האירועים של ה-7 בינואר 1952 (ידועים בתור "מהומת הסכם השילומים" וגם "עלילת הפוטש בכנסת"), היו מהמאורעות הטעונים והאלימים ביותר בתולדות הכנסת הצעירה בישראל. הם התרחשו בעקבות הדיון בכנסת על אישור הסכם השילומים עם גרמניה, ובאותו יום עמד בית המחוקקים הישראלי בפני הפגנה סוערת של אלפי מפגינים אשר התכוונו למחות על עצם קיום המשא ומתן עם גרמניה המערבית, משא ומתן שעמד במרכז העימות הציבורי והפוליטי.
הרקע לאירועים
שנות ה-50 הראשונות בישראל היו תקופה של משבר כלכלי חמור. גלי העלייה הגדולים מארצות אירופה, אסיה וצפון אפריקה לאחר הקמת המדינה הכבידו על קופת המדינה הצעירה, שהתקשתה לספק מזון ומקורות תעסוקה לאוכלוסייה ההולכת וגדלה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר האוצר אליעזר קפלן ניסו למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות הכלכליות והחברתיות שעמדו בפני המדינה. בן-גוריון ראה לנכון לנצל את ההזדמנות ולפתוח במשא ומתן עם גרמניה המערבית כדי להשיג פיצויים כלכליים עבור הנזק שנגרם לעם היהודי במהלך השואה.
גרמניה המערבית, לאחר תבוסתה במלחמת העולם השנייה, ניסתה להשתקם כלכלית ולזכות מחדש בקבלה בינלאומית. ההסכם עם ישראל נתפס בגרמניה המערבית כצעד חשוב בהשגת הלגיטימציה הבינלאומית הנדרשת לשיקום מעמדה העולמי, במיוחד לאחר הזוועות שביצעו הנאצים במהלך המלחמה.
בעוד האינטרסים הצטלבו וממשלת ישראל החליטה ב-15 לפברואר 1950 לפתוח במשא מתן ישיר עם גרמניה, שר האוצר אליעזר קפלן שלח את עובד משרדו, הבכיר במשרד המסחר והתעשייה ישראל קסטנר, לקיים משא ומתן עם הפושע הנאצי קורט בכר בנוגע לרכישת חיטה על חשבון כספי השילומים, ובכך לקדם את הסכמי הסחר עם גרמניה. ההיסטוריה של קסטנר ובכר הלכה אחורה – השניים הכירו עוד מימי השואה, והעדות של קסטנר לטובתו של בכר הייתה הדבר שזיכה אותו ממאסר. קפלן היה מודע לכך. ביולי 1948, כשקסטנר שם ארצה מנירנברג, הוא כתב לקפלן כי "בכר שוחרר בינתיים תודות להתערבותי האישית".
תחילת המחלוקת
המגעים החשאיים עם ממשלת מערב גרמניה עוררו התנגדות עזה בקרב ציבור רחב בישראל, במיוחד מצד ניצולי השואה והמחנה הלאומי, שבראשו עמד מנחם בגין, מנהיג תנועת חרות, וניצול שואה בעצמו. בעיני רבים, עצם הרעיון של קיום משא ומתן עם גרמניה היה בלתי מתקבל על הדעת. מבחינתם, לא ניתן היה לנהל מגעים דיפלומטיים או כלכליים עם מדינה שאחראית להשמדת שישה מיליון יהודים במהלך השואה, שהסתיימה בסך הכל לפני חמש שנים. בגין עצמו, שראה במשא ומתן בגידה בזכר הקורבנות, שב לעמדת ההנהגה של תנועת חרות לאחר שנכשל בבחירות לכנסת, והפך למוביל המחאה נגד הסכם השילומים.
החלטת הממשלה לפתוח במשא ומתן עם גרמניה התקבלה בסוף שנת 1951, וזו היוותה נקודת רתיחה שהובילה לימים אלימים ולטלטלה פוליטית חריפה.
