קאולה אל-יהודי (שמו העברי: קאולה היהודי. חי בין 685-718) מתואר במסורות היסטוריות כגנרל יהודי שמונה על ידי המצביא טארק אבן זיאד במהלך הכיבוש המוסלמי של חצי האי האיברי בתחילת המאה ה-8. על פי התיאור ההיסטורי, הוא הנהיג כוח צבאי שהורכב מיהודים ספרדים ומיהודים אפריקאים-ברברים, ושיחק תפקיד מפתח במערכה נגד המלך רודריגו, המונרך האחרון של הממלכה הוויזיגותית של טולדו. מאבקו המוכר ביותר התרחש בשנת 711 בקרב נהר ברבטה, הידוע גם כקרב גוואדאלטה, באזור מישורי חרס דה לה פרונטרה (ואדי אל-לקה). לאחר שניצח בקרבות אלו, השתלט קאולה יחד עם חייליו על שטחים ניכרים בחבל קטלוניה ובאראגון, והתבסס במיוחד באזור שבין נהר האברו לנהר הסגרה.
לאחר הכיבוש, מתארות הכרוניקות כי קאולה מאס בעריצותו ובשלטונו הרודני של אל-חור אבן עבד אל-רחמן, המושל האומיי של אל-אנדלוס, ושלף נגדו את חרבו במרד גלוי. בתגובה, פתח אל-חור במתקפה נגדו עם צבא בעל עליונות מספרית ניכרת, מה שאילץ את קאולה לסגת לעבר העיר ליידה. שם הוא נחל תבוסה, נלקח בשבי, והוצא להורג בשנת 718. חייליו היהודים, שנרדפו באכזריות על ידי כוחותיו של אל-חור, נאלצו לנוס ולהתפזר כדי למצוא מקלט בערים השונות ברחבי קטלוניה, שתוארה כארץ מכניסת אורחים עבורם.
על אף תיאור מפורט זה, דמותו של קאולה ככל הנראה מעולם לא התקיימה במציאות, ומדובר בפיקציה היסטוריוגרפית נטולת כל ביסוס עובדתי. המקורות הערביים המוקדמים והאמינים ביותר מן התקופה אינם מכילים כל זכר לקיומו של מפקד זה, וכן אין בהם כל עדות לנוכחותם של חיילים יהודים-ברברים שהגיעו יחד עם כוחות הפולשים. הפעם הראשונה שבה צצה דמותו של קאולה בהיסטוריה הכתובה הייתה רק בשנת 1875, בספרו של חוסה אמדור דה לוס ריוס, "היסטוריה חברתית, פוליטית ודתית של יהודי ספרד ופורטוגל: מהגעת היהודים ועד אלפונסו החכם". משם קפצה הדמות אל האנציקלופדיה היהודית, והתקבעה בתודעה כעובדה היסטורית וידע כללי לכל דבר.
המצאת הדמות נועדה לשרת תפקיד פוליטי ואידאולוגי, שביקש לייצר נרטיב שלפיו היהודים קשרו קשר, מרדו וסייעו באופן צבאי ואקטיבי למוסלמים בכיבוש ספרד כדי להשתחרר מרדיפות הוויזיגותים. מוטיב זה של בגידה יהודית ומסירת שערי ערי הממלכה לידי האויב אינו נתמך במקורות התקופה, אלא מקורו הממשי הוא בכרוניקות נוצריות עוינות ומאוחרות – כדוגמת זו של לוקאס מטווי מראשית המאה ה-13 1. תעמולה מאוחרת זו עובדה במאה ה-19 לכדי אפיזודות היסטוריות שלמות, שבמסגרתן "נולד" קאולה אל-יהודי כסמל לשיתוף הפעולה הצבאי היהודי-מוסלמי שמעולם לא אירע באמת.
