התעת'מנות (בערבית עות'מאנית: תַּעַתֻּמּוּן) הייתה תהליך קבלת אזרחות עות'מאנית על ידי מי שלא נולד כנתין האימפריה. בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל, ובמיוחד בשנות מלחמת העולם הראשונה, הפכה סוגיה זו לצומת דרכים פוליטית, קיומית ומוסרית עבור היישוב היהודי בארץ. השלטון העות'מאני, שביטל את הקפיטולציות עם כניסתו למלחמה לצד מעצמות המרכז, דרש מכל תושבי הארץ שאינם בעלי נתינות עות'מאנית – ובפרט נתינים של מדינות אויב כמו רוסיה – להתעת'מן או לעזוב את הארץ. הדרישה עוררה דילמות קשות בקרב עשרות אלפי יהודים, שכן כל בחירה נשאה עימה מחיר כבד: התעת'מנות חייבה גיוס לצבא העות'מאני, ולעיתים תוך סיכון חיים ותנאים קשים, ואילו סירוב משמעותו היה גירוש מהארץ, לעיתים באכזריות ובחוסר כל.
ביישוב היהודי ניטשו ויכוחים סוערים באשר להתנהלות הראויה. מחד גיסא, עמדו מנהיגים כמו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, שראו בהתעת'מנות לא רק הכרח הישרדותי אלא גם כלי פוליטי: אמצעי להשתלבות אזרחית וליצירת השפעה חוקית בתוך מוסדות השלטון. בן-גוריון אף שאף לייצג את היהודים בפרלמנט העות'מאני לאחר לימודי משפטים בקושטא. מנגד, קולות ציוניים אחרים – ובראשם זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור – שללו את ההתעת'מנות וראו בה הכרה בשלטון עוין שיש להיאבק בו. במקום להישבע אמונים לאימפריה גוססת, הם ביקשו לייסד כוח עברי עצמאי, שיילחם לצד הבריטים וישיג הכרה מדינית בזכויות היהודים בארץ ישראל.
רקע היסטורי
עד לשנת 1908 אסר החוק העות'מאני גיוס של מי שאינו מוסלמי לצבא, ובמקום זאת הונהגה חובת תשלום מס שנתי המכונה "בדל עסקאריה" (Bedel-I Askeriye), שנועד לפטור בני דתות אחרות משירות צבאי. תשלומי הכופר הפכו למקור הכנסה חשוב עבור השלטון, והיו חלק ממערך ההפרדה הדתית-חוקית שעמד בבסיס מבנה האימפריה העות'מאנית. החוק איפשר למעשה לשלטון למנוע את שילובם של לא-מוסלמים במנגנון הצבאי, מתוך שיקולים דתיים, פוליטיים וחברתיים. בכך נמנע מהיהודים והמיעוטים הנוצריים כל תפקיד במסגרת הצבא, אך גם נמנע מהם הגיבוי שמקבלים אזרחים-חיילים, והם נותרו במעמד משפטי נחות.
שינוי משמעותי חל בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים בשנת 1908, שהובילה לרפורמות מקיפות במבנה השלטוני והחוקתי של האימפריה. בין השאר, בוטל החוק שאסר גיוס לא-מוסלמים לצבא, והחוק החדש התיר את שירותם של בני דתות אחרות, כולל יהודים. אף שבטורקיה עצמה התקבל שינוי זה בעוינות על ידי הקהילות היהודיות והנוצריות, מחשש ליחס הקשה בצבא ולתנאי השירות המחפירים, הרי שבארץ ישראל התקבל החוק החדש בברכה בקרב צעירי המושבות. בחלק מן היישובים ראו בצעד זה הזדמנות להשתלב באימפריה ולקבל הכשרה צבאית, ובאופן מיידי החלו צעירים יהודים להתעת'מן ולהתגייס לצבא, בעיקר ממניעים של נאמנות לציונות המעשית ורצון לרכוש ניסיון שיסייע להקמת כוח עברי עתידי.
