הפצצת אושוויץ היא סוגיה בחקר השואה. במרכזה עומדת השאלה מדוע לא הפציצו בעלות הברית את מחנה ההשמדה אושוויץ ואת מסילות הרכבת המוליכות אליו, למרות פניות אל הממשלות השונות שהחלו ביוני 1944. על פי הערכות שונות, ייתכן וניתן היה להציל עשרות אלפי יהודים מהשמדה על ידי הפצצה כזו, ובעיקר למנוע לפחות חלק משואת יהודי הונגריה. בעלות הברית ניהלו מערכה נרחבת של הפצצות אסטרטגיות ברחבי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולפיכך ניתן היה להעלות את האפשרות להפציץ את מחנה המוות כדי למנוע את המשך ההשמדה. לפי עדויות, פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, התנגד באופן אישי להפצצת המחנה.
למעשה, מחנה ההשמדה אושויץ 2 – בירקנאו הופצץ בטעות כחלק מהפצצת מפעלי התעשייה הסמוכים במונוביץ ב-13 בספטמבר 1944. על בירקנאו הוטלו שבע פצצות, שהרסו תא גזים אחד והרגו כ-50 מאנשי צוות המחנה.
רקע
מחנה הריכוז וההשמדה אַוּשְׁוִויץ (מגרמנית: Auschwitz; בפולנית: Oświęcim) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים.
מחנות אושוויץ שכנו סמוך לעיר הפולנית אושוויינצ'ים (בנוסח הגרמני, אושוויץ), שבדרום פולין, כ-50 קילומטר ממערב לקרקוב, וכ-290 קילומטר מדרום לורשה. העיר נמצאת במישור בעל אקלים יבשתי, חלקו ביצתי, מצפון לרכסי הטאטרה ובקרבת אחד מחלקיו הצרים של הסולה, שהוא אחד מיובליו של הויסלה. מיקומה הגאוגרפי של אושוויינצ'ים, מדרום לשלזיה הפרוסית-גרמנית הוביל את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ששלטה בחבל מאז חלוקת פולין, למקם לידה צומת רכבות חשוב.
באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים; מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו בין מיליון ומאה אלף למיליון ושלוש מאות וחמישים אלף יהודים, וכ-22,000 צוענים; ומחנה אושוויץ III (מוֹנוֹבִיץ) (Monowitz), שפעל כמחנה עבודה עבור חברת אִי גֶה פַארבֶּן. מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.
ההוראה להקמת המחנה ניתנה על ידי היינריך הימלר ב-27 באפריל 1940, וב-14 ביוני 1940 הובא למחנה משלוח ראשון של אסירים, 728 אסירים פולניים מהעיר טרנוב שבגליציה שהיו רובם ככולם אסירים פוליטיים. חלק מהמגורשים במשלוח זה היו צעירים יהודים מטארנוב. כל המגורשים היהודים נרצחו בתוך ימים אחדים. במרץ 1941 החליט הימלר על הגדלת קיבולת המחנה ל-30,000 איש, ועל הקמת מחנה שבויים ענק בבירקנאו, סמוך למחנה המקורי. המחנה החדש נועד להכיל 100,000 איש, בעיקר לכליאת שבויי מלחמה סובייטיים ממבצע ברברוסה שנועד להיפתח באותו קיץ. המחנה הראשון נקרא אושוויץ I, והשני – אושוויץ II. במקביל להקמת בירקנאו, הוחלט על הקמת תשלובת מפעלים, שתהיה מחנה מונוביץ, אושוויץ III.
לקראת אמצע 1942 הוחל ברצח ההמוני באושוויץ II, תחילה בתאי גזים ארעיים, ולאחר מכן, באביב 1943, בתאי גזים קבועים. ההשמדה נמשכה עד נובמבר 1944. באמצע ינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום, פינו הגרמנים את המחנה, והצעידו את רוב האסירים מערבה בצעדת מוות. ב-27 בינואר שחררו חיילים סובייטיים את המחנה, ומצאו בו כמה אלפי אסירים חולים וגוססים.
היקף הידיעות של בעלות-הברית אודות השואה
דיווחים ועדויות
עדויות שונות מראות כי ידיעות על התרחשותו של רצח שיטתי והמוני של יהודים הגיעו למערב, למדינות שנכבשו בידי הנאצים ולמדינות החופשיות כבר בחודשים הראשונים לביצוע הפתרון הסופי. ב-13 במרץ 1942 ערך נציג ארגון הג'וינט במזרח אירופה, ברטרנד ג'ייקובסון (Bertrand Jacobson), מסיבת עיתונאים, ובה מסר כי הנאצים רצחו קרוב לרבע מיליון יהודים באוקראינה (כיום ידוע שהערכתו הייתה נמוכה בהרבה מהנתונים האמיתיים). בתחילת אוגוסט 1942 קיבל גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ מידע מהתעשיין הגרמני אדוארד שולטה, בדבר הפעלת הפתרון הסופי. ריגנר התקשר להווארד אלטיג, סגן הקונסול האמריקאי בז'נבה, מסר לו את המידע וביקש שיעבירו למשרד החוץ האמריקאי, ולידיעת הרב סטיבן וייז, ממנהיגי יהדות ארצות הברית. אלטינג העביר את המידע במברק למשרד החוץ, וציין כי ריגנר הוא מקור מהימן. ריגנר העביר ב-29 באוגוסט 1942 מברק זהה, באמצעות הקונסוליה הבריטית, גם לידיעת חבר הפרלמנט הבריטי היהודי סידני סילברמן. לאחר שסילברמן העביר את המידע לווייז, מסר גם תת-השר סמנר וולס את תוכנו לידיעת וייז. המברק נקרא מברק ריגנר. בנובמבר של אותה שנה הגיע ללונדון יאן קרסקי, איש המחתרת הפולנית. קרסקי הסתנן בסוף שנת 1942 לתוך גטו ורשה וגם למחנה באזור לובלין, וכך יכול היה להביא איתו ידיעות מכלי ראשון על הנעשה במחנות.
