מועדון ספארי היה ברית חשאית של שירותי מודיעין, אשר פעלה ברחבי אפריקה והמזרח התיכון בין השנים 1976-1983. הברית החלה להתגבש בשלהי שנות השבעים בעקבות מהפכת הציפורנים השמאלית שהתרחשה בפורטוגל ב-25 באפריל 1974, אשר סיימה את מלחמת הקולוניות הפורטוגזית והביאה לעצמאות מושבותיה האחרונות של פורטוגל באפריקה. הברית הוקמה במידה רבה גם על רקע החלטות הקונגרס של ארצות הברית באמצע שנות השבעים, שהגבילו משמעותית את כוחה של סוכנות הביון המרכזית (CIA) לבצע פעולות צבאיות חשאיות. פעילות המועדון כגוף אפקטיבי הסתיימה בפועל כאשר המהפכה האיראנית בשנים 1978-1979 נטרלה את השאה של איראן, שהיה שותף מרכזי ופעיל בברית.
המועדון כלל חמש חברות רשמיות שייסדו את הברית: איראן שלפני המהפכה, מצרים, ערב הסעודית, מרוקו וצרפת. נערכו מגעים גם עם אלג'יריה, שאך זכתה לעצמאותה, אך זו סירבה להשתתף ופרשה מהיוזמה. בנוסף לחמש החברות הרשמיות, הברית קיימה קשרים לא רשמיים ענפים ושיתופי פעולה עם ארצות הברית, ישראל, דרום אפריקה ורודזיה. התארגנות זו נשענה על שילוב של אינטרסים קשורים בין המדינות המעורבות. השאיפה לאנטי-קומוניזם גלובלי שולבה עם יעדים קונקרטיים של אסטרטגיה צבאית ואינטרסים כלכליים, דוגמת פעילויות כרייה בינלאומיות והשקעות בחברות פיתוח של דרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד.
מטרת העל של הברית הייתה להיאבק בהתפשטות ההשפעה הסובייטית והאידאולוגיה המרקסיסטית בעולם, ולהתנגד לה על ידי מתן תמיכה לכוחות אנטי-קומוניסטיים. התפיסה שעמדה בבסיס המועדון הוגדרה כגלובלית, ונועדה להגן באופן ספציפי על יבשת אפריקה, שנתפסה כזירת מלחמות מהפכניות שמונעות ומנוהלות על ידי ברית המועצות ואלו הפועלים מטעמה. חברות הברית הגדירו את היעדים הסובייטיים באפריקה כמשולשים: ראשית, השגת שליטה על חומרי הגלם של היבשת, ודרכם השגת שליטה על התעשייה והחיים הכלכליים של אירופה והעולם השלישי; שנית, השתלטות על נתיבי השיט הימיים המקיפים את אפריקה; ושלישית, תפעול של מדינות חסות. כדי לבלום איומים אלו, הפעילו שירותי המודיעין של חברות המועדון דיפלומטיה חשאית, העבירו נשק, ותיאמו פעולות צבאיות חשאיות במגוון מוקדים אסטרטגיים.
רקע והקמה
הרקע הגיאופוליטי להקמת הברית היה נעוץ עמוקות במצבה הפנימי והחיצוני של ארצות הברית באמצע שנות השבעים. לאחר שארצות הברית פעלה לחלץ את עצמה מהבוץ של מלחמת וייטנאם, התגבשה בוושינגטון "דוקטרינת ניקסון". דוקטרינה זו גרסה כי אבטחת אזורים רגישים בעולם צריכה להישען על מעצמה מקומית או קבוצת מעצמות שישמשו כמעין שוטרים אזוריים, אשר יזכו לגיבוי ולנשק אמריקאי, אך ללא מעורבות ישירה של צבא ארצות הברית. לצד זאת, בעקבות שערוריית ווטרגייט שהפנתה את תשומת הלב התקשורתית לפעולות חשאיות, וכן בעקבות חקירותיהן של ועדת רוקפלר וועדת צ'רץ' שחשפו עשרות שנים של פעילויות סודיות מצד ה-CIA וה-FBI, החליט הקונגרס האמריקאי להטיל מגבלות חסרות תקדים על הרשות המבצעת. עם העברת "החלטת סמכויות המלחמה" ב-1973 ו"תיקון קלארק" בשנת 1976, נמנעה בפועל מה-CIA היכולת להוציא לפועל פעולות צבאיות חשאיות במדינות זרות, וביניהן אפריקה.
מציאות זו הובילה את הנרי קיסינג'ר לאמץ אסטרטגיה של תמיכה מרומזת בגוף חיצוני, שתאפשר לארצות הברית להשיג את יעדיה באמצעות כוחות פרוקסי, וזאת תוך שמירה על יכולת הכחשה סבירה וללא נשיאה באחריות ישירה. בנאום שנשא בשנת 2002 באוניברסיטת ג'ורג'טאון, תיאר הנסיך הסעודי טורקי אל-פייסל, לשעבר ראש המודיעין הסעודי, את השתלשלות העניינים במילים אלו: "בשנת 1976, לאחר שענייני ווטרגייט התרחשו כאן, קהילת המודיעין שלכם הייתה ממש כבולה על ידי הקונגרס. היא לא יכלה לעשות דבר. היא לא יכלה לשלוח מרגלים, היא לא יכלה לכתוב דוחות, והיא לא יכלה לשלם כסף. כדי לפצות על כך, קבוצה של מדינות חברה יחד בתקווה להילחם בקומוניזם והקימה את מה שנקרא מועדון הספארי. מועדון הספארי כלל את צרפת, מצרים, ערב הסעודית, מרוקו ואיראן. המטרה העיקרית של המועדון הזה הייתה שנחלוק מידע אחד עם השני ונעזור אחד לשני בהתמודדות עם ההשפעה הסובייטית ברחבי העולם, ובמיוחד באפריקה".
