חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 הוא חוק שאושר בכנסת ב-12 באוגוסט 1953, ואשר נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. החוק נחקק בעקבות דיון סוער שנערך ב-13 בפברואר במליאת הכנסת, ובסופו הורתה הכנסת לממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת".
רקע
חינוך ממלכתי, או מערכת חינוך ציבורית, מתייחס למערכת של בתי ספר ומוסדות חינוכיים אחרים שמופעלים על ידי המדינה ומיועדים להעניק השכלה לאזרחיה, בעיקר לילדים ובני נוער. במקרים רבים, מערכת החינוך הממלכתית כוללת גם אוניברסיטאות ציבוריות ותוכניות לימוד למבוגרים. אף על פי שבתי ספר שהופעלו על ידי רשויות מדינתיות התקיימו כבר בעת העתיקה, רק בדורות האחרונים התפתח עקרון החינוך לכל, בעיקר בהשפעת המהפכה התעשייתית והתפשטות רעיונות לאומיים.
במדינות רבות, החינוך במערכת ממלכתית, או בבית ספר פרטי מוכר, הוא חובה בגילאים מסוימים, בדרך כלל מגיל 4-5 ועד 16-17. חוקי חינוך חובה נתפסים כהגנה על זכויות הילד, משום שהם מבטיחים שכל ילד יזכה להשכלה בסיסית. האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שנכנסה לתוקף ב-1990, קובעת כי מדינות אינן יכולות למנוע מהורים לבחור חינוך פרטי לילדיהם, כל עוד הוא עומד בדרישות מינימום מסוימות. גם בישראל הכיר בית המשפט העליון בזכות ההורים לבחור לילדיהם מוסד חינוכי פרטי כאלטרנטיבה למערכת הממלכתית.
מבקר החינוך הממלכתי ג'ון סטיוארט מיל טען בספרו "על החירות" כי לחינוך ממלכתי יש מקום רק כחלק מ'ניסוי' לצד בתי ספר פרטיים או בחברה השרויה במשבר. מבקרי החינוך הממלכתי גורסים כי ההורים, שיש להם את האינטרס המובהק ביותר בהצלחת חינוך ילדיהם, יקבלו החלטות מושכלות יותר מאשר פקידי ממשל. הם גם מציינים כי בתי ספר פרטיים נוטים להיות יעילים ומצטיינים יותר בשל התחרות ביניהם ויכולתם לפטר מורים שאינם עומדים בסטנדרטים הנדרשים.
בדרך כלל, מדינות פשיסטיות נוטות לאמץ תוכנית לימודים אחידה, בעוד שמדינות דמוקרטיות מציעות לרוב חופש בחירה בחינוך. במדינות פשיסטיות, הממשל שולט בכל היבטי החברה, כולל מערכת החינוך, ומיישם תוכנית לימודים אחידה שמטרתה להחדיר את האידיאולוגיה השלטת לתלמידים. התוכנית מדגישה גאווה לאומית, נאמנות למדינה וצייתנות למפלגה השלטת, תוך דיכוי מחשבה עצמאית וחשיבה ביקורתית. מטרת העל היא ליצור אזרחים נאמנים ומשולבים במנגנון המדיני.
לעומת זאת, במדינות דמוקרטיות, חופש הבחירה בחינוך משקף את הערכים של חירות אישית, פלורליזם וגיוון. במערכת כזו, להורים ולתלמידים ניתנת האפשרות לבחור בין מגוון בתי ספר – ציבוריים, פרטיים וצ'ארטרים – כל אחד עם גישה חינוכית, תוכנית לימודים ומומחיות ייחודיות משלו. גיוון זה מאפשר לתלמידים לפתח את תחומי העניין והכישורים שלהם תוך עידוד חשיבה ביקורתית ויצירתיות. במדינות דמוקרטיות, הממשלה ממלאת תפקיד מרכזי בהבטחת גישה שווה לחינוך ושמירה על רמת חינוך מסוימת, אך בתי הספר נהנים מאוטונומיה יחסית בעיצוב והפעלת תוכניות הלימודים שלהם. גישה מבוזרת זו מקדמת חדשנות וגמישות, ומאפשרת למערכת החינוך להסתגל לצרכים הייחודיים של התלמידים והקהילות.
עם זאת, כאשר מדינה דמוקרטית מאמצת תוכנית לימודים אחידה המקדמת ערכים ליברליים באופן מוגזם תוך התעלמות מדעות אחרות, הדבר עלול להוביל להגבלת מגוון הדעות, חוסר סובלנות ואוטונומיה חינוכית, וכתוצאה מכך ליצירת קיטוב חברתי ופגיעה בעקרונות הדמוקרטיים. לפיכך, חשוב שתוכנית הלימודים תשמור על איזון בין קידום ערכי יסוד דמוקרטיים לבין הצגת מגוון רחב של פרספקטיבות.
