משאל העם בגרמניה (1934)

משאל העם בגרמניה נערך ב-19 באוגוסט 1934 במטרה לקבל את אישור הציבור לאיחודן של שתי משרות ההנהגה במדינה: משרת נשיא הרייך ומשרת קנצלר הרייך. משאל עם זה התקיים שבעה-עשר ימים לאחר מותו של נשיא הרייך, פאול פון הינדנבורג.

באמצעות משאל זה, ביקשה ההנהגה הגרמנית לזכות בתמיכה ציבורית לאישור העברת סמכויותיו של נשיא הרייך לשעבר לידיו של המנהיג וקנצלר הרייך, אדולף היטלר. החוק שעליו התבקש הציבור להצביע קבע גם כי היטלר הוא זה שימנה את סגנו. למעשה, היטלר כבר נטל לעצמו את סמכויות הנשיאות, בנוסף לסמכויותיו כקנצלר, מיד עם מותו של הינדנבורג, והמשאל נועד להעניק לגיטימציה לצעד זה לאחר מעשה. אישור המהלך איפשר להיטלר לאמץ באופן רשמי את התואר "פיהרר ורייכסקנצלר" (מנהיג וקנצלר הרייך) ולשמש בפועל כראש המדינה העליון והבלתי מעורער.

התוצאות הרשמיות של משאל העם הראו כי המהלך זכה לאישור גורף של מעט פחות מ-90 אחוזים מהקולות, ועמד על 89.93 אחוזים מכלל הקולות הכשרים. היטלר השתמש בניצחון רחב זה כדי לטעון בפומבי לתמיכה ציבורית אדירה במהלך. עם זאת, למרות הרוב המוחץ, כ-4.3 מיליון אזרחים גרמנים (כעשרה אחוזים מהמצביעים) התנגדו למהלך והצביעו נגדו, ובנוסף אליהם למעלה מ-870,000 פתקי הצבעה נפסלו או הושארו ריקים.

הניצחון הגורף הושג על רקע אווירה קשה של הפחדה נרחבת כלפי הבוחרים מצד רשויות המשטר. נוסף על כך, התנהלות המשאל לוותה במעשי זיוף והונאת בחירות משמעותיים, אשר נועדו להבטיח את התוצאה הרצויה ולהבטיח את סיום תהליך עליית הנאצים לשלטון, במסווה של תמיכה דמוקרטית.

רקע היסטורי וחוקתי

ב-30 בינואר 1933 מינה נשיא רפובליקת ויימאר, פאול פון הינדנבורג, את אדולף היטלר לתפקיד הקנצלר. לאחר מינויו, היה מעוניין היטלר בכך שהרייכסטאג יעביר "חוק הסמכה" אשר יאפשר לממשלתו להעביר חוקים באופן ישיר, ללא צורך בתמיכת הפרלמנט. מאחר שהיה חסר לו הרוב המיוחס של שני שלישים שנדרש כדי להעביר חוק מסוג זה, פיזר הינדנבורג את הרייכסטאג ב-31 בינואר. בבחירות שנערכו בעקבות כך זכו הנאצים ב-43.9 אחוזים מהקולות. גם כאשר מונים את בני בריתו, נהנה היטלר מתמיכה של 60 אחוזים מהצירים, אך עדיין נזקק לתמיכת מפלגת המרכז הקתולית כדי להגיע לסף הנדרש להעברת החוק. חוק ההסמכה נועד להיות התשתית החוקתית שעליה יקימו היטלר והנאצים את הדיקטטורה שלהם על האומה הגרמנית, ועל מנת להבטיח את תמיכת מפלגת המרכז, הבטיח להם היטלר כי יכבד את זכויות הכנסייה הקתולית. בעקבות הבטחה זו אושר החוק ברוב של 441 תומכים מול 94 מתנגדים. עם אישור החוק, הפך היטלר לדיקטטור בפועל.

למרות מעמדו הדיקטטורי של היטלר, הנשיא שמר מבחינה טכנית על היכולת לפטרו. לאחר שכל שאר המפלגות הפוליטיות הוצאו אל מחוץ לחוק באופן רשמי ביולי 1933, סמכותו של הינדנבורג לפטר את היטלר נותרה האמצעי היחיד שבו ניתן היה להעבירו מתפקידו באופן חוקי, ולפיכך היוותה את הבלם היחיד על כוחו. עובדה זו הומחשה היטב להיטלר בקיץ 1934, כאשר הינדנבורג זעם על ההסלמה של הנאצים, עד כדי כך שאיים לפטר את היטלר ולהכריז על משטר צבאי אלא אם הקנצלר יפעל מיד כדי לסיים את המתיחות.

מתיחות זו והסלמת המצב מבית נבעו במידה רבה מהתגבשותה של אידיאולוגיית "המהפכה השנייה" באגף השמאלי-רדיקלי של המפלגה הנאצית. גורמים אלו, ובראשם מפקד פלוגות הסער (ה-SA) ארנסט רהם, דרשו כי לאחר "המהפכה הלאומית" תגיע כעת מהפכה סוציאליסטית במובהק, שתבער עד תום את האליטות הישנות – ובהן הממסד הכלכלי, הכנסיות, האריסטוקרטיה הצבאית והבורגנות ¹. ארגון ה-SA, שהורכב ברובו מחיילים משוחררים ופועלים בני מעמדות נמוכים, חש אכזבה עמוקה מבריתותיו של היטלר עם האליטה המסורתית (כגון התעשיינים, הקצונה ומוסדות הדת), וראה בכך בגידה בהבטחות המהפכניות. רהם, שלא היסס לקרוא תיגר על הסטטוס-קוו, הכריז: "אכן, הגיע הזמן שהמהפכה הלאומית תחדל ותפנה את מקומה למהפכה הנאצית. אם הם מוכנים לכך – נמשיך במאבק יחד איתם; אם הם אינם מוכנים – נמשיך בלעדיהם; ואם יהיה צורך – נגדם".