בתוך ארצות הברית, שינויי המדיניות יצרו פיצול בקהילת המודיעין. כשהנשיא ג'ימי קרטר נכנס לתפקידו בינואר 1977, הוא ניסה לצמצם אף יותר את היקף הפעילות החשאית של הסוכנות באמצעות ראש ה-CIA שמינה, סטנספילד טרנר. מנגד, סוכנים ובכירים לשעבר כמו ריצ'רד הלמס ותיאודור שאקלי, שהיו תחת חקירת קונגרס וחששו מחשיפת מבצעים, החליטו לעקוף את המגבלות. שאקלי, סגנו תומאס קליינס והסוכן אדווין פ. וילסון תחזקו באופן סודי את קשריהם עם המועדון, מתוך ניסיון ליצור רשת מודיעין מופרטת שתעשה שימוש בנכסי ה-CIA. התארגנות זו כונתה על ידי חוקרים "ה-CIA השני". פעילות הברית נעשתה גם בידיעתם לשביעות רצונם של גורמים בנקאיים בכירים בארצות הברית, בהם דייוויד רוקפלר ובנק צ'ייס מנהטן, שהחזיקו בהשקעות עתק ביבשת אפריקה.
במקביל לאינטרסים האמריקאיים, המדינות המייסדות הונעו מדאגות משלהן. השאה האיראני וההנהגה הסעודית היו מוטרדים מאוד מהמעורבות הצבאית של ברית המועצות וקובה במדינות כמו אנגולה ואתיופיה 1. הם חשו אכזבה מממשלו של הנשיא ג'רלד פורד, ותלו תקוות בנשיא צרפת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן ובנשיא מצרים אנואר סאדאת (אשר גירש את יועציו הרוסים מוקדם יותר ב-1972). עבור הצרפתים, האינטרס היה ברור: צרפת החזיקה בנוכחות צבאית במושבותיה לשעבר דוגמת צ'אד והרפובליקה של קונגו, והתעשייה הצרפתית הייתה בעלת אינטרסים כבדים בחברות שעסקו בכריית אורניום, קובלט, נחושת, יהלומים וזהב. על רקע זה החל להירקם "קשר צרפתי", שבמסגרתו מצרים רכשה מצרפת נשק, לרבות מטוסי מיראז', במימון סעודי מלא. חברות הברית היו נחושות לשמש כאדוניות לעצמן ולא רק כסוכנות של וושינגטון, מציאות שהקלה על קיסינג'ר, ששמח לראות שיעדיו באפריקה מיושמים על ידי התאגדות במימון עצמי שעליה לקונגרס אין כל שליטה.
היוזמה להקמת הברית, והמוח שעמד מאחוריה, הייתה של הרוזן קלוד אלכסנדר דה מרנש, ראש שירותי המודיעין הצרפתיים (SDECE). דה מרנש, אדם בעל עבר במחתרת הצרפתית, נהג להיפגש בפריז עם גורמים שונים שהגיעו לסחור בנשק, למכור נפט או לתאם פעולות מודיעין, תוך שהוא דואג לביטחונם ולאנונימיות שלהם. הוא היה מודאג במיוחד מפגיעותם של נתיבי השיט שהובילו נפט מהמזרח התיכון לאירופה, ומשרדו עוטר במפות שהציגו את קווי תנועת מכליות הנפט סביב קרן אפריקה וכף התקווה הטובה. דה מרנש גיבש את הרעיון שעל כל הגורמים המעוניינים לבלום את התפשטות הקומוניזם באפריקה לאחד כוחות, ושלח מסרים בנושא למדינות השונות.
האמנה הרשמית המייסדת את הברית נחתמה בספטמבר 1976 על ידי מנהיגים ומנהלי שירותי המודיעין של חמש המדינות: אלכסנדר דה מרנש מצרפת, כמאל אדהם (ראש ה-GIP) מערב הסעודית, הגנרל כמאל חסן עלי (ראש המוח'אבראת) ממצרים, הגנרל אחמד דלימי (ראש ה-DGED) ממרוקו, והגנרל נעמתוללה נסירי (ראש הסוואכ) מאיראן. עותק מאמנה זו התגלה לימים בארכיוני הסוואכ האיראני לאחר נפילת השאה. השם "מועדון ספארי" נבחר, ככל הנראה כיוזמה של דה מרנש, משום שלדעת המשתתפים הוא נשא עמו ניחוח הולם של אפריקה והרפתקנות. הארגון שאב את שמו מאתר הנופש היוקרתי "מועדון ספארי הר קניה", שם נערך המפגש המכונן הראשון של הקבוצה בשנת 1976. אתר הנופש נוהל על ידי סוחר הנשק הסעודי עדנאן חאשוקג'י, שהיה גם חברו הקרוב של כמאל אדהם. בהמשך, לאחר פגישת השקה נוספת שנערכה בערב הסעודית, השתרש השם והפך לכינויה הרשמי של הברית החשאית.
