מבצע חתונה (סבסטיה) הוא שמו של טקס החתונה הראשון שנערך אי פעם בשומרון, אשר התקיים בקרבת העיר שומרון העתיקה וסמוך לתחנת הרכבת בסבסטיה. האירוע נערך בט"ו באב, מועד בעל משמעות היסטורית כיום חג עממי גדול בישראל בימי בית שני, בו יצאו בני הנעורים במחולות ובשירים. החתן והכלה היו אברהם שטוב (שבות), בן 30, ומיכל חן, בת 22, שניהם חברי גרעין אלון מורה ופעילי תנועת גוש אמונים.
השניים הכירו לראשונה תוך כדי מבצעי ההתנחלות השונים באזור והפינויים ממשכן הרכבת בסבסטיה. הבחירה לערוך את טקס הנישואין בנקודה זו התקבלה על ידי בני הזוג עצמם, כאקט סמלי במקום בו חוו עצב ופינויים חוזרים ונשנים, וכביטוי לתקווה שעוד יבנו בשומרון את ביתם. בכתובה שניסחו הופיע, ככל הנראה לראשונה אי פעם, השם "אלון מורה" כיישוב שבו נישאו, אף על פי שיישוב הקבע טרם הוקם בפועל.
ההחלטה להתחתן באותה הנקודה גייסה את חברי הגרעין, בני משפחותיהם ותומכיהם לאירוע חגיגי ורב-משתתפים. על גבי החוברת שהוכנה לקראת האירוע וריכזה את ההתארגנות הלוגיסטית נכתבו המילים "מבצע חתונה", שהפכו לכינויו של אירוע הנישואים. האירוע, שהקדים במספר חודשים את עליית הקבע של הגרעין לשומרון, זכה לתהודה עולמית ניכרת וסוקר בכל רחבי העולם.
רקע היסטורי
בעקבות מלחמת יום הכיפורים נוצר שבר לאומי גדול ורווחה תחושה קשה של בגידה מצד הממשלה, שלתפיסת הציבור הונחתה משיקולים פוליטיים שהובילו להתעלמות מאזהרות מוקדמות טרם המלחמה. משבר עמוק זה הוליד התעוררות ציבורית רחבה וחיפוש אחר עשייה לאומית משמעותית. עד לאותה תקופה, יוזמות התיישבות בשטחים כמו שכם, חברון והגולן נתפסו בציבור כעניין ממשלתי בלבד, והאזרחים סמכו על המדינה שתחליט היכן ליישב ואף תכין את התשתיות עבור הבאים. אולם, האווירה החדשה שנוצרה לאחר המלחמה דחפה אזרחים רבים לקחת את היוזמה לידיהם ולפעול באופן עצמאי.
בשנת 1974 החלה התארגנות של קבוצת אזרחים סביב בסיס בה"ד 3, מתוך רצון להתיישב באזור העיר שכם. קבוצה זו נקראה "גרעין אלון מורה". מטרתה לא הייתה רק מציאת פתרון דיור או הקמת יישוב בודד, אלא יעד היסטורי בעל חזון רחב הרבה יותר – חידוש היישוב היהודי בשומרון. השאיפה נבעה מתוך הבנה כי ללא התיישבות אזרחית בפועל, מדינת ישראל תאבד את חבל הארץ הזה שנתפס כחיוני וחשוב. אל יוזמה זו הצטרפה תנועת "גוש אמונים", קבוצה א-פוליטית שהחלה את דרכה עוד לפני המלחמה ועסקה בתחילה בחינוך. גוש אמונים החל לסייע בארגון ניסיונות ההתנחלות, ובהמשך הפך לכוח המניע מאחורי הקמת גרעינים נוספים ליריחו, שילה ומקומות אחרים.