סיפור חייו
שירותו כמפקד צבא במהלך הכיבוש המוסלמי
במסגרת ההתרחבות המוסלמית שהחלה לאחר מות מוחמד והגיעה אל גבולות אל-אנדלוס בראשית המאה ה-8, התבסס שיתוף פעולה צבאי אסטרטגי עם אוכלוסיות מקומיות. המצביא טארק אבן זיאד מינה את קאולה לעמוד בראש חיל שהורכב מלוחמים ברברים ויהודים ספרדים. כוחות אלו ניהלו שורת מערכות מול השלטון המקומי, כאשר הלוחמים היהודים העניקו לקאולה תמיכה נרחבת וסייעו לו במספר רב של קרבות במהלך התקדמות הפלישה.
בשנת 711 הוביל קאולה את כוחותיו נגד המלך רודריגו, השליט האחרון של ממלכת טולדו, במערכה אסטרטגית שניטשה בקרבת נהר ברבטה ונודעה גם כקרב גוואדאלטה, סמוך לחרס דה לה פרונטרה. הטקסטים ההיסטוריים מתארים כיצד הוא נאבק באומץ רב ובעוז מול הכוחות הוויזיגותיים, כשהוא עומד בראש צבאו ומסייע בהכרעת המערכה שהובילה בסופו של דבר לקריסת כוח המגן של הממלכה 2.
הצלחותיו הצבאיות בשדה הקרב לא נעצרו בחזית הדרומית. קאולה המשיך להוביל את חייליו ללחימה מתמשכת שבעקבותיה הצליח לכבוש ולתפוס חזקה על חלקים ניכרים מאזור קטלוניה.
עם הכנעתן של ערי הממלכה הוויזיגותית, אימצו המצביאים המוסלמים אסטרטגיה קבועה לשמירת השטחים שנכבשו. בערים מרכזיות כגון קורדובה, גרנדה ומלאגה (בירת מחוז רייה), הופקדה ההגנה על האינטרסים המוסלמיים בידי יהודים מקומיים. המצביא מוגית' א-רומי, למשל, כינס את יהודי קורדובה לאחר כיבושה והותיר בידיהם את משמר העיר, מתוך העדפה ברורה לסמוך עליהם ולא על התושבים הנוצרים, בשל האיבה והשנאה ששררו בין הקבוצות. פרקטיקה זו הפכה לכמעט גורפת בשנים שלאחר מכן: המוסלמים נהגו לכנס את היהודים אל תוך מבצרי הערים שנכבשו, להשאיר בידיהם את השמירה יחד עם כוח מוסלמי מצומצם, ובכך לאפשר לעיקר הצבא להמשיך בצעידתו לכיבושים חדשים. במחוזות בהם היה חוסר באוכלוסייה יהודית, הוצב מנגד חיל מצב מוסלמי גדול יותר כדי לפצות על הפער.
לפי הנרטיב, קריסת השלטון הוויזיגותי בספרד, שלוותה במהלך זה של העברת עמדות מפתח אסטרטגיות לידי היהודים, סימנה את פתיחתה של תקופה בת כמאה וחמישים שנות שלום ובישרה על ראשיתו של תור הזהב של יהדות אל-אנדלוס. חליפות קורדובה, אשר התנהלה באופן עצמאי ושמרה על נפרדותה מול החליפות בבגדאד (ואף דוכאה על ידה), עודדה באופן אקטיבי את שגשוגה ופריחתה של התרבות ההיספנו-יהודית – מגמה שהמשיכה להתפתח לאורך מאות שנים עד לתקופת הרקונקיסטה הנוצרית.
המרד בשלטון האומיי והוצאתו להורג
לאחר שלב הכיבושים, המציאות הפוליטית באל-אנדלוס קיבלה תפנית בעקבות התבססות השלטון האומיי. קאולה, שעייף מהעריצות והשלטון הרודני של אל-חור אבן עבד אל-רחמן – אשר היה השלישי מבין האמירים והמושלים באזור – החליט למרוד. במפגן התרסה גלוי, הוא שלף נגד המושל את אותה החרב ממש שהניח בידיו טארק אבן זיאד מוקדם יותר כדי להילחם בספרדים. קאולה נשא נשק יחד עם אחיו וכלל לא היסס לעורר את זעמו של האמיר, אשר מיהר ללא דיחוי לצאת לקראתו. ההתקוממות של קאולה התבססה גאוגרפית באזורי אראגון וקטלוניה, שם התרכזו כוחותיו שניצבו מול השלטון 2.