מבנה ארגוני ותשתית פעולה
הברית פעלה תוך שימוש בחלוקת עבודה לא רשמית בין המדינות החברות בה, על מנת להוציא לפועל את מבצעיה הגלובליים. כל אחת מחברות המועדון הביאה עמה יכולות ייחודיות שהשלימו את האחרות וחיזקו הסדרים שהיו קיימים ממילא. ערב הסעודית לקחה על עצמה את התפקיד הפיננסי וסיפקה את הכסף הנדרש לפעולות השונות. צרפת תרמה את חלקה באמצעות טכנולוגיה, וסיפקה ציוד טכני מתקדם שנועד לאבטחה ולתקשורת. לעומתן, מצרים ומרוקו העמידו לרשות הברית את כוח האדם המבצעי וסיפקו חיילים ונשק. חלוקה זו אפשרה למועדון לפעול ביעילות מירבית ולתמוך לוגיסטית וצבאית ביעדים האסטרטגיים.
האמנה המקורית של המועדון קבעה כי יוקם מרכז מבצעים רשמי שיתחיל את פעילותו עד ל-1 בספטמבר 1976. הוחלט כי המטה המרכזי ימוקם בקהיר, ולבקשת חברי המועדון, הרשויות במצרים התבקשו להכין משרדים ומתחמי מגורים מתאימים עבור הצוות, שאמור היה לאכלס את המקום כשבועיים לאחר הקמת המרכז. המטה עצמו אורגן ופעל באמצעות שלוש זרועות מרכזיות: מזכירות שנועדה לנהל את העניינים השוטפים, אגף תכנון, ואגף מבצעים. תפקיד יושב הראש של המרכז נועד לעבור ברוטציה מדי שנה בין נציגי המדינות החברות. כדי לאפשר את תפעולו החלק של הארגון, הקבוצה ערכה רכישות ענק של נדל"ן ושל ציוד תקשורת מאובטח, ולצד הפעילות השוטפת במטה בקהיר התקיימו פגישות רבות של המועדון גם בפריז ובערב הסעודית.
תפעול מבצעי המודיעין המסועפים דרש רשת פיננסית חובקת עולם, וייסוד המועדון חפף להתבססותו של הבנק הבינלאומי לאשראי ומסחר (BCCI). כדי לממן את פעילות המועדון החשאית, כמאל אדהם הפך בנק סוחרים פקיסטני קטן למכונה עולמית ועצומה להלבנת הון, וזאת בברכתו הרשמית של ג'ורג' ה. וו. בוש, ראש ה-CIA באותה עת. רשת הבנקים של ה-BCCI רכשה סניפים ברחבי העולם ושימשה צינור מרכזי להעברת כספים, בעיקר עבור ערב הסעודית וארצות הברית. מעבר לתפקידו הכלכלי, הבנק תפקד גם כמנגנון אסטרטגי לאיסוף מודיעין, הודות לקשריו הנרחבים עם ארגוני מחתרת בינלאומיים. התוכנית התבססה על כך שהבנק יציע את שירותיו העסקיים למורדים ולתנועות מחתרת, והמודיעין שייאסף אגב כך יופץ בחשאי לידידי הבנק.
על אף רמת הסודיות והמידור שנדרשה בארגון בינלאומי מסוג זה, אבטחת המידע של המועדון סבלה מכשלים וסתירות פנימיות. כך למשל, אף על פי שכל חברי המועדון העמידו פנים איש כלפי רעהו כי הם מסתירים את פעילותם מפני האמריקאים, בפועל, כל אחד מהם תדרך באופן פרטי את ה-CIA לגבי הנעשה. הגנרל האיראני נסירי אף הודה לימים כי העביר מידע מסווג באופן תדיר לא רק לאמריקאים אלא גם למוסד הישראלי. לצד הדלפות מכוונות אלו, נרשמו תקלות אבטחה חמורות: באחת התקריות, לאחר פגישה של המועדון בקזבלנקה שבמרוקו, שכח הגנרל נסירי את תיק המסמכים הסודיים שלו בשדה התעופה בדרכו לעיר קאן, והתיק, שככל הנראה נפל לידיים זרות, מעולם לא נמצא שוב. במקרה חמור אחר התגלה כי אחד מעוזריו של דה מרנש היה למעשה סוכן סובייטי שהעביר מידע ישירות למוסקבה. הסוכן אמנם חוסל, אך רק לאחר שהנזק הביטחוני כבר נגרם. אירועים אלו חשפו חולשות משמעותיות בהתנהלות הביטחונית של הארגון ופגעו ביומרתו לפעול תחת מעטה חשאיות מוחלט.