הטיעונים בישראל בעד ונגד ההסכם
טיעוני התומכים
בראש תומכי ההסכם עמדו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ונשיא הקונגרס הציוני (ולימים הקונגרס היהודי העולמי) נחום גולדמן. בכנסת תמכו בהסכם מפא"י והפועל המזרחי. תומכי ההסכם העלו מספר נימוקים, שרובם מתמקדים בצד הפרגמטי-פרקטי ובצורך בשילומים למען העתיד. הקו הכללי שליווה אותם הוא הטענה ש"אל לרגש לגבור על השכל" – אין לאפשר לתחושות הקשות הרווחות בציבור, קשות ככל שיהיו, להביא לוויתור על הון רב שמגיע למדינה בזכות וחשוב לשם המשך קיומה:
- השילומים יפתרו חלק גדול מאוד מהמחסור במטבע חוץ, יתרמו לייצוב הכלכלה והמשק של המדינה הצעירה, קולטת העלייה, הנמצאת במצוקה כלכלית גוברת, ואף יתרמו לפיתוחה ולחיזוק ביטחונה וכוחה הצבאי.
- גרמניה חזרה לחיק משפחת העמים כפי שבא לידי ביטוי בסיום מצב המלחמה עם המעצמות (אוגוסט 1950). הסברה שגרמניה לא תוכל לשוב ולהפוך למדינה ככל המדינות ללא בקשת מחילה מהעם היהודי על פשעיה התנפצה. התחממות יחסי המעצמות עם גרמניה כמו גם תפקידה המרכזי במלחמה הקרה לא אפשרו לישראל להמשיך ולהטיל חרם עליה.
- לטענת בן-גוריון – אם ישראל לא תתבע את השילומים מגרמניה, תונצח המציאות של "הרצחת וגם ירשת". לדידו של בן-גוריון אין טעם "לגמול" לגרמנים על פשעיהם בכך שהיא תזכה גם ברכוש היהודי.
- השילומים למדינת היהודית הריבונית הם כמעין "נקמה" בנאצים על פשעיהם והוכחה ניצחת שלא ניתן להכחיד את העם היהודי, שהנה, שנים ספורות לאחר השואה, הוא חי במדינה משלו בארצו.
- הצדק מחייב את גרמניה להשתתף בקליטתם של מאות אלפי ניצולי שואה שהגיעו לארץ חסרי כל, ועול קליטתם נפל על כתפי ישראל.
- מדינת ישראל חייבת להיות חזקה כדי להבטיח בית לאומי לכל היהודים הנרדפים בעולם וכדי למנוע הישנותו של אירוע כדוגמת השואה.
טיעוני המתנגדים
מתנגדי ההסכם, מנחם בגין בראשם, טענו שבחתימת ההסכם יש עוול מוסרי שכן הסכם שכזה מהווה מעין מחילה או כפרה לנאצים על פשעיהם, ונקיבת מחיר חומרי על סבל שלא ניתן להעריך בסכום כלשהו, תהיה נחיצותו גדולה ככל שתהיה. ההתנגדות להסכם הגיעה משני צידי המפה הפוליטית:
- משמאל תיארה מפ"ם הסוציאליסטית (שכללה באותה תקופה כמה ממנהיגי מרד הגטאות ובהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, חייקה גרוסמן אבא קובנר) את ההסכם כמעילה בצוואת הקורבנות וכבגידה בזכרם. חברי מפ"ם אף השוו בין התומכים במשא ומתן ליודנראט – המועצות היהודיות שהקימו הנאצים. מפ"ם ראתה לעצמה זכות לטעון בשם ששת מיליוני היהודים בין השאר בשל היותה מפלגת אם למורדי הגטאות.
- נקודה אחרת שהעלתה מפ"ם, וביתר שאת גם מק"י, היא שכינון יחסים כלכליים כה עמוקים עם מערב גרמניה יקבע את מקומה של ישראל בגוש המערבי, ולא בגוש המזרחי בו הן תומכות. מפ"ם אף הלכה צעד אחד קדימה כשטענה שחתימת ההסכם משרתת את האינטרסים הקפיטליסטיים ועוד עלולה להביא לשואה נוספת.
- מפלגות הימין היו המתנגדות החריפות ביותר להסכם. ביניהן, הייתה חרות המתנגדת הבולטת והמרכזית ביותר בכנסת ובראשה כאמור מנחם בגין. בניגוד לשאר סיעות הבית התנגדה חרות לכל משא ומתן עם גרמניה, ישיר או עקיף, אישי או כללי. היא טענה ש"הטלאי הצהוב – אות כבוד, שילומים ומשא ומתן – חרפה לדורות". לדידם של חבריה המשא ומתן מהווה את מכירת הכבוד הלאומי של העם היהודי, השילומים יפקירו את "האינטרס האמיתי של ישראל", לשמש כמדינה הריבונית של העם היהודי ולהשיב את כבודו שנרמס בשואה. כמו כן נטען כי מיסוד יחסים מסחריים עם גרמניה יאיץ את תהליך הלגיטימציה שלה, שכבר החל ממילא, וייווצר הרושם שישראל מעניקה מחילה "רשמית" לעם הגרמני על פשעיו בשואה.