הגרעין החל בסדרת ניסיונות התנחלות בשטח, שהגיעו בסך הכול לשמונה עליות שונות. הניסיון השני נערך סמוך לשומרון העתיקה, במבנה של תחנת הרכבת מסעודיה שבסבסטיה. למקום הגיעו אזרחים מכל גוני הקשת החברתית – חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, ונשים בכיסויי ראש לצד משפחות עם ילדים. למרות תנאי השטח הקשים, הצטרפו למהלך גם בעלי מקצועות חופשיים, רופאים ואנשי אקדמיה שעזבו את בתיהם המבוססים בעיר וראו בפעילות זו שליחות ציונית מובהקת. בין עלייה לעלייה מהקרקע, ניהלו חברי הגרעין מאבק תודעתי והסברתי באמצעות מאות חוגי בית, וכן קיימו פגישות רבות עם חברי כנסת וראשי ממשלה כדי להסביר את מטרותיהם.
עקרון יסוד מחמיר שהנחה את חברי הגרעין לאורך כל שמונת ניסיונות ההתנחלות, היה נקיטת מדיניות של מאבק פסיבי מוחלט בעת התערבות של כוחות הביטחון. ההנחיה החד-משמעית קבעה כי לא מרימים יד בשום אופן על חיילי צה"ל או על שוטרים, לא מתווכחים עמם ולא מעליבים אותם. תפיסת העולם של חברי הגרעין קבעה כי הצבא הוא חלק בלתי נפרד מהם; חבריהם ובני משפחותיהם שירתו בו, ולכן בכל מקרה שבו נדרשו להתפנות – ההתנגדות הייתה פסיבית לגמרי. כאשר היו כוחות הביטחון מרימים ומפנים אותם, הם היו מתפנים בשקט ללא אלימות, מתוך כבוד מלא ללובשי המדים.
גישה פסיבית זו עמדה למבחן פעם אחר פעם, ולוותה במעצרים בתחנות משטרה כדוגמת משטרת כפר סבא ונתניה. באחד מאירועי הפינוי המורכבים בסבסטיה, כאשר צה"ל התקשה להוריד את הגברים שהתבצרו על גג תחנת הרכבת, פנו הכוחות לפנות את הנשים שהתכנסו בתוך מבנה פח ארעי. החיילים הרימו את מבנה הפח באוויר עד שחלקו קרס פנימה והקיפו אותן. למרות הבהלה, הנשים דבקו במדיניות ההתנגדות הפסיבית, ואחת ממנהיגות הקבוצה הורתה לשאר: "תמשיכו לשבת, כולנו נשב, נמשיך לשבת". היעדר האלימות והכבוד כלפי החיילים מצד המתיישבים הותירו רושם רגשי עמוק על עיתונאים שליוו את האירועים, שהופתעו מהתנהלות זו אל מול הפינוי הכפוי.
למרות שממשלת ישראל בחרה לפנות את המתנחלים שוב ושוב, התוצאה בשטח הייתה הפוכה מהמצופה; במקום להישחק, תנועת ההתיישבות הלכה וגדלה, פרשה כנפיים וסחפה אחריה אלפי תומכים. בתוך המציאות האינטנסיבית והמטלטלת הזו – בין הקמת מטבחי שדה מאולתרים, אסיפות חברים ליליות שהפרוטוקולים שלהן נרשמו לעיתים על קופסאות סיגריות, פינויים כואבים וחזרה לניסיונות התיישבות נוספים – נרקם הקשר האישי בין בני הזוג. היכרותם הלכה והעמיקה בצל המאבקים, הפינויים מנקודת ההתיישבות בסבסטיה והפעילות המשותפת בגרעין, ואלו הובילו אותם להחלטה המשותפת כי את עתידם ואת ביתם הם יקימו בשומרון.