מבצעים והתערבויות בינלאומיות
הפעולה הצבאית המשמעותית הראשונה של המועדון התרחשה בזאיר באביב 1977, במהלך מלחמת שבא הראשונה. באותה תקופה, משטרו של נשיא זאיר, מובוטו ססה סקו, סבל מחולשה וניצב בפני פלישה של מורדים מחזית השחרור הלאומית של קונגו שחצו את הגבול מאנגולה. המורדים התקדמו לעבר מחוז שבא העשיר במינרלים כגון נחושת וקובלט, ואיימו על אינטרסי הכרייה של מדינות המערב ועל ביטחונם של כ-3,000 תושבים זרים ששהו באזור, בעיקר בעיירת הכרייה קולווזי. צבא זאיר חסר הסדר והמשמעת לא הצליח לבלום את הפולשים, ומובוטו מיהר לפנות לעזרת מדינות אפריקה. מועדון הספארי נענה לקריאה וארגן התערבות בינלאומית מהירה: ב-9 באפריל החלה צרפת, באמצעות מטוסי תובלה, להטיס ציוד כבד וכן 1,200 חיילים מרוקאים וטייסים מצריים היישר לתוך אזור הלחימה בזאיר. הכוח המרוקאי המיומן, בפיקודו של הקולונל לובאריס, הצליח לייצב את החזית ולהכריע את המערכה, ובתוך שמונים ימים נהדפו המורדים חזרה לאנגולה ולזמביה 2. חסן השני, מלך מרוקו, הצדיק את הפעולה בכך שמדובר בסיוע למדינה אפריקאית לשמור על שלמותה הטריטוריאלית, תוך שהוא נשען על קשרים היסטוריים אישיים שנטוו עם מובוטו עוד מימי משבר קונגו ב-1960. בנוסף לסיוע הישיר לזאיר, המועדון פעל באותה עת בתוך אנגולה עצמה, וסיפק סיוע כספי בסך חמישה מיליון דולר לארגון המורדים האנטי-קומוניסטי UNITA בראשות ז'ונאס סאווימבי.
שנה לאחר מכן, במאי 1978, חוותה זאיר פלישה שנייה, שזכתה לכינוי "מלחמת שבא השנייה". הפעם בחרו המורדים לתקוף את קולווזי מדרום, דרך שטחה של זמביה, וכך עקפו את כוחות צבא זאיר שהמתינו בגבול האנגולי. נוכח הסכנה המיידית לחיי האזרחים האירופאים בעיר, הנחיתו צרפת ובלגיה כוחות צנחנים מיוחדים לצורך חילוץ, כאשר ארצות הברית מעניקה סיוע לוגיסטי באמצעות 18 מטוסי תובלה ארוכי-טווח. לאחר נסיגת הכוחות הצרפתיים והבלגיים, נדרש כוח ייצוב ממושך בשטח. מרוקו, בגיבוי המועדון ובמימון צרפתי, אמריקאי וסעודי, גיבשה קואליציה צבאית כלל-אפריקאית והעמידה שוב את הכוח המרכזי שפעל לצד חיילים מסנגל, גבון, טוגו וחוף השנהב. הקולונל לובאריס, שפיקד על הכוחות בשתי המערכות, עמד על ההבדל ביניהן כשאמר: "בשנה שעברה זו הייתה משלחת ציד, השנה זו שאלה של תיקון מכונה שבורה".
זירה אפריקאית נוספת בה התערב המועדון באופן פעיל הייתה קרן אפריקה, על רקע מלחמת אוגדן. המלחמה פרצה כאשר סומליה שלחה את צבאה במטרה לתמוך במורדים שביקשו להשיג עצמאות לחבל אוגדן המצוי בשליטת אתיופיה. ברית המועצות, שעד לאותו שלב תמכה בשתי המדינות, בחרה לצדד באתיופיה ושיגרה יועצים, נשק ואלפי חיילים קובנים לזירה. לנוכח התפתחויות אלו, פנו נציגי מועדון הספארי לנשיא סומליה, סיאד בארה, והציעו לו אספקת נשק מערבי ומזרח-תיכוני בתמורה לכך שינתק את קשריו עם ברית המועצות. בארה הסכים למהלך וגירש את הסובייטים מארצו. בעקבות זאת, מכרה מצרים לסומליה נשק סובייטי ישן בשווי של 75 מיליון דולר, כשהתשלום כולו מומן על ידי ערב הסעודית. במקביל, גם איראן לקחה חלק בחימוש הכוחות הסומליים והעבירה להם אמצעי לחימה, שכללו בין היתר טנקים אמריקאיים מיושנים. תמיכה זו מצידו של השאה האיראני הובילה להתנגשות עם המדיניות הרשמית של ממשל קרטר, שסירב לגבות את סומליה בשל תוקפנותה. בלחץ אמריקאי, נאלץ השאה להעביר לבסוף לבארה מסר אזהרה מוושינגטון לפיו: "אתם הסומלים מאיימים להפר את מאזן הכוח העולמי".
מעבר לזירות הלחימה באפריקה, המועדון לקח חלק היסטורי גם בתהליך השלום בין מצרים לישראל, תוך ניצול צינורות הקשר החשאיים שטופחו בין המדינות. חברי המועדון היו אלו שיזמו את התיווך הראשוני, שהוביל בסופו של דבר להסכמי קמפ דייוויד ולחתימת הסכם השלום. המהלך החל כאשר הגנרל אחמד דלימי, נציג מרוקו במועדון, נשא עמו מכתב אישי מראש ממשלת ישראל יצחק רבין לנשיא מצרים אנואר סאדאת (אשר על פי הדיווחים כלל גם אזהרה למנהיג המצרי מפני קשר התנקשות לובי). שליחות זו הניחה את התשתית לקיום שיחות חשאיות במרוקו, תחת פיקוחו הישיר של המלך חסן השני, בהן לקחו חלק שר החוץ הישראלי משה דיין, ראש המוסד יצחק חופי ונציג המודיעין המצרי חסן תוהאמי, מגעים שסללו באופן ישיר את הדרך לביקורו של סאדאת בירושלים ב-1977.