- עוד הם טענו שבשילומים באה לידי ביטוי מדיניות של קבצנות שאינה ראויה למדינה המכבדת את עצמה, מה גם שהסכום שהוצע על ידי גרמניה מהווה רק כ-5% מערכו האמיתי של הרכוש היהודי שנשדד.
- הציונים הכלליים התנגדו גם הם להסכם, אם כי התנגדותם הייתה הרבה יותר פסיבית ומתונה באופייה. המפלגה סברה שעל אף ההתנגדות להסכם אין להציג את התומכים בו כבוגדים. הציונים הכלליים טענו שבדיון על נושא רגיש זה אסור לנקוט גישה פרקטית ולהתחשב רק בשיקולים כלכליים.
העצרת בכיכר ציון ותחילת המהומות
ב-6 בינואר 1952 עלה בן-גוריון על דוכן הכנסת והכריז על פתיחת המשא ומתן עם גרמניה. בעקבות ההודעה התעוררה סערה פוליטית וציבורית חסרת תקדים. בתגובה לכך, קבע מנחם בגין עצרת המונים שתתקיים למחרת בכיכר ציון בירושלים, לא הרחק ממשכן הכנסת דאז, ששכן בבית פרומין ברחוב קינג ג'ורג'. כעשרת אלפים איש, רבים מהם ניצולי שואה, התאספו בעצרת במחאה על המשא ומתן המתגבש עם גרמניה.
בגין נשא באותו יום נאום תקיף וטעון, שבו הביע את התנגדותו הנחרצת למשא ומתן והצהיר על נכונותו להילחם נגדו "עד המוות". הנאום הסוער העלה את המתיחות בקרב הקהל, אשר החל לנוע בהמוניו לעבר בניין הכנסת. בגין הכריז: "לא יהיה משא ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור." הוא השווה את אירועי אותו יום לפרשת אלטלנה, ואמר:
"כאשר יריתם בנו בתותח, אז נתתי פקודה: לא. היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים כלפי מוכרי דם אחינו והורינו. זו תהיה מלחמה לחיים או למוות".
בעקבות דבריו של בגין, יצאו אלפי מפגינים נרגשים ממקום העצרת והחלו לצעוד לעבר בניין הכנסת, להביע את מחאתם.
המשטרה שהוצבה במקום ניסתה לעצור את ההמון, אך עד מהרה התפתחו עימותים אלימים בין המפגינים לכוחות השיטור. ההפגנה שהחלה כעצרת מחאה הפכה במהרה לאירוע אלים: אבנים הושלכו על הבניין, חלונות נשברו, וגז מדמיע שוגר אל עבר המפגינים כדי לפזרם.
בשעה 5:25 נשמעה ברמקול הפקודה הראשונה: "עמיקם, היכון!" לפקודה זו חבשו השומרים את כובעי הפלדה ומסכות הגז, את המקלות והמגנים. ההמון המשיך לצעוד והתקרב בינתיים למחסום של תיל דוקרני שסגר את המעבר ברחוב המלך דוד, אשר לצידו עמד עמוס בן-גוריון, סמפכ"ל המשטרה ובנו של ראש הממשלה. בהצטלבות הרחובות בן יהודה והמלך דוד עמד רכב מכבי אש אשר החל לשפוך סילוני מים על קהל המפגינים. אולם, קהל המפגינים המשיך לצעוד לעבר המחסום השני ברחוב המלך דוד, כ-50 צעדים מהכנסת, כאשר אין בידי השוטרים אפשרות לעצור את ההמון. בעוד המפגינים נעמדו והתחילו לשיר "התקווה", קציני המשטרה נתנו הוראה להטיל לתוך הקהל רימוני גז מדמיע בעלי עוצמה חזקה מאוד. לצורך הטלת הרימונים לתוך הקהל, הציבה המשטרה מדוכה על גג סמוך לכנסת. ברגע הראשון המפגינים היו במבוכה, אך חיש מהר התאוששו, ולמרות הכאב הצורב בעיניים, המשיכו. רמקול של תנועת החרות הכריז כלפי השוטרים:
"גם אתם יהודים! גם דמי אחיכם נשפכו! אנא, אל תמנעו מהעם לסכל את המזימה."