בני הזוג
החתן, אברהם שטוב, היה בן 30 בעת נישואיו. הוא היה סטודנט לתואר שני בלימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן ושירת כסמל צנחנים. במסגרת פעילותו בגרעין אלון מורה, שימש כחבר מזכירות והיה אמון באופן שוטף על הפעילות האופרטיבית, ובכלל זה הדאגה להבאת מבנים לנקודות ההתיישבות. שמו של שטוב התפרסם בציבור בעקבות העלייה האחרונה של הגרעין לסבסטיה, פעולה שזכתה באותם ימים לכינוי "מבצע עקשנות". בהמשך דרכם, בעקבות אירוחה של הפזמונאית נעמי שמר בשבת ושיחה משותפת עמה, החליט הזוג לשנות את שם משפחתו משטוב ל"שבות", מתוך תחושה ששם זה מבטא את המעשה של שיבה למקום אליו הם שייכים בארץ ישראל.
הכלה, מיכל חן, הייתה בת 22 ביום חתונתה. היא נולדה בירושלים וגדלה בתל אביב ולאחר מכן ברמת גן, בווילה רחבת ידיים שניצבה על גבעה נישאה ונחשבה לאחד המקומות הגבוהים בעיר. את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל, תחילה כאחראית על המטבח ולאחר מכן ברמת הגולן. בהמשך שירותה נמנתה על המחזור הראשון של מורות חיילות במסגרת הנח"ל. עם שחרורה ופרוץ מלחמת יום הכיפורים, עמדה להתחיל את שנתה השנייה בלימודי עיצוב טקסטיל במכללת "שנקר". בעקבות הצטרפותה למאבקי ההתיישבות, פחתו בהדרגה השקעתה ונוכחותה בלימודים אקדמיים. לאור פנייתו של אורי אליצור אליה, היא החלה לקחת חלק פעיל במערך ההסברה של הגרעין, והופיעה במאות חוגי בית ברחבי הארץ כדי להסביר את מטרות הקבוצה, פעמים רבות כשלצידה איש אקדמיה מוכר 1.
הוריה של הכלה הגיעו מרקע ייחודי, שהפך את מעורבותם בגרעין סבסטיה ליוצאת דופן בנוף ההתיישבותי. אביה, פרופסור מרק חן, יליד אנגליה, היה בעל שם עולמי ופעל כמחדש תחום ההרדמה בארץ, הקים מרפאות כאב והכניס את השימוש באפידורל לישראל. בעברו שירת כרופא צבאי בצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה והשתתף בקרבות המכריעים. על תפקודו בקרב אל-עלמיין, שם טיפל בפצועים תחת אש, זכה לאות הצטיינות מידי המלך ג'ורג' בארמון בקינגהאם בתום המלחמה. למרות חזותו והתנהגותו הבריטית האלגנטית, שכללה לבוש מוקפד של חליפה ועניבה, הוא השתלב היטב בין צעירי הגרעין שהרבו להתייעץ עמו. באחת ההזדמנויות בהן נשאל לעצתו, השיב להם תוך הבעת אמון מלא: "חבר'ה, יש לכם את השכל הישר, אני תמיד, אם לי יש חששות, או לא בדיוק עכשיו צריך לעלות, או כל מיני דברים, אני רואה שאתם מחליטים את ההחלטות, אתם מחליטים מצוין, תמשיכו בדרך הזאת, ואנחנו תמיד מתייצבים".
אמה של הכלה הייתה ילידת הונגריה וניצולת שואה ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ. בתום המלחמה הכירה את פרופ' חן באקראי על אדמת גרמניה, והשניים התאהבו ונישאו. הם עברו לאנגליה לחמש שנים במטרה לחסוך כסף לקראת עלייה לארץ, ושם נולדו שני אחיה הגדולים של מיכל, דוד ובני. בשנת 1951, בתקופת הצנע הקשה, עלתה המשפחה ארצה מתוך תחושת שייכות ברורה. האם תוארה כאישה אלגנטית שהקפידה על לבוש מהודר וכובעים מפוארים בשבתות, ולצד זאת ניחנה באופי מנהיגותי בולט בשטח. הבית בו גדלה מיכל אופיין בעשייה התנדבותית נרחבת, בתרומה בכל תחום ובאכפתיות סביבתית עמוקה. באופן מקרי, החלטתה של מיכל להצטרף לגרעין ההתיישבות התקבלה במקביל להחלטה זהה ועצמאית לחלוטין של אחיה דוד וגיסתו. כעבור יום אחד בלבד מאותו גילוי משפחתי, הודיעו גם ההורים כי הם מצטרפים באופן עצמאי כשותפים מלאים לגרעין, מתוך הכרה שעליהם לתת יד ולהתייצב לצד דור המייסדים.