בשלהי שנות השבעים, הפנה המועדון את משאביו מזרחה, והרחיב את מאבקו בהשפעה הסובייטית גם לאפגניסטן. חברי המועדון שיתפו פעולה באופן הדוק עם ארצות הברית בחימוש ובמימון לוחמי המחתרת האפגנים, המוג'אהדין, שלחמו נגד הפלישה הסובייטית למדינתם. בלב תוכנית פעולה זו עמד הסכם ייחודי בין ארצות הברית לערב הסעודית, לפיו שתי המדינות התחייבו להשוות זו לזו את היקף המימון הניתן להתנגדות האפגנית. התשתית הפיננסית המורכבת שהוקמה לצורך העברת הכספים והסיוע העצום נשענה ברובה על רשת הבנקאות של ה-BCCI, מבצע רחב היקף שהחל בסוף תקופת קרטר והמשיך לצמוח ולהתנהל גם אל תוך שנותיו של ממשל רייגן.
פירוק וחשיפה
יכולתו של מועדון ספארי להמשיך ולתפקד כגוף מלוכד ואפקטיבי הגיעה לקצה בשנים 1978-1979, בעקבות המהפכה האיראנית. אירוע זה נטרל את השאה, שהיה אחד מבעלי הברית המרכזיים והנלהבים ביותר בארגון. עד לשנת 1988, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית כבר התייחסה להתארגנות כאל גוף שחדל להתקיים. קריסתה של הברית נבעה מכך שהיא התבססה במידה רבה על הציר שכלל את איראן יחד עם מצרים, צרפת, מרוקו וערב הסעודית, וברגע שאיראן עברה טלטלה שלטונית והפכה לרפובליקה אסלאמית, האיזון והשותפות במועדון השתבשו לחלוטין.
קיומה של הברית המודיעינית החשאית נשמר בסוד מעיני הציבור ברחבי העולם, עד שהמהפכה האיראנית הביאה בעקיפין לחשיפתה. כוחות המהפכה החדשים שעלו לשלטון העניקו לעיתונאי המצרי מוחמד חסניין הייכל גישה נדירה למסמכים שהוחרמו מארכיוני שירותי הביטחון החשאיים של השאה המודח. הייכל, שהיה עיתונאי מוערך ביותר ושימש בעברו גם כיועץ ואנש סוד של נשיא מצרים לשעבר גמאל עבד אל נאצר, קיבל את אישור ממשלתו החדשה של האייתוללה ח'ומייני לנבור בארכיונים. במהלך בדיקותיו הוא נתקל בהסכם המייסד של הברית, אשר נשא את התאריך 1 בספטמבר 1976 וכלל את חתימותיהם של ראשי שירותי המודיעין שהרכיבו את המועדון, ובכך הוציא את קיומו של הארגון לאור.
אף על פי שהמועדון התפרק כארגון ממוסד, ההסדרים ודפוסי הפעולה שנוצרו בין המעצמות שנותרו בו המשיכו להתקיים באותו מסלול תחת הנהגה אמריקאית חדשה. ויליאם קייסי, ששימש כמנהל הקמפיין של רונלד רייגן, ירש את סטנספילד טרנר בתפקיד ראש ה-CIA ואימץ את המורשת שהותיר המועדון. קייסי לקח על עצמו אחריות אישית לתחזוקת הקשרים עם המודיעין הסעודי, וקיים פגישות חודשיות קבועות עם כמאל אדהם ולאחר מכן עם הנסיך טורקי אל-פייסל. הממשל האמריקאי המשיך להסתמך על אותן רשתות מופרטות, ואנשי מפתח שפעלו בסביבת המועדון ניתבו את קשריהם למבצעים החשאיים של שנות השמונים. בראשם עמדה התמיכה של ה-CIA בסוחרי סמים לטובת חימוש ההתנגדות באפגניסטן, מבצע שצמח ישירות מההסדרים של מועדון ספארי ונוהל בחלקו דרך רשת ההלבנה של הבנק הבינלאומי לאשראי ומסחר.
אותה רשת מודיעין פרטית על שלל שחקניה הובילה מאוחר יותר באופן ישיר לפרשת איראן-קונטראס. גורמים מתוך קבוצתו של הסוכן תיאודור שאקלי, וביניהם ריצ'רד סקורד, הקימו חברת תעופה שהטיסה לוחמי מוג'אהדין אסלאמיסטים לאפגניסטן. חבר נוסף ברשת, מייקל לדין, תרם לא רק לפרשת איראן-קונטראס אלא גם למיזמים עתידיים נוספים בשיתוף פעולה עם דונלד רמספלד ודיק צ'ייני. באותה רוח של פעילות עוקפת קונגרס שהתפתחה במועדון, המשיכה ערב הסעודית לממן מבצעים חשאיים בשיטה של דיפלומטיית פנקס צ'קים ללא הצבת שאלות. במסגרת זו, הכסף הסעודי מימן פעולות באנגולה ובניקרגואה, סיפק קצבה חודשית קבועה למורדי הקונטראס, ואף מימן את ניסיון ההתנקשות בחייו של איש הדת השיעי סייד מוחמד חוסיין פדלאללה.