חלק מהמידע הגיע גם לאמצעי התקשורת. ביולי 1941 דיווחה העיתונות ביידיש שהתפרסמה בארצות הברית על רצח מאות אלפי יהודים במינסק, ברסט ליטובסק, לבוב ומקומות נוספים. אנה פרנק כותבת ביומנה, ב-9 באוקטובר 1942, כי האזינה לשידורי ה-BBC, ובהם נאמר כי היהודים המגורשים מזרחה מומתים בגז. בסוף אוקטובר 1941 דיווח העיתון "הניו יורק טיימס" בעמודיו הפנימיים על רצח מאתים אלף יהודים במזרח פולין וברוסיה, ובמרץ 1942 דיווחה העיתונות הכללית והיהודית בארצות הברית על ההיקף העצום של רצח היהודים. כותרת בעיתון "דיילי טלגרף" מלונדון ב-30 ביוני 1942 הכריזה כי "יותר ממיליון יהודים נרצחו באירופה". מסתבר כי הידיעות שפורסמו נקלטו בדעת הקהל בארצות הברית. סקר גאלופ בינואר 1943 מצא, כי 47% מהמשיבים היו סבורים שהידיעות ש-2 מיליון יהודים נרצחו נכונות. רק 29% סברו שידיעות אלו אינן נכונות, ול-24% לא הייתה דעה.
המידע על השואה הועבר גם לידיעת צמרת השלטון של בעלות הברית המערביות. ב-17 בדצמבר 1942 פרסמו ממשלות ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הצהרה משותפת המגנה את מעשיהם של הנאצים נגד היהודים, ומבטיחה להעניש פושעים נאציים לאחר המלחמה. להצהרה הצטרפו גם נציגי ממשלות נוספות, שכולן היו באותה עת תחת כיבוש גרמני. בהצהרה הוזכרו הגטאות, מחנות עבודה, וכן הגירושים למחנות ההשמדה; דובר בה על יהודים שגורשו למזרח ומאז לא נשמע מהם דבר. ההצהרה הייתה מבוססת על "דיווחים רבים" ("numerous reports"), שהגיעו ממזרח אירופה.
ועידת ברמודה
ב-23 במרץ 1943 הצהיר הארכיבישוף מקנטרברי, ויליאם טמפל, בפני בית הלורדים בפרלמנט הבריטי כי מוטלת על הפרלמנט הבריטי "אחריות עצומה בפני ההיסטוריה, האנושות ואלוהים", ביחס לגורלם של היהודים. דברים אלה החלו תהליך שהוביל לועידת ברמודה, ועידה אנגלו-אמריקאית שהתכנסה בין ה-19 וה-29 באפריל 1943 בברמודה, שהייתה טריטוריה בריטית. מטרתה המוצהרת של הוועידה הייתה דיון בנושא "הפליטים המדיניים", אך למעשה היא נועדה להשקיט את דעת הקהל ואת ארגוני ההצלה היהודיים שתבעו ממעצמות בעלות הברית לעשות דבר מה על מנת לעצור את השמדת היהודים במסגרת "הפתרון הסופי". לא היו לוועידה כל תוצאות משמעותיות.
למרות המידע שזרם לגבי השואה, לא תמיד הייתה נכונות לקבל אותו או להבין אותו. מנקודת מבט מודיעינית לא היה שום תקדים היסטורי למתקני רצח עם כמו אושוויץ לפני סוף 1944 ולבעלות הברית היה מחסור במידע על הפתרון הסופי כדי להבין את משמעותו במלואה. ההיסטוריונית דינה פורת טוענת, שייתכן שרוב השרים והפקידים הבריטים ראו בווייז, גולדמן, ויצמן, שרתוק ויהודים נוספים שפנו אליהם ”מפריחי כזבים ובודי בדיות שאין הדעת סובלתן: ניסויים, רפואיים כביכול, באנשים ונשים חיים, בילדים ובתאומים; שלדים חיים וממוספרים, מתנועעים בבגדי פסים; אלפי אנשים הנכנסים חיים ובריאים בשערי המקום, והופכים לאפר ולעשן תוך זמן קצוב ומתוכנן. כל אלה יכלו להתפרש בעיני אותם פקידים ושרים כיציריו של דמיון יהודים פרוע, שנולדו מתוך האסון – אסון נורא, כמובן, אך לא עד כדי כך.” בדומה טוען ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין, שפקידים בריטים שהובאו בפניהם סיפורי ההשמדה סירבו להאמין להם וראו בהם הגזמה. הם זכרו את תעמולת הזוועות במלחמת העולם הראשונה ואת תעמולת הזוועה על מעשי האכזריות באירופה המזרחית בשנים 1918–1921. מעבר לכך, היה חשד במניעיהם של מעבירי הדיווחים מפולין. ויליאם קאבנדיש בנטינק, יושב ראש ועדת הביון המשותפת, אמר ביולי 1943: ”הפולנים ובמידה רבה עוד יותר היהודים נוטים להפריז בעניין האכזריות של הגרמנים, במטרה להמריץ אותנו לפעול.”