הממשק ההדוק בין ה-SA לבין רטוריקה רדיקלית ואנטי-קפיטליסטית זו עורר פחד עמוק בקרב הגורמים האליטיסטים שסייעו להיטלר לעלות לשלטון בראשית דרכו, כדוגמת סגן הקנצלר פרנץ פון פאפן, אשר החלו לראות בארגון סכנה ממשית. היטלר הבין כי המשך קיומם של כיסי התנגדות מהפכניים בתוך מפלגתו מסכן את הברית הקריטית שיצר עם האליטה המסורתית, ועלול להעניק לנשיא את העילה לממש את איומו ולהפיל את שלטונו.

בתגובה לאיום זה הורה היטלר על המבצע שנודע כ"ליל הסכינים הארוכות" (בלילה שבין ה-30 ביוני ל-1 ביולי 1934), במסגרתו נרצחו כמה ממנהיגי פלוגות הסער, ובהם ארנסט רהם, יחד עם כמה מיריביו הקודמים של היטלר, משמאל ומימין כאחד. טבח פוליטי נרחב זה הביא לחיסולו המוחלט של הפלג הפנימי שדרש להמשיך את הקו המהפכני, והסיר כל גורם התנגדות אפשרי מתוך שורות המפלגה. מעבר לריצוי הנשיא והסרת האיום מעל בני בריתו האליטיסטים, ליל הסכינים הארוכות הוכיח כי היטלר איננו עוד קנצלר התלוי בהסכמות פוליטיות, אלא שליט יחיד שלא יהסס להשתמש באלימות פוליטית אכזרית כדי לבצר את מעמדו. במקביל, מערכת המשפט של הרייך לא הציבה כל גבול לאלימות זו; ההוצאות להורג הוכשרו בדיעבד והוצגו כפעולות חוקיות שנועדו להגן על ביטחון המדינה, תהליך שסלל את הדרך לריכוז הסמכויות המוחלט בידיו של היטלר במשאל העם שנערך שבועות ספורים לאחר מכן ¹.

עוד קודם לכן, כבר באפריל 1934, הבין היטלר כי סביר מאוד שהינדנבורג ילך לעולמו עד סוף אותה שנה. מתוך הבנה זו, הוא בילה חלק ניכר מהתקופה שקדמה לכך בפעילות אינטנסיבית שנועדה להבטיח כי הכוחות המזוינים יתמכו בו כיורשו של הינדנבורג לאחר מותו.

מבחינה חוקתית, חוקת ויימאר אפשרה לנשיא להעביר חקיקה שאושרה ברייכסטאג להכרעה במשאל עם, וקבעה כי משאל עם ייערך גם אם עשרה אחוזים מהבוחרים הזכאים יציעו יוזמה כזו. עם זאת, ב-14 ביולי 1933 השתמשה הממשלה הגרמנית בחוק ההסמכה כדי להעביר את "החוק הנוגע למשאל העם", אשר התיר לקבינט עצמו לקרוא לעריכת משאל עם על שאלות של מדיניות לאומית ועל חוקים שהקבינט חוקק. אף על פי שההוראות בחוקת ויימאר שאפשרו משאלי עם לא בוטלו במפורש, החקיקה שבאה לאחר מכן הבהירה כי לא ייעשה בהן עוד שימוש, ובכך נסללה הדרך המשפטית לקיום משאלים ביוזמת הממשלה.

ב-1 באוגוסט, כאשר מותו של הינדנבורג נראה קרוב ובלתי נמנע, העביר הקבינט את "החוק הנוגע לראש המדינה של הרייך הגרמני". חוק זה קבע כי עם מותו של הינדנבורג, ימוזגו משרות הנשיא כראש המדינה והקנצלר כראש הממשלה. למחרת היום, ב-2 באוגוסט, הלך הינדנבורג לעולמו. שלוש שעות בלבד לאחר מכן, הוציא היטלר צו המכריז כי נטל לעצמו את סמכויות הנשיא בהתאם לחוק החדש ובמקביל קרא לעריכת משאל עם לאישור פעולותיו. הוא טען בפומבי כי מוסד הנשיאות הפך למקושר כל כך עם דמותו של הינדנבורג, עד שאין להשתמש בתואר זה שוב. בנאום שנשא מאוחר יותר ב-17 באוגוסט בעיר המבורג, הסביר היטלר כי הייתה זו עוינות זרה שאילצה אותו ליטול את סמכויות הנשיא באופן מיידי, שכן בנסיבות אחרות הוא היה בוחר בדרך אחרת ופונה קודם אל העם.