אף על פי שאל-חור הניח כי הכנעתו של המורד תהיה משימה קלה, המציאות בשטח התבררה כשונה. קאולה סירב להיכנע ללא מאבק עיקש. עם זאת, אל מול צבאו העדיף והחזק יותר של אל-חור, החל קאולה לכרוע אט אט תחת משקלם הכבד של הצבאות המוסלמיים שניצבו מולו. הלחץ הצבאי האדיר ועליונותו המספרית של האויב אילצו אותו בסופו של דבר לסגת לאחור, והוא נדחק אל עבר המחוזות של אזור העיר ליידה.
מסע הנסיגה לא הציל את כוחות המורדים. המושל המוסלמי השיג שוב את קאולה באזור ליידה, ושם נערך העימות המכריע. בקרב זה הובס הגנרל לחלוטין ונלקח בשבי כאסיר. בשנת 718 הוא שילם בראשו על ההתקוממות וההתנגדות, כשהוצא להורג באופן רשמי על ידי השלטון האומיי.
תבוסתו ומותו של קאולה חרצו גם את גורלם של החיילים היהודים שהרכיבו את צבאו. הלוחמים ששרדו את המערכה נרדפו באכזריות רבה על ידי כוחותיו של אל-חור ולא זכו לחנינה. בניסיון נואש למצוא ישועה ולהציל את חייהם, הם נאלצו לנוס ולהתפזר אל תוך חבל קטלוניה, שהתגלה עבורם כארץ מכניסת אורחים. הפליטים הצבאיים נפוצו בין הכפרים, העיירות והערים של קטלוניה, ושם חיפשו ומצאו מקלט בקרב הקהילות של אחיהם לאמונה, תוך שהם מעוררים את רחמיהם וחמלתם של היהודים המקומיים לנוכח תלאותיהם ומצבם הקשה.
היווצרות המיתוס
אף על פי שסיפורו של קאולה אל-יהודי השתרש בתודעה ההיסטורית, בחינה ביקורתית של המקורות מגלה כי מדובר בדמות שלא התקיימה במציאות, אלא בתוצר של היסטוריוגרפיה מאוחרת. הפעם הראשונה שבה צץ שמו בהיסטוריה הכתובה הייתה רק בשנת 1875, בספרו של ההיסטוריון חוסה אמדור דה לוס ריוס, "היסטוריה חברתית, פוליטית ודתית של יהודי ספרד ופורטוגל: מהגעת היהודים ועד אלפונסו החכם". משם, התגלגלה הדמות אל האנציקלופדיה היהודית, תהליך שהעניק לה גושפנקא אקדמית לכאורה והפך את קיומה לנחלת הכלל. עם זאת, חקירה של המקורות הערביים המוקדמים והאמינים ביותר מן התקופה, כגון "אח'באר מג'מועה" והכרוניקות של אבן אל-קותיה וא-ראזי, מעלה כי אין בהם כל זכר לקיומו של מפקד זה, ואין בהם שום עדות לכוחות צבא יהודיים שהגיעו עם הפולשים המוסלמים.
המצאת דמותו של קאולה נועדה לשרת מטרה פוליטית ואידאולוגית מובהקת של היסטוריונים אירופיים במאה ה-19, ובראשם היינריך גרץ ונחום סלושץ. הוגים אלו ביקשו לבסס נרטיב לפיו היהודים קשרו קשר וסייעו באופן צבאי ואקטיבי למוסלמים בכיבוש ספרד, מתוך מטרה להשתחרר מעול הרדיפות של הממלכה הוויזיגותית. סלושץ אף הרחיק לכת וטען לקיומם של צבאות ברברים-יהודים ולסיוע של יהודים מתוך הערים הנצורות 1. למעשה, שורשי העלילה אודות בגידה יהודית ומסירת הערים לידי המוסלמים אינם נטועים בתיעוד מוסלמי של הפלישה, אלא בכרוניקות נוצריות מאוחרות ורוויות תעמולה אנטי-יהודית, כדוגמת ה-Chronicon Mundi שחיבר לוקאס מטוי בראשית המאה ה-13. תעמולה נוצרית זו נוצרה כדי להציג את היהודים כבוגדים, אך אומצה ועובדה בדיעבד על ידי היסטוריונים יהודים כדי לייצר סמל הירואי לשיתוף פעולה צבאי יהודי-מוסלמי. כך נוצרה דמותו של קאולה אל-יהודי – כדי להתאים למיתוס זה, ולא כאדם היסטורי ממשי.