גורם נוסף לאי-הבנת המצב לאשורו היו גם דיווחים מוטעים. דו"ח שהופץ בידי המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS, ארגון הביון, המודיעין הצבאי והמבצעים המיוחדים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה) באוקטובר 1944 הסתמך על נתונים שלפני 1941. רשימת המחנות בו הייתה מעודכנת ל-1937, ותנאי החיים בהם תוארו כ"סבירים".
ואולם, הגורם המשפיע מכל היה מדיניות מכוונת למנוע את הפצת המידע על השואה. משרד החוץ של ארצות הברית ניסה לעצור פרסומים כאלה על ידי הוראות לנציג האמריקאי בז'נבה לא להרשות לארגונים יהודים להעביר דרכו "סיפורים" על השואה.
ידיעות אודות אושוויץ
כאמור, ידיעות שונות על גירוש היהודים למזרח ולמחנות שונים הגיעו למערב החל משנת 1942. אולם השם אושוויץ לא היה ברור עד 1943. המודיעין הבריטי ידע כבר ב-1942 ממספר מקורות על אושוויץ כמחנה השמדה, וזאת גם על ידי יירוט ופענוח תשדורות רדיו של מחנות ריכוז, כולל אושוויץ, ובהן מספרי האסירים הנכנסים ומספרי האסירים המתים. המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), ארגון הביון, המודיעין הצבאי והמבצעים המיוחדים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, קיבל דיווחים על אושוויץ החל מספטמבר 1942.
ב-1944 כבר היו בידי בעלות הברית ידיעות ברורות למדי על הנעשה במחנה; ידיעות אלה הוברחו מתוך המחנה על ידי המחתרת, וכן הגיעו באמצעות בורחים שונים. אחד מן הדו"חות החשובים היה זה שהובא על ידי רודולף ורבה ואלפרד וצלר שנמלטו מן המחנה ב-7 באפריל 1944 (ראו להלן). באביב 1944 כבר היה בידי מקבלי ההחלטות במערב מידע מדויק למדי על הנעשה במחנה, אך המידע עוכב בידי גורמים שונים, והגיע מאוחר מדי לידיעת הציבור הרחב.
מחנה ההשמדה אושוויץ הוזכר בעיתונות. ב-18 בנובמבר 1943, פרסם העיתון פלסטיין פוסט ידיעה תחת הכותרת "Last polish ghetto wiped out", ובה מוזכר כי שרידי גטו בוכניה נשלחו ב"רכבת מוות" לאושוויץ. כשלושה חודשים לאחר מכן, ב-16 בפברואר 1944, פרסם העיתון ידיעה נוספת שכותרתה "Tale of one death camp" ובה נאמר כי עד סוף 1943 נרצחו במחנה למעלה מחצי מיליון בני אדם. ידיעה דומה פורסמה באותו יום גם בעיתון "דבר". ב-11 ביוני 1944 פרסם "דבר" ידיעה על הרכבות: "הגיעה השיירה הראשונה מהונגריה לפולין…ויש לראות בזה את אות האזעקה הראשונה לחיסול היהדות ההונגרית".
מצדדי התקיפה הצביעו על שני מקורות שלפי דעתם סיפקו מידע מודיעיני מספק על מנת לאפשר תקיפה מוצלחת של מחנה בירקנאו: האחד – תצלומי אוויר של אושוויץ, והשני – דו"ח ורבה וצלר ודו"חות נוספים שאיששו אותו.
תצלומי אוויר
בעלות הברית המערביות, בעיקר חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר של ארצות הברית, ביצעו מספר רב של גיחות הפצצה על מתקני הדלק והגומי הסינתטי של גרמניה שבשלזיה עילית, במטרה להחניק את אספקת הדלק לורמאכט. במסגרת הפצצות אלה נקבע מחנה אושוויץ III מונוביץ כיעד לתקיפה. באותה עת היה מקובל בעריכת תצלומי אוויר כי הטייס יפעיל את מצלמתו זמן קצר לפני הגיעו מעל לאתר שהתבקש לצלמו ויסגור אותה כאשר יגיע למסקנה שחלף מעבר לאותו אתר. מחנה מונוביץ צולם לראשונה לקראת תקיפה ב-4 באפריל 1944. בעת הצילום סגר הטייס את המצלמה לאחר שעבר שישה קילומטרים, וכך צולמו עשרים תצלומים נוספים שבשלושה מהם הופיע מחנה אושוויץ I. מחנה בירקנאו, אושוויץ II, צולם לראשונה ב-31 במאי.
התמונות נשלחו לפיענוח במודיעין האמריקני ובמודיעין הבריטי. אולם מאחר שנמצאו שפע של פרטים רלוונטיים וחשובים בבתי החרושת, לא ראו המפענחים צורך להתייחס לשורות הרבות של הצריפים באושוויץ I, שלא היו שונים במאומה ממאות צריפים אחרים, מחנות צבא, מחנות של שבויי מלחמה ומחנות עבודה באזור שלזיה. מחנה אושוויץ I צולם בשלישית ב-26 ביוני 1944, בעת טיסת סיור נוספת לצילום המפעלים במונוביץ. באחד מבין עשרים התצלומים נראים אושוויץ I, מונוביץ ובירקנאו.