ההתנגדות הקתולית

במקביל לכל האירועים האלה, הלכה וגברה המתיחות בין הכנסייה הקתולית למשטר הנאצי, סביב פרשנותו ויישומו של סעיף 31 בקונקורדט הרייך. בעוד שהכנסייה דרשה הגנה רחבה על הארגונים הקתוליים השונים, כגון ארגוני נוער, סטודנטים, נשים וצדקה, המשטר לחץ לפרקם או להטמיעם בתוך המבנה הנאצי. גורמים קתוליים, כמו אדלברט פרובסט, מנהיג ארגון ספורט הנוער הקתולי הגדול בגרמניה, נאבקו בניסיונות המשטר לבלוע את ארגוניהם לתוך המקבילות הנאציות. במקביל, אדמונד פורשבאך, מנהיג קרטל אגודות הסטודנטים הקתוליות, התפטר מתפקידו כאשר התברר כי הנאצים אינם מתכוונים להרפות ממאמציהם להשתלט על ארגוני הנוער, והחל לחבור למעגלי קושרים שמרנים נגד המשטר ².

מוקד נוסף של התנגדות היה תנועת "הפעולה הקתולית", שהפכה למקלט עבור קתולים אדוקים שדחו את התביעות הטוטליטריות של המדינה הנאצית ולא נתנו אמון בניסיונות הפיוס בין הקתוליות לשלטון. בראש הסניף הברלינאי של התנועה עמד אריך קלאוזנר, בכיר לשעבר במשרד הפנים הפרוסי, אשר הלך והתאכזב מהמשטר עקב עוינותו לנצרות ורדיפת אגודות הפועלים הקתוליות. ב-24 ביוני 1934 ארגן קלאוזנר את הכנס השנתי ה-32 של הדיוקסיה של ברלין במסלול המרוצים בהופגרטן. העובדה שקלאוזנר הצליח לקבץ בעצרת פתוחה למעלה מ-60,000 קתולים מכל רחבי גרמניה עוררה חששות עמוקים ופרנויה בקרב היטלר ופמלייתו מפני התעוררות מחודשת של הקתוליות הפוליטית שאותה ניסו לחסל.

הידרדרות היחסים הובילה את צמרת הכנסייה לנקוט צעד חסר תקדים שעמד בניגוד לקו הפייסני שאפיין אותה בחודשים הראשונים לשלטון הנאצי. בכינוס של ועידת הבישופים בפולדה, שנערך בין ה-5 ל-7 ביוני 1934, ניסחו הבישופים איגרת רועים שיועדה להיקרא מכל דוכני הדרשות ברחבי המדינה ב-1 ביולי. איגרת זו היוותה התקפה חזיתית על תביעות המשטר לעליונות רוחנית, והאשימה את המדינה בניהול מסע צלב ניאו-פגאני נגד למעלה מאלף שנות תרבות נוצרית בגרמניה. הבישופים אישרו מחדש כי כל מוסר נובע ממצוות האל, וקבעו כי שום שבועת נאמנות אינה יכולה לחייב נוצרי לבצע מעשה המנוגד לחוק האלוהי. הם הגנו על זכותה של הכנסייה לנקוט עמדה להגנת עקרונות הדת, ודחו מכל וכל את הטענות כי הדבר מהווה הפרה של ההתחייבות להימנע מפעילות פוליטית שעליה חתמו בהסכם הקונקורדט.

מזכיר המדינה של הוותיקן, אוג'ניו פאצ'לי, הקשיח במקביל את עמדתו נגד כל ויתור בנוגע לסעיף 31 או בנושאים אחרים שבהם היו חילוקי דעות מול המדינה. המשטר, שראה באיגרת הרועים המתוכננת פרובוקציה בלתי נסבלת, קרא לסבב שיחות נוסף בניסיון לבלום את פרסומה. עם זאת, בעקבות אירועי האלימות והרציחות הפוליטיות של קיץ 1934, בהם נרצחו גם קלאוזנר ופרובסט על ידי רשויות השלטון, הורה פאצ'לי להפסיק את כל המגעים בין הוותיקן לרייך ולעצור את המשא ומתן בברלין. פאצ'לי והוותיקן הגיעו להבנה כי המשך ההתנגדות לשאיפות הדיקטטוריות של הנאצים בצינורות הדיפלומטיים הוא חסר תוחלת ואף מסוכן.

האירועים האלימים של אותה תקופה דחפו שמרנים קתולים רבים לעבר פעילות מחתרתית או נסיגה אל מה שכונה "הגירה פנימית". דמויות בולטות באגודות הקתוליות, כמו אמיל ריטר והרוזן רודריך תון, נסוגו מהעין הציבורית. אב המנזר אילדפונס הרווגן ממריה לאך, שבתחילה גילה התלהבות מהמשטר, נחקר מספר פעמים על ידי הגסטפו ואף העניק מקלט למתנגדי שלטון כמו קונרד אדנאואר. בדרשה שנשא ב-2 בספטמבר 1934, שבר הרווגן את שתיקתו והזהיר את קהלו מפני: "הסערה האלימה נגד כנסייתנו הקתולית הקדושה". פקידים שמרנים, כמו האחים האצילים פרדיננד והרמן פון לינינק, שמונו לתפקידי מושלים מחוזיים, הפנו אף הם עורף למשטר; הרמן התפטר מתפקידו מתוך סלידה מאלימות השלטון, ופרדיננד נותר בתפקידו בניסיון למתן את המדיניות הרדיקלית, אך שניהם הצטרפו לבסוף לשורות ההתנגדות המחתרתית. במקביל, קבוצת אצילים קתולים צעירים, בהם וילהלם עמנואל פון קטלר, הנס פון קגנק ופרידריך קרל פון סאביני, אשר שירתו במשרדו של סגן הקנצלר פאפן, חברו לקושרים שמרנים במטרה לבלום את המשטר מבפנים, בעוד שמתנגדים קתולים בולטים אחרים, דוגמת העיתונאי פריץ גרליך, נרצחו במחנה הריכוז דכאו בשל ביקורתם הפומבית והבלתי מתפשרת.