בתקופה זו, מרבית בני היישוב היהודי בארץ ישראל לא החזיקו בנתינות עות'מאנית. רבים מהם היו בעלי נתינות זרה – בעיקר נתינות רוסית, צרפתית, אוסטרית ואחרות – שנהנו מזכויות יתר במסגרת הקפיטולציות, כלומר פריבילגיות משפטיות וכלכליות שהוענקו לאזרחי מדינות זרות מכוח הסכמים בין האימפריה לבין המעצמות האירופיות. נתינים אלו היו כפופים לסמכות הקונסוליות הזרות ולא לחוק העות'מאני הרגיל, ולכן נמנעו ברובם מהתעת'מנות כדי לשמור על חסותם המשפטית והמדינית. מצב זה הפך את שאלת ההתעת'מנות לסוגיה רגישה ומורכבת, במיוחד על רקע השינויים המדיניים שהחלו להתחולל עם כניסת האימפריה לעידן של חקיקה אחידה וגיוס חובה אוניברסלי.
הדיון בשאלת ההתעת'מנות
טרם מלחמת העולם הראשונה התנהלו דיונים ערים בציבור היהודי בארץ ישראל בנוגע לשאלת ההתעת'מנות – האם על היהודים לוותר על נתינותם הזרה ולקבל אזרחות עות'מאנית. השאלה עוררה מחלוקות מהותיות, בין השאר משום שמרבית תושבי הארץ מקרב היהודים היו בעלי נתינות של מדינות זרות, ובעיקר של רוסיה, צרפת, אוסטריה וגרמניה. נתינות זו הקנתה להם זכויות יתר רבות במסגרת הקפיטולציות, ובפרט חסינות משפטית וחסות של הקונסוליות. לאחר מהפכת הטורקים הצעירים של 1908, בוטל החוק שאסר על לא-מוסלמים לשרת בצבא, ומיד לאחר מכן התעת'מנו מספר צעירים, מתוך תקווה לרכוש ניסיון צבאי. אליעזר בן-יהודה, מן הבולטים בתומכי ההתעת'מנות, פרסם שוב ושוב בעיתונו "הצבי" את הקריאה "יהודים, היו עות'מאנים!" מתוך תפיסה שעל היהודים להראות נאמנות לשלטון ולחיות במסגרת החוקית שלו. עם זאת, בפועל, עד פרוץ המלחמה רק מיעוט קטן אכן התעת'מן.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה השתנה המצב באופן דרמטי. האימפריה העות'מאנית, שבתחילה שמרה על נייטרליות, הצטרפה באוקטובר 1914 למלחמה לצדן של גרמניה ואוסטריה–הונגריה. כתוצאה מכך, בוטלו הקפיטולציות באופן רשמי, ובעלי נתינות של מדינות האויב הפכו ל"נתינים עוינים". בני היישוב היהודי, שמרביתם היו בעלי נתינות רוסית, נדרשו לקבל אזרחות עות'מאנית או לעזוב את הארץ. צעדים חריפים ננקטו במהירות: השלטון הטיל גזירות חדשות על היהודים, החרים נשק, דרש תשלומי כופר כבדים, וחסם דרכי סחר ויבוא. החשדנות כלפי יהודים גברה, במיוחד לאחר ביטול הקפיטולציות, שהבהיר ליהודים כי החסינות שהייתה להם עד כה אינה עוד בתוקף.
המפנה הדרמטי חל ב-17 בדצמבר 1914, במה שכונה "יום חמישי השחור". מושל יפו בהא א-דין פרסם על דעת עצמו פקודת גירוש לכל היהודים בעלי הנתינות הרוסית שלא התעת'מנו. המשטרה פשטה באותו יום על רחובות יפו, עצרה מאות אנשים – גברים, נשים וילדים – ולקחה אותם לנמל, שם הועלו על אונייה שיצאה לאלכסנדריה. האונייה הפליגה תוך שעות ספורות, והאנשים שגורשו נשלחו לגלות בלא שניתנה להם שהות להסדיר את רכושם או להיפרד ממשפחותיהם. אף שמבחינה רשמית הוצגה הגזירה כפעולה נגד נתינים זרים של מדינת אויב, בפועל כל המגורשים היו יהודים. הידיעה על הגירוש עוררה הלם עמוק ביישוב, חיזקה את תחושת האיום, והביאה אלפים להתייצב בלשכות ההתעת'מנות ביפו ובירושלים כדי להסדיר את מעמדם. אף שפקודת הגירוש בוטלה בהמשך, המגורשים לא הורשו לחזור, ולא פוצו על רכושם. האירוע סימן את קו השבר שבו הפכה שאלת ההתעת'מנות לעניין של הישרדות מיידית עבור חלק ניכר מיהודי הארץ.