שיטת הזרמים בחינוך
שיטת הזרמים בחינוך היא חלוקה של החינוך לזרמים אידאולוגיים מפלגתיים. היא הייתה נהוגה ביישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן בציבור היהודי מדינת ישראל מראשיתו של החינוך המודרני (בשנות העשרים של המאה העשרים) ועד לחקיקתו של חוק חינוך ממלכתי ב-12 באוגוסט 1953. היו שלושה זרמי חינוך מרכזיים – זרם העובדים, הזרם הכללי וזרם המזרחי, בנוסף להם זרם אחד שהוכר כרשמי לאחר קום המדינה – הזרם של אגודת ישראל. בנוסף, בתי תלמוד תורה ומוסדות כל ישראל חברים (כי"ח) נותרו לא מזוהים מפלגתית.
החינוך המפלגתי הונהג בשנות העשרים, בתקופת המנדט הבריטי. אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל היו מעוניינים להנהיג חינוך שיעביר את האידיאלים ויקנה השכלה כללית לדור הבא. מאחר ששלטונות המנדט הבריטי לא הקימו מערכת חינוך מנדטורית, וטרם קמה מדינה ריבונית שתוכל להפעיל את מערכת החינוך, הפעילו המפלגות מערכות חינוך משל עצמן.
בתקופה זו נטלו על עצמן המפלגות תפקידים רבים שבמדינה רגילה הם מוטלים על מערכות המדינה או על ארגונים וולנטריים בלתי מפלגתיים. לדוגמה, המפלגות הקימו ארגוני ספורט (הפועל של תנועת העבודה, אליצור של הדתיים, בית"ר של הרוויזיוניסטים וכן הלאה) וכוחות ביטחוניים (ההגנה של תנועת הפועלים, והאצ"ל ולח"י של הזרמים הימניים).
הזרמים
הזרמים היו אוטונומיים למדי. הם נבדלו זה מזה ביחס לעקרונות שונים ובעיקר לדת ולסוציאליזם. כל זרם היה אחראי על הכשרת המורים וקביעת תוכנית לימודים ועקרונות פדגוגיים.
הזרם הכללי
הזרם המשמעותי והגדול ביותר בקרב הזרמים, בו התחנכו נכון לשנת 1948 50.2% מהיהודים. זוהה אידאולוגית עם הציונים הכלליים אם כי מבחינת התכנים היה אכן כללי, כשמו.
הזרם הכללי דגל בחינוך לאומי-מסורתי על בסיס "הקניינים הרוחניים המשותפים לכל חלקי העם" תוך כדי שילוב הישגי המדע. ראשי הזרם ייעדו אותו לכלל האוכלוסייה וקיוו שאת ספסלי בית הספר הכללי יפקדו דתיים וחילוניים מכל העדות. תוכנית הלימודים הושתתה על הדעה כי יש ליצור חברה אחת ומאוחדת וכי על החינוך להיות "כללי" באופיו ולא מפלגתי. על בסיס הזרם הזה הוקם מאוחר יותר, עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי, בית הספר הממלכתי.
זרם העובדים
נוסד בשנת 1923 וכלל בתי ספר של ההסתדרות הכללית. בתי הספר של רשת העובדים כונו בשם בית החינוך לילדי עובדים.
היה הזרם השני בגודלו, בו התחנכו נכון לשנת 1948 27.8% מהיהודים. זוהה אידאולוגית עם תנועת העבודה והסתדרות העובדים הכללית. מבחינה מפלגתית זוהה עם מפא"י ומפ"ם.
זרם העובדים דגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי על ידי "עיצוב אישיות יהודית-חלוצית-עצמאית, חדורת חזון ציוני סוציאליסטי, המוכנה להגשים בגוף ובנפש את יעודה של תנועת העבודה העברית הסוציאליסטית בארץ". למעשה כיוונו בתי הספר של זרם העובדים את תלמידיהם ל"הגשמה" – התיישבות חלוצית בקיבוצים שהיו מושתתים על טהרת הסוציאליזם. כמו כן, בבתי הספר ניסו לכוון את התלמידים לפעילות בתנועות הנוער הסוציאליסטיות.
במוסדות החינוך של זרם העובדים הניפו שני דגלים – דגל ישראל לצד הדגל האדום שסימל את האידאולוגיה הסוציאליסטית. שרו את "תחזקנה" והאינטרנציונל לצד התקווה. אחד במאי היה יום שבתון והיחס אליו היה שווה ערך ליחס לחגים האחרים.
לזרם זה נלווה תת-זרם דתי שכונה זרם העובדים הדתי או הפֶשֶט הדתי.
זרם המזרחי
רעיון ההקמה של זרם חינוכי דתי-לאומי הועלה עם ייסודה של תנועת המזרחי על ידי הרב יעקב ריינס בווילנה, ולקראת יישומו יצא הרב יהודה לייב מימון בתרס"ה (1905) לארץ ישראל. ראשית החינוך ברוח זו היא בתלמוד התורה "אחווה" ביפו, שהפך ל"תחכמוני".