התכנון והלוגיסטיקה
ההחלטה לקיים את החתונה דווקא בסבסטיה נבעה מהרצון של בני הזוג לסגור מעגל במקום שבו נערכו רוב ניסיונות ההתנחלות של הגרעין. עבורם, אזור זה היה טעון בעצב רב בשל הפינויים החוזרים ונשנים שחוו שם, והם ביקשו להפוך אותו למקום של שמחה מתוך ידיעה ברורה שאת עתידם ואת ביתם הם יקימו בשומרון. לשם קיום האירוע פנו השניים לאלוף הפיקוד במטרה לקבל רישיון רשמי לחתונה. במהלך הפגישה עמו ביקשו בני הזוג אישור לטעת עצים במקום בסיום הטקס, אך האלוף סירב לכך בתוקף. בתשובתו אמר להם: "עד כאן, אני מכיר אתכם, חבר'ה, אתם תרצו עצים, ואחר כך אתם תגידו: אנחנו רוצים להשקות את העצים, אחר כך תגידו, רחוק לכם, אז אתם רוצים להשאיר כמה אנשים, אז עד כאן". הוא אישר את קיום טקס הנישואין, אך התנה זאת בכך שהם יפנו את השטח עד השעה שש בערב לערך, לפני רדת החשכה.
מבחינה לוגיסטית, ארגון האירוע בשטח הפתוח לווה בקשיים משמעותיים. אף חברת קייטרינג לא הסכימה להגיע לסבסטיה כדי לספק שירותי הסעדה, ובנוסף שרר חוסר ודאות מוחלט באשר למספר האנשים שעתידים להשתתף בפועל. לנוכח מציאות זו, נטל על עצמו החתן, יחד עם אמה של הכלה, את מלוא מלאכת ההפקה וההכנה של האירוע. תוכנית הפעולה רוכזה בתוך חוברת ייעודית שנשאה את הכותרת "מבצע חתונה", ובה פורטו כלל הצרכים הלוגיסטיים שהיה עליהם לשנע באופן עצמאי. בין היתר, ההיערכות כללה הבאה של עוקבי מים, הצבת שירותים כימיים בשטח, וכן שינוע של פירות, עוגות וגלידות עבור קהל החוגגים.
הכשרת השטח לקראת הטקס דרשה עבודה פיזית מאומצת, שהחלה יום לפני מועד החתונה. חברים מגרעין ההתיישבות, יחד עם אחיה של הכלה, הגיעו למקום כדי להכין את התשתית הנדרשת. בני הזוג בחרו למקם את הטקס על גבעה מסוימת שעליה ניצבו שני ברושים, שביניהם יועדה לקום החופה. כדי לאפשר לקהל לטפס ולהגיע אל אותה גבעה, עמלו החברים והאחים על חציבה בסלע, ויצרו מדרגות ושביל גישה מסודר אל החופה.
לקראת האירוע, שנכתבו עליו כתבות מקדימות בעיתונות אשר סיפרו על הזוג שעתיד להתחתן בסבסטיה, הופץ מספר רב של הזמנות למעגלים שונים. בני הזוג שלחו הזמנות לחבריהם האישיים, ההורים משני הצדדים הזמינו את מכריהם, ותנועת גוש אמונים הזמינה את פעיליה ותומכיה. בנוסף לכך, מתוך תפיסת עולמם והקשר המורכב אך המכבד עם כוחות הביטחון, בחרו בני הזוג להזמין לחתונה גם את המפקדים והחיילים שלקחו חלק בפינויים הקודמים שלהם מנקודת ההתיישבות.