ועדי ההתעת'מנות
בעקבות החרפת המדיניות העות'מאנית כלפי נתינים זרים ובני היישוב היהודי, ולאור הדרישה הכללית להתעת'מן או לעזוב את הארץ, קמה ביישוב יוזמה מאורגנת שמטרתה לסייע לציבור הרחב לעבור את הליך ההתעת'מנות. מיד לאחר הצטרפותה הרשמית של האימפריה העות'מאנית למלחמה, בראשית נובמבר 1914, הוקם ביפו ועד ההתעת'מנות הראשון ביוזמת מנחם שיינקין. תוך ימים ספורים נרשמו כאלף איש בלשכת הרשות המוסמכת להתעת'מנות, שפעלה בלשכתו של החכם באשי הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. בעקבות הצלחתו של הוועד ביפו הוקמו ועדים נוספים בירושלים ובערים נוספות, שבהם שיתפו פעולה נציגים מהזרמים השונים של היישוב היהודי.
הוועדים סייעו לציבור בהליך הביורוקרטי המורכב והלא מוכר, שכלל רישום, מילוי טפסים, הגשת מסמכים, תשלום מס, ורכישת תרבוש – כסמל פורמלי להתעת'מנות. לפי העדויות, פעלו הוועדים בצורה מסודרת ומקצועית: הוזמנו בלרים יהודים, הודפסו טפסים, פנקסי שוברות ובולים, והוקמו לשכות רישום מאורגנות. מעבר לסיוע הביורוקרטי, ניהלו הוועדים גם תעמולה רחבה למען אימוץ האזרחות העות'מאנית ונגד עזיבת הארץ, מתוך תפיסה שזוהי הדרך היחידה להבטיח את קיום היישוב היהודי בארץ ישראל. אנשי ציבור מרכזיים, כגון מאיר דיזנגוף, יוסף אליהו שלוש והרב עוזיאל, לקחו חלק פעיל בעבודת הוועדים, והיו מעורבים הן בפעולות המעשיות והן בניסיונות לנהל משא ומתן עם השלטון בדבר תנאי ההתעת'מנות.
אחת הבעיות העיקריות הייתה העלות הכלכלית של ההתעת'מנות, שכן השלטון דרש תשלום מס גבוה על עצם קבלת האזרחות. לרבים מבני היישוב לא היה את הסכום הנדרש, ולכן נאלצו הוועדים לפנות לגורמים יהודיים מחוץ לארץ ולגייס תרומות לצורך מימון ההתעת'מנות עבור העניים. פניות נעשו גם לשלטונות העות'מאניים בבקשה להקל בדרישות, ובתגובה פורסמה הבטחה להפחתת המס ואף לביטולו במקרים מסוימים, אך בפועל הקלה זו כמעט שלא יושמה, והוועדים נאלצו להמשיך ולספק מימון חיצוני.
החיילים היהודים בחזית העות'מאנית
השלכות ההתעת'מנות התבטאו בראש ובראשונה בחובת גיוס לצבא העות'מאני. על פי החוק העות'מאני לאחר מהפכת הטורקים הצעירים, כל מי שהתעת'מן והיה כשיר לשירות צבאי היה מחויב בגיוס. בפועל, מספר המתגייסים היה מצומצם ביותר – עשרות בודדות בלבד – ורובם היו בני משפחות עניות שלא יכלו לשלם את דמי הכופר, או צעירים חדורי אידיאולוגיה שרצו לשרת מתוך מניעים ציוניים. תנאי השירות בצבא היו קשים ביותר, רבים ניסו להימנע מהשירות באמצעים שונים כגון שוחד, התחזות לחולים, עריקות, או לימודים דחויי שירות. כוחות מגויסים יהודים שובצו לרוב בגדודי עבודה (טאבור עמליה), שנשלחו בעיקר לסלילת דרכים בדרום הארץ, לחטיבת עצים ולהקמת מסילות רכבת, בתנאים ירודים של רעב, לכלוך ומחסור באמצעים בסיסיים. רבים חלו או מתו, והיקף העריקות גדל עד שהשלטון נאלץ לפרסם חנינה כדי להחזיר עריקים לשורות.