זהו הזרם השלישי בגודלו, בו התחנכו נכון לשנת 1948 22.5% מהיהודים. זוהה אידאולוגית עם המפלגות הציוניות דתיות, תנועת המזרחי והפועל המזרחי. עם ההכרה בזרם של אגודת ישראל, פתיחת זרם העובדים הדתי, תהליכי החילון והחלת החינוך האחיד על העולים, הלך וקטן אחוז התלמידים שלמדו במוסדות הזרם.
זרם המזרחי דגל בחינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. שאיפתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי. בבתי הספר של המזרחי לימדו מקצועות חול – מדעיים, הומניים ושפות. בזרם המזרחי למדו רוב הדתיים ורבים מבני עדות המזרח. חלק מהדתיים בחרו לשלוח את ילדיהם ללמוד דווקא בבתי הספר של הזרם הכללי וזאת בשל הזדהות עם המסר הא-מפלגתי.
בתי הספר של זרם המזרחי נקראו בשם "תחכמוני". על בית הספר הראשון שנשא שם זה כתב הרב קוק בתרס"ח (1908) אל חברי המזרחי באירופה:
"בעיר הקודש יפו כבר נמצא בית ספר אחד, אשר מטרתו מתאימה לחפץ כבודם, והוא בית ספר 'תחכמוני' שחברו בו תורה וחכמה, והשלטת השפה העברית, בתור שפת לימודים, והוא נוסד כולו על פי חפץ שלומי אמוני ישראל, באופן שכל יראי ה' והחרדים את דברו יוכלו למצוא בו חפץ, והכל יכנס תחת שם בית ספר 'מזרחי'".
זרם אגודת ישראל
בניגוד לשאר הזרמים שהיו קיימים עוד מראשית ימיו של היישוב, הזרם של אגודת ישראל קיבל הכרה רשמית רק ב-1948, עם הקמת מדינת ישראל, את ההכרה הובילו מאמציו הבלתי נלאים של נשיא אגו"י הרב יצחק מאיר לוין. זרם זה היה הרביעי בגודלו והוא זוהה עם המפלגות החרדיות הלא-ציוניות – אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.
ראשית ההכרה הייתה במכתב הסטטוס קוו שנשלח על ידי דוד בן-גוריון והרב יהודה לייב פישמן מימון בקיץ 1947. הפנייה לאגודת ישראל שהייתה עד אז מפלגה אנטי-ציונית הייתה כדי לקבל את עזרתה בשכנוע הוועדה המיוחדת של האו"ם להמליץ על הקמת מדינה יהודית. במכתב הבטיח בן-גוריון בין השאר הכרה מלאה באוטונומיה של הזרם החינוכי המסופח לתנועה, פרט לדרישות לימודיות מינימליות בלשון, מדעים והיסטוריה. היישוב היהודי, מתוך נאמנות לעקרונות הדמוקרטיה ההתאגדותית, שאף ליצור קואליציה רחבה ככל האפשר לקראת הקמת המדינה, במטרה להחיל את ריבונותה על כל חלקי הציבור, כולל הציבור החרדי. הממשלה קיוותה לחבר את החרדים למדינה ולהפוך אותם לאזרחים נאמנים, תוך ניצול קשרי אגודת ישראל עם יהדות העולם לתמיכה במדינה הצעירה. בקרב המפלגות הציוניות והחילוניות רווחה הדעה כי לאחר הקמת המדינה אגודת ישראל תאמץ אידאולוגיה ציונית והחרדיות תיחלש. מצד אגודת ישראל, התמיכה במדינה נומקה בנימוקים פרגמטיים של קבלת תקציבים לחינוך החרדי, אם כי זרמים חרדיים אחרים נותרו אנטי-ציוניים.
במהלך השנים הבאות גדל מאוד זרם החינוך של אגודת ישראל וזאת בעיקר לאור שיעור הילודה הגבוה במיוחד במגזר החרדי, ונתמך גם מגל החוזרים בתשובה שחלקם הסתפחו לציבור החרדי.
החינוך האחיד
החינוך האחיד הוא שם שניתן לשיטת החינוך שהונהגה במחנות העולים מסוף 1948 ועד ל-1950, עת בוטלה בעקבות ועדת פרומקין. על החינוך האחיד הופקדה המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית (מחלקת התרבות) בראשותו של נחום לוין. השיטה הופעלה כחלק ממדיניות "כור ההיתוך", וספגה ביקורת, בטענה ששליחי המדינה הפעילו כפייה חילונית כנגד העולים החדשים, שכללה מקרים של גזיזת פיאות. למעשה, זרם חינוכי זה היה הפעם הראשונה בה המדינה החילה חינוך ממלכתי על ילדים מזרמים ותרבויות שונות במטרה "לנרמל אותם".
הרקע להנהגת החינוך האחיד
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הופנו העולים החדשים למחנות עולים כמקום מגורים זמני, שבו השהות לעיתים התארכה. במחנות אלו הונהג "חינוך אחיד", בניגוד לשיטת הזרמים שהייתה נהוגה אז בשאר הארץ, וההורים לא יכלו לבחור את זרם החינוך עבור ילדיהם. מטרת החינוך האחיד הייתה להקנות לילדי העולים השכלה בסיסית ומושגי יסוד בתולדות העם והארץ ברוח ציונית-חילונית, מתוך הנחה שהעולים חסרים את הידע והכישורים הנדרשים לחיים במדינה.