קמפיין התעמולה

לקראת ההצבעה ב-19 באוגוסט 1934, נשאלו הבוחרים בקלפיות שאלה ישירה ואישית שנוסחה באופן הבא: "משרת נשיא הרייך מאוחדת עם זו של קנצלר הרייך. כתוצאה מכך, הסמכויות הקודמות של נשיא הרייך עוברות למנהיג וקנצלר הרייך, אדולף היטלר. הוא ממנה את סגנו. האם אתה, איש גרמני, ואת, אישה גרמנית, מאשרים את ההסדר שנקבע בחוק זה?"

כדי להבטיח את אישור המהלך, כל ארטילריית הנאומים של המפלגה הנאצית הופעלה במלוא עוצמתה. יוזף גבלס והרמן גרינג טסו ברחבי המדינה ונשאו נאומי בחירות רבים. גם בכירי משטר נוספים גויסו למערכה כדי לשוות למהלך אופי של חובה כלכלית, דתית ולאומית. שר הכלכלה שמונה לא מכבר, ד"ר היילמאר שאכט, הצהיר: "הישגיו הכבירים של הקנצלר היטלר למען המדינה ולמען העסקים של האומה נותנים לו את הזכות לשלוט והופכים זאת לחובתנו להקל על משימתו הקשה עד מאוד. הוא מבין בעיות כלכליות ופיננסיות דרך אותה חוסר יומרנות ופשטות גדולה שתמיד מדהימה אותנו ואשר מנצחת את כל ההתנגדויות התיאורטיות". הבישוף של הרייך, לודוויג מילר, פרסם מנשר שבו הפנה את תשומת הלב אל "התנועה הנציונל-סוציאליסטית הגדולה אשר אנו רואים בחרדת קודש כשליחה של ההשגחה הרחמנית". ויקטור לוצה, מחליפו של ארנסט רהם כראש פלוגות הסער, הכריז אף הוא: "העם הגרמני מרגיש עצמו כאחד עם הפיהרר, אשר בתורו נלחם למען הבן העני ביותר של העם".

זמן קצר לפני מועד משאל העם, פורסמה "הצוואה הפוליטית" של הנשיא המנוח פאול פון הינדנבורג, אשר סקרה את חייו מנפילת הקייזר ועד לחודשיו האחרונים. בפסקאות הסיום של המסמך, חלק הנשיא המנוח כבוד לנציונל-סוציאליזם ולהיטלר, וכתב: "אני מודה להשגחה שאפשרה לי לראות בערוב ימיי את שעת ההתאוששות. הקנצלר שלי, אדולף היטלר, ותנועתו עשו צעד מכריע בעל חשיבות היסטורית לעבר מטרה גדולה של הובלת העם הגרמני לאחדות פנימית ללא קשר להבדלי מעמד ושכבה". עיתונים זרים רמזו כי פסקאות הסיום הללו הוספו למסמך במרמה, אך פרנץ פון פאפן נתן את מילתו כי הצוואה הופקדה בידיו על ידי הנשיא המנוח כדי שימסור אותה אישית לידיו של היטלר.

במסגרת הקמפיין, הקנצלר היטלר עצמו נשא מספר נאומים והעביר מסרים לעולם. בריאיון שפורסם בעיתון הבריטי "דיילי מייל", הוא הדגיש את כוונותיו שוחרות השלום ואמר: "אנו מבקשים רק שגבולותינו הנוכחיים יישמרו. לעולם לא נילחם שוב אלא בהגנה עצמית". הוא הבטיח לצרפתים שברגע ששאלת חבל הסאר תיושב, לא יהיו עוד חילוקי דעות טריטוריאליים בין צרפת לגרמניה, והוסיף כי גרמניה הוכיחה את כוונות השלום שלה על ידי השלמת הסכם עם פולין וכי אין לה כל כוונה לתקוף את אוסטריה.

כדי למקסם את החשיפה הציבורית לנאום סיום הקמפיין שלו, הכריז היטלר על ה-17 באוגוסט כחצי יום שבתון לאומי. צעד זה נועד לאפשר לו לפנות ישירות אל העם הגרמני דרך 4.3 מיליון מקלטי הרדיו הרשומים במדינה. המקום שנבחר לנאומו האחרון והחשוב ביותר של הקמפיין היה העיר המבורג, וזאת בשל התמיכה היחסית נמוכה שלה בנאצים בבחירות של 1933. בנאום מרכזי זה שנישא לכל רחבי הרייך, חזר היטלר והצדיק את צעדיו בפני הציבור, כשטען כי אך ורק "עוינות זרה" כלפי גרמניה היא שאילצה אותו לקחת את סמכויות הנשיאות לידיו באופן מיידי עם מות הינדנבורג.