עשרות שוטרים הסתערו באלות על המפגינים, אך מדי פעם נהדפו לאחור. מספר הפצועים בקרב המפגינים הלך וגדל, ואז, לפי עדות חלק מהנוכחים, מספר שוטרים התחילו לזרוק אבנים לתוך הקהל – מה שגרם לאנשים מהקהל לזרוק גם הם.
בתוך אולם המליאה, המשיך הדיון על הסכם השילומים. אולם, רעשי הפיצוצים והעימותים מחוץ לבניין חדרו פנימה והגיעו לאוזני חברי הכנסת, שמצאו את עצמם בלב סצנה סוריאליסטית.
ההתנצחות בכנסת
לאחר האירועים בחוץ, נכנס בגין לאולם המליאה כדי לשאת את נאומו מעל בימת הכנסת. הוא פתח ואמר:
"כנסת נכבדה, ב-13 במארס 1951 קרא לפנינו שר החוץ מר שרת את האיגרת ששיגר לאמריקה, לאנגליה, לצרפת ולרוסיה בעניין הקרוי בפיו: "שילומים מגרמניה". בוויכוח על האיגרת ההיא, ניסיתי להתחלק עם כל חברי הכנסת בזעזוע הנפשי שעבר עלי, בקראי את הדברים הבאים: "לא תיתכן כל התקדמות לקראת החזרת כבודה של גרמניה כעם בקרב משפחת העמים, כל עוד לא יסודר עניין השילומים לעם היהודי". דברים אלה אינם נתונים לשום פירוש. הם ברורים לחלוטין. הם אומרים שאם יסודר עניין הפיצויים מגרמניה ליהודים – אזי, על פי דעת ממשלת ישראל, תיתכן גם תיתכן החזרת כבודה של גרמניה כעם בקרב משפחת העמים.
רבותי היריבים, אז רעשתם, געשתם, הפרעתם והעללתם עלי שאני מעליל עליו, שהוא מוכן למשא ומתן עם גרמניה. הרב נורוק הזקן השביע אז את שר החוץ לבל יעשה את "הפשע הלאומי" של מגע עם גרמניה, והנה עתה מתעתדת הממשלה הזאת ללכת לבון הנאצית. אדוני בן-גוריון, אתה גערת באחד מחברי הכנסת על שנסע לברלין ואמרת: "נסעת לברלין הנאצית". האם ברלין היא נאצית, ובון אינה נאצית? האם התיאוריה שגרמניה המזרחית טובה והמערבית אינה טובה, לא תביא לתיאוריה שגרמניה המערבית היא דמוקרטית והמזרחית היא נאצית?
אולי תגידו שממשלת אדנאואר היא ממשלה גרמנית חדשה, לא נאצית? עליכם לדעת מי הוא אדנאואר. אני שואל: באיזה מחנה ריכוז ישב בזמן שלטון היטלר בגרמניה? לאיזה בית סוהר הושלך בגלל משטר הדמים של הנאצים? אני שואל: מי הם עוזריו של אדון אדנאואר? השיבו: כמחצית העובדים במשרד החוץ של אדנאואר הם חברי המפלגה הנאצית. ועימם תשבו לדיון – עם "המומחים" של ריבנטרופ, עם "המומחים" של ויצסאקר, עם המרצחים שהכשירו את הקרקע להשמדת מיליוני אחינו, בספרם בעולם שהידיעות על רדיפות היהודים אינן אלא "גרויל-פרופגנדה" (תעמולת זוועה)".
נאומו היה אמנם מרוכך במעט מזה שנשא קודם לכן בכיכר ציון, אך הוא לא חסך במילים קשות כנגד ההסכם. בגין המשיך:
"אזכיר לכם עובדות. בעד היטלר הצביעו ששה-עשר מיליון גרמנים בטרם הגיע לשלטון. היו שנים-עשר מיליון קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים בגרמניה. היכן הם נמוגו? בצבא הגרמני היו שנים-עשר מיליון חיילים, בגסטאפו מיליונים, ב- ס.א. וב- ס.ס. מיליונים. מבחינה יהודית אין גרמני אחד שאינו נאצי, ואין גרמני אחד שאינו רוצח. ואליהם אתם הולכים לקבל כסף?"
