מרד המעברות

מרד המעברות התרחש בחורף 1952 והיה בין התקריות הבולטות והמתוחות ביותר בתולדות מדינת ישראל הצעירה. התקרית החלה כסכסוך בין תושבי מעברת עמק חפר לבין השומר משה קום, והסתיימה בפעולה משטרתית רחבת היקף שכללה עוצר ומעצר המוני – שהובילה למהומות גדולות בכל הארץ. הפרשה עוררה סערה ציבורית רחבה וזעזעה את הציבור ואת המערכת הפוליטית בישראל.

רקע היסטורי

המעברות בישראל

מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית. ב-23 במאי 1950 פורסמה בעיתון "דבר" הידיעה:

”בשבוע שעבר הוקמה בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית, ה"מעברה" הראשונה בארץ. ה"מעברה" היא יישוב זמני, אשר תושביו, המוצאים ממחנות העולים לעבודות יעור, מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם.”

בתוך פחות משנתיים חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם.

מעברת עמק חפר

מעברת עמק חפר שכנה מדרום לחדרה, בקרבת היישוב אליכין של ימינו. המעברה הוקמה בקיץ 1950, במטרה לספק ידיים עובדות לחקלאות באזור, בעקבות גירוש הפועלים הערבים במהלך מלחמת העצמאות. רוב תושבי המעברה היו עולים חדשים מתימן, אך היו גם יוצאי עיראק ופרס. תושבי המעברה סבלו מתנאי מחיה קשים, שכללו רעב, תשתיות לקויות, ומחסור במים זורמים.

"כולנו עברנו שלוש או ארבע מעברות לפחות לפני שהגענו לכאן והתנאים שמצאנו במעברת עמק חפר היו ממש קשים", סיפר צדוק מליחי לאחר שנים לעיתון הארץ, "אבל חיינו אז חיים מאוד צנועים ומספקים. בבית הספר, למשל, למדנו כל הילדים בגילים שונים עד 14 באותה הכיתה. משפחות שלמות גרו בצריפים או בדונים שגודלם היה שלושה על שישה מטרים. ולכולם היה מקום ומיטה חמה. מהילדות אני זוכר גם הרבה נחשים, עכברים ועקרבים, שהתרוצצו מסביב, ואת השירותים שהיו תמיד בחוץ וללא מים זורמים".

התדרדרות היחסים בין תושבי המעברה לישובי המקום

החיים במעברת עמק חפר היו מאופיינים בעוני ורעב קיצוניים. תושבי המעברה, רובם עולים חדשים, ניסו לשרוד בתנאים קשים, והחלו לגנוב תוצרת חקלאית משדות הסביבה כדי להשיג מזון. גניבות אלו, שתחילה היו קטנות ולא מאורגנות, הלכו והתרחבו, והחלו לעורר את זעמם של החקלאים באזור.

במטרה להילחם בגניבות החקלאיות, נשכר השומר משה קום, יליד בלארוס, שעלה לארץ ישראל ונודע כמומחה בשמירה. קום היה ידוע כקשוח וחסר רחמים כלפי מי שנתפס גונב מהשדות. היחסים בינו לבין תושבי המעברה היו מורכבים; חלקם ראו בו ידיד, ואחרים חששו ממנו. קום היה מלווה תמיד בכלבתו, מנרה, ובסוסתו.

התקרית שהובילה לאירועי 1952 התחוללה כשקום תפס את רזל גדאסי, אישה תימנייה מבוגרת, אוספת עשבים להאכלת עזיה בשדות הסמוכים. קום האשים אותה בגניבת תוצרת חקלאית ותקף אותה במקל. הוא שיסה בה את כלבתו וגרם לה לפציעות. גדאסי חזרה למעברה בוכייה והתקרית הפכה לנושא שיחה בוער.

ביום שישי שלאחר התקרית, בנה של רזל, עובדיה גדאסי, חייל בצנחנים, שב למעברה לחופשת שבת ושמע על התקרית מאמו. בליל שבת, אחרי הארוחה, הוא החליט לנקום בקום. הוא אסף את חבריו החיילים משה שהיבי, יפת אבידר ויוסי בארי, ויחד הם תכננו לתפוס את קום בפרדס ולתקוף אותו.

ביום שבת יצאו החיילים למארב בפרדס, אך קום לא הגיע. כשהם עמדו לשוב למעברה, הבחינו בקום והחלו לתקוף אותו. הקטטה בין החיילים לקום הסתיימה כאשר הכלבה מנרה נפצעה, והסוסה נלקחה למעברה. קום נותר חבול וחסר הכרה בשדה.