אירוע החתונה
נסיעתה של הכלה לחופה לוותה באירוע יוצא דופן, כאשר אביה, שנהג ברכב, טעה בניווט ופנה פנייה אחת לא נכונה שהובילה אותם לתוך העיר טול-כרם. הכלה, שכבר הייתה לבושה בבגדי הכלולות שלה, עוררה את פליאתם של התושבים המקומיים. היא תיארה כיצד ננעצו בה מבטים משתאים לאור הפליאה לאן נוסעת כלה יהודייה. חרף המיקום המאתגר בחיק הטבע, משפחת הכלה התייחסה לאירוע באותה רצינות ופאר כאילו התקיים באולם השמחות המפואר ביותר. הכלה עטתה שמלת כלה מפוארת שנתפרה במיוחד עבורה, לאחר שאמה רכשה אותה בסלון כלות יקר ברחוב דיזנגוף. אביה לבש חליפה נהדרת וההופעה הכללית הייתה אלגנטית ומוקפדת.
האירוע התאפיין בנוכחות של קהל עצום, שמנה בין 1,000 ל-2,500 איש. הכלה תיארה את הרגע שבו עמדה מלמעלה והשקיפה על ההמון כמראה מדהים. בקהל נכחו אנשים רבים שהזוג כלל לא הכיר, ואשר לאורך עשרות השנים שלאחר מכן המשיכו לגשת אליהם ולציין כי השתתפו בשמחתם. את בני הזוג ליוו אל החופה וממנה קבוצה גדולה של חברי גרעין ובחורי ישיבה, ששרו ורקדו סביבם. החתונה כולה, שלקחה בה חלק גם תזמורת, תוארה כאירוע מיוחד, משמח ומרגש במיוחד, שהתנהל ללא כל הפרעה ותוך מצב רוח מרומם.
טקס החופה עצמו נערך על הגבעה ונפרש בין שני ברושים תמירים שניצבו במקום. מי שערך את החופה היה הרב חיים יעקב לוין מפרדס חנה, בנו של הרב אריה לוין, המוכר בכינויו "רב האסירים" 2. ציון דרך נרשם במהלך כתיבת הכתובה של בני הזוג, כאשר צוין בה השם "אלון מורה" כיישוב שבו נערכו הנישואין.
בקהל החוגגים נכחה שורה ארוכה של אישי ציבור, פוליטיקאים ופעילי התיישבות, ביניהם חברי הכנסת יהודה בן מאיר, גאולה כהן ואמנון לין, וכן הרב מנחם הכהן ומאיר הר-ציון 2. במהלך האירוע נישאו דברי ברכה מרגשים בפני הקהל. חנן פורת מגוש עציון בירך את בני הזוג וקישר את מועד החתונה לט"ו באב, שאותו תיאר כיום חג עממי גדול בישראל בימי בית שני, שבו יצאו בני הנעורים בשירים ובמחולות. בדבריו הביע פורת תקווה כי הזוג עוד יקים יישוב במקום, שכן לדבריו, בכוחה של אמונה להפוך חזון למציאות. הסופר משה שמיר נשא אף הוא ברכה נרגשת, בה דיבר על אהבת הארץ של הזוג הצעיר ושל אוהדיהם, ואיחל לכולם לזכות יחד בגאולת ארץ ישראל השלמה. אליקים העצני, שנכח גם הוא באירוע, תיאר לימים את התחושות שליוו אותו באותו מעמד ואמר: "עמדתי בחתונה שלכם – וכל כך ריחמתי עליכם. אמרתי, תראו איזה רצון, איזו אמונה יש להם, שבאמת הם עוד מעט יקימו את ביתם בשומרון".