החינוך האחיד נבע מהחשש של הממסד והאוכלוסייה הוותיקה ששינוי אופיה של המדינה עלול להתרחש בשל הגעת עולים רבים ממדינות ואזורים שבהם לא הייתה השכלה כללית רווחת, במיוחד בקרב עולי ארצות אסיה ואפריקה. הממסד חשש שהעולים עלולים לשנות את אופיה החילוני של המדינה, ולכן היה חשוב להקנות להם חינוך ציוני-חילוני, ולהרחיקם מהתרבות הדתית של הוריהם. החינוך האחיד נועד גם למנוע פערים תרבותיים בין העולים לוותיקים ולהקל על השתלבותם של העולים בחברה הישראלית. כפי שניסח זאת בן-גוריון בדיון בכנסת:
"עלינו לקחת את העולה שהוא 'אבר מדולדל, מוזנח, מתנכר ומנוכר… ונקנה לו במהירות הלשון, אם אינו יודע עברית, וננחיל לו … את ידיעת הארץ, ונכניס אותו למסגרת לאומית, בסביבה מחנכת, ונלמד אותו עבודת האדמה… וכך נבנה עם מאוחד בלשונו, בהכרתו, בעוז רוחו, דבק בארצו ובעצמאותו".
על החינוך האחיד הופקד נחום לוין, איש חינוך ומנהל המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית. ביומנו כתב לוין: "ירושלים של מעלה יש להם די והותר; יש להוסיף להם ירושלים של מטה."
בדיון סגור של צמרת מפא"י הזהיר:
"כל המחנות מוצפים היום בחורי ישיבה… הם מייצגים כוחות השחור בארץ. הם לא יחנכו את הילדים האלה ואת הנוער הזה לחלוציות ולהליכה לנגב… המלחמה כאן היא מלחמה על דמותה של העלייה".
הטענות כלפי החינוך האחיד
עיקר התלונות על פגעי החינוך האחיד הגיע מיוצאי תימן שרבים מהם עלו באותה תקופה. טענה מקובלת גורסת כי יהודי תימן, בניגוד לשאר העולים, לא נפגשו מעולם עם שלטון אירופאי מערבי ועובדה זו גרמה ליוצאי תימן לדבוק בדת ובמסורת יותר מיוצאי ארצות אחרות. עם הגיעם למחנות העולים הם התקשו מאוד לקבל את העובדה שלא ניתן להם להמשיך בחינוך המסורתי, ולהפקיד את חינוך ילדיהם בידי המורי. הם קבלו כנגד הלימודים המעורבים (בנים ובנות) במוסדות החינוך האחיד, ומיעוט בלימוד תורה. יוצאי תימן שביקשו להמשיך ולדבוק בלימוד המסורתי נתקלו בהתנגדות עזה של נציגי המדינה שהתעקשו לדבוק בעקרונות החינוך האחיד. המצב התפתח ואף הפך לאלים – המדינה הפריעה ללימוד התורה של הילדים, בחלק מהמקומות דווחו על מקרים של גזיזת פיאות, ובמקרה אחד אף נורה ברגלו מורי שבא ללמד תורה לקבוצה של ילדים.
יוצאי תימן פנו לחברי הכנסת מהחזית הדתית המאוחדת בבקשה לעזרה. הם טענו שהמדינה מנסה בכוונה תחילה להעביר אותם על דתם ולכפות עליהם חינוך שבו אין הם חפצים, תוך נקיטה באמצעים אלימים. האמצעים היו לעיתים מוסווים ועקיפים (לחץ כלכלי – עיכוב במציאת דירה ובמתן עבודה), אך לעיתים ישירים וברורים, היינו, הפעלת אלימות. נקודה נוספת שהפריעה לעולים היא העובדה שבמנגנוני החינוך לא הועסקו יוצאי העדה או דתיים, אלא רק ישראלים ותיקים, חילונים.
הדיון בכנסת
הטענות נפלו על אוזניהם הקשובות של חברי הכנסת הדתיים. בדצמבר 1949 הגיש חבר הכנסת דוד צבי פנקס (המזרחי) שאילתה לראש הממשלה, דוד בן-גוריון בנוגע לחינוך האחיד במחנות העולים. פנקס טען שהפעילות החינוכית במחנות העולים היא לא פחות מ"כפייה מצפונית ואינקוויזיציה נגד דת ישראל". הוא אף טען שמדובר במצב של "כפייה וניצול מצבם האומלל של אנשי המחנות", ושנחום לוין ועובדי החינוך האחיד מנסים להעביר את העולים "על דתם ועל דעתם". חבר הכנסת פנקס אף הלך צעד אחד קדימה כשטען שמדובר ברצח עם תרבותי ואיים בפירוקה של מדינת ישראל. פנקס איים בפתיחה במלחמת אחים ובפנייה ליהודי העולם.