חלק מהמתגייסים, בעיקר משכילים יוצאי גימנסיה "הרצליה" והסמינרים למורים בירושלים, נשלחו ללימודי קצונה באיסטנבול. בשל היותם לא מוסלמים, הופרדו הטירונים היהודים לפלוגה נפרדת שכונתה "האדונים העבריים" (היבראנילר אפנדילר). המתגייסים סבלו מיחס עוין ולעיתים אלים מצד פרחי הקצונה המוסלמים, וממחסור חמור בידיעת השפה הטורקית, שהקשה על ההבנה וההשתלבות. הניסיונות לארגן שיעורי טורקית נתקלו בתחילה בחשדנות, אך בעקבות לחצים מצד גורמים יהודיים וגרמנים, הוקמה כיתה ייעודית, עד שפוזרה שוב.
החשדות כלפי היהודים גברו עם פרשת ניל"י, ובעיקר לאחר שנחשף כי אנשי המחתרת העבירו מידע לבריטים. חיילים יהודים בצבא העות'מאני, בהם גם אנשי ניל"י לעתיד, נחשפו בזמן שירותם למעשי הטבח שהפעיל השלטון כלפי הארמנים. עדויות על גוויות ילדים ערופים, נהרות אדומים מדם, שריפת אלפים חיים על ידי הצבא, וכן הרעבת האוכלוסייה בלבנון, עוררו בקרב חיילים יהודים תחושת חרדה עמוקה שמא יהודים צפויים לגורל דומה.
אבשלום פיינברג התייחס לחשש זה במכתביו וציין כי "יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה בתוך הבוץ".
איתן בלקינד סיפר על שירותו בסוריה:
"ככל שהתקדמנו ראינו גוויות רבות יותר של ארמנים צפות על פני המים […] בלילה שלפני צאתנו לדרכנו שמענו צעקות מרות, קורעות לבבות, של נשים. מחנה הארמנים היה במרחק קילומטר מהבית שבו גרנו, והצעקות נמשכו כל הלילה. …בבוקר, כאשר יצאתי לדרכי וחציתי את הגשר על נהר פרת, נדהמתי לראות את מי הנהר אדומים מדם וגופות ילדים, שראשיהם ערופים, צפות על פני המים. המראה היה מחריד […] המשכתי צפונה, ולאורך כל הדרך מצאתי גופות של ארמנים – בפרט של ילדים… הגעתי ללב ארם נהריים, שם הייתי עד לטרגדיה איומה… החיילים הצ'רקסים ציוו על הארמנים לאסוף קוצים ודרדרים, ולערמם בפירמידה גבוהה; אחר קשרו את כל הארמנים שהיו שם, קרוב לחמשת אלפים נפש, יד אל יד; הקיפו בהם, כמו בטבעת, את ערימת הקוצים והדרדרים – והדליקו בה אש, שעלתה לשמים יחד עם צרחות האומללים, אשר נחרכו למוות באש המדורה. ברחתי מהמקום, כי לא יכולתי לחזות במראה הנורא הזה… כעבור יומיים חזרתי למקום זה וראיתי גופות של אלפי בני אנוש חרוכים. … בדרכי לעיר אורפה שבצפון, חזיתי בטבח של ארמנים נוספים… כל הדרכים היו מכוסות גופות של ארמנים".
אהרן אהרנסון ניסח מסמך מפורט על טבח הארמנים ("Pro Armenia") והעבירו לבריטים, מתוך תחושת שליחות להזהיר מפני תרחיש דומה בארץ ישראל. בתזכיר כתב:
”משימה קשה היא לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים… מעשי הטבח נתבצעו בקנה־מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי… עד כי כמה שלא ינסה אדם לרסן את עטו… עדיין יחשב כמי שעוסק בהגזמות […] מה שראה, בעיניו ממש, בסוריה, בקוניה ובקונסנטינופול […] [המידע שהושג] מפי הסוכנים ששלח לחלק של האימפריה הטורקית בו מתבצעים מעשי הטבח הללו בקנה־מידה רחב, די בו למלא כרכים שלמים ולסמר שיער".
הוא העיד כי ביקר באופן אישי בכמה ממחנות הארמנים, כולל אזור חורן, מחוז עג'לון ודרום-מזרח ים המלח, ושם נחשף למראות קשים של סחר בבני אדם. לדבריו, התקיים "שוק עבדים" שבו נמכרו נערות ארמניות, והוא עצמו נכח במכירות פומביות כאלה בדמשק. הוא תיאר את תהליך הגירוש של הארמנים שאינם ילידי קונסטנטינופול, ומעיד כי במשך שבועות צפה בלילות בעשרות קבוצות קטנות של ארמנים, בני 8–12 בכל קבוצה, כשהם מובלים למטה המשטרה, ומשם "נעלמות בלא להותיר שריד".