תוך זמן קצר הנאום הפך לקריאות ביניים בין בגין לבן גוריון שישב מולו:
בן גוריון: "אתה פאשיסט".
בגין: "אתה פאשיסט הפאשיסטים (…) לא יהיה מו"מ עם גרמניה".
בן גוריון: "לא יהיה מו"מ עם כל הרוצחים שלך".
בגין: "אתה רוצח ופושע. כולכם פאשיסטים".
זמן קצר לאחר מכן, ניצולי השואה מחוץ לכנסת השליכו אבנים לעבר המשכן, שניפצו את חלונות האולם. גז מדמיע חדר פנימה, וחבר הכנסת חנן רובין נפגע בראשו מאחת האבנים ופונה לטיפול, אך חזר במהרה לדיון עם תחבושת לראשו. ראש הממשלה דוד בן-גוריון וחברי כנסת נוספים עזרו לפנות את החברים המבוגרים יותר לאזור מוגן יותר באולם, למעט פנחס ספיר, שהתעקש להישאר במקומו, ישוב בין הזכוכיות השבורות.
על אף האירועים הדרמטיים, בגין המשיך לנאום על רקע הסצנה הבלתי שגרתית. חלונות האולם התפנצו ממטחי האבנים, חברי הכנסת מתקבצים בקצה המרוחק של האולם, מנסים להגן על עיניהם מהגז המדמיע המתפשט באוויר. מחוץ לחלונות, ניתן היה לראות את הלהבות כשהן מכלות מכוניות חונות שהוצתו. בגין סיים את נאומו בפנייה אישית: הוא ביקש מהח"כים הערבים להימנע מהצבעה, קורא לחברי הכנסת הדתיים לפעול על פי מצפונם, ואף פונה ישירות לראש הממשלה בן-גוריון בבקשה לעצור את התהליך.
בגין פונה אליו במילים: "אני פונה אליך ברגע האחרון כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: הרף, אל תעשה את המעשה הזה! (…) לך אל העם, ערוך משאל-עם. לא מפני שאני מציע הצבעה עממית בעניין זה; ההצבעה כבר נעשתה בטרבלינקה, באושוויץ, בפונארי – שם יהודים הצביעו בעינויי מוות: לא להיכנס למשא ומתן עם הגרמנים. לכו אל העם".
בן-גוריון ענה בתגובה: "מי הביא את החוליגנים לכאן? רד", ובגין משיב לו בזעם: "אתה חוליגן". הקריאה האחרונה הזו עוררה סערה בין חברי הכנסת, במיוחד כשהיו"ר בפועל, יוסף סרלין, דורש מבגין לחזור בו מהכינוי. בגין מסרב, וסרלין מזהיר אותו כי ייאלץ להורידו מהדוכן. בגין מגיב באיום: "אם אני לא אדבר, איש לא ידבר כאן".
כשפנחס לבון קיבל את רשות הדיבור, הוא השווה את מנחם בגין והמפגינים ניצולי השואה לנאצים:
"אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. היינו עדים היום למעשה החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל הצעירה. ארשה לעצמי לומר, שהיינו היום עדים למעשה החמור ביותר בתולדות ישראל: היה זה ניסיון מחושב – ולאחר סיום דבריו של חבר הכנסת בגין, אין להטיל ספק בכך – שזה היה ניסיון מחושב ומתוכנן לשלוח יד בבית המקדש היחיד שישנו לעם ישראל בתקופתנו, היא כנסת ישראל. היו מקרים בהיסטוריה של עמנו, שבית מקדשנו הועלה באש על ידי אויבים וזרים. יירשם בהיסטוריה הצעירה של ישראל, שהניסיון הפושע להטיל אימה ופחד בכוח טרור פיזי על נציגות העם הנבחרת, למנוע ממנה את האפשרות למלא את תפקידה, ניסיון שנתכוון, אם כי לאשרנו התוצאות היו אחרות, ליצור משהו דומה לשריפת הרייכסטאג – כל זה נעשה על ידי יהודים, בשם "הכבוד" של ישראל ו"ההיסטוריה היהודית".