אימוץ סאדאם חוסיין
על פי ספרו של ג'וזף טרנטו, "Prelude to Terror", עם כניסתו של ממשל רייגן לתפקיד בתחילת שנות השמונים, גילו מנהל ה-CIA ויליאם קייסי וסגן הנשיא ג'ורג' בוש (האב) עניין גובר בניהול מבצעים מודיעיניים וצבאיים "מחוץ לספרים" – פעולות חשאיות שלא תועדו באופן רשמי. באותה עת, הוביל סגן הנשיא בוש יחד עם ידידו הוותיק, שייח' כמאל אדהם ממועדון ספארי, מדיניות של "נטייה" מובהקת לטובת עיראק במסגרת מלחמת איראן-עיראק. המהלכים הללו נוהלו תוך הישענות על רשתות פרטיות של סוכני מודיעין לשעבר וסוחרי נשק, אשר ניצלו את המדיניות החדשה כדי להפיק רווחים עצומים, במציאות שהיוותה הלכה למעשה את חלומו הפרוע ביותר של כל סוחר נשק.
עבור כמאל אדהם, מנהיג עיראק סדאם חוסיין היה אדם מטריד, אך כזה שניחן בתכונה שימושית אחת: הוא היה מוסלמי סוני השולט באזור בעל רוב שיעי מובהק. סדאם, ששאב השראה מגמאל עבד אל נאצר וראה בעצמו לאומן ערבי, שמר על קשרים עם ה-CIA מאז שנות השישים. אף שהיה נוקשה ביחסו לישראל, הפגין סדאם פרגמטיות כלפי ארצות הברית, וחשיבותו ל-CIA זינקה לאחר נפילת השאה באיראן ב-1979 והפער שנוצר בין משטרו החילוני של סדאם למשטר הדתי הקיצוני בטהרן. סדאם דיכא באכזריות את הרוב השיעי בארצו ואת המפלגה הקומוניסטית, ורצח אלפי קומוניסטים עיראקים, מהלך שעורר את זעמה של ברית המועצות שהייתה ספקית הנשק העיקרית שלו. תכונה אנטי-קומוניסטית זו נוצלה בהצלחה על ידי אדהם ושאקלי כדי לשכנע את הבית הלבן לתמוך בשני הצדדים במלחמת איראן-עיראק 3.
כאשר המשטר האסלאמי באיראן החל לעודד חדירת לוחמי דת לעיראק, ולנסות להתנקש בחייו של סדאם, יעץ אדהם למנהיג העיראקי כי יציאה למלחמת פרוקסי נגד הממשלה המהפכנית באיראן תזכה אותו בנאמנותן של משפחות המלוכה במפרץ ובהערכת העולם המערבי. לאחר שהובטח לו גיבוי סעודי, החליט סדאם לתקוף את איראן בספטמבר 1980. סדאם פלש למדינה גדולה ועשירה בהרבה, מה שהוביל למלחמה עקובה מדם שכללה שימוש בנשק כימי, טילים ארוכי טווח והפצצות כבדות משני הצדדים, וגבתה קורבנות רבים. עבור ממשל רייגן-בוש, סדאם הציע יתרון כפול: הוא שימש כמשקל נגד אידיאלי לאיראן, ומלחמת איראן-עיראק פתחה פתח למכירות נשק במיליארדי דולרים שהניבו רווחים אדירים למקורבי הממשל.
האיש המושלם לנהל את המגעים עם סדאם חוסיין עבור ארצות הברית היה סרקיס סוגנליאן – ארמני יליד טורקיה שגדל בלבנון ופיתח מערכת קשרים ענפה. מאז שקיבל את פניהם של חיילי הנחתים האמריקאים כשנחתו בביירות ב-1958, הפך סוגנליאן לנכס מודיעיני יקר ערך עבור ה-DIA (סוכנות הביון של משרד ההגנה האמריקאי) וה-CIA. שליטתו בשבע שפות, יכולתו להתערות בקרב שבטים ערביים, קשריו הטובים עם ישראלים, ואומץ ליבו, הפכו אותו לדמות ייחודית שסיפקה לאמריקאים "יכולת הכחשה" במבצעים מסוכנים. באוקטובר 1980 התקשר כמאל אדהם לסוגנליאן וביקש ממנו לפעול כמתווך כדי לעזור לעיראק בהתמודדות מול משטרו של רוחאללה ח'ומייני. אדהם, שידע כי ערב הסעודית מממנת את המאמץ העיראקי, שידך בין סוגנליאן לבין הארוט קאיבליאן, חייט ארמני ששימש כחייטו האישי של סדאם ולמעשה תיפקד כמעין "דמות אב" שהעניקה למנהיג העיראקי חסר העידון חזות מכובדת של ראש מדינה. דרך קאיבליאן, הוזמן סוגנליאן לעיראק כדי לתכנן את עסקאות הנשק עבור הצבא העיראקי.
