות ארצות הברית ונחקר על תפקידו במשטר הנאצי. הוא לא הועמד לדין במשפטי נירנברג, אך הוחרם מהקהילה האקדמית ונאסר עליו ללמד במוסדות רשמיים. למרות זאת, הוא המשיך לכתוב ולהשפיע על הוגים ותאורטיקנים פוליטיים. בעשורים שלאחר מכן, חוקרים ואינטלקטואלים מכל קצות הקשת הפוליטית חזרו לעסוק בהגותו, תוך שהם מתמודדים עם השאלה האם ניתן להפריד בין הביקורת שלו על הליברליזם לבין הקשרו ההיסטורי והאידיאולוגי לנאציזם.
הדיון סביב שמיט קיבל משנה תוקף במחצית השנייה של המאה ה-20, כאשר הוגים כמו ג'ורג'יו אגמבן ושנטל מוף ניתחו את רעיונותיו על מצב החירום והריבונות. אגמבן, למשל, הצביע על האופן שבו מדינות מודרניות משתמשות במנגנוני חירום כדי לעקוף חוקים ולהעניק סמכויות בלתי מוגבלות לממשל, תוך שהוא מקשר זאת למושג הדסיזיוניזם של שמיט. במקביל, חוקרים מתחומי המשפט, מדעי המדינה והפילוסופיה הדגישו את ההשלכות של רעיונותיו על משטרים עכשוויים המשתמשים בסמכויות חירום רחבות, בין אם בהקשר של מלחמה בטרור, משברים כלכליים או מגיפות. הביקורת המרכזית על שמיט נותרה בעינה: האם הדסיזיוניזם הוא כלי להבנת מבנים פוליטיים בני זמננו, או שמא הוא מגלם בתוכו פוטנציאל מסוכן לדיקטטורה, כפי שהוכח בהיסטוריה?
סיכום
הדסיזיוניזם של קרל שמיט מציב את ההכרעה הריבונית כיסוד המרכזי של המשפט והפוליטיקה, תוך דחיית התפיסה הליברלית של שלטון החוק כמנגנון עצמאי ונייטרלי. לשיטתו, המדינה אינה נשענת על עקרונות משפטיים מופשטים, אלא על כוחו של הריבון לקבל החלטות מכריעות, במיוחד במצבי חירום. רעיון זה העניק הצדקה לריכוז הכוח הפוליטי בידי שליט יחיד, מתוך תפיסה כי משטרים דמוקרטיים ליברליים אינם מסוגלים להתמודד עם משברים קיומיים.
על אף שהדסיזיוניזם מזוהה לרוב עם שליט יחיד המחזיק בסמכות ריבונית, תפיסתו של קרל שמיט אינה מחייבת כי הריבון יהיה בהכרח המנהיג הרשמי של המדינה. שמיט הגדיר את הריבון כ"מי שמכריז על מצב החירום", כלומר, מי שמסוגל להשעות את הסדר החוקתי ולקבל הכרעות מכריעות הנוגעות לקיום המדינה, גם אם אינו מחזיק במעמד הפורמלי של שליט. לפיכך, ניתן לראות ביטויים של דסיזיוניזם גם כאשר הכוח להכריע אינו מצוי בידי ראש המדינה עצמו, אלא בידי גורמים אחרים בעלי השפעה פוליטית, צבאית, כלכלית, משפטית או חברתית.
במקרים מסוימים, מוקדי הכוח עשויים להימצא מחוץ לרשות המבצעת, כאשר דמויות מסוימות במערכת הביורוקרטית, בצבא, מערכת המשפט, או במנגנוני הביטחון מחזיקים ביכולת אפקטיבית להכריע בנושאים קריטיים באופן החורג מהמערכת החוקתית הרגילה. בנוסף, בעלי הון ותאגידים רב-לאומיים יכולים לעיתים להפעיל לחץ משמעותי על ממשלות, לעקוף מנגנונים דמוקרטיים, ולהשפיע באופן מכריע על מדיניות ציבורית.
לפי גישה זו, הריבון אינו מוגדר על פי תוארו הרשמי אלא על פי יכולתו להגדיר את מסגרת הפעולה הפוליטית, לעקוף חוקים, ולכונן מציאות חדשה כאשר מתקיים מצב חירום. לכן, הדסיזיוניזם אינו מוגבל לשלטון דיקטטורי מובהק, אלא עשוי להתקיים גם במשטרים שבהם מוקדי הכוח אינם מתכנסים בדמות אחת, אלא מפוזרים בין גורמים בעלי השפעה החורגת מהמוסדות הדמוקרטיים המסורתיים.
לקריאה נוספת
- קרל שמיט, תאולוגיה פוליטית, הוצאת רסלינג, 2005.
- קרל שמיט, מלחמה כגילוי של יחסי עוינות פוליטיים, מטעם 26, יוני 2011.
- קרל שמיט, חוק ופסק דין, מהדורה שנייה, מינכן, 1969.
- קרל שמיט, תאולוגיה פוליטית: ארבעה פרקים על תורת הריבונות, מינכן, 1922.
- איב שארל זרקא, פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט, הוצאת שלם, 2009.
- מארק לילה, הנפש הנמהרת, עם עובד, סדרת אופקים, 2004.
- גל גרזון, ליברליזם – קשרים, הקשרים, ביקורות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004.
- דניאל רוזנברג, מה לשמאל ולמושג הפוליטי של שמיט, מטעם 26, יוני 2011.