תהליך היווצרות המיתוס סביב קאולה קשור בקשר הדוק להתגבשותו של מונח היסטוריוגרפי מודרני רחב יותר – "תור הזהב של יהדות ספרד". מונח זה, המתאר לכאורה פריחה תרבותית, דתית וחברתית של הקהילות היהודיות תחת שלטון מוסלמי בין המאה ה-10 למאה ה-12, התקבע בשיח היהודי על ידי אותם היסטוריונים ומשכילים שביקשו להציג תקופת מופת של דו-קיום בין-דתי, מתוך אידיאלים מודרניים של נאורות וסובלנות 3 4. עבור הוגים כגרץ, ספרד המוסלמית שימשה דגם מדומיין שעמד בניגוד חריף לאנטישמיות ולרדיפות שחוו יהודי אירופה הנוצרית בזמנם. דימוי זה שירת את הפולמוס הפנימי בעולם היהודי וענה על כמיהתם של יהודים רבים, בהם ציונים מוקדמים, להגר למדינה תחת שלטון מוסלמי, כארץ ישראל של האימפריה העות'מאנית, מתוך תקווה לשגשוג במרחב שוויוני.
ואולם, המציאות ההיסטורית בשטח עמדה בסתירה עמוקה לאותו דימוי רומנטי. היהודים לא חיו בתנאים של שוויון, אלא הוגדרו כ"ד'מים" – בני חסות במעמד חברתי ומשפטי נחות. מסגרת זו, שנשענה על המשפט האסלאמי, כפתה עליהם תשלום מס גולגולת (ג'יזיה), הגבלות לבוש, איסור על נשיאת נשק ובניית בתי כנסת חדשים, ואף חובה משפילה לפנות את הדרך למוסלמים במרחב הציבורי. קיומם היה כרוך בתלות מוחלטת בשליט המקומי; כל הגנה שסופקה להם הייתה זמנית ועל תנאי, ויכלה להישלל בכל רגע בהתאם לגחמות השלטון או להתעוררות זעם ההמון. לא הייתה כל מסגרת מוסדית להבטחת זכויותיהם, וכל שינוי במערכת הכוחות הפוליטית או הדתית חשף אותם לפורענות.
הישגיהם יוצאי הדופן של יחידים בתחומי הפילוסופיה, השירה והמדע – כדוגמת שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא – לא שיקפו חירות או קיום יהודי קולקטיבי בטוח. הצלחתם נבעה מיכולתם של בודדים להשתלב כפקידים וכיועצים תוך הסתגלות למגבלות חמורות ותלות בפטרונים מוסלמים. השתלבות זו עוררה לא פעם טינה ועוינות ציבורית קשה. ההיסטוריון המוסלמי בן התקופה, אבן אל-קרדאבוס, ביטא היטב תחושת חשדנות זו בכותבו כי "ענייניהם של המוסלמים נמסרו בידי היהודים; אז גרמו עניינים אלה לחורבנם של האריות, כאשר מונו היהודים לקצינים, וזירים ומזכירים". טינה זו אף התפרצה בפרעות אכזריות, כפי שאירע בטבח קהילת גרנדה בשנת 1066. הפחד מפני השפעה יהודית נותר כה מושרש, עד שבהסכם הכניעה של המלך מוחמד השנים-עשר לגרנדה בשנת 1492 נכתב במפורש כי "הוד מעלתכם לא תאפשר ליהודים כל שלטון על מוסלמים, ולא ייגבו מהם מיסים בשום צורה".