שמענו כאן הודעה רבת משמעות, במידה שהיא רצינית. זוהי הודעה על התכוננות למרר במדינת ישראל. שמענו הודעה: "לא יקום ולא יהיה, כי אני לא אתן". שמענו הודעת תגר ומלחמה על החופש והעצמאות של מדינת ישראל. שמענו הודעה שאנו חוזרים לימים, בהם תוכל כנופיה, ויהיו המוטיבים שלה מה שיהיו, להטיל בכוח הזרוע את רצונה על המדינה. הודעה זו ומעשה זה שהיינו עדים לו היום, אומרים לנו: הרפובליקה הצעירה של ישראל נמצאת בסכנה! לפני שאלת השילומים, ולאחר שאלת השילומים, תישאר השאלה המכרעת לכולנו: כיצד נחיה במדינה זו ואיך נכריע בה – האם לפי רצונם של שיכים מזויינים, או נחיה ונכריע באופן חופשי כעם חופשי? האם נכריע כעם חופשי, או בכוח האקדח? לא במקרה אני אומר: "בכוח האקדח". חובה עלי לומר, שאדונים אלה עוסקים בימים אלה גם בהסתה לרצח. אם תקרא את הכתוב, ואם תקרא את הנאומים – לא תמצא לזה פירוש אחר מפירוש פשוט זה.
בשעה זו יש ראשית כל חובה אחת: ללכד את כל נאמני המדינה, כדי לעקור מן השורש סכנה זו. יורשה לי להגיד לחבר הכנסת בגין רק משפט אחד: קטונת מלהטיל אימה על מדינת ישראל. יש למדינת ישראל אויבים רבים החזקים ממנה, וייתכן שלא עם כולם תוכל להתמודד, ייתכן שאתה תוכל לזרוע הרס ולגרום לזעזועים, אבל מדינת ישראל – כוחה יאפשר לה לטפל במקור ההפקרות הזו".
לאחר האירועים מחוץ לכנסת, השלטון נקט בפעולות נמרצות להשבת הסדר. למרות שמדובר היה באזרחים, יחידות צה"ל הוצבו סביב המשכן. כ-140 מפגינים נעצרו, וכ-340 פצועים, בהם שוטרים ומפגינים, פונו לבתי החולים. ניסיונות ההשתלטות על הכנסת כשלו, והמפגינים שנותרו נמלטו מהמקום. לאחר מכן, המשטרה פשטה על משרדי תנועת חרות בירושלים והקימה מחסומים בין ירושלים לתל אביב, במהלכם נעצרו כ-250 מפגינים נוספים.
בערב, כשברור היה שהמאבק נכשל, שב בגין לדוכן הכנסת. הוא פתח בהתנצלות על הכינוי שהטיח בבן-גוריון והמשיך בנאום סוער שבו קרא להיאבק עד מוות על מניעת המשא ומתן עם גרמניה. בגין הצהיר כי ישנם עקרונות יקרים מהחיים עצמם, וכי על סוגיית השילומים יש להילחם ללא פשרות, תוך נכונות לשלם את המחיר הכבד ביותר. הוא אמר:
"אני יודע שיש לכם כוח. יש לכם בתי-סוהר, מחנות-ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות-יריה. אין דבר. על עניין זה, יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית אלי סלע. על עניין צודק נילחם עד הסוף. הכוח הפיסי, במקרים כאלה, אין לו כל ערך; הוא הבל ורעות-רוח. אני מזהיר, אך אינני מאיים. על מי אאיים? אני יודע כי תסחבונו למחנות-ריכוז. היום אסרתם מאות. אולי תאסרו אלפים. אין דבר, הם ילכו, הם ישבו, נשב יחד איתם. אם יהיה צורך — ניהרג יחד איתם. ולא יהיו "שילומים" עם גרמניה. ויעזור לכולנו האלוהים, שנמנע את השואה מעמנו, למען עתידנו ולמען כבודנו. אדוני היושב-ראש, יואיל לרשום לפניו ויואיל למסור לידיעת השלטונות במדינה, כי החל משעה 4.00 היום, אני, חבר-הכנסת, במידה שחל עלי חוק החסינות הפארלאמנטארית, רואה חוק זה כבטל ומבוטל".
למחרת היום נאם בן-גוריון ברדיו והצהיר כי "הורמה יד זדונית על ריבונות הכנסת". הוא הפעיל משמעת קואליציונית, וב-9 בינואר 1952, לאחר שלושה ימי דיונים סוערים, הצביעה הכנסת בעד קיום המשא ומתן עם גרמניה המערבית ברוב של 61 בעד ו-50 נגד. ההסכם נחתם בספטמבר 1952, ואיפשר לישראל לקבל מיליארדי מארקים גרמניים כפיצויים.