בשעות הצהריים של השבת, נכנס ג'יפ משטרה למעברת עמק חפר, אירוע שהפתיע את התושבים. השוטרים סמל משה פרידמן ועמיתו הגיעו למעברה כדי לעצור את עובדיה גדאסי, אך במקום זאת נתקלו בשיכור המעברה, מנחם שארמה, אדם חזק וגס רוח. שארמה החל לתקוף את הג'יפ ואת השוטרים הנוכחים, וניפץ את שמשות הרכב. השוטרים האחרים המשיכו לחפש את גדאסי, אך עד מהרה מצאו את עצמם מותקפים על ידי המון זועם של תושבי המעברה, שהגיבו בכעס על נוכחותם ועל חילול השבת.

בתגובה לאירוע, שלושת השוטרים התקשרו לתחנת משטרת חדרה ודרשו תגבורת גדולה, אך מפקד הנפה הסביר שהמספרים מוגזמים והחליט לשלוח רק 25 שוטרים. מפקד התחנה, המפקח פישר, הוביל את הכוח בחזרה למעברה כדי לבצע מעצרים. כשהגיעו, השוטרים חנו מחוץ לשער המעברה וחילקו את הכוח לשני צוותים. הכוח הראשון, בראשות פישר, ניגש לצריפו של עובדיה גדאסי, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצד גדאסי והתושבים, שהתנגדו לניסיון המעצר ולחילול השבת.

המצב הידרדר במהירות, כאשר המון זועם הקיף את השוטרים והחל לתקוף אותם. למרות ניסיונות השוטרים להפעיל כוח באמצעות אלות, הצליחו תושבי המעברה להכות בהם בעזרת קרשים ואבנים. הקצין פישר הבין שהמצב יצא מכלל שליטה והורה על נסיגה מהירה, שהפכה לבריחה מבוהלת. במהלך הנסיגה נתפסו חלק מהשוטרים על ידי תושבי המעברה, שהכו אותם ופגעו בהם פיזית.

השוטרים הצליחו להיחלץ מהמעברה רק לאחר כ-20 דקות של אלימות קשה, כאשר כמה מהם נפצעו באורח קשה ונזקקו לטיפול בבית חולים. האירוע הסתיים במפלה משפילה עבור המשטרה, כאשר ארבעת החיילים שתקפו את משה קום הצליחו להימלט מהמעברה לפני שהמשטרה הצליחה לבצע מעצרים נוספים.

המעצרים

לפנות בוקר, עשרות שוטרים התגנבו בשקט בין הפרדסים שמקיפים את מעברת עמק חפר, כדי לבצע מבצע רחב היקף. מזג האוויר הקר והבוץ הקשה את תנועתם, והם נפצעו ונדקרו מענפי העצים וגדרות התיל שהיו פזורות באזור. התושבים, אשר ידעו שהמשטרה תבוא לתבוע את עלבונה בעקבות אירועי היומיים האחרונים, נשארו בבתיהם, דרוכים ומפוחדים.

השוטרים, מצוידים בנשק חם ואלות, הגיעו עם שחר והקיפו את המעברה. הם התפרסו מסביב ובין השבילים, בעוד שני ג'יפים נכנסו והכריזו ברמקולים על עוצר, בעברית ובערבית. כל תושבי המעברה נדרשו להישאר בבתיהם. השוטרים נכנסו לבתים, אספו את כל הגברים והנערים, וחיפשו בין המזרנים והרכוש הדל של התושבים. התושבים לא התנגדו, אך נשמעו קולות בכי וזעקות חרישיות במהלך החיפושים.

"פתאום הגיחו מהחושך שוטר וחייל, הם קפצו עלי וזרקו אותי בכוח לתוך הבדון", סיפר צדוק מליחי. חברו גטר משולם סיפר שהוא שלשל במכנסיים למראה השוטרים.

לאחר החיפושים, כאלף גברים ונערים הובלו על ידי השוטרים למגרש הכדורגל המקומי. שם הועמדו בשורות ונאלצו לחכות בזמן שהשוטרים החלו במסדר זיהוי המוני. מי שהתמהמה או התלונן, טופל ביד קשה בעזרת אלות ובעיטות. לאחר מסדר הזיהוי, נעצרו 105 גברים שנחשדו במעורבות באירועים והובלו לתחנת המשטרה בחדרה, בעוד יתר העצורים שוחררו מיד.

החקירה והתפשטות המהומות לכלל הארץ

בבוקר לאחר המעצר, מאות מתושבי מעברת עמק חפר צעדו לעבר משטרת חדרה, בעוד שתושבי מעברות אחרות, כמו כפר סבא וחירייה, יצאו להפגנות ולמרידות, שכללו יידוי אבנים ותקיפות שוטרים. המחאה התפשטה גם למעברות עיר המפרץ וראש העין, ולאחר מכן הצטרפו להפגנות גם 1,500 מוחים ממעברת בית ליד, ובסופו של דבר פרצו מהומות ב-15 מעברות מתוך 90. החשש היה שהמרד יתפשט לכלל המעברות בארץ.

