במהלך המאבק של השלטון הקומוניסטי בדתות השונות, התרחשו מספר ניסיונות לנגוס ביסודות הדת לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים, על ידי יצירת פילוגים פנימיים וקידום רפורמות שהתאימו לאידיאולוגיה הקומוניסטית. בין הניסיונות האלו, עולה פרשת "בית הכנסת החי", ניסיון כושל לערער את האמונה היהודית המסורתית מתוך המחנה הדתי עצמו.
הרקע ההיסטורי
במהפכת אוקטובר בשנת 1917, הביאה ברית המועצות לתפיסת השלטון על ידי הקומוניסטים, ובמסגרת המדיניות המרקסיסטית שלהם, שאפה המדינה לבטל את ההשפעה הדתית על החברה הסובייטית. תחת שלטון זה, נרדפו מוסדות הדת, ואולם הרדיפות לא היו מוגבלות לפעילות חיצונית בלבד; השלטון נקט גם באסטרטגיה נוספת – "שבירה מבפנים".
אסטרטגיה זו כללה החדרת שאיפות לרפורמות בתוך המחנה הדתי עצמו, במטרה לערער את יציבותו. התכנון היה לגרום לקרע ופילוג בין הזרמים השונים בתוך הדת ובכך להחליש את האוטוריטה הדתית. באופן זה, קיוו השלטונות לשבור את הדת מבפנים, על ידי יצירת תנועות שמבפנים יערערו את הקיים בשם "דת צרופה" יותר, תנועה שבבסיסה הייתה כפירה בדת המסורתית והכפפתה לתקני השלטון הסובייטי.
תנועת "הכנסייה החיה" אצל הנוצרים הפרבוסלבים
כדי להבין את פרשת "בית הכנסת החי", יש לבחון את מקבילתה הנוצרית – תנועת "הכנסייה החיה". בשנים הראשונות לאחר מהפכת אוקטובר, קמה בתוך הדת הנוצרית הפרבוסלבית תנועה בשם "הכנסייה החיה" או תנועת ה"מתחדשים". תנועה זו הורכבה מכמרים שהתנתקו מהמנהגים המסורתיים וניסו להתאים את הדת לעקרונות השלטון הסובייטי. התנועה התפצלה מהכנסייה הרוסית האורתודוקסית וקיבלה תמיכה רשמית מהשלטונות הסובייטיים. מטרתה הייתה לבצע רפורמות בכנסייה, אך בפועל הפכה לכלי בידי השלטון להחלשת הכנסייה האורתודוקסית המסורתית. התנועה פעלה עד סוף שנות ה-40, אז חדלה מלהתקיים בעקבות מותו של מנהיגה, אלכסנדר ודנסקי, בשנת 1946.
בשנת 1922 נוצר קרע משמעותי כאשר קבוצה מתוך הכנסייה הפרוטסלבית החלה לטעון לסמכות עליונה על פני ההיררכיה המסורתית. יומיים לאחר הכרזתם, נעצר הפטריארך טיחון הפרוטסלבי על ידי השלטונות, והחל מאבק בין תומכי הרפורמה, שכונו "רנובציוניסטים", לבין תומכי טיחון. הייתה זו רק אחת מקבוצות רבות שהתאגדו במסגרת התנועה הרחבה יותר של הרנובציוניזם. במהלך ועידת מוסקבה בשנת 1923, כבר פעלו שלושה זרמים עיקריים בתוך התנועה: "הכנסייה החיה" של ולדימיר קרסניצקי, איגוד הקהילות של הכנסייה האפוסטולית הקדומה בהנהגת אלכסנדר ודנסקי, ואיגוד לתחיית הכנסייה שבראשו עמד הבישוף אנטונין גרנובסקי, שעסק בעיקר ברפורמות ליטורגיות.
הקמת התנועה הובילה לעימותים אלימים בתוך הקהילה הדתית, בין תומכי המתחדשים לבין השמרנים המסורתיים. אחת האפיזודות המעניינות, המתועדת בעיתון "פראבדה", מתארת התנגשות בעיר אודסה, שבה קבוצה של מאמינים שמרנים האשימה את הכמרים המתחדשים בכך שהם בעצם ז'ידים (יהודים) מחופשים, והובילה למכות ואלימות כלפי הכמרים הללו.
לאורך שנות ה-20, התנועה קיבלה תמיכה רחבה מהשלטונות הסובייטיים והצליחה להשתלט על נכסי כנסייה רבים, כולל קתדרלות ידועות כמו קתדרלת ישו המושיע במוסקבה. אך עם חזרתו של הפטריארך טיחון לפעילות בשנת 1923, החלה התנגדות נרחבת כלפי הרנובציוניסטים, בייחוד באזורים הכפריים, והכנסייה המסורתית שבה וזכתה לתמיכה מצד חלק ניכר מהמאמינים. בשנות ה-30, לאחר שהשלטון הסובייטי איבד עניין בתנועה, היא סבלה מרדיפות קשות כמו הכנסייה המסורתית, ורבים ממנהיגיה והכמרים שלה נכלאו או הוצאו להורג. עם הזמן, התנועה נכשלה בגיוס תמיכה רחבה, ובמהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר השלטון פנה שוב לכנסייה האורתודוקסית המסורתית לשם תמיכה פוליטית, פסקה למעשה פעילותה של התנועה.