התנהלות ההצבעה בקלפיות

הממשלה השתמשה בהפחדה נרחבת ובהונאת בחירות רבת היקף כדי להבטיח את הרוב הגדול של קולות ה"כן". מהלכים אלו כללו הצבת אנשי פלוגות הסער בתחנות הקלפי השונות ברחבי המדינה. בנוסף לכך, מועדונים ואגודות אולצו להגיע תחת ליווי בכוח אל עמדות ההצבעה. כדי למנוע הצבעה חשאית ולהניא אזרחים מלהביע את התנגדותם, הוסרו במקומות מסוימים תאי ההצבעה שנועדו להבטיח את פרטיות הבוחרים. יתרה מזאת, נתלו כרזות מעל הכניסות לקלפיות עם כיתובים מאיימים, כגון "רק בוגדים נכנסים לכאן", במטרה להרתיע את המצביעים מהצבעה חשאית.

היקף ההונאה במהלך משאל העם בא לידי ביטוי בזיוף שיטתי של תוצאות ההצבעה. במסגרת זו, פתקי הצבעה רבים סומנו מראש ב"כן" עוד טרם הגעתם של הבוחרים. כמו כן, פתקי הצבעה שנפסלו נספרו לעיתים קרובות כאילו היו קולות בעד המהלך, ואף קולות רבים של בוחרים שהצביעו "לא" נרשמו בספירה הרשמית כקולות התומכים בשאלת המשאל. רמת הזיופים והטיית התוצאות הייתה כה נרחבת, עד כי באזורים מסוימים ברחבי המדינה מספר הקולות שדווח כי נרשמו בקלפיות היה גדול יותר ממספר האנשים שהיו בעלי זכות בחירה בפועל באותם אזורים.

עריכת משאל העם, כמו גם כל המאמצים להפוך את היטלר לראש המדינה, היו כרוכים בהפרה משמעותית של החוקה. בראש ובראשונה, המהלך כולו הפר את חוק ההסמכה. אף על פי שחוק ההסמכה העניק לממשלה, ובפועל להיטלר עצמו, את הזכות להעביר חוקים שעשויים לסטות מהחוקה, נכתב בו במפורש כי סמכויותיו של הנשיא יישארו ללא פגע. קביעה זו פורשה זה מכבר כאיסור על כל ניסיון להתערב במוסד הנשיאות או לפגוע בו. בנוסף, המהלכים עמדו בסתירה ישירה לתיקון קודם לחוקת ויימאר שהתקבל בשנת 1932. תיקון זה קבע כי נשיא בית המשפט העליון, תפקיד שאותו מילא באותה עת ארווין בומקה, ולא הקנצלר, הוא הראשון בסדר הירושה לנשיאות. על פי אותו תיקון לחוקה, נשיא בית המשפט העליון היה אמור לרשת את הנשיאות רק על בסיס זמני, עד שייערכו בחירות חדשות לתפקיד.

תוצאות

מתוך כ-45.5 מיליון (45,552,059) בעלי זכות בחירה, ניגשו לקלפיות כ-43.5 מיליון אזרחים (43,568,886). התוצאות הרשמיות של המשאל הצביעו על 38,394,848 קולות בעד, אשר היוו 89.93 אחוזים מכלל הקולות הכשרים. לעומתם, 4,300,370 מצביעים התנגדו למהלך, נתון שהיווה 10.07 אחוזים. בנוסף לכך נמנו 873,668 פתקים פסולים או ריקים. במאמרו של ההיסטוריון סידני ב' פיי, הוצגו הנתונים בעיגול קל, כאשר צוין כי כ-4.25 מיליון גרמנים, המהווים 9.8 אחוזים מסך המצביעים, העזו להצביע בשלילה, ו-872,000 קולות נוספים נפסלו (עקב הערות שנכתבו עליהם או אי-סדרים אחרים). פיי ציין בניתוחו כי בהשוואה למשאל העם הקודם שנערך בנובמבר 1933 (לאחר פרישת גרמניה מחבר הלאומים), שיעור ההצבעה של האופוזיציה הוכפל ³. 41 (1). הוצאת אוניברסיטת קליפורניה: 104–109, אוקטובר 1934.)).

בחלוקה גיאוגרפית, ניכרו פערים ברורים בדפוסי ההצבעה בין האזורים החקלאיים לאזורים העירוניים. התמיכה הרחבה והגבוהה ביותר נרשמה במחוזות החקלאיים, ובמיוחד בפרובינציות המזרחיות. בפרוסיה המזרחית, למשל, הראו הנתונים הרשמיים כי 96 אחוזים מהמצביעים תמכו במהלך. נתון זה יוחס לכך שהאיכרים היו נתונים יותר להשפעות תעמולתיות, או לשביעות רצונם מ"חוק נחלת האבות" (Hereditary Homestead Law) ומההסדרים המורכבים לקיבוע מחירי התוצרת החקלאית שניסח המשטר.