קריסתו האלימה והבלתי הפיכה של הקיום היהודי באנדלוסיה במאה ה-12 מהווה את ההפרכה החותכת ביותר למיתוס זה. שושלת אלמוואחידון הרדיקלית שעלתה לשלטון, דגלה באחידות דתית מוחלטת וביטלה לחלוטין את מוסד הד'מה. תחת שלטונם, יהודים אולצו להתאסלם תחת איום במוות, בתי כנסת הוחרבו, וקהילות שלמות חדלו להתקיים. משפחתו של הרמב"ם נאלצה לעקור מקורדובה, והוא עצמו חי תקופה כאנוס בטרם נמלט למצרים; מורו, רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, הוצא להורג בפאס עקב סירובו להמיר את דתו. רבבות יהודים נאלצו לנוס אל הממלכות הנוצריות בצפון, עדות לכך שהאיום הקיומי הגדול ביותר באותה עת הגיע דווקא מבית, מתוך האסלאם הפונדמנטליסטי של התקופה.
במבט השוואתי, חוויית היהודים תחת השלטון המוסלמי הייתה שונה מזו שבאירופה הנוצרית, אך אף אחת מהן לא הציעה ביטחון ושוויון. בעוד שהעולם הנוצרי נקט בדמוניזציה ודה-הומניזציה שיטתית שהובילה לעלילות דם וגירושים, האסלאם הנהיג היררכיה נוקשה שנועדה לשלוט במיעוט ולהשפילו מבלי להכחידו – כל עוד קיבל את עליונות הדת השלטת. הפיכתה של תקופה זו, יחד עם המצאת דמויות כקאולה אל-יהודי, לסמלים היסטוריים של פתיחות ושגשוג, מעידה אפוא על מצוקותיהם, שאיפותיהם והדימויים הפוליטיים של הוגים מודרניים, יותר מאשר על התמונה המדויקת של עברם המורכב והשברירי של היהודים בימי הביניים.
לקריאה נוספת
- ג'ואיש היסטורי. היסטוריה יהודית 710-719.
- האנציקלופדיה היהודית. קאולה אל-יהודי.
- פרננדס-מוררה, דריו. "המיתוס של גן העדן האנדלוסי" (באנגלית). Open Road Media.
- אבן זבארה, יוסף בן מאיר. Libro de los entretenimientos (ספר השעשועים). Editora Nacional. 1983.
- וובאיסלאם. אל-אנדלוס: גן העדן האבוד.
- האנציקלופדיה היהודית. אנדלוסיה.
- בונין, פרה. "דם יהודי: ספרדים ממוצא עברי ואנטישמיות נוצרית". Flor del Viento Ediciones S.A. 2006.
- רד-אייס. "מוסלמים הם בני בריתם הטבעיים של יהודים באירופה – הרב פנחס גולדשמידט". באנגלית.
- קוסמן, מדלן פלנר; ג'ונס, לינדה גייל. "מדריך לחיים בעולם הימי-ביניימי, סט של 3 כרכים". באנגלית. Infobase Publishing. 2009.
- ריוס, חוסה אמאדור דה לוס. "היסטוריה חברתית, פוליטית ודתית של יהודי ספרד ופורטוגל: מהגעת היהודים ועד אלפונסו החכם". Imprenta de T Fortanet. 1875.
- נורמן רוט, "היהודים והכיבוש המוסלמי של ספרד", Jewish Social Studies, כרך 38, גיליון 2, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה (אביב 1976), עמ' 145–158.
- גל לירן, "תור הזהב של יהודי ספרד", אתר עלילונה.
- נורמן רוט, "היהודים והכיבוש המוסלמי של ספרד", Jewish Social Studies, כרך 38, גיליון 2, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה (אביב 1976), עמ' 145–158.
- ריוס, חוסה אמאדור דה לוס. "היסטוריה חברתית, פוליטית ודתית של יהודי ספרד ופורטוגל: מהגעת היהודים ועד אלפונסו החכם". Imprenta de T Fortanet. 1875.
- גל לירן, "תור הזהב של יהודי ספרד", אתר עלילונה.
- רד-אייס. "מוסלמים הם בני בריתם הטבעיים של יהודים באירופה – הרב פנחס גולדשמידט". באנגלית.