דו"ח ורבה ווצלר ודו"חות נוספים
רודולף ורבה ואלפרד וצלר שהו באושוויץ-בירקנאו כעצירים במשך שנתיים, עד שהצליחו להימלט ב-10 באפריל 1944, לסלובקיה. בזכות תפקידיהם המנהליים במחנה עלה בידם לגלות פרטים חיוניים אודותיו, אותם הם חרטו בזכרונם. הם זכרו את מספרי היהודים שנרצחו בבירקנאו לפי ארצות מוצאם וכן את ממדי המחנה. דו"ח דומה התקבל גם ממורדוביץ' ורוזין, שני יהודים שנכחו בגירושים מהונגריה למחנה. שני זוגות נמלטים אלה הגיעו אל ראשי המחתרת היהודית הסלובקית, סיפוריהם תוחקרו כל אחד בנפרד, הוצלבו ואומתו. מספר עצירים פולניים הצליחו להימלט מן המחנה ולהעביר דו"חות על המתרחש בו. הידוע שבהם הוא הדו"ח של יזי טבו (Jerzy Tabeau), אז סטודנט לרפואה, שנכלא גם הוא במחנה, ברח לאחר מספר חודשים וכתב דו"ח מפורט על שהותו באושוויץ. מחמת קשיי התקשורת בזמן המלחמה הגיעו הדו"חות אל בעלות הברית רק לאחר חודשיים.
דו"ח ורבה-וצלר הגיע לידיעת העולם בעקבות פעולתו של ג'ורג' מאנטלו (George Mantello), דיפלומט יהודי שעבד בקונסוליה של אל סלוודור בשווייץ. מאנטלו ניסה להתערב בגירוש יהודי הונגריה למחנות ההשמדה באביב 1944. הוא ביקש מחברו, הדיפלומט הרומני פלוריאן מנוליו (Florian Manoliu) לנסוע לבודפשט כדי לברר את המצב. מנוליו נפגש עם משה קראוס, ראש המשרד הארצישראלי בבודפשט, וזה מסר לו לו כמה דו"חות, ובהם תמצית של דו"ח ורבה-וצלר. מנוליו מיהר לחזור לשווייץ, וב-21 ביוני הגיעו הדו"חות לידיו של מאנטלו. בניגוד לדיפלומטים אחרים, מאנטלו הפיץ מיד עותקים רבים של הדו"ח, שנשלחו ליעדים רבים, בשווייץ ובעולם. משלוח הדו"ח החל מסע תקשורת עולמי, שהביא את אושוויץ לכותרות העיתונים. בעקבות הרעש התקשורתי פנו מדינות וגופים רבים לשליט ההונגרי מיקלוש הורטי בדרישה להפסיק את המשלוחים למחנה ההשמדה, משלוחים שאכן הופסקו בידי הורטי ב-7 ביולי.
הבקשות מארצות הברית להפציץ את אושוויץ
הפניה הראשונה לגופים רשמיים בארצות הברית בבקשה להפציץ את אושוויץ ואת מסילות הברזל המובילות אליה נעשתה ב-2 ביוני 1944. יצחק גרינבוים, ראש ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, פנה בבקשה זו לוועד לפליטי מלחמה שהוקם בשנת 1944 בפקודתו של נשיא ארצות הברית רוזוולט. גרינבוים פנה לוועד מבלי להיוועץ עם חבריו מהסוכנות. פנייה זהה הועברה כמה שבועות לפני כן, במאי, על ידי הרב האורתודוקסי הסלובקי חיים מיכאל דב ויסמנדל, והיא הגיעה לוועד לפליטי מלחמה ב-18 ביוני. הרב ויסמנדל דרש את הפצצת קו הרכבת קושיצה-פרשוב שבו הועברו יהודים מהונגריה לאושוויץ.
הפניה הבאה להפצצת מתקני ההשמדה הייתה ב-24 ביוני. גרהארט ריגנר, איש הקונגרס היהודי העולמי (שהוזכר לעיל) מסר לרוזוול מקלילנד, נציג הוועד לפליטי מלחמה בברן, תקציר של דו"ח ורבה-וצלר. הוא צירף לדו"ח כמה הצעות: האחת, להזהיר את הגרמנים לבל יבצעו את תוכניתם; שנייה, לפרסם את הדו"חות בעיתונות; וגם שתי הצעות להפצצה: האחת, הפצצה של שש מסילות הברזל שהוליכו אל אושוויץ, תוך ציון שמותיהן, והשנייה – "יש להפציץ מן האוויר את מחנות אושוויץ ובירקנאו, במיוחד את הבניינים המכילים את תאי הגז והמשרפות, שאפשר להבחין בהן על פי ארובותיהן הגבוהות". בראשית נובמבר הגיע נוסחו המלא של דו"ח ורבה-וצלר לוועד האמריקני לפליטי מלחמה.
ב-26 ביוני 1944 העבירו מנהיגים יהודים בבודפשט בקשה דחופה להפציץ את מסילות הברזל המובילות מהונגריה לאושוויץ. הבקשה ציינה גם קטע ספציפי להפצצה: מסילת הברזל בין קושיצה לפרשוב. הבקשה הועברה דרך המחתרת היהודית בברטיסלאבה ליצחק שטרנבוך, בסנט גאלן, בשווייץ, והוא ניסה להעביר אותה לארצות הברית באמצעות הנספח הצבאי שלה. בקשות נוספות הגיעו בשבועות הקרובים, וגם הן הועברו באותה דרך, אך לא נתקבלה תגובה כלשהי. פניות דומות הועברו גם ליצחק גרינבוים, ראש ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, וגם הוא העביר אותן לארצות הברית, גם פניות אלה לא נענו. במקביל לפניות אלו פנו הרב חיים מיכאל דב ויסמנדל וגיזי פליישמן מסלובקיה, במכתב נרגש שבו ביקשו גם הם את הפצצת מסילות הברזל המובילות לאושוויץ ואת תאי הגזים עצמם. מכתבם נכתב בשבוע השלישי של מאי והוברח לשווייץ, אליה הגיע לקראת סוף יוני.