מנגד, התמיכה הנמוכה ביותר נרשמה במחוזות העירוניים הגדולים. בעיר קלן נרשם אחוז התמיכה הנמוך ביותר, שעמד על 78.7 אחוזים. העיר המבורג, שהייתה בעבר ביתו של מנהיג הקומוניסטים ארנסט תלמאן, הגיעה למקום השני בשיעור ההתנגדות עם 79.5 אחוזי תמיכה (ו-20.4 אחוזי התנגדות), וזאת על אף שנבחרה במכוון לארח את נאום הבחירות המרכזי והחשוב ביותר של הקמפיין. ברלין ניצבה במקום השלישי עם 81.5 אחוזי תמיכה, כאשר בכל אחד ממחוזותיה בנפרד נרשם שיעור התנגדות הגבוה מ-10 אחוזים. בשכונת ודינג, שהייתה מעוז קומוניסטי לשעבר, שיעור ההצבעה נגד עמד על קצת פחות מ-20 אחוזים.

ההתנגדות בערים לא הגיעה אך ורק ממעמד הפועלים או מגורמים קומוניסטים וסוציאליסטים, אלא הקיפה גם אזורים מבוססים ומעמדות גבוהים יותר. מגמה זו השתקפה היטב באחד ממחוזות מערב ברלין, אזור שאוכלס בעיקר על ידי אנשי עסקים אמידים ואינטלקטואלים, בו אחוזי ההצבעה נגד היו גבוהים במיוחד. באותו מחוז, מספר הקולות בעד עמד על 840 בלבד, בעוד שסך הקולות נגד והפתקים הפסולים הגיע יחד ל-351 קולות.

הכפלת כוחה של אופוזיציית המצביעים ועליית שיעור הפתקים הפסולים לעומת משאל העם של שנת 1933 נבעו משילוב של מספר גורמים עמוקים. הגידול בהתנגדות יוחס לקשיים הכלכליים ששררו באותה עת, בהם מאזן הסחר השלילי של גרמניה, וכן לסכסוכים המחריפים של המשטר מול הכנסייה הפרוטסטנטית והכנסייה הקתולית. גורם מכריע נוסף היה הזעזוע העמוק מגל ההוצאות להורג של "ליל הסכינים הארוכות". הרציחות שאירעו בטיהור זה, אשר כללו חיסול של דמויות קתוליות בולטות, העבירו צמרמורת בשורות השמרנים הקתולים. אירועים אלימים אלו יצרו משבר אמון קשה וניפצו לרסיסים את האשליה שטיפחו שמרנים קתולים רבים, ולפיה הערכים והיעדים של הנציונל-סוציאליזם יכולים להתיישב עם ערכי הנצרות השמרנית והמחויבות לחופש המצפון.

תגובות והשלכות פוליטיות

מבחינה חוקית פומבית, פרסום תוצאות משאל העם לא שינה את הסטטוס קוו בפועל ברחבי הרייך. מטרת ההצבעה הייתה אך ורק להעניק לגיטימציה שלטונית וציבורית למצב שהיה כבר קיים הלכה למעשה, ולתת תוקף למעמדו העליון של היטלר שאושרר כעת רשמית תחת התואר החדש שהוא נטל לעצמו, פיהרר ורייכסקנצלר.

למרות הניצחון המוחץ כביכול בקלפיות והשגת אחוזי תמיכה אדירים, בקרב גורמים בצמרת ההנהגה הנאצית נרשמה אכזבה מן התוצאות. שר התעמולה יוזף גבלס, למשל, התייחס ביומנו ב-22 באוגוסט למהלך כאל כישלון והביע את חוסר שביעות רצונו מהנתונים, תוך שהוא מאשים פלח אוכלוסייה ספציפי בכישלון להשיג אחוזי תמיכה גבוהים יותר. הוא כתב: "תוצאות ראשוניות: רעות מאוד. ואז טובות יותר. לבסוף מעל 38 מיליון עבור הפיהרר. ציפיתי ליותר. הקתולים הכשילו את רוזנברג!"

תגובה ברמת הפרט המשקפת את הלך הרוח שהוביל לתוצאות אלו ניתן למצוא בעדותו ההיסטורית של הבלשן והיומנאי ויקטור קלמפרר, שנולד למשפחה יהודית והמיר את דתו לפרוטסטנטיות. קלמפרר, שהיה ידוע בהתנגדותו למשטר הנאצי, תיעד ביומנו כי הצבעות התמיכה הרבות נבעו בעיקרן ממניעים של אימה או אופוריה. הוא העיד על החלטתם שלו ושל אשתו בקלפי וכתב: "שליש אמרו כן מתוך פחד, שליש מתוך שכרון חושים, שליש מתוך פחד ושכרון חושים. וגם אווה ואני פשוט סימנו צלב בלא מתוך מידה מסוימת של ייאוש ולא בלי פחד". לצד זאת, קלמפרר הבין את המשמעות הפוליטית של האירוע וסיכם כי למרות ההתנגדות הניכרת, "היטלר הוא המנצח הבלתי מעורער", וזאת חרף "חמשת מיליוני פתקי הלא והפסולים" ⁴.

במבט רטרוספקטיבי, הערכה היסטורית-מחקרית של המשאל מצביעה על כך שהתוצאות אכן ביטאו את הלכי הרוח האמיתיים בגרמניה של אותה עת. ההיסטוריון איאן קרשו שיער בניתוחו כי גם לאחר שמביאים בחשבון את המניפולציה של תהליך ההצבעה ומקזזים את השפעות ההפחדה, זיוף התוצאות והטרור הפוליטי, התוצאות "שיקפו את העובדה שלהיטלר היה את הגיבוי, שחלק ניכר ממנו היה נלהב בלהט, של הרוב הגדול של העם הגרמני" ⁵.