בן-גוריון התעלם בתחילה מאיומי המפלגות הדתיות וניסה לשנות את הרכב הממשלה ובכך להתחמק מהלחץ הדתי. מאחר שלא נמצאו חלופות קואליציוניות ובציבור התחזק קול הזעקה, מינה בן-גוריון ועדת חקירה לבדיקת העניין.
ועדת פרומקין
ועדת פרומקין הוקמה ב-1950 בהוראתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כדי לבדוק את הסוגיה. הוועדה פעלה מתוקף פקודת ועדות חקירה שירשה המדינה מהמנדט הבריטי. לעיתים מכנים אותה כוועדת החקירה הממלכתית הראשונה, אולם חוק ועדות החקירה הממלכתיות חוקק רק ב-1968.
הוועדה מנתה חמישה חברים: שופט וארבעה חברי כנסת.
- בראש הוועדה עמד השופט בדימוס גד פרומקין, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של המנדט הבריטי, אך לא התמנה לבית המשפט העליון של ישראל.
- יצחק בן-צבי, באותה תקופה חבר כנסת מטעם מפא"י ומקורבו של בן-גוריון, ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל.
- אברהם אלמליח, מחנך ועיתונאי. באותה תקופה חבר כנסת מטעם סיעת הספרדים.
- הרב אברהם חיים שאג (צוובנר), יושב ראש המועצה הדתית בירושלים. באותה תקופה חבר כנסת מטעם החזית הדתית המאוחדת (השתייך אידאולוגית לתנועת המזרחי).
- הרב ד"ר קלמן כהנא, חוקר ומחנך. באותה תקופה חבר כנסת מטעם החזית הדתית המאוחדת (השתייך אידאולוגית לתנועת פועלי אגודת ישראל).
כתב המינוי של הוועדה כלל דרישה לבירור של שלושה סעיפים:
(א) לבדוק [את] כל ההאשמות על כפייה אנטי דתית במחנות העולים.
(ב) לברר אם הקטרוגים בעיתונות נכונים ומי אחראי להם.
(ג) לבחון את מקורות תעמולה בחוץ לארץ בקשר עם ההאשמות החמורות.
ב-25 בינואר נערכה ישיבתה הראשונה של הוועדה. בדיונה הראשון שמעה הוועדה את עדויותיהם של שרים בממשלה ואישי ציבור שונים מרחבי הארץ. מאוחר יותר ביקרה הוועדה בכמה מחנות עולים וראיינה מורים, תלמידים ועולים. ככלל נגבו העדויות כמעט ללא חקירה צולבת. העולים ואנשי המחנות העלו טענות על גירוש תלמידים שהחליטו ללמוד תורה, הפרעה למורים דתיים ולמורים בני העדה, ניסיון לשידול שלא להתפלל ולברך, איסור על גידול פאות, ועוד.
הוועדה הגישה את מסקנותיה ב-9 במאי 1950 וקבעה כי לא הייתה כוונה מצד הממשלה לכפות אנטי-דתיות במחנות. עם זאת, היא ציינה כי הייתה טעות חמורה למסור את חינוך ילדי המחנות, ובמיוחד של יוצאי עדות המזרח, לידי המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית. המחלקה הזו, שתוכננה במקור לטיפול במבוגרים, לא הייתה מותאמת לחינוך ילדים, ובעיקר לא לילדים המגיעים מקהילות דתיות עם רגישות גבוהה למצוות.
הוועדה ציינה כי אנשי המחלקה לא היו בעלי הכשרה פדגוגית מתאימה, והיעדר התיאום בין המחלקה לתרבות לבין אגף החינוך במשרד החינוך, העצים את הבעיות. כמו כן, הוועדה הביעה דאגה מהשפעת נימוסים חברתיים חדשים שהוטלו על העולים בפתאומיות, דבר שיכול היה לערער את יציבותם הנפשית והמוסרית. היא מתחה ביקורת על כך שהמערכת ראתה את תפקידה כמתן התאמה של העולים להווי הארץ-ישראלי, בלי לקחת בחשבון את הצרכים הדתיים הייחודיים שלהם.
במסגרת הבדיקה, הוועדה מצאה כי גזיזת הפאות והפרעות ללימודי התורה היו חלק מתופעה שיטתית, ולא אירועים בודדים. היא קבעה כי חוסר הדאגה לשמירת השבת ולתפילה, אף הוא נבע משיטה, והייתה התרשלות בשמירה על המסורת הדתית במחנות. עם זאת, הוועדה הבהירה כי כל אלו לא נעשו מתוך כוונה למלחמה מחושבת בדת, אלא מתוך רצון להאיץ את תהליך ההסתגלות של העולים.
הוועדה גם הדגישה את המעורבות של נימוקים פוליטיים במאבק על החינוך במחנות. מצד אחד, היה רצון להטמיע את העולים בתוך ההסתדרות ולמנוע את חיזוק המפלגות הדתיות, ומצד שני, גם ההתעוררות בחוגים הדתיים לא הייתה נקייה ממניעים פוליטיים, למרות כוונותיהם לשם שמים. הוועדה קבעה כי ההזנחה בתחום החינוך הדתי במחנות נבעה מכך שהמחלקה להנחלת הלשון הייתה אחראית לחינוך במחנות, תפקיד שלא הותאם לה כלל.