בסופו של דבר הצליח שטרנבוך להעביר את הפניות דרך דיפלומטים פולניים, וכך לעקוף את הערוצים האמריקאיים. המידע הגיע לידיו של הרב יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל, שפעל אז מניו יורק. הוא הפיץ את קריאתו של שטרנבוך להפציץ את מסילות הברזל בין פקידי ממשל בכירים.
המדיניות של רוזוולט בנוגע לעזרה ליהודים
בהסתכלות אחורנית על אותה התקופה, ניתן לראות כי בשל אילוצים פוליטים, נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, נמנע במכוון מלפעול למען קרבנות השואה. לדברי חוקרים רבים שמסתכלים על התקופה בעיניים ביקורתיות, הנשיא רוזוולט, בחושיו הפוליטיים המחודדים, ידע שהגירת יהודים לארצות הברית אינה פופולרית. הוא נמנע מכל פעולה לטובת היהודים באירופה, ומינה את ידידו ברקינרידג' לונג לאחראי על עניין הפליטים. לונג הורה לקונסולים באירופה לדחות שוב ושוב מתן אשרות כניסה לארצות הברית. התוצאה הייתה שרק עשרה אחוזים ממכסת ההגירה השנתית נוצלה, וממאות אלפי יהודים נמנעה ההצלה על ידי כניסה לארצות הברית.
לונג ניסה למנוע את הפצת מברק ריגנר; הוא ביקש מציר ארצות הברית בשווייץ שלא לקבל עוד שדרים מריגנר ולא להעביר ידיעות כאלה לאזרחים פרטיים בארצות הברית. באפריל 1943 כונסה ועידת ברמודה שמטרתה הייתה לדון בהצלת הפליטים, אך למעשה היא נועדה להשקיט את דעת הקהל ואת ארגוני ההצלה היהודיים שתבעו ממעצמות בעלות הברית לעשות דבר מה על מנת לעצור את השמדת היהודים במסגרת "הפתרון הסופי". לוועידה לא היו כל תוצאות משמעותיות, אך גם את המועט שהושג בה פירש לונג, כפי שהעיד בשימוע בקונגרס, כאילו החלטותיה התירו לשאת ולתת עם גרמניה. לונג גם הטעה את הציבור באשר למספר הפליטים היהודים שכניסתם לארצות הברית הותרה במהלך המלחמה. בעדותו בפני הקונגרס בשנת 1943 מסר כי רובם של 580,000 הפליטים מאירופה שכניסתם לארצות הברית הותרה היו יהודים. ביומנו הודה לאחר מכן כי מספר הפליטים שקיבלו אשרות כניסה היה 545,000 ורובם לא היו יהודים.
פעילותו של לונג הביאה לכך ששר האוצר של ארצות הברית, הנרי מורגנטאו, שיגר ב 16 בינואר 1944 מזכר לנשיא רוזוולט ובו הוקיע את מה שכינה "הכישלון המוחלט של פקידים מסוימים במשרד החוץ" לנקוט פעולה יעילה למניעת השמדתם של היהודים באירופה הכבושה. מורגנטאו נקב במפורש בשמו של לונג וגינה את יחסו "האדיש, הקשוח ואף העוין" של משרד החוץ לעניין הצלת היהודים. מורגנטאו הביא במזכרו לשיא פרטים רבים על חלקו של לונג בהסתרת המידע שהגיע באמצעות מברק ריגנר. בעקבות מחאתו של מורגנטאו הודח לונג מתפקידו כממונה על נושא הפליטים במשרד החוץ והנשיא הודיע ב-22 בינואר 1944 על הקמת הוועד האמריקני לפליטי מלחמה, המורכב משרי החוץ, האוצר והמלחמה, שתפקידו ל"לנקוט בדחיפות פעולות כדי לסכל לאלתר את התוכנית הנאצית לחסל את כל היהודים ואת המיעוטים האחרים באירופה". לונג המשיך לשרת במשרד החוץ עד לחודש נובמבר 1944 ואז פרש לגמלאות.
לקראת הבחירות לנשיאות ב-1944 היה חשוב לרוזוולט לזכות בתמיכת מיליוני האמריקאים ממוצא פולני, ולכן הצטרף לבריטים ושלח מפציצים אמריקאים להטיל הספקה לעזרת מרד ורשה, משימה שבוצעה תוך אבדות כבדות ותרומתה הייתה מצומצמת. לעומת זאת היהודים ממילא תמכו בו ברוב עצום ולא היה לו צורך פוליטי להתאמץ לזכות בקולותיהם. בשל כך התנגד ממשל רוזוולט להפצצת אושוויץ.
עם זאת, רוזוולט בכל זאת שלח מכתב מאיים, באמצעות על ידי שר החוץ קורדל הול, לשליט הונגריה, אדמירל מיקלוש הורטי. המכתב נשלח ב-26 ביוני 1944, ובו נכתב: "אני סומך לא רק על שיקולים הומינטרים אלא גם על כוח הנשק… גורל הונגריה לא יהיה כמו אף אחת מהארצות התרבותיות… אלא אם המשלוחים יופסקו מידית". מספר ימים לאחר מכן, ב-2 ביולי, הופצצה בודפשט על ידי 600 מפציצים של חיל האוויר של ארצות הברית. המכתב (עם מכתבים נוספים של מלך שוודיה, האפיפיור ועוד) וההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושויץ, וכך ניצלה שארית יהודי הונגריה (כ-200,000 נפש, בעיקר בבודפשט).