השלכות ומשמעות היסטורית
אירוע הנישואים חסר התקדים, יחד עם הגעתו של קהל עצום לנקודת ההתיישבות, עוררו עניין נרחב והד תקשורתי הרחק מעבר לגבולות האזור. ההתלהבות הגדולה שעטפה את האירוע חצתה יבשות, ובכל עיתונות העולם פורסמו כתבות שסיקרו את החתונה הייחודית שנערכה בסבסטיה.
התקוות והאיחולים שהובעו תחת החופה להקמת בית ויישוב של קבע בשומרון לא נותרו בגדר חזון בלבד. כארבעה חודשים לאחר החתונה, בימי חג החנוכה, יצא גרעין אלון מורה לניסיון ההתנחלות השמיני שלו. חברי הגרעין, יחד עם אלפי תומכים שהגיעו לשטח, התמודדו עם תנאי מזג אוויר קשים וגשם, והפעילו מערך לוגיסטי מאומץ שכלל עבודה של כמעט עשרים שעות ביממה במטבח השדה והכנת תבשיל המונים שזכה לכינוי "מרק סבסטיה". באותם ימים סוערים, חברי הגרעין טרם ידעו כי ניסיון זה יהיה מאבקם האחרון.
נקודת המפנה הגיעה כאשר שר הביטחון, שמעון פרס, הגיע לביקור במקום במטרה להודיע למתיישבים כי עליהם להתפנות. המתיחות בקרב הקהל הגיעה לשיאה לאחר שהרב לוינגר יצא מן הפגישה וקרע את בגדו לאות שבר, אך סערת הרוחות נרגעה בזכות התערבותו של חבר מזכירות הגרעין, אברהם מינץ, שהרגיע את ההמון וביקש מכולם לשבת. שר הביטחון עזב את המקום ללא תוצאות, אך בעקבות האירועים נכנס לתמונה הסופר חיים גורי כמתווך. ראשי הגרעין הוזמנו למשרדו, ושם נחתם על גבי פתק הסכם פשרה היסטורי, אשר קבע כי המתיישבים יעברו למחנה קדום, וכי יסופקו קרוואנים עבור שלושים משפחות.
למרות שהפשרה הובילה למעבר למיקום שאינו סבסטיה או שכם, ראשי הגרעין בחרו למנף את ההסכם וראו בו ניצחון של הרוח והגשמה של מטרתם. ההחלטה התקבלה בשמחה רבה ובריקודים, והמתיישבים החלו באריזת הציוד והמטבח. רכבם של החתן והכלה, מלווה באופנוענים, הוביל את שיירת המתיישבים שיצאה מסבסטיה אל עבר מחנה קדום. הגעתם של המתיישבים למחנה וקליטתם שם, בעקבות אותו ניסיון התנחלות שמיני, היוותה למעשה את הקמתו של יישוב הקבע הראשון בשומרון, ובכך הפכה את החזון שהוצהר במהלך המבצע למציאות חיה.
לקריאה נוספת
- ערוץ 7, מיזם סיפורי הקמת ההתיישבות | הכלה הראשונה בשומרון חוזרת ל"מבצע חתונה", 1 ליולי 2026.
- ראיון עם מיכל שבות, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
- חופה וקידושין בסבסטיה לזוג מגרעין אלון־מורה, דבר, 24 יולי 1975.
- רועי שרון, החתונה הראשונה בקדומים: נמצא תיעוד היסטורי לתחילת מפעל ההתנחלויות, 17 באפריל 2016.
- ערוץ 7, תיעוד נדיר: החתונה הראשונה בשומרון, 18 באפריל 2016.
- ראיון עם מיכל שבות, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
- חופה וקידושין בסבסטיה לזוג מגרעין אלון־מורה, דבר, 24 יולי 1975.