מתוך העצורים, 39 חשודים נשארו במעצר ונגד חלקם הוגשו כתבי אישום. העצורים טענו כי נחקרו באלימות וחשו שהמשטרה נוקמת בהם בשל פציעת שוטרים באירועים הקודמים. רבים מהם הכחישו וסירבו לשתף פעולה עם החקירות ודרשו פגישה עם עורך דין או עם נציגי המעברה.

במהלך המעצר, תושבי המעברה הביאו מזון מסורתי לעצורים, דבר שהעלה את המורל בקרב העצורים וחיזק את רוחם. האירוע גרם לתשומת לב רחבה, והובילה להתערבות של ראש הממשלה דוד בן-גוריון שרצה לכבות את האש ושלח את מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב וחבר הכנסת ממוצא תימני ישראל ישעיהו לבדוק את המצב בשטח. הפגישה עם הבכירים ועם ועד המעברה חיזקה את רוחם של העצורים, במיוחד לאור השמועות על מהומות במעברות אחרות.

בן-גוריון קיבל דיווח מהמזכיר הצבאי בו הומלץ לשחרר את העצורים ולסיים את הפרשה במהירות. עם זאת, מפכ"ל המשטרה הסתייג מההמלצה, בטענה שחיסול הפרשה יפגע במורל השוטרים וייתן לגיטימציה למעברות לבזות את החוק. בסופו של דבר, 22 מהעצורים הובאו למשפט בנתניה, שם נגזרו עליהם קנסות קלים. שאר העצורים שוחררו בערבות לאחר התחייבות מצד מנהל המעברה לשלם את הקנסות במידת הצורך.

לאחר מכן, ההפגנות במעברות ברחבי הארץ פסקו בפתאומיות, דבר שעורר תמיהה רבה בעיתונות. עיתון "דבר" טען שמפלגות מק"י וחירות עמדו מאחורי ההתפרעויות, אך עיתוני מק"י וחירות הכחישו זאת וטענו שהמצוקה היא שהובילה את האנשים למרוד.

חשיבות הפרשה והשלכותיה

פרשת מעברת עמק חפר השפיעה עמוקות על היחסים בין המדינה לעולים החדשים, והייתה בין הגורמים שהובילו לשינויי מדיניות בתחום ההתיישבות והקליטה. היא גם תרמה להרחבת המודעות הציבורית למצוקות העולים ולתנאי החיים הקשים במעברות.

מהצד השני, הביקורת הציבורית על תושבי המעברות שהתקוממו נשאה אופי עדתי מובהק, שבו בלטה הבחנה בין בני עדות המזרח לבין דוברי היידיש האשכנזים המעטים שנותרו במעברות. התיאורים בתקשורת הישראלית באותה תקופה הדגישו את אי מעורבותם של האשכנזים במהומות, תוך בידול ברור בינם לבין העולים מארצות ערב.

בכתבות רבות, בני עדות המזרח תוארו בצורה שלילית כ"נצלנים" התלויים בחסדי המדינה. כתבי העיתונים הציגו אותם כ"פרימיטיבים", "בטלנים", ו"חסרי תרבות", ולעיתים אף נטען שהם מזניחים את ילדיהם ונוהגים בגניבה. במקרים מסוימים, נלווה לתיאורים אלו הומור ציני ובדיחות מתנשאות על מצבם הכלכלי והחברתי של העולים, מה שחיזק את התפיסה השלילית כלפיהם.

השיח הביקורתי והמפלה בתקשורת של אותם הימים שיקף את המתח העדתי ששרר בישראל הצעירה, ואת ההתמודדות המורכבת עם גלי העלייה הגדולים מארצות ערב.

סיכום

פרשת מרד המעברות מ-1952 הייתה אירוע מכונן בהיסטוריה הישראלית הצעירה. היא שיקפה את המתח החברתי והפוליטי באותה תקופה, כמו גם את הקשיים של המדינה הצעירה להתמודד עם אתגרי העלייה ההמונית והתנאים הקשים במעברות. האירועים והתגובות להם הותירו חותם עמוק על החברה הישראלית ועל המערכת הפוליטית והמשפטית שלה. עם הזמן, פסקו העיסוק בפרשה והדיון הציבורי בה, והאירועים נעלמו מהתודעה הציבורית, כאשר "מרד המעברות" נקבר בזיכרון ההיסטורי של המדינה הצעירה, אפילו שהוא קדם למהומות ואדי סאליב.

קישורים חיצוניים

• חשיפה: במעברת עמק חפר, בשנת 1952, התעורר המרי המזרחי הראשון בישראל, שנקבר בין דפי ההיסטוריה, שי פוגלמן, עיתון הארץ.
• גיליון מתאריך 3 בנובמבר 1952, עיתון הארץ.
• ⁨⁨גיליון מתאריך 3 בנובמבר 1952⁩, עיתון שערים.
• גיליון מתאריך 26 באוקטובר 1952, עיתון מעריב.
• מרד המעברות, אתר נוסטלגיה אונליין.