מחלוקות אידיאולוגיות
בתוך התנועה הציונית נתגלעו מחלוקות מהותיות בנוגע לשאלת ההתעת'מנות, שביטאו הבדלים עמוקים בתפיסת המציאות המדינית, בשיקולי ההישרדות של היישוב ובחזון הציוני לטווח הרחוק. דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, שעמדו באותן שנים בראש מפלגת "פועלי ציון", ראו בהתעת'מנות אמצעי חיוני להיאחזות בארץ ישראל בתקופה של סכנה קיומית ממשית. הם סברו כי היישוב היהודי, ובראש ובראשונה הפועלים, חייבים להישאר בארץ בכל מחיר, גם במחיר של קבלת אזרחות עות'מאנית וגיוס לצבא. עבורם, נטישת הארץ שקולה הייתה לפשיטת רגל ציונית – והם תפסו את ההתעת'מנות לא רק כהכרח הישרדותי, אלא ככלי ליצירת מעמד חוקי שיאפשר מאבק פנימי לשינוי.
בפרספקטיבה הרחבה, בן-גוריון שאף להשתלב במנגנוני השלטון העות'מאני ולפעול מבפנים. הוא האמין כי יהודים אזרחי האימפריה יוכלו לייסד נציגות יהודית חוקית בקושטא, להשתתף בפרלמנט ולהשפיע על המדיניות מתוך סמכות ולא רק מתוך התנגדות. לשם כך נסע ללמוד משפטים בטורקיה ותכנן להתברג בהיררכיה השלטונית. הוא גם לקח חלק בהקמת מליציות יהודיות במסגרת הצבא העות'מאני, בהסכמה רשמית של השלטון המקומי. בירושלים גייסו הוא ובן-צבי עשרות מתנדבים לאימון בשטח "מגרש הרוסים", בתקווה להקים כוח מגן יהודי כחוק. הם התנגדו בתוקף ליוזמות ציוניות מחוץ לארץ שקראו להצטרפות יהודים למאמץ הבריטי. לשיטתם, תמיכה בבריטים תחשוף את היישוב בארץ לנקמה מצד השלטון העות'מאני ותוביל לחורבנו. הם ראו בניסיון לגייס לגיון עברי במצרים, ובפעולתם של זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, סכנה מוחשית שעלולה לעלות בחיי אדם ולחסל את כל ההישגים הציוניים שהושגו עד אז.
לעומתם, טרומפלדור וז'בוטינסקי החזיקו בתפיסה הפוכה כמעט בכל היבט. שניהם ראו בשלטון העות'מאני כוח עוין שאין לבטוח בו ושאין טעם לשתף עמו פעולה. במקום להשתלב בשלטון הקיים, הם ביקשו להיאבק בו ולהחליפו בכוח מדיני חדש, ובמיוחד ראו בבריטים שותף טבעי שיכול לקדם את המטרה הציונית. במחנה הפליטים בגאבארי שבמצרים, שאליו הגיעו יהודים רבים שגורשו מהארץ, פעלו השניים להקמת גדוד יהודי כחלק מהכוח הבריטי. אף שהבריטים סירבו בתחילה לאשר כוח לוחם והסכימו רק ליחידת תובלה, טרומפלדור קיבל את הפשרה וראה בה הישג – עצם ההכרה ביהודים ככוח צבאי מאורגן. ז'בוטינסקי, שהתנגד תחילה לרעיון, הודה בדיעבד כי טרומפלדור צדק. לדעתו, התעת'מנות הייתה אשליה מסוכנת, ניסיון להיאחז בשלטון שמתפורר ובמדינה שלא רוצה בהם. הוא לא האמין באפשרות של השגת מעמד אזרחי משמעותי במסגרת האימפריה, וראה בהתערבות הבריטית את הכלי המרכזי להגשמת הציונות. מחלוקת זו בין מחנה המתעת'מנים לבין מחנה הלוחמים לצד הבריטים שיקפה קו שבר אסטרטגי עמוק בתוך התנועה הציונית, בין גישת ההשתלבות לבין גישת העימות המדיני והכוח הצבאי העצמאי.