סיכום

משאל העם של אוגוסט 1934 מהווה את נקודת השיא בהשתלטות הטוטליטרית של הנאציזם, והוא מפריך לחלוטין את הטענה בדבר עלייה דמוקרטית לשלטון. אירוע זה סימל את הניצחון הסופי של היטלר לא רק על השמאל הקומוניסטי, אלא גם על האליטות השמרניות, הימין המסורתי והקתולים השמרנים, אשר סייעו לו להגיע לשלטון מתוך אשליה שיוכלו לשלוט בו ¹.

היטלר, שמיצב עצמו כמנהיג שמאל-לאומני, הציע רטוריקה סוציאליסטית מהפכנית שנועדה לרסק את הסדר הבורגני ולהחליף את המרקסיזם הבינלאומי. מימינו ניצבו האליטות המסורתיות – הקצונה, הבורגנות ובעלי ההון – ושמרנים קתולים, שסלדו מרעיונותיו החברתיים אך זיהו בו כלי יעיל לבלימת הקומוניזם, לחיסול הדמוקרטיה של ויימאר ולמיגור "הקתוליות הפוליטית" שמיוצגת על ידי מפלגת המרכז. ברית אינטרסים זו, שגובתה בשתיקת מערכת המשפט, הצבא והפקידות, היא שאפשרה להיטלר לקבל את סמכויות השלטון בכלים פורמליים וחוקיים לכאורה, כגון חוק ההסמכה.

עם זאת, משביסס את כוחו, הפנה היטלר את נחת זרועו באכזריות רבה כלפי בני בריתו מהימין ומהמחנה הקתולי. ב"ליל הסכינים הארוכות", כחודש וחצי בלבד לפני משאל העם, הוא לא הסתפק בחיסול האגף השמאלי-רדיקלי במפלגתו שלו שדרש "מהפכה שנייה", אלא טבח גם בנציגי הימין השמרני ובהתנגדות הקתולית. דמויות מפתח מקרב השמרנים הקתולים – כגון אריך קלאוזנר, אדלברט פרובסט, אדגר יוליוס יונג והרברט פון בזה – נרצחו בדם קר בידי רשויות השלטון. במקביל, המשטר רדף את התאגדויות הנוער, הספורט והפועלים הקתוליות בניסיון להטמיען בכוח במנגנון הנאצי, תוך רמיסת ההסכמים שנחתמו מול הוותיקן.

לפיכך, כאשר נערך משאל העם, הוא לא שיקף בחירה דמוקרטית חופשית, אלא היווה חותמת גומי של ציבור שניצב מול מנגנון טרור אימתני. 90 אחוזי התמיכה שהושגו במשאל היוו את אקורד הסיום בתהליך שבו מנהיג השמאל-הלאומני מחץ לא רק את השמאל הקומוניסטי שסר למרות מוסקבה, אלא השמיד גם את הימין השמרני, את האליטות המסורתיות ואת מוסדות הקתוליות. משאל העם הכשיר למעשה דיקטטורה מוחלטת, שחיסלה באלימות כל אופוזיציה אפשרית – משמאל ומימין כאחד – והשתמשה במוסדות הרפובליקה ובמעטה פסאודו-דמוקרטי כדי להחריבם מהיסוד ללא צורך בהפיכה צבאית.