במהלך ביקוריו בעיראק, סוגנליאן רקם קשר הדוק עם שר ההגנה עדנאן ח'יראללה – גיסו ובן דודו של סדאם, שאותו ראתה ארצות הברית כדמות פרגמטית שעשויה בבחינת הימים להחליף את המנהיג האכזרי. ח'יראללה חשף בפני סוגנליאן את פנים מערכת הכוח של סדאם והזהיר אותו מפני מפקד המשטרה החשאית חסן כמאל. סוגנליאן העביר את המידע המודיעיני יקר הערך שאסף לגורמים בכירים בוושינגטון, כולל ל-DIA, למחלקת המדינה ולבית הלבן, ובכך הפך לאיש הקשר הבלתי רשמי בין הממשל האמריקאי למשטר העיראקי. על פי סוגנליאן, מדי שבוע קיבל סגן הנשיא בוש תדרוכים מפורטים על מלחמת איראן-עיראק מפי תיאודור שאקלי או חברים אחרים במועדון ספארי, תוך שהוא מתאם אסטרטגיה מורכבת שנועדה לאזן את המזרח התיכון: תמיכה בעיראק דרך אדהם, סיוע למורדים פונדמנטליסטים באפגניסטן, ומכירת נשק חשאית לאיראן על ידי ישראל.
בשלב מסוים, קשריו של סוגנליאן עם ישראלים חשפו בפניו כי איראן, למרות חרם האספקה האמריקאי, ממשיכה לקבל ציוד חלופי מסווג ליכולות הצבאיות האמריקאיות שלה ישירות מישראל, בעוד ארצות הברית מעלימה עין. כשהעביר את המידע לח'יראללה, שר ההגנה העיראקי סירב להאמין עד שסוגנליאן הדגים זאת במו עיניו: השניים טסו במסוק למתקן צבאי סודי שם בחן סוגנליאן טנקים איראניים שנשבו, והראה לח'יראללה כי הם אכן צוידו בטכנולוגיית ראיית לילה אמריקאית מסווגת. כדי לאזן את התמונה, ארגן סוגנליאן – בעזרתו של אדהם – העברת ציוד מקביל גם לעיראק דרך בריטניה, כולל עסקה שאושרה בנוכחות מארק תאצ'ר, בנה של ראש ממשלת בריטניה, ועסקאות נוספות של ארטילריה ומסוקים ממדינות שונות. עם זאת, סוגנליאן נותר שרוי בפחד תמידי, שכן במקביל למגעיו עם עיראק הוא שמר על ערוצים פתוחים גם עם ישראל ואפילו עם איראן, וחשש לחייו אם מפקד המשטרה החשאית העיראקי, חסן כמאל, יגלה על משחקיו הכפולים.
רצח סאדאת
לפי ג'וזף טרנטו, הרשתות החשאיות שנטוו על ידי מועדון ספארי, השפיעו עמוקות על הנהגת מצרים ועל גורלו של אנואר סאדאת. כאשר סאדאת נטל את סמכויות הנשיאות ב-1970, המוסדות במצרים היו חדורים עמוקות על ידי הק.ג.ב. הסובייטי. עם זאת, ב-1971 התריעו ה-CIA והמוסד הישראלי בפני סאדאת על מזימה סובייטית להתנקש בחייו. במקביל, כמאל אדהם, ראש המודיעין הסעודי, ערך ביקורים אישיים אצל סאדאת ודחק בו לשתף פעולה עם ארצות הברית בתמורה לגיבוי מלא ממשפחת המלוכה הסעודית. סאדאת נענה, ובסיועו של שאקלי וסוכנות הביון האמריקאית, ארגן מחדש את המודיעין המצרי. כ"תעודת ביטוח", ה-CIA הכניס למצבת השכר שלו כמה משריו הבכירים של סאדאת ואת סגנו, חוסני מובארכ 4.
למרות מעמדו הבינלאומי לאחר החתימה על הסכמי קמפ דייוויד, סאדאת התמודד עם איומים פנימיים קשים מצד גורמים אסלאמיים, ואבטחתו האישית דרשה משאבים רבים. בתחילה, מי שאימנה את כוח האבטחה האישי של סאדאת הייתה חברת האבטחה "ג'יי. ג'יי. קאפוצ'י ושות'". מאחורי חברה זו עמד אדווין (אד) וילסון – סוחר נשק וסוכן מודיעין אמריקאי, אשר עד לסתיו 1981 היה נתון תחת כתב אישום ונמצא במנוסה בווילה בטריפולי שבלוב, תוך שהוא מסובך בעל כורחו במזימות התנקשות מול משטרו של מועמר קדאפי. בשנת 1980, ה-CIA, שחשש כי הפרסום השלילי סביב משפטו והימלטותו של וילסון יפגע ביחסים עם מצרים אם סאדאת יגלה את מעורבותו בחברה, הפקיע את חוזה האבטחה וניהול שומרי הראש מידי קאפוצ'י והעביר את הפיקוח לסוכן ה-CIA ויליאם באקלי. מומחה האבטחה ניל ליווינגסטון, שעבד בחברת קאפוצ'י, טען כי רמת האבטחה שסיפקה סוכנות הביון לאחר מכן הייתה חובבנית, וציין: "לעולם לא היינו מאפשרים סוג כזה של אבטחה כפי שהיה בזמן שסאדאת נהרג".
במקביל לענייני האבטחה, מנהל ה-CIA ויליאם קייסי רקם מבצע לוגיסטי מסועף בשיתוף עם כמאל אדהם ובנק ה-BCCI. המבצע נועד להשתמש בחברת שילוח בשם EATSCO כדי לערבב משלוחי נשק שיועדו למורדים באפגניסטן יחד עם הסיוע הצבאי הרשמי שהוענק למצרים בעקבות הסכמי השלום. במסגרת ההסדר, מצרים העבירה את ארסנל הנשק הסובייטי הישן שלה למורדים האפגנים דרך סעודיה ועיראק, ובתמורה קיבלה ציוד אמריקאי חדש. השליטה בחוזה השילוח התחלקה בין סוכן ה-CIA לשעבר תומאס קליינס לבין חברה מצרית (TERSAM) בניהולו של חוסיין סאלם. אולם, תשדורות מודיעין יורטו וחשפו כי סגן הנשיא מובארכ היה שותף סודי בחברת השילוח, ופעל דרך גיסו, מוניר סאבת, ששימש כראש מערך הרכש הצבאי של מצרים.