באשר לאחריות, הוועדה מצאה כי קשה להטיל את האשמה על מנהל אגף החינוך, ברוך בן-יהודה, שניסה להעביר את החינוך לרשותו. גם על מנהל המחלקה להנחלת הלשון, נחום לוין, הוועדה לא הטילה את מלוא האחריות, שכן הוא הביע רצון להעביר את החינוך לאחריות אגף החינוך. עם זאת, הוועדה קבעה כי האחריות הכוללת נופלת על שר החינוך, זלמן שזר, ועל הממשלה כולה, הנושאת באחריות קולקטיבית על חינוך העולים. הוועדה קבעה כי האחריות הישירה על הפגיעות החמורות בחינוך הדתי במחנות מוטלת על נחום לוין, אך גם על המנגנון שתחת פיקודו, כולל העובדים במחנות עצמם.
בנוגע לקטרוגים בעיתונות, הוועדה מצאה שהאשמות על כפייה אנטי-דתית שפורסמו בעיתונות המקומית היו מבוססות במידה מסוימת, אך ציינה שהאחריות לפרסומים מוטלת על העיתונים והעיתונאים, וכן על המפלגות שעשו שימוש בעיתונות לצרכיהן.
לסיום, הוועדה בחנה את מקורות התעמולה בחו"ל ומצאה כי ההתעוררות בחו"ל נבעה מפעילות חוגים דתיים בישראל ובעיתונות הישראלית. היא קבעה כי לא הייתה כוונה לפגוע במדינת ישראל, וכי ליהדות הגולה יש זכות להתעניין ולהביע דאגה בנוגע למה שמתרחש בישראל, כל עוד היא לא מתערבת בענייניה הפנימיים של המדינה.
בעקבות מסקנות הועדה, הפסיקו את החינוך האחיד במחנות העולים. בקיץ 1950 הוחלט על סגירת המחנות והפיכתם למעברות. מפא"י ראתה עצמה משוחררת מההסכם (שחל להשקפתה רק כשהיו מחנות עולים). נוצר משבר אמון בינה לבין החזית הדתית שהוביל בסופו של דבר להקמת הממשלה השנייה. ההרכב הקואליציוני היה דומה, אולם זלמן שזר הוחלף בדוד רמז כשר החינוך.
ביטול הזרמים והחלת החינוך הממלכתי
הוויכוח על ביטול הזרמים במערכת החינוך בישראל היה אחד הנושאים המרכזיים והמשמעותיים בעיצוב עתידה של המדינה הצעירה. החינוך היה עבור המפלגות כלי מרכזי בבניית מאגר אלקטורלי עתידי, ולכן כל מפלגה ביקשה לשמר את השפעתה בתחום זה. הוויכוח נסוב סביב השאלה האם יש ליצור מערכת חינוך ממלכתית אחת, תוך התייחסות לשאלות של שמירה על הזהות האישית והערכים הדתיים או הלאומיים. כל צד ביסס את עמדתו על טיעונים מהמשפט העברי, עם דגש על חינוך הילד לטובתו ולפי ערכי התורה או חינוך מאוחד לכלל ילדי ישראל.
- עמדת מפא"י, מפלגת השלטון, הייתה מורכבת ולא אחידה. בתחילה תמכה בשימור זרם העובדים המזוהה עמה, אך עם הזמן, בעיקר לקראת הבחירות השניות, שינתה את עמדתה והחלה לתמוך בהנהגת חינוך ממלכתי אחיד. הסיבה לכך הייתה התרחקות אידאולוגית בין מפא"י לבין מפ"ם, שותפתה לזרם העובדים, וההבנה שהמשך קיומו של הזרם לא יוכל להימשך. השינוי בעמדה עורר התנגדות בקרב חלק מחברי המפלגה, שחששו מאובדן הערכים הסוציאליסטיים בבתי הספר, אך בסופו של דבר התקבלה עמדת בן-גוריון לחינוך ממלכתי אחיד.
- החזית הדתית המאוחדת, שהייתה איחוד של המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, התנגדה לביטול הזרמים בשל הרצון לשמור על מערכת חינוך דתית נפרדת. עם הזמן החלה להתגבש תמיכה בהקמת שתי מערכות חינוך ממלכתיות, אחת חילונית ואחת דתית, כתוצאה מחשש שהחינוך הממלכתי יפגע בחינוך הדתי. בעקבות פיצול החזית הדתית בבחירות לכנסת השנייה, סוכם על הקמת חינוך ממלכתי דתי אוטונומי.
- מפ"ם, שהייתה מזוהה עם השמאל הציוני ועם זרם העובדים, התנגדה למעבר לחינוך ממלכתי. היא חששה לאבד את ההשפעה החינוכית שלה ואת הייחודיות של זרם העובדים, שכללה סמלים כמו הדגל האדום ושירת האינטרנציונל. עם זאת, היא נאלצה להתמודד עם השינוי שהובילה מפא"י לכיוון חינוך ממלכתי אחיד.