עדותו של ג'ון מקלוי
חלק גדול מהביקורת המאוחרת כלפי סירוב ארצות הברית להפציץ את אושוויץ מתמקדת בדמותו של ג'ון מקלוי, סגן שר המלחמה האמריקאי, שלפי ההיסטוריוגפיה המסורתית לא העלה את הבקשה להפצצת אושוויץ בפני רוזוולט. לאחר המלחמה מקלוי הואשם באדישות מוחלטת לרצח העם היהודי, ובמשך שנים הוא היה האדם עליו הצביעו כאשר דובר על אי ההפצצה. מקלוי היה מטרה קלה. הוא היה חבר המפלגה הרפובליקנית, הוא היה בעל דרגה נמוכה יחסית ומרוחק מספיק מהמנהיג הנערץ רוזוולט, ומהצד השני הוא היה בעל כבוד רב. במשך עשרות שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר נשאל על כך, מקלוי השאיר את הרושם שהוא האשם. בשנת 1983 אמר לכתב ה"וושינגטון פוסט", מורטון מינץ, שהוא "מעולם לא דיבר" עם רוזוולט על הנושא. הוא ציין כי הארי הופקינס סיפר לו שדוברים יהודים פנו אל הנשיא, אך "הבוס לא היה נוטה" לפעול בנושא. היסטוריון השואה דיוויד ויימן כתב בספרו "הנטישה של היהודים" (1984) כי הבקשות להפצצה "כמעט בוודאות" לא הגיעו לרוזוולט.
ברם, בשנת 2002 נחשף בספר "The Conquerors: Roosevelt, Truman and the Destruction of Hitler's Germany" מאת מייקל בשלוס, אחד הראיונות האחרונים של מקלוי, שהתנהל עם בנו של מורטנגאו, הנרי מורטנגאו ה-3, בשנת 1986. במשך שנים השיחה נשארה חסויה, אבל חשיפתה שינתה לגמרי את התפיסה על המלחמה. בראיון, מקלוי טען שכאשר המנהיגים היהודים "רצו שאצווה על הפצצת אושוויץ", הוא פנה לרוזוולט, שהגיב בזעם להצעה. הנשיא הבהיר לו "שזה לא היה עושה שום טוב", ואמר כי "יאשימו אותנו בהרס אושוויץ על ידי הפצצת אנשים חפים מפשע". רוזוולט טען כי אם ההפצצה תצליח, היא תסלים את המצב, ואמר כי לא יסכים לכך. מקלוי תיאר כי הנשיא אמר: "איזו מחשבה! הם יגידו שהפצצנו את האנשים האלה, והם פשוט יעבירו את המחנה למיקום אחר ונפציץ אותם שוב. אם זה יצליח, זה יהיה פרובוקציה, ואני לא רוצה שום קשר אליה… יאשימו אותנו בשותפות במעשה הנורא הזה".
בנוסף, מקלוי סיפר על עצמו:
"לא רציתי להפציץ את אושוויץ… זו נראתה כמו תביעה של חבורת של יהודים פנאטיים שחשבו שאם לא מפציצים, זה מעיד על חוסר שנאה מספקת כלפי היטלר. בעוד שלנשיא הייתה הדעה שזה יהיה יותר פרובוקטיבי ולא יעיל. והוא נקט עמדה מאוד תקיפה."
אם נניח כי זכרונו של מקלוי היה מדויק ושהוא דיבר אמת, זה אומר שהוא הסתיר את סירובו האישי של רוזוולט להפציץ את אושוויץ במשך 42 שנים, ולקח את האשמה על עצמו. סביר להניח שמקלוי עשה זאת מתוך התפיסה הישנה של השירות הציבורי, שכללה שמירה על סודיות השיחות הנשיאותיות והסטת ביקורת מהנשיא.
האם רוזוולט היה אנטישמי?
במהלך חייו, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הביע דעות שהושפעו מהסביבה בה גדל ומהמסורות המשפחתיות שהועברו אליו, כולל גזענות ואנטישמיות. לדוגמה, אמו של רוזוולט, שרה דלאנו רוזוולט, נטתה להשקפות אנטישמיות. ביוגרף אחד של רוזוולט ציין כי "נשאר ברוזוולט שאריות של האנטישמיות החברתית שירש מאמו ומבני משפחה אחרים".". דוגמה לכך היא מקרה משנת 1928, בו שרה סירבה להזמין את היועצת של רוזוולט, בלה מוסקוביץ, לארוחה משפחתית בגלל היותה יהודייה. רוזוולט ואמו גילו עניין רב בשושלות המשפחתיות שלהם. שרה רוזוולט הייתה בקיאה בהיסטוריה המשפחתית שלהם ואף הכירה שושלות חשובות אחרות באמריקה ובאירופה. פרנקלין עצמו הפגין עניין רב בגנאלוגיה ואף חיבר עבודת גמר על ההיסטוריה המשפחתית של משפחת רוזוולט בניו אמסטרדם במהלך לימודיו בהרווארד. הנכונות של פרנקלין להתעמק בתולדות משפחתו והשושלות האירופאיות תרמו לתחושת עליונות גזעית שאפיינה את השקפותיו. השקפותיו הגזעיות של רוזוולט התיישבו היטב עם התפיסות הרווחות בארצות הברית בתחילת המאה ה-20, לפיהן הגזע הארי נלחם במשך דורות לשמירת חירותו אל מול גזעים נחותים. בנאום שנשא ב-1912, כאשר כיהן כסנאטור במדינת ניו יורק, הביע רוזוולט את האמונה כי ההיסטוריה מוכיחה שהגזעים האריים נאבקו לשמר את חירותם האישית כמעט בכל מדינה באירופה ובאמריקה.