סוף המיליציות המתעת'מנות
בתגובה ליוזמתם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי להקים מליציות יהודיות כחלק מהמערך החוקי של הצבא העות'מאני, נקט השלטון בדיכוי קשה. כאמור, השניים ניהלו משא ומתן עם המפקד הצבאי של ירושלים, זאכי ביי, על הקמת יחידה יהודית שתמנה ארבעים מתנדבים, והחלו באימונים בשטח "מגרש הרוסים". גם ביפו ניסו להקים יחידה דומה באישור המושל חסן בק, ובגליל פעל ישראל שוחט באמצעות "השומר" לארגון מליציה אזורית רחבה. מטרת כל יוזמות אלו הייתה להפוך את הנוכחות היהודית החמושה ללגיטימית בתוך המסגרת הצבאית הרשמית של האימפריה. אך למרות ההסכמות המקומיות, עם הגעתו של אחמד ג'מאל פאשה – מפקד המחנה הרביעי של הצבא העות'מאני ומושל עליון בפועל של ארץ ישראל – דוכאה הפעילות מידית.
ג'מאל פאשה התנגד בתוקף למיליציות יהודיות חמושות, מחשש שתהיינה בסיס לתביעה לאומית, והורה על פיזורן. הוא סגר את עיתון "האחדות", שזוהה עם מפלגת פועלי ציון ועם הקו הפרו-עות'מאני, והחל במעקב, חקירות ומעצרים של פעילים ציונים – גם כאלה שתמכו בהתעת'מנות מתוך נאמנות לשלטון. בן-גוריון ובן-צבי, שניסו להוכיח את נאמנותם ואף פנו לג'מאל פאשה בתזכיר מפורט, נעצרו, נחקרו באזהרה, והושמה עליהם פקודת גירוש מהקיסרות העות'מאנית "כדי לא לשוב לעולם ועד". הם הוחזקו בכלא יפו עד שהועלו על אניית גירוש לאלכסנדריה, בליווי אזיקים ובידוד.
סיכום
מספר המתעת'מנים במהלך מלחמת העולם הראשונה מוערך בכ-15,000 עד 18,000 יהודים, רובם בני היישוב החדש שנענו ללחץ השלטונות והצורך המיידי להישאר בארץ בכל מחיר. כ-18,000 נוספים, רובם נתינים רוסים, עזבו את הארץ או גורשו בכפייה. אף שהיקף המתעת'מנים היה משמעותי, ההשפעה המעשית של ההתעת'מנות כמדיניות ציונית הייתה מוגבלת, לאור הדיכוי העות'מאני, הכשלון ביצירת כוח יהודי חוקי, וערעור האמון מצד השלטון כלפי הציונים – גם אלו שניסו להשתלב במסגרת הקיימת.
ההתעת'מנות נתפסה באותן שנים על ידי תומכיה, ובהם דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, כניסיון לבסס את מקומם של היהודים באימפריה ולפעול מתוכה לקידום זכויות לאומיות. רעיון זה, שכלל גם הקמת מליציות ושאיפה להשתתפות בפרלמנט העות'מאני, נשען על תפיסת ציונות מעשית בתוך הסדרים קיימים. אך בדיעבד, התברר כי הניסיון להתערות באימפריה הגוועת היה בבחינת טעות אסטרטגית. הדיכוי האלים של השלטון כלפי יהודים – גם כלפי אלה שהפגינו נאמנות – והפיכת הציונות לחשודה בעיני השלטונות, הביאו לכך שבן-גוריון ובן-צבי נאלצו לעזוב את הארץ בצו גירוש, ללא שעלה בידם להשפיע על השלטון מבפנים.
לעומת זאת, הכיוונים שנטוו על ידי זאב ז'בוטינסקי, יוסף טרומפלדור ופעילי ניל"י, שפעלו לצד הבריטים ולא נגדם, הם אלו שנשאו פרי מדיני ומעשי. טרומפלדור, למרות מחלוקותיו עם ז'בוטינסקי, קיבל את הצעת הבריטים להקים את "גדוד נהגי הפרדות", וראה בכך אמצעי לביסוס נוכחות יהודית צבאית בתוך הברית עם מדינות ההסכמה. ז'בוטינסקי, שהאמין עוד קודם כי "אסור להשלות את עצמנו בנאמנות למדינה שאינה רוצה בנו", קידם בהצלחה את הקמת הגדודים העבריים והיה שותף ישיר למאמץ שהביא לכיבוש הארץ על ידי הבריטים.