- הציונים הכלליים, מפלגת מרכז ליברלית, תמכו במעבר לחינוך ממלכתי מתוך רצון לצמצם את הפוליטיזציה של החברה הישראלית. הם דרשו לאחד את זרמי החינוך כחלק ממדיניות כוללת זו, אך התנגדו לשילוב סממנים של זרם העובדים בחינוך הממלכתי. משבר הדגל בעקבות דרישת מפא"י להכניס סממנים אלו לחוק החינוך הוביל לפרישתם מהממשלה, אך הם שבו לאחר שינוי ההחלטה.
- המפלגה הפרוגרסיבית, שהשתייכה לימין המתון, תמכה גם היא במעבר לחינוך ממלכתי. היא דגלה בהקמת בית ספר אחיד שיכלול את כל הערכים החיוביים מכל הזרמים, אך בסופו של דבר התקבלה החלטה להקים שתי מערכות חינוך ממלכתיות, חילונית ודתית, בנוסף לשתי מערכות חינוך מוכרות של הזרמים החרדיים.
- מפלגת חירות, שהייתה מפלגת ימין ציונית קטנה, הייתה הראשונה להעלות את עניין ביטול הזרמים במצעה. חירות תמכה בהקמת חינוך ממלכתי על בסיס "מסורת ישראל", אך בניסוח הסופי של החוק התקבלה נוסחה שקבעה כי החינוך יהיה מושתת על "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע".
מבנה מערכת החינוך בעקבות החוק
חוק חינוך ממלכתי איחד את הזרמים השונים שהתקיימו במערכת החינוך בישראל לשני זרמים: חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי. החלוקה הזו התבצעה למרות הכוונה המקורית ליצור רק זרם חינוכי אחד – חינוך ממלכתי – וזאת בעקבות לחצים כבדים של הדתיים. למעשה ניתן לומר שבחוק אוחדו שני זרמי החינוך החילוניים (זרם העובדים והזרם הכללי) והושאר על כנו זרם המזרחי הדתי. בחוק נקבעו פריבילגיות מסוימות לחינוך הממלכתי דתי והוחלט שיהיה עליו ממונה דתי אורתודוקסי וששר החינוך יידרש להתייעץ עם מועצה מיוחדת בכל הקשור בחינוך זה. כמו כן במשרד החינוך נשמר האגף לחינוך התיישבותי, שהיה אגף נפרד ושימש בעיקר את זרם העובדים.
מחוץ למסגרת האחידה של חוק החינוך הממלכתי נותרו בתי הספר של החינוך העצמאי של הזרמים החרדיים ובתי הספר של אגודת ישראל, שנותרו משויכים מפלגתית. הסיבה להכרה בזרמים הללו היה הרצון לחברת את הזרמים החרדיים למדינה ולשלבם במוסדות המדינה הישראלית, כמו גם האמונה של בן-גוריון ואחרים שהיהדות החרדית לא תמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית לאורך הרבה זמן, וזאת לאור המודרניזם והקמתה של המדינה. מטרתו של החינוך הממלכתי – "חינוך הניתן מאת המדינה על פי תוכנית הלימודים, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה" כאמור לא התקיימה במלואה – עדיין נותרו זרמים משויכים פוליטית (הזרם של אגודת ישראל), או משויכים באופן חלקי (החינוך הממלכתי דתי).
גם הקביעה שבבתי הספר לא תשמענה דעות פוליטיות לא התקיימה במלואה, כי לא ניתן היה לנתק את בית הספר ממכלול החיים. בבתי הספר של הקיבוץ המשיכו לדבר על שיתוף ותנועת העבודה, ובבתי הספר הממלכתיים-דתיים על דמותה היהודית של המדינה. גם בחלוף השנים המצב נותר על כנו, ועד היום בתי ספר שונים מנחילים אידאולוגיות שונות, תוך עיסוק בשאלות פוליטיות.
מטרות החינוך הממלכתי החל משנת 2000
בשנת 2000 עבר החוק שינוי בתחומים העוסקים במטרות החינוך הממלכתי בישראל. מטרות החוק, לאחר תיקון זה, מפורטות בסעיף 2 לחוק, שזו לשונו:
(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;
(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;
(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;
(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם;
(5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;
(6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;
(7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים;
(8) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו;
(9) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;
(10) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח;
(11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.