את המאורעות סיכם בן גוריון ביומנו: "יום ב', ג' וד' היו ימי ה'שילומים' – הניסיון הנכשל, הטרגי והנלעג של הפוטש של בגין. ביום ג' שידרתי לעם, ביום ד' נתקבלה עמדת הממשלה ברוב ניכר ומתוך ניצחון מוסרי". למרות שהאירועים פרצו עקב אלימות משטרתית בהפגנה, בן גוריון קיבע את הנרטיב שהאירוע בעצם היה ניסיון להפיכה.
השלכות ההסכם
הסכם השילומים הסדיר את הפיצויים לקבוצה מצומצמת של ניצולי שואה, בעיקר יוצאי גרמניה, אשר עמדו בקריטריונים מחמירים. בפועל, רק כשליש מניצולי השואה הישראלים קיבלו פיצויים אישיים, בעוד רבים אחרים נותרו ללא פיצוי כלשהו. יתרה מזאת, תנאי ההסכם מנעו מניצולי השואה לקבל פיצויים ישירות מממשלת גרמניה, וחייבו את ממשלת ישראל לדאוג לתשלום עבור הניצולים.
שנים לאחר חתימת הסכם השילומים, התברר כי הסכום שהתקבל לא עמד בציפיות ולא הספיק כדי לכסות את צורכיהם של הניצולים. בשנת 2016, ועדות בסנאט ובקונגרס האמריקאי קראו לגרמניה לשפר את תנאי הפיצויים לניצולים שנותרו בחיים, בעיקר ל-600,000 הניצולים שנותרו בעולם, מתוכם שליש בישראל. פקידים גרמנים הודו כי הטיפול בניצולים היה לקוי וכי ניתן היה לעשות הרבה יותר.
רבים מהניצולים שהגיעו לישראל לאחר המלחמה נאלצו להתמודד עם קשיים כלכליים ורפואיים, והפיצויים שקיבלו היו נמוכים משמעותית מאלה של ניצולים במדינות אחרות. ניצולי השואה מחוץ לישראל, בעיקר בארצות הברית ובאירופה, קיבלו פיצויים גבוהים בהרבה, בעוד שממשלת ישראל לא נאבקה כדי לשפר את תנאי ההסכם ולדאוג לרווחתם של הניצולים בישראל.
על אף הביקורת הרבה על הסכם השילומים, קשה להתעלם מההשפעה החיובית שהייתה לו על הכלכלה הישראלית. כ-40,000 מקומות עבודה נוצרו בעקבות הכספים והסחורות שהתקבלו במסגרת ההסכם, והתוצר הלאומי הגולמי עלה ב-13%. כספי השילומים סייעו לפיתוח תשתיות חיוניות כמו תחבורה ותעשייה.
עם זאת, דוח של בנק ישראל משנת 1965 חשף את הפגמים בשימוש בכספי השילומים. חלק מהסחורות שהתקבלו מגרמניה, כגון אוניות וציוד חקלאי, התגלו כפגומים או לא מותאמים לצרכים המקומיים. קרונות רכבת שסופקו לישראל לא התאימו לאקלים המקומי, ואוניות שנבנו בגרמניה היו יקרות יותר מאוניות דומות שיוצרו ביפן.
לאורך כל המשא ומתן, הגרמנים נהגו בקשיחות וניסו לצמצם את גובה הפיצויים והיקפם. הם דחו את הדרישות הישראליות לתשלום במזומן והציעו להעביר סחורות בלבד. גם לאחר שנחתם ההסכם, הניסיון לפתוח אותו מחדש או לשפר את התנאים לניצולים נענה בסירוב מוחלט מצד גרמניה.
אחד המקרים המזעזעים של חוסר הצדק היה ביחס לעובדי הכפייה וקורבנות הניסויים של ד"ר מנגלה. אלה קיבלו פיצויים זעומים בלבד, וממשלת גרמניה סירבה להגדיל את הפיצויים גם לאחר שהתבררו ממדי הנזק הגופני של הקורבנות.
לסיכום
למרות מאבקו העיקש של בגין נגד ההסכם, הוא שב לשחק תפקיד פעיל בפוליטיקה הישראלית, ותנועתו חרות נותרה חלק בלתי נפרד מהמערכת הפוליטית בישראל. בגין המשיך לפעול במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי, ובסופו של דבר עלה לשלטון בבחירות של 1977.