- M. Forsyth, "Carl Schmitt: The Concept of the Political", in M. Forsyth & M. Keens-Soper, The Political Classics: Green to Dworkin, Oxford, 1996.
- ג'אקומו מריה אריגו, טרור אסלאמיסטי בקריאתו של קרל שמיט, In Circolo 4 (2017).
- ג'פרי אנדרו באראש, פוליטיקות של ההיסטוריה: ההיסטוריציזם כהבטחה וכמיתוס (2004).
- אקהארד בולסינגר, האוטונומיה של הפוליטי: הריאליזם הפוליטי של קרל שמיט ולנין (2001).
- טוקה ברונילה (2022), האוטונומיה של הפוליטי והסמכות של המדינה: קרל שמיט והדה-פוליטיזציה של הכלכלה (תזה לדוקטורט), אוניברסיטת הלסינקי.
- פיטר סי. קולדוול, מחלוקות סביב קרל שמיט: סקירה של הספרות האחרונה, The Journal of Modern History (2005), כרך 77, מס' 2, עמ' 357–387.
- רנטו קריסטי, קרל שמיט והליברליזם האוטוריטרי (1998).
- מריאנו קרוצ'ה, אנדראה סלבטורה, תורת המשפט של קרל שמיט (אבינגדון: ראוטלג', 2012).
- ז'אק דרידה, "כוח החוק: היסוד המיסטי של הסמכות", בתוך Acts of Religion (2002).
- קרלו גאלי, המלט: ייצוג והקונקרטי (מתורגם מאיטלקית על ידי אדם סיץ ואמנדה מינרוויני), בתוך Points of Departure: Political Theology on the Scenes of Early Modernity, אוניברסיטת שיקגו, 2011.
- גרהאם גארארד, "ז'וזף דה מייסטר וקרל שמיט", בתוך Joseph de Maistre's Life, Thought, and Influence: Selected Studies, מקגיל-קווין'ס יוניברסיטי פרס, 2001.
- רפאל גרוס, קרל שמיט והיהודים: "השאלה היהודית", השואה ותורת המשפט הגרמנית, מדיסון, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007.
- פול גוטפריד, קרל שמיט: פוליטיקה ותיאוריה (ניו יורק: גרינווד פרס, 1990).
- מייקל הארדט ואנטוניו נגרי, אימפריה (2000).
- ג'וליה הל, "קטכון: התאולוגיה האימפריאלית של קרל שמיט והריסות העתיד", The Germanic Review 84:4 (2009): 283–326.
- מונסראט הררו (2015), השיח הפוליטי של קרל שמיט, רואומן וליטלפילד.
- ויליאם הוקר, הגותו הבינלאומית של קרל שמיט: סדר וכיוון (קיימברידג': קיימברידג' יוניברסיטי פרס, 2009).
- ולנטין יויטנר (2019), "פיראטים בחליפות: קרל שמיט, 'אנשי עסקים רגילים' ופשעי תוקפנות", Nordic Journal of International Law 88 (3): 459–487.
- מיכאל מרדר, קיום ללא יסוד: האונטולוגיה הפוליטית של קרל שמיט (לונדון וניו יורק: קונטיניום, 2010).
ריינהרד מהרינג, קרל שמיט – עלייה ונפילה: ביוגרפיה, מינכן: ורלאג ק.ה. בק, 2009.- היינריך מאייר, השיעור של קרל שמיט: ארבעה פרקים על ההבחנה בין תאולוגיה פוליטית לפילוסופיה פוליטית, אוניברסיטת שיקגו, 2011.
- שנטל מוף (1999), האתגר של קרל שמיט, לונדון וניו יורק: ורסו.
- אינגו מולר (1991), צדק היטלר: בתי המשפט של הרייך השלישי, תרגום דבורה לוקאס שניידר. קיימברידג' (מסצ'וסטס): הוצאת אוניברסיטת הרווארד.
- גבריאלה סלומפ, קרל שמיט והפוליטיקה של עוינות, אלימות וטרור (ניו יורק: פאלגרייב מקמילן, 2009).
- ניקולאוס זומבארט, הגברים הגרמנים ואויביהם: קרל שמיט, גורל גרמני בין אחוות גברים למיתוס מטריארכלי, מינכן: האנסר, 1991.
- ריצ'רד וולין, "קרל שמיט, אקזיסטנציאליזם פוליטי והמדינה הטוטאלית", Theory and Society 19 (4) (1990): 389–416.
- ריצ'רד וולין, "קרל שמיט: ההב habitus הריאקציונרי והשפעת האימה", Political Theory 20 (3) (1992): 424–47.
קישורים חיצוניים
- צבי טריגר, המדינה המודרנית המירה את אלוהים הכל יכול במחוקק, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2005; ביקורת על הספר "תאולוגיה פוליטית" מאת קרל שמיט ועל הספר "על מהותה וערכה של הדמוקרטיה" מאת הנס קלזן
- יצחק לאור, מצב החירום הוא הכלל, באתר הארץ, 22 ביוני 2005
- נועם שיזף, כמה מחברי הטובים ביותר הם ידידים, באתר nrg, 23 במאי 2005
- עופר אדרת, מרצה יהודי מהרווארד הוא שחולל את המהפך במוחו של משפטן הבית הנאצי, באתר הארץ, 5 ביוני 2020
- קרל שמיט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קרל שמיט (1888-1985), דף שער בספרייה הלאומית
- קרל שמיט, ברשת החברתית Goodreads
