"דרוס כל דוס" היה שיר פולקלורי שהתנגן במחנות של תנועת "השומר הצעיר" ובקרב חוגים סוציאליסטיים חילוניים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. עדויות של אנשים שגדלו בתנועות הנוער הללו, כמו חניכי השומר הצעיר ובני קיבוצים, מצביעות על כך שהשיר היה חלק בלתי נפרד מהווי החינוכי והאידיאולוגי של אותן שנים.
רקע היסטורי
לצד "דרוס כל דוס" הופיעו גרסאות נוספות כמו "השמד כל חרד" וביטויים חריפים נוספים שהופנו כלפי קבוצות דתיות אחרות. האווירה האנטי-דתית בתקופה ההיא, שהתבטאה בין היתר בניסיונות לייצר "יהודי חדש" משוחרר ממסורת, הפכה את השימוש בסיסמאות מסוג זה לנורמה מקובלת. מחנכים וחניכים רבים ספגו את המסרים הללו, שנועדו לבדל את הציונות החילונית מהיהדות הדתית ולהדגיש את הניתוק מהממסד הרבני המסורתי.
אנשים שגדלו באותן מסגרות מספרים כי ההסתה נגד הדתיים לא נעצרה רק בשירים ובקריאות סיסמאות. בירושלים של שנות החמישים, למשל, נזכרים אנשים כיצד חניכי תנועות הנוער צעדו ברחובות בקריאות "דרוס כל דוס" בקצב אחיד, כחלק ממשטר האימונים והפעילות החברתית.
ההדהוד של השיר לא נעלם גם בעשורים מאוחרים יותר. על אף שהסיסמאות הישירות יצאו מגבולות ה"פוליטיקלי קורקט", ניתן לזהות את רוחן בדרכים שונות. עמותות חילוניות קיצוניות, למשל, חילקו סטיקרים עם הכיתוב "דרוס כל דוס" ו"השמד כל חרד". גם ההתנגדות החריפה לכל ביטוי דתי במרחב הציבורי נושאת עמה צללים של אותה רטוריקה. יש הטוענים כי הסיסמה "הדתה", שמלווה היום דיונים על דת ומדינה, אינה אלא גלגול מודרני של אותן סיסמאות ישנות, שמטרתן להרחיק את היהדות המסורתית מהחברה הישראלית.
הביטויים הללו אינם נותרו רק ברמת השיח. בשנות החמישים התרחש ניסיון ההתנקשות בשר התחבורה הדתי דוד צבי פנקס, כאשר פצצות הושלכו לביתו בתגובה על מה שתואר אז כ"כפייה דתית". עמוס קינן, סופר ואיש שמאל רדיקלי, היה אחד החשודים במעשה, ובשנים מאוחרות יותר אף הודה בפני מקורביו כי עמד מאחוריו.
יגאל תומרקין, אמן ישראלי, עורר סערה ציבורית בעקבות התבטאויותיו נגד הציבור החרדי. בשנת 1988, לאחר תוצאות הבחירות, התראיין תומרקין למוסף תל אביב של מעריב ואמר כי הוא "מבין מדוע הייתה שואה" כאשר הוא רואה את החרדים. בהמשך דבריו תיאר את החרדים ככובשים הממלאים את תל אביב, וכינה אותם "שחורים" שמתרבים ללא שליטה. ההתבטאות זכתה לביקורת מועטה בלבד, ולא נתקלה בגינוי נרחב מצד אנשי רוח או ארגונים למען זכויות אדם, כפי שהייתה צפויה אילו דברים דומים היו נאמרים על קבוצה אחרת. בניגוד לכך, אמירות פוגעניות אחרות במרחב הציבורי זכו לתגובה תקשורתית רחבה וגינויים חריפים.
במשך שנים הופיעו כתובות גרפיטי כגון "דרוס כל דוס" על קירות מבנים שונים, בהם גם בית ידלין בתל אביב, אך הן לא עוררו תגובה ציבורית משמעותית. רק כאשר מישהו מצא שהכתובות הללו פוגעות באסתטיקה העירונית, הן הוסרו. הדבר נתפס כהמשך לגישה סלחנית כלפי ביטויים אנטי-דתיים בחברה הישראלית.
בשנת 1999 התקיים דיון בכנסת בעקבות חילול שלושה בתי כנסת בבני ברק, בו נחרתו צלבי קרס, נכתבו כתובות נאצה כמו "הייל היטלר" ו"יהודים דפוקים", נעקרו מזוזות ונופצו חלונות. המקרה עורר זעזוע ציבורי, והמשטרה עצרה שני קטינים שהודו כי ביצעו את המעשים מתוך רצון לנקום בדתיים. בדיון בכנסת, הביע חבר הכנסת חיים דרוקמן זעזוע עמוק מהאירוע וציין כי מעשים כאלה, אם היו מתרחשים באירופה, היו זוכים לתגובה חריפה בישראל. הוא התריע מפני אקלים ציבורי שבו שנאה כלפי יהודים דתיים הופכת למקובלת, במיוחד בקרב צעירים שגדלים באווירה של עוינות לדתיים.
במהלך הדיון הוזכרה התופעה של אתרי שנאה ברשת האינטרנט, שבהם הופיעו קריאות לרצח יהודים דתיים. אחד האתרים שצוין היה אתר בשם "מינות", שהגדיר את עצמו כ"ארגון למען דמוקרטיה, חירות וחופש מדת". באתר זה הופיעו אמירות קיצוניות כגון "דרוס כל דוס, השמד כל חרד", "רסס DDT על כל דתי" ו"כל הדוסים צריכים למות". הפצת מסרים אלו העלתה חשש מפני הקצנה גוברת בחברה הישראלית, כאשר הסתה מסוג זה כמעט ואינה זוכה לגינוי רשמי, בניגוד להסתה המופנית כלפי קבוצות אחרות.
השיר
"דרוס כל דוס,
השמד כל חרד,
כל מתנחל הוא מחבל,
צרור באדמו"ר
ומחסנית ברבנית".
לקריאה נוספת
- "הדתה או דרוס כל דוס?" – אורי הירש, יומן הרשת של אורי הירש, 4 ביולי 2017.
- "אצלם זה מחאה, אצלנו התפרעות" – חיים נבון, NRG מעריב, 10 באוגוסט 2009.
- "דרוס כל דוס" – עמוס דאי, News1, 3 ביוני 2013.
- "חונכתי לאנטי לדת: רק בגיל 40 נחשפתי למשפט העברי" – סרוגים, 4 ביוני 2019.
- עיתון מעריב, "קצינים זועמים על המרת עונש המאסר של 5 חרדים לעבודות חוץ", 20 יוני 1986.
- עיתון חדשות, "הם מגיעים לייאוש", 16 יוני 1992.
- עיתון חדשות, "בתל־אביב התגלו סיסמאות בנוסח "דרוס כל דוס" ו״השמד כל חרד" על קירות בית־הכנסת "רמה"", 11 דצמבר 1990.
- עיתון חדשות, "זה לא נעים לראות מועדון סגור", 26 דצמבר 1984.
- עיתון מעריב, "בשם השרצים", 31 ינואר 1989.
- עיתון כותרת ראשית, "מופע הקולנוע של האחים בלוי", 26 אוגוסט 1987.
- הישיבה השלושים-ושש של הכנסת החמש-עשרה, דברי הכנסת, 20 באוקטובר 1999.