האירועים של 7 בינואר 1952 נחרטו בזיכרון הציבורי כנקודת ציון משמעותית בתולדות הכנסת והדמוקרטיה הישראלית. הם הוכיחו את עוצמת הרגשות והמתחים שיכולים להתעורר סביב נושאים שנויים במחלוקת, והדגישו את האתגרים שניצבו בפני מנהיגי ישראל בניסיון לאזן בין זיכרון השואה והשאיפה לשקם את המדינה כלכלית.
בנוסף, הם חשפו את העומק של הפערים הפוליטיים בין בן-גוריון לבגין, שני המנהיגים המרכזיים של ישראל הצעירה, ותרמו לעיצוב הזירה הפוליטית בישראל לעשורים הבאים.
לקריאה נוספת
- יחיעם ויץ, "מחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות: משפטי פראג והוויכוח על הסכם השילומים". בתוך: ישראל בעשור הראשון (יחידה עשירית). הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002.
- יעקב שרת (עורך), פולמוס השילומים, העמותה להנצחת מורשת משה שרת, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב טובי, החורבן והחשבון: מדינת ישראל והשילומים מגרמניה 1949–1953, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב בשיתוף הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
- דוד לביא, צופן בגין: סוד קסמו של מנחם בגין ב"נאום השילומים", הוצאת כתר ומרכז מורשת מנחם בגין, 2016[21]. (הספר בקטלוג ULI)
- עפר בורד, כסף השוד מידי ההורג: התנועה הקיבוצית והסכם השילומים, הפיצויים האישיים והשבת הרכוש מגרמניה, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
- יוסף כץ, על חשבון הקרבנות: עיונים חדשים בסוגיות הסכם השילומים, הפיצויים האישיים והשבת רכוש הקרבנות בישראל, הוצאת משרד הביטחון, 2009. (הספר בקטלוג ULI)
- שלמה שפיר, יד מושטת: הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים ויחסם ליהודים ולישראל בשנים 1945–1967, זמורה-ביתן, 1986. (הספר בקטלוג ULI)
- נעימה ברזל, "יחסי ישראל גרמניה – ממדיניות החרם לקשרים מורכבים", בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1997. (הספר בקטלוג ULI)
- נדב קפלן, מדוע חוסל קסטנר?, סטימצקי הוצאה לאור, 2024.
קישורים חיצוניים
- כתבי ההסכם, כפי שפורסמו ברשומות: אמנה מס' 69, אמנה מס' 70, אמנה מס' 105
- דבריו של מנחם בגין בעצרת נגד השילומים, באתר מט"ח
- הסכם השילומים באתר מט"ח
- ינון רויכמן, היום שבו נכבשה הכנסת (כמעט), באתר ynet, 28 בספטמבר 2006
- יחיעם ויץ, יצחק טישלר, פולמוס השילומים, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
- יחיעם ויץ, הדרך לוואסנר: כיצד אושרה ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה, אתר יד ושם
- יחיעם ויץ, משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949, קתדרה 115, ניסן תשס"ה 2005
- הסכם לוקסמבורג (הסכם השילומים) מ-1952 והתגובות עליו בארץ באתר הספרייה הלאומית
- אוסף כרזות נגד הסכם השילומים באתר מכון ז'בוטינסקי
- סערת הסכם השילומים, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
- נתן אקסלרוד, הפגנת "חרות" נגד השילומים, 1952, אוסף יומני כרמל באתר YouTube
- ראש משלחת השילומים מודיע כי ביצוע ההסכם החל, 1953, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- יוסף כנען, "השילומים והתפתחותה של הספנות הישראלית". "ים" – גליונות החבל הימי לישראל, גיליון קי"א-קי"ב, נובמבר-דצמבר 1954. העתק סרוק באתר "שפת הים".
- שואה – פיצויים, דף שער בספרייה הלאומית
- שרה ליבוביץ-דר, מסמך נדיר: הפרטים מאחורי הסכם השילומים עם גרמניה נחשפים, בתאריך 8 לאוגוסט 2016, באתר ynet.
- הישיבה השלושים ושמונה של הכנסת השניה, באתר מרכז מורשת מנחם בגין.
- הישיבה השלושים ושמונה של הכנסת השניה, אתר הכנסת.
- גיליון מתאריך 8 לינואר 1952, עיתון חירות.