גישתו של רוזוולט כלפי הגירה נבעה ישירות מתפיסותיו הגזעיות. הוא סבר שיש לאפשר הגירה אך רק למספר מוגבל של אנשים שאפשר יהיה להטמיעם במהירות בחברה האמריקאית. בראיון משנת 1920, כאשר היה מועמד לתפקיד סגן הנשיא, טען רוזוולט כי יש לפזר את המהגרים ברחבי המדינה כדי למנוע ריכוזים אתניים בערים הגדולות, מתוך אמונה שזה יאפשר להם להשתלב בקלות רבה יותר בחברה. השקפותיו של רוזוולט כלפי מהגרים ממוצא אסייתי היו קשות יותר. הוא ראה את הדם האסיאתי כלא ניתן להטמעה באוכלוסייה האמריקאית. במאמרים שפרסם בשנות ה-20, טען כי ערבוב דם לבן עם דם אסיאתי הוא מסוכן לעתיד האומה האמריקאית. דעות אלו השפיעו על מדיניותו בעת כהונתו כנשיא, ובמיוחד על ההחלטה להקים מחנות ריכוז לאזרחים יפניים במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות ההתקפה על פרל הארבור.
בשיחה מתועדת משנת 1939 עם הסנאטור ברטון וילר, ביטא רוזוולט את השקפתו לגבי מה שכינה "דם יהודי". במהלך דיון על מועמדים אפשריים לנשיאות ולסגנות הנשיאות ב-1940, הביע רוזוולט ספק לגבי סיכויי ההצלחה של צמד מועמדים מסוים, תוך שהוא מתייחס למוצאה היהודי החלקי של אשת אחד המועמדים.
למרות דעותיו על "דם יהודי", רוזוולט לא נמנע מלקיים קשרים אישיים ומקצועיים עם יהודים. עם זאת, מספר היהודים שמונו לתפקידים בכירים בממשל שלו היה מוגבל. רק יהודי אחד, הנרי מורגנטאו ג'וניור, כיהן בקבינט של רוזוולט, ורק אחד נוסף, אייב פורטס, הגיע לדרגת תת-מזכיר או עוזר מזכיר. רוזוולט מינה מעט מאוד יהודים לתפקידי קביעת מדיניות במשרדי הממשלה העיקריים ובסוכנויות הרגולטוריות. היו ליועצים היהודים של רוזוולט מגבלות בקידומם המקצועי. לדוגמה, בן כהן, עורך דין מניו יורק שהיה מאדריכלי חקיקת הניו דיל, לא מונה לתפקיד עוזר מזכיר האוצר למרות המלצתו של שר הפנים. על פי הביוגרף של רוזוולט, ג'וזף לאשר, הנשיא חשב שלא יהיה חכם למנות יהודי תחת מורגנטאו.
לצד קשריו עם יהודים, היו לרוזוולט גם שותפים אנטישמיים. סטיבן ארלי, עוזר בכיר של רוזוולט, נהג להתלונן על "היהודים הארורים". אדוארד פלין, ידיד קרוב של רוזוולט שניהל את מסע הבחירות ב-1940, היה "מאוד מוטה נגד היהודים" לפי יומנו של סגן הנשיא וולאס. ישעיהו באומן, יועץ ותיק של רוזוולט בנושאי התיישבות, התנגד בתוקף להגירת פליטים יהודים לארצות הברית או לפלשתינה, וכנשיא אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, הנהיג מכסה על קבלת סטודנטים יהודים.
במהלך מצעד הרבנים בוושינגטון שהתרחש ב-6 באוקטובר 1943, כ-400 רבנים צעדו לבית הלבן במטרה לבקש מהנשיא לנקוט פעולה להצלת יהודי אירופה מהשואה. באירוע זה רוזוולט חשף את דעותיו האנטישמיות. הרבנים, שרובם הגיעו מאזור ניו יורק אך גם מערים אחרות ברחבי ארצות הברית, צעדו מתחנת יוניון לקפיטול, שם נפגשו עם סגן הנשיא וואלאס ומנהיגים בולטים בקונגרס. הם המשיכו לאנדרטת לינקולן, שם נשאו תפילות, ולאחר מכן התקדמו לפארק לאפאייט מול הבית הלבן. משלחת קטנה מקרב הרבנים ניגשה לשערי הבית הלבן בתקווה להיפגש עם הנשיא רוזוולט. עם זאת, מזכיר הבית הלבן מרווין מקינטייר הודיע להם כי הנשיא אינו זמין "בשל לחץ של עסקים אחרים". למעשה, לוח הזמנים של הנשיא היה פנוי יחסית באותו אחר הצהריים, מה שמרמז על החלטה פוליטית להימנע מלפגוש את הרבנים.
תגובתו של רוזוולט למצעד הייתה שלילית. על פי דיווחים, הוא הגיב בכעס למודעה בנושא שפורסמה באותו בוקר בעיתון וושינגטון פוסט. סמואל רוזנמן, יועץ בכיר וכותב הנאומים של רוזוולט, מסר לנחום גולדמן כי הנשיא "השתמש בשפה… שהייתה מרצה את היטלר עצמו". מאוחר יותר, מאיר וייסגל מהמועצה הציונית לשעת חירום דיווח כי "במקומות גבוהים מאוד נאמרו דברים כתוצאה ממודעה זו, שאם המודיע לא היה יודע מי האדם שדיבר… הוא היה חושב שהיטלר מדבר."