לצד זאת, תרמו אנשי ניל"י – ובפרט אהרן ושרה אהרנסון – בהעברת מידע אסטרטגי לבריטים וביצירת הדימוי של היישוב העברי כשותף אמין. תרומתם של ניל"י, הגדודים העבריים ופעילותם המדינית של ז'בוטינסקי ואהרון אהרונסון היא אחד הגורמים שהובילו להצהרת בלפור ב-1917, שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.
המורשת של ההתעת'מנות ניכרת פחות בהישגים המיידיים שלה ויותר בשאלות שהעלתה – שאלות של נאמנות, זהות לאומית, ושיקולי הישרדות לעומת עקרונות. היא הפכה לדוגמה היסטורית לניסיון השתלבות במערכת עוינת, ולעומת זאת, האופציות שצמחו מחוץ למערכת, ושנחשבו בזמנן למסוכנות או מוקצנות, הן שהניחו את היסודות להתארגנויות ציוניות וצבאיות עתידיות. התעת'מנות, אפוא, הפכה לסמל של תקווה שהכזיבה, ושל תפנית רעיונית בתוך הציונות, שהובילה לבחירה בציונות לוחמת וריבונית – כפי שהתממשה בעשורים שלאחר מכן.
לקריאה נוספת
- נתן אפרתי, ממשבר לתקווה, היישוב היהודי בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, הוצאת יד בן צבי, 1991, עמ' 123–124, 159-162.
- דן גלעדי ומרדכי נאור, תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, חלק שני, הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, 2003, עמ' 457–461.
- שאול אביגור, יצחק בן צבי, אלעזר גלילי, ישראל גלילי, יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, הוצאת משרד הביטחון, חלק א', פרק 16, עמודים 332–344
- יעקב מרקוביצקי, בכף הקלע של הנאמנויות – בני היישוב בצבא הטורקי 1918-1908, הוצאת יד טבנקין, 1995
- ד"ר יוסף צ'רני, עובד אמיתי – קצין עברי בצבא הטורקי ובשבי הבריטי, איתי בחור – הוצאה לאור, 2014
- יוסף יקותיאלי, מגולה לגאולה, עם הטורקים במלחמת העולם הראשונה, פרויקט בן יהודה
- ירון בן-נאה, ספר קורות משפחה אוטוביוגרפיה של ספרדי בן היישוב הישן: חייל, תלמיד חכם ומחבר בעת חילופי תקופות, יד יצחק בן צבי, 2015.
- כך זה היה.. סיפורו של איתן בלקינד איש נילי, הוצאת משרד הביטחון, 1972
- אליעזר ליבנה, יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, 1961. מהדורה שנייה (מ-1981) בעלת עדיפות. (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב יערי-פולסקין, פרשת ניל"י, עידית, 1958. במהדורות קודמות נקרא הספר מרגלים או גיבורי המולדת (שומרון, 1930), וכמו כן ניל"י (מסדה, 1937). (הספר בקטלוג ULI)
- בן-ציון דינור ואחרים, ספר תולדות ההגנה, כרך ראשון, עמ' 353–386, הוצאת מערכות, 1954. (הספר בקטלוג ULI)
- אליעזר ליבנה, אהרון אהרנסון: האיש וזמנו, מוסד ביאליק, 1969. (הספר בקטלוג ULI)
- שלמה בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
- שמואל כץ, הרשת: ההגדה לבית אהרנסון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
- יגאל שפי, הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918, עמ' 185–195, אוניברסיטת תל אביב, 1993. (הספר בקטלוג ULI)
- אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך ב':
- פרק ק"א, הריגול לטובת אנגליה ומנהיגיו, משה סמילנסקי 1916 – 1917
- פרק ק"ב, הרדיפות בשל חשד ריגול, י. ציגל לבני, 1917 -1918
- יאיר אורון, הבנאליות של האדישות: יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; פרק ד: קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 151–202, הוצאת דביר, 1995. (הספר בקטלוג ULI)
- עזיז בך, אליעזר טאובר (תרגום), מודיעין וריגול בסוריה, לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם (1913-1918), הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
- מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975.