בשנת 1981 גילה סאדאת את קיומם של חיובי יתר ושימוש לרעה בכספים בהיקף של עשרות מיליוני דולרים בחוזי השילוח של TERSAM ו-EATSCO, ופתח בחקירה רשמית. החקירה חשפה את מעורבותו של מובארכ ואיימה לחשוף את הצינור החשאי להעברת הנשק לאפגניסטן. ב-6 באוקטובר 1981, בטרם החקירה מוצתה, סאדאת נרצח במהלך מצעד צבאי. חוסר התגובה מצד שומרי ראשו של הנשיא במהלך ההתנקשות העיד, לדעת הסופר, על שיתוף פעולה פנימי. קייסי חשש כי מובארכ יגיש מחאה חריפה על מחדל האבטחה של ה-CIA שאימן את השומרים, אך מחאה כזו מעולם לא הגיעה, שכן מובארכ היה מסובך בעצמו בפרשת השחיתות שסאדאת עמד לחשוף לציבור.
בעקבות הרצח קבר מובארכ את החקירה בנושא. הוא מינה את הגנרל אבו גזאלה – אשר שימש קודם לכן כאיש הקשר בין צבא מצרים לבין ה-CIA וחברת קאפוצ'י לאימון שומרי הראש – לתפקיד שר ההגנה. אבו גזאלה המשיך לגרוף הון ממבצע החימוש באפגניסטן, בין היתר באמצעות תיווך עסקאות למכירת אלפי פרדות מצריות ל-CIA במחירי עתק, מהלך שהפך לבדיחה פנימית במסדרונות סוכנות הביון לאחר שהגנרל המצרי הנפיק תעודות זהות ודרכונים לכל חיה. הגנרל ג'יי. ג'יי. קאפוצ'י, שהחברה שלו נשאה באחריות המקורית לאבטחה, קבע זמן קצר לפני מותו מסרטן כי לישראל לא היה כל מניע להתנקש בסאדאת, אך למובארכ היה מניע ברור, שכן הנשיא גילה על שחיתותו. קאפוצ'י הצביע על כך שדרך קשריו בחברת EATSCO, למובארכ הייתה גישה מלאה לכל נהלי האבטחה המקוריים ולרשימת הקצינים שאומנו להגן על הנשיא, מה שאפשר לו למעשה להעלים את חקירת השחיתות נגדו באמצעות חיסולו של סאדאת.
לקריאה נוספת
- פריד בוסעיד, אחים לנשק: התערבותה הצבאית של מרוקו בתמיכה במובוטו מזאיר במהלך משברי שבא ב-1977 ו-1978 (Brothers in Arms: Morocco’s Military Intervention in Support of Mobutu of Zaire During the 1977 and 1978 Shaba Crises), The International History Review, כרך 43, גיליון 1, 2021, עמ' 185–202.
- מוחמד הייכל, איראן: הסיפור שלא סופר: עדות מבפנים על ההרפתקה האיראנית של אמריקה והשלכותיה לעתיד (Iran: The Untold Story: An Insider's Account of America's Iranian Adventure and Its Consequences for the Future), הוצאת ספרי פנתיאון, ניו יורק.
- ג'וזף ג'יי. טרנטו, מבוא לטרור: ה-CIA הסורר והמורשת של רשת המודיעין הפרטית של אמריקה (Prelude to Terror: The Rogue CIA and the Legacy of America's Private Intelligence Network), הוצאת קרול וגראף, ניו יורק, 2005.
- מוחמד הייכל, איראן: הסיפור שלא סופר: עדות מבפנים על ההרפתקה האיראנית של אמריקה והשלכותיה לעתיד (Iran: The Untold Story: An Insider's Account of America's Iranian Adventure and Its Consequences for the Future), הוצאת ספרי פנתיאון, ניו יורק. עמ' 99-116
- פריד בוסעיד, אחים לנשק: התערבותה הצבאית של מרוקו בתמיכה במובוטו מזאיר במהלך משברי שבא ב-1977 ו-1978 (Brothers in Arms: Morocco’s Military Intervention in Support of Mobutu of Zaire During the 1977 and 1978 Shaba Crises), The International History Review, כרך 43, גיליון 1, 2021, עמ' 185–202.
- ג'וזף ג'יי. טרנטו, מבוא לטרור: ה-CIA הסורר והמורשת של רשת המודיעין הפרטית של אמריקה (Prelude to Terror: The Rogue CIA and the Legacy of America's Private Intelligence Network), הוצאת קרול וגראף, ניו יורק, 2005. עמ' 235-243
- ג'וזף ג'יי. טרנטו, מבוא לטרור: ה-CIA הסורר והמורשת של רשת המודיעין הפרטית של אמריקה (Prelude to Terror: The Rogue CIA and the Legacy of America's Private Intelligence Network), הוצאת קרול וגראף, ניו יורק, 2005. עמ' 244-251