לקריאה נוספת

• בק, הרמן. "The Nazi 'Seizure Of Power'" (תפיסת השלטון הנאצית). בתוך גלאטלי, רוברט (עורך). The Oxford illustrated history of the Third Reich (ההיסטוריה המאוירת של אוקספורד של הרייך השלישי) (מהדורה ראשונה). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2018.
• בירצ'אל, פרדריק ט. "Hitler endorsed by 9 to 1 in poll on his dictatorship, but opposition is doubled; absolute power is won" (היטלר זוכה לתמיכה של 9 ל-1 בסקר על הדיקטטורה שלו, אך האופוזיציה הוכפלה; כוח מוחלט הושג). The New York Times (הניו יורק טיימס), 20 באוגוסט 1934.
• בקנפורדה, מרקוס. רידל, אייבה; וולפרום, רודיגר (עורכים). Constitutional Referendum in Germany — Country Report (משאל עם חוקתי בגרמניה — דוח מדינה). הקונגרס הבינלאומי ה-17 למשפט השוואתי. Beiträge zum ausländischen öffentlichen Recht und Völkerrecht (תרומות למשפט ציבורי זר ולמשפט בינלאומי). כרך 188. ברלין, היידלברג: ספרינגר. עמ' 107–125, יולי 2006.
• "Deutsche Reichsanzeiger und Preußische Staatsanzeiger" (עיתון הרייך הגרמני ועיתון המדינה הפרוסית) (בגרמנית). ברלין. 6 בספטמבר 1934.
• אנדריס, גווידו. "Hitler Is Supreme Under Enabling Act" (היטלר הוא עליון תחת חוק ההסמכה). The New York Times (הניו יורק טיימס), 27 במרץ 1933.
• אוונס, ריצ'רד ג'. וינדר, סיימון; מויירס, סקוט (עורכים). The Third Reich in Power (הרייך השלישי בשלטון). ניו יורק: ספרי פינגווין, מאי 2005.
• פיי, סידני ב. "Hitler Holds a Plebiscite" (היטלר עורך משאל עם). Current History (1916–1940) (היסטוריה עכשווית (1916–1940)). 41 (1). הוצאת אוניברסיטת קליפורניה: 104–109, אוקטובר 1934.
• הנקוק, אלינור. "The Purge of the SA Reconsidered: "An Old Putschist Trick"?" (טיהור ה-SA בבחינה מחדש: "תעלול פוטשיסטי ישן"?). Central European History (היסטוריה של מרכז אירופה). 44 (4). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג': 669–683, 20 בדצמבר 2011.
• ג'ונס, לארי יוג'ין. "Franz von Papen, Catholic Conservatives, and the Establishment of the Third Reich, 1933–1934" (פרנץ פון פאפן, שמרנים קתולים, והקמת הרייך השלישי, 1933–1934). The Journal of Modern History (כתב העת להיסטוריה מודרנית). 83 (2). הוצאת אוניברסיטת שיקגו: 272–318, יוני 2011.
• קרשו, איאן. Hitler, 1889–1936: Hubris (היטלר, 1889–1936: היבריס) (מהדורה אמריקאית ראשונה). ניו יורק: ו. ו. נורטון ושות', 1999.
• קלמפרר, ויקטור. I will bear witness 1933–1941: A diary of the Nazi Years (אני אעיד 1933–1941: יומן השנים הנאציות). תורגם על ידי צ'אלמרס, מרטין (מהדורת כריכה רכה). ניו יורק: הספרייה המודרנית (פורסם ב-1999), 1998.
• מקדונו, פרנק. The Hitler years. Vol. 1: Triumph, 1933–1939 (שנות היטלר. כרך 1: ניצחון, 1933–1939) (מהדורה אמריקאית ראשונה). ניו יורק: הוצאת סנט מרטין, 2021.
• נולן, דיטר; שטבר, פיליפ. Elections in Europe: a data handbook (בחירות באירופה: ספר נתונים) (מהדורה ראשונה). באדן-באדן: הוצאת נומוס, 31 בדצמבר 2010.
• אוברי, ריצ'רד. The Dictators: Hitler's Germany, Stalin's Russia (הדיקטטורים: גרמניה של היטלר, רוסיה של סטלין). לונדון: ו. ו. נורטון, 2004.
• פולוק, ג'יימס ק.; הנמן, הארלו ג'יימס. The Hitler decrees (הצווים של היטלר) (מהדורה שנייה). אן ארבור: ג'ורג' וואהר, 1934.
• ריכטר, הדוויג; יסן, ראלף. "Elections, Plebiscites, and Festivals" (בחירות, משאלי עם ופסטיבלים). בתוך גלאטלי, רוברט (עורך). The Oxford illustrated history of the Third Reich (ההיסטוריה המאוירת של אוקספורד של הרייך השלישי) (מהדורה ראשונה). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2018.
• שיירר, ויליאם לורנס. The Rise and Fall of the Third Reich: A History of Nazi Germany (עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי: היסטוריה של גרמניה הנאצית). ניו יורק סיטי: סיימון ושוסטר, 1960.
• אורבן, מרקוס. "The Self-Staging of a Plebiscitary Dictatorship: The NS-Regime Between 'Uniformed Reichstag', Referendum and Reichsparteitag" (הבימוי העצמי של דיקטטורה פלביסציטרית: המשטר הנציונל-סוציאליסטי בין 'רייכסטאג במדים', משאל עם וועידת מפלגת הרייך). בתוך יסן, ראלף; ריכטר, הדוויג (עורכים). Voting for Hitler and Stalin: Elections Under 20th Century Dictatorships (להצביע להיטלר ולסטלין: בחירות תחת דיקטטורות של המאה ה-20). ניו יורק: הוצאת קמפוס, 2011.
• זורכר, ארנולד ג'. "The Hitler Referenda" (משאלי העם של היטלר). American Political Science Review (הסקירה האמריקאית למדע המדינה). 29 (1): 91–99, 1935.
• לארי יוג'ין ג'ונס, "פרנץ פון פאפן, שמרנים קתולים, והקמת הרייך השלישי, 1933–1934", "'כתב העת להיסטוריה מודרנית"' 83, עמ' 272–318, יוני 2011.
• גל לירן, "עליית הנאצים לשלטון", אתר עלילונה.

הערות שוליים

1. גל לירן, "עליית הנאצים לשלטון", אתר עלילונה.
2. לארי יוג'ין ג'ונס, "פרנץ פון פאפן, שמרנים קתולים, והקמת הרייך השלישי, 1933–1934", "'כתב העת להיסטוריה מודרנית"' 83 (יוני 2011), עמ' 272–318.
3. פיי, סידני ב. "Hitler Holds a Plebiscite" (היטלר עורך משאל עם). Current History (1916–1940) (היסטוריה עכשווית (1916–1940
4. קלמפרר, ויקטור. I will bear witness 1933–1941: A diary of the Nazi Years (אני אעיד 1933–1941: יומן השנים הנאציות). תורגם על ידי צ'אלמרס, מרטין (מהדורת כריכה רכה). ניו יורק: הספרייה המודרנית (פורסם ב-1999), 1998.
5. קרשו, איאן (1999). Hitler, 1889–1936: Hubris (היטלר, 1889–1936: היבריס) (מהדורה אמריקאית ראשונה). ניו יורק: ו. ו. נורטון ושות'.