שחיקה במערכת החינוך הממלכתית
חוק נהרי הוא כינוי לתיקון מספר 7 לחוק חינוך ממלכתי. לפני התיקון, קבע חוזר מנכ"ל משרד החינוך (בעקבות פסיקת בג"ץ מ-2003) שמוסדות מוכרים שאינם רשמיים יקבלו 75% מתקציבם של מוסדות רשמיים; אך קבע גם חריגים לכלל זה – מוסדות של החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני ימומנו בשיעור של 100% מתקציב המוסדות הרשמיים. "חוק נהרי" קבע שרשות מקומית אשר מתקצבת ממקורותיה מוסדות חינוך רשמיים – תחויב לתקצב גם את המוסדות המוכרים שאינם רשמיים, ביחס דומה לזה שקבעה המדינה. התיקון אפשר למנוע חלוקה לא שוויוניות של תקציבי הרשות לבתי ספר שבתחומה. התיקון קבע שרשות מקומית רשאית לממן מוסדות אלה גם בשיעור גבוה יותר מזה שקבעה הממשלה, אך אסור שיהיה נמוך יותר ממנו. התיקון לחוק הוצע על ידי הממשלה ב-7 במאי 2007, ביוזמתו של השר משולם נהרי מש"ס. התיקון עבר בכנסת ב-22 במאי 2007 בתמיכת הקואליציה ובהליך מזורז במיוחד, בהתנגדות חברי מרצ. בעת הדיון בחוק, הביעו שרת החינוך יולי תמיר וחבר הכנסת יוסי ביילין הסתייגויות וביקורת על החוק.
סיכום
חוק חינוך ממלכתי, שנחקק בשנת 1953, נועד לאחד את מערכות החינוך בישראל תחת קורת גג אחת ולבטל את הזרמים האידיאולוגיים המפלגתיים שקדמו לו. החוק סימן צעד סמכותני מצד המחוקק הישראלי, ונועד להסליל את החברה לדמות אחת, "היהודי החדש" – הישראלי. עם זאת, החוק לא הצליח להשיג את מטרתו, ומערכת החינוך בישראל נותרה מחולקת לזרמים שונים, כמו החינוך הערבי, החרדי, הממלכתי־דתי והממלכתי הכללי, ולתת זרמים כגון מעיין החינוך התורני, בתי הספר הדמוקרטים, ועוד.
בפועל, שני הזרמים היחידים שהתפרקו עם חקיקת החוק היו זרם העובדים והזרם הכללי, בעוד שזרם המזרחי והחינוך החרדי קיבלו אוטונומיה נפרדת. כמו כן, החינוך הממלכתי נותר במידה רבה ניטרלי ורוקן מתוכן ערכי מהותי.
לקריאה נוספת
- שושנה סיטון, חינוך ברוח המולדת, התכנית החינוכית של מועצת המורים למען הקק"ל 1953-1925, דור לדור, (קבצים לחקר החינוך היהודי בישראל ובתפוצות) כרך י"ד, (תשנ"ט) אוניברסיטת תל אביב,
- צבי צמרת, עלי גשר צר, מערכת החינוך בשנות המדינה הראשונות, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון והמכון למורשת בן-גוריון, קריית שדה-בוקר, 1997.
- צבי צמרת, החינוך בעשור הראשון, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשס"ג 2003.
- אייל כפכפי, מדינה מחפשת עם: ביטול זרם העובדים בחינוך, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1991.
- יצחק שור, ממשלת מפאי'י-ציונים כלליים העבירה בכנסת "חוק חינוך ממלכתי" ובכך חיסלה זרם העובדים וחיזקה הזרמים הדתיים, על המשמר, 30 באפריל 1968
- מי קובע מה לומדים?, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
- טלי תדמור-שמעוני, שיעור מולדת : חינוך לאומי וכינון מדינה 1966-1954, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע 2010.
- דבורה הכהן, "חוק חינוך ממלכתי תשי"ג (1953): צומת הכרעה שהוחמץ?", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
- יצחק שור, ממשלת מפאי'י-ציונים כלליים העבירה בכנסת "חוק חינוך ממלכתי" ובכך חיסלה זרם העובדים וחיזקה הזרמים הדתיים, על המשמר, 30 באפריל 1968
- צבי צמרת, ימי כור ההיתוך: ועדת חקירה על חינוך ילדי העולים (1950), המכון למורשת בן-גוריון, שדה בוקר, 1993.
קישורים חיצוניים
- אליעזר דון יחיא, המאבק על החינוך במחנות העולים וגילוייו במישור הציבורי, באתר דעת, מתוך: ניב המדרשיה י"ח-י"ט, תשמ"ה-תשמ"ו
- דב לויטן, ועדת חקירה ממלכתית ראשונה – החינוך במחנות העולים, באתר דעת, מתוך: ניב המדרשיה כ-כ"א, תשמ"ז-תשמ"ח, עמ' 290–306
- צבי צמרת, ועדת פרומקין – ועדת חקירה ממשלתית בנושא חינוך ילדי העולים בשנות המדינה הראשונות, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 439-405 ( גרסה טקסטואלית כסדרת מאמרים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח)
- החינוך האחיד לילדי עולים באתר הספרייה הלאומית
- ועדת פרומקין, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן
- תחזית תלמידים במערכת החינוך, לשנים 2026-2022, הלמ"ס.
- למרות כוונותיו הטובות, חוק החינוך הממלכתי לא השיג את מטרתו, מיכל טביביאן מזרחי, מקור ראשון.
ראו גם
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, כאן, כאן וכאן, ואת התורמים לכתיבה כאן, כאן, כאן וכאן.