הפרשה במדינת ישראל
בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ייחס מספר פעמים לפרנקלין דלאנו רוזוולט ציטוט לפיו ארה"ב תפציץ את מחנה ההשמדה אושוויץ "רק על גופתי המתה". נתניהו חזר על טענה זו בשנת 2022 ושוב בשנת 2024 במפגש עם משיאי משואות של עצרת יום הזיכרון לשואה. עם זאת, היסטוריונים וחוקרי שואה מובילים, ביניהם פרופ' יהודה באואר, טענו בתגובה כי אין כל ראיה היסטורית לכך שרוזוולט אמר דברים אלו. הטענות הללו התפרסמו באופן נרחב בעיתונות הישראלית, על ידי עיתונאים המתעסקים בתחקירים היסטוריים של אותה התקופה. לפי ההיסטוריונים השונים, רוזוולט לא עסק בשיקולים טקטיים ספציפיים כמו הפצצת מחנה מסוים, אלא רק בקווי מדיניות כלליים. הם טענו שההחלטה שלא להפציץ את אושוויץ נבעה מהחלטה עקרונית של הצבא האמריקאי ב-1944 שלא להסיט משאבים ממטרות צבאיות. פרופ' באואר ציין כי רוזוולט האמין שהדרך היחידה לסייע ליהודים תחת השלטון הנאצי הייתה להביס את גרמניה, וכי "בעצם רוזוולט צדק" בגישה זו.
העיתונאי נדב איל פנה לפרופ' מייקל בירנבאום, ממקימי מוזיאון השואה בוושינגטון, וקיבל את התשובה: "אין כל ראיה שהסוגיה של הפצצת אושוויץ הגיעה כלל לשולחנו של רוזוולט". בירנבאום הבהיר בפניו כי הגורם הבכיר ביותר שעסק בכך בארה"ב בשעתו היה "סגן שר המלחמה" (ג'ון מקלוי), ובנוגע לציטוט הספציפי שנתניהו הזכיר, הוא הדגיש ש:
"כל העולם בחן את המסמכים ההיסטוריים. אם זה אי פעם היה מתרחש (החלטה של רוזוולט, ביטויים כאלה – נ"א), היינו רואים את זה עד כה. תן לי לומר לך את זה ככה. אני מוכן להמר על כל מה שיש לי שנתניהו לא יכול להביא מקור לציטוטים הללו".
פרופ' ריצ'רד ברייטמן ואלן ליכטמן, מחברי ספר מקיף על יחסי רוזוולט והקהילה היהודית, אישרו גם הם לנדב איל כי הם לא מצאו כל ראיה או עדות שמיעה להצעות להפציץ את אושוויץ-בירקנאו שהגיעו לנשיא רוזוולט. הם ציינו כי מחקרים מעמיקים, כולל זה של ועדת פליטי המלחמה, אינם הכילו כל אזכור לשיחה כזו או למעורבות של רוזוולט בהחלטה שלא להפציץ את המחנה. ברייטמן אמר:
"אם רוזוולט היה אומר דבר כזה, היינו יודעים וזה היה כותרת בעמוד הראשון של ה'ניו יורק טיימס'… זה פשוט לא קיים. אנחנו רואים שוב ושוב איך נתניהו לוקח דברים כאלה ועושה אותם פוליטיים. בצורה הגסה ביותר, זה נעשה כאשר הוא החליט שהמופתי היה ההשראה להחלטה הנאצית להתחיל בהשמדה".
לפי עדותו של ג'ון מקלוי שהובאה בערך זה, ההיסטוריונים איתם הכתבים דיברו – ככל הנראה טעו. גם אם הם לא מאמינים לדבריו של מקלוי, אי אפשר להגיד ש"אין עדות שמיעה". מקלוי אכן העיד שהוא הביא לרוזוולט את הבקשה להפצצת אושוויץ, והנשיא הגיב בבוטות, התרגז, צעק, והוריד אותה מהשולחן. בספרו של מייקל בשלוס לא מובא הציטוט המלא המקורי של מקלוי – אבל הוא אכן קיים ואי אפשר להוריד לגמרי מהפרק את האופציה שרוזוולט אכן אמר את המשפטים המיוחסים לו. ובכל מקרה, גם אם הציטוטים האלה לא נאמרו במדויק, בשלוס מביא ציטוטים "ברוחם", מה שאומר שנתניהו לא היה רחוק מהאמת. במקביל, אמירות אחרות שהובאו על ידי הכתבים היו שקריות. לדוגמה, הצבא האמריקאי אכן הסיט משאבים ממטרות צבאיות (כמו במקרה שהצבא האמריקאי שלח מפציצים לסייע במרד העיר ורשה).
לקריאה נוספת
- מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית, תל אביב: עם עובד, 1988.
- גדעון גרייף, איתמר לוין, מרד באושוויץ, הוצאת בהלאו, קלן, 2015.
- דייוויד ויימן, הפקרת היהודים: אמריקה והשואה 1945-1941. ירושלים: יד ושם, 1993.
- ברנרד וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה 1945-1939. תל אביב: עם עובד, 1982.
- יהודה באואר, תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983.
- דינה פורת, הנהגה במילכוד. תל אביב: עם עובד, 1986.
- אדולף גאלאנד, הראשון והאחרון. תל אביב: הוצאת מערכות, 1978.
- רפאל מיידוף, היהודים צריכים להיות בשקט. 2019.
- מייקל בשלוס, הכובשים: רוזוולט, טרומן וההרס של גרמניה ההיטלריסטית, 1941-1945. 2002.
קישורים חיצוניים
- שיחה על "הכובשים", 14 בנובמבר 2002, אתר חדשות PBS.
- נתניהו "ציטט" את רוזוולט; היסטוריונים וחוקרי שואה: "זה פשוט לא נאמר", נדב איל, 4 בדצמבר 2022.
- נתניהו ייחס שוב לרוזוולט אמירה שיתקוף באושוויץ "על גופתו המתה" – שלא נאמרה, עופר אדרת, 3 במאי 2024.
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