פרשת "בית הכנסת החי"
לאור ההצלחה היחסית של תנועת המתחדשים בכנסייה הפרבוסלבית, נעשה ניסיון דומה לערער גם את הדת היהודית. בשנת 1924, בעיר פולטבה, קמה קבוצה של יהודים שהכריזה על הקמתו של "בית הכנסת החי". בדומה לתנועת "הכנסייה החיה", מטרת התנועה הייתה לשבור את האמונות המסורתיות מבפנים, וליצור דת יהודית חדשה המתאימה לאידיאלים הקומוניסטיים.
תנועת "בית הכנסת החי" קיבלה עידוד ותמיכה מהעתונות הקומוניסטית, שקידמה אותה כמפתח לחדור להמוני היהודים, שאותם לא הצליחו לכבוש בעזרת תעמולה ישירה. באחד במאי 1924, נפתח "בית הכנסת החי" במעמד מספר מאות אנשים. הנואמים במקום הצליחו לשלב פסוקים מהתורה, מהמדרש ומספרי לנין, ואפילו העניקו לו את הכינויים הדתיים "זכרונו לברכה" ו"עליו השלום", כחלק מהמאמץ לשוות לתורתו של לנין מעמד מקביל לתורת משה.
המאפיינים של "בית הכנסת החי" כללו מספר חידושים בולטים:
- שוויון זכויות לנשים – בבית הכנסת החי, נשים וגברים ישבו יחד, ונשים הורשו לעלות לתורה, דבר שלא היה נהוג ביהדות המסורתית.
- הבלטת ערכו של הפועל – התנועה קידמה נאומים שגינו את הבורגנות והדגישו את זכויות הפועלים, מה שהתאים לאידיאולוגיה הקומוניסטית.
- ביעור "אמונות תפלות" – נאמר כי יש להוציא מבתי הכנסת את כל האמונות התפלות ששררו בהם, כמו למשל האיסור על יריקה באמירת "עלינו לשבח".
- אחווה בינלאומית – התנועה קידמה רעיונות של אחדות בין עמים, ושילבה סמלים וערכים קומוניסטיים בבית הכנסת, כולל תמונתו של לנין שנתלתה על הקיר.
- יופי חיצוני בבית הכנסת – לפי עקרונות התנועה, הייתה חשיבות רבה לנראות החיצונית של בית הכנסת.
בראש תנועת "בית הכנסת החי" עמד אדם בשם רבינוב. רבינוב לא היה אדם מלומד, אלא אדם בעל שאיפות להתבלטות ציבורית, ומצא בתנועה זו פלטפורמה למימוש שאיפותיו האישיות. לפי הדיווחים, רבינוב לא היה ידוע בידיעותיו הדתיות או בהשכלתו הרחבה, דבר שעמד בעוכריו בניסיון לזכות בתמיכת הציבור הרחב.
הניסיון של "בית הכנסת החי" לא זכה להצלחה משמעותית, והשפעתו על היהדות הייתה שולית. התנועה החזיקה מעמד זמן קצר בלבד, ורוב הציבור הדתי היהודי דחה את רעיונותיה. רבינוב לא הצליח להשיג תמיכה רחבה, והניסיון נשכח תוך זמן קצר.
השוואה בין הניסיון היהודי לניסיון הנוצרי
הניסיון הקומוניסטי לערער את הדתות מבפנים התמקד הן בנצרות הפרבוסלבית והן ביהדות, אך התוצאות היו שונות בשני המקרים. בקרב הנצרות הפרבוסלבית, תנועת המתחדשים זכתה להצלחה מסוימת, בעיקר בזכות תסיסה פנימית בתוך הדת ותמיכה מסוימת לרפורמות מצד גורמים בכנסייה עצמה. בראש קבוצת המתחדשים עמד הכומר וידינסקי, אדם בעל השכלה רחבה ורוחניות עמוקה, שנלחם אמנם נגד ראשי הכנסייה השמרנית, אך יחד עם זאת הגן על הדת מפני המרקסיזם האתאיסטי. וידינסקי אף זכה לפרסום בזכות ויכוחיו הפילוסופיים עם הוגי דעות מרקסיסטיים, בהם א. ו. לונאצ'ארסקי, על נושא קיומו של אלוהים.
לעומת זאת, הניסיון לערער את היהדות דרך הקמת "בית הכנסת החי" נחל כישלון חרוץ. התנועה שהונהגה בידי רבינוב וחבריו לא זכתה לתמיכה רחבה, בעיקר בשל ערכם האינטלקטואלי הנמוך והיעדר הידע הדתי שלהם. בעוד שבנצרות הפרבוסלבית הייתה תסיסה פנימית שהובילה לרפורמה, היהדות הדתית פעלה בצורה אחרת – מי שלא הסכים עם דרך הדת, התחלן, או עזב לארץ ישראל ולמערב, מה שלא השאיר קהל לתנועה החדשה.
סיכום
הניסיון להקים את "בית הכנסת החי" כשל. יהדות ברית המועצות, על אף רדיפות השלטון, לא התפתתה לשינויים שהוצעו על ידי הקומוניסטים. התנועה נעלמה במהרה מהזירה, ומאז נשכחה מלב.
לקריאה נוספת
יהדות ברוסיה הסוביטית – קורות לרדיפות הדת, אהרון אליהו גרשוני, ירושלים, 1960.
