"פרשת אלטלנה" שהחלה בתאריך 20 ביוני 1948, הייתה אחת הפרשות המרכזיות והדרמטיות בתולדות מלחמת העצמאות. מדובר באניית נשק שהייתה מלאה בציוד צבאי ותחמושת שנועד לשדרג את צה"ל ואת מחתרת האצ"ל שפעלה מחוץ לגבולות החלוקה בירושלים, ולסייע במאבק נגד צבאות ערב בהנהגת הבריטים שחדרו לארץ על מנת ליישם את תכנית קלייטון. התוכנית להכנסת הנשק לארץ השתבשה והובילה להתנגשות בין הכוחות הפוליטים הדומיננטים במדינת ישראל הצעירה, בהנהגתם של דוד בן גוריון ומנחם בגין. לפרשה הייתה השפעה ישירה על נפילת ירושלים המזרחית והעיר העתיקה לידי הירדנים, בשל העובדה שכוחות האצ"ל בעיר לא קיבלו את מלאי הנשקים והתחמושת – וזמן קצר לאחר מכן נאלצו לסגת.
רקע היסטורי
בתקופת מלחמת העולם השנייה, היישוב היהודי בארץ ישראל היה נתון לשלטון בריטי ולמתקפות מצד תושבי הארץ הערבים. לאחר מלחמת העולם השנייה, הקונפליקט בין היישוב היהודי והבריטים החריף, והיישוב היהודי התחיל להרגיש לחץ להקים מדינה יהודית, מה שהצריך התנגדות לבריטים ותיאום בין כוחות המגן שנמצאו בחזית המאבק, הלא הם – ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י. תחת לחצים מתחת מדינות ערב השונות, והליגה הערבית שאך זה קמה על ידי בריטניה, הבריטים ניסו למנוע את ההגירה היהודית ולהגביל את כוחו הצבאי של היישוב היהודי באמצעות חוקים ומגבלות. מאבקים אלו כללו את "המאבק המזויין" שבו ארגוני המחתרת היהודיים כמו האצ"ל ולח"י תקפו את הבריטים כדי להוביל לסיום שלטונם.
האצ"ל והלח"י היו שניים מהארגונים הצבאיים היהודיים המרכזיים באותה תקופה מצד ימין של המפה הפוליטית. האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) היה ארגון צבאי שנוסד בשנת 1931 ושאף להקים מדינה יהודית תוך התנגדות לשלטון הבריטי ולמוסדותיה הקיימים. הלח"י (לוחמי חירות ישראל) היה ארגון שהתפצל מהאצ"ל תחת הנהגת אברהם "יאיר" שטרן עם מטרות דומות, אם כי הם נקטו באמצעים אלימים יותר.
המאבק נגד הבריטים כלל התקפות על מתקני שלטון, חבלה בתשתיות צבאיות, ופעולות חבלה וטרור. המחתרת היהודית, למרות האתגרים, הצליחה לגייס משאבים ולבצע פעולות שונות כדי לשדרג את יכולותיה.
לאחר הכרזת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, התגבר הסיכון של התקפות מצד מדינות ערב השכנות שיחד עם הבריטים ניסו לקיים את תכנית קלייטון – כיבוש כלל ארץ ישראל וחלוקתה בין מדינות ערב. הניצחון במלחמה היה קריטי להישרדותה של המדינה הצעירה. היישוב היהודי, כולל האצ"ל והלח"י, נדרש להיערך למאבק הגדול נגד צבאות ערב שנכנסו לתחומי הארץ.
בהקשר זה, הצורך בנשק ותחמושת היה קרדינלי למאמצי המלחמה. האצ"ל, שהפעיל רשת חשאית לרכישת נשק, ביקש להניח את ידיו על כמות גדולה של ציוד צבאי כדי לשדרג את יכולות הלוחמים שלו.
ה"אלטלנה" הייתה חלק מהמאמצים של האצ"ל בתחום זה. האניה, שהוזמנה באמצעות קשרים שונים והכינה ציוד לחימה, הייתה כלי חשוב בשדרוג הציוד של האצ"ל ומערכת הכוחות היהודים.
בתקופה זו, נוצרו מתחים בין האצ"ל לזרמים הפוליטיים המרכזיים ביישוב היהודי, במיוחד למול ההנהגה של דוד בן-גוריון וצה"ל. המחלוקות הפנימיות והכוח הצבאי הקיים יצרו קונפליקטים נוספים, שהוסיפו למורכבות המצב וההשלכות של הקרב שהתפתח סביב ה"אלטלנה".
ההכנות להגעת ה"אלטלנה"
ה"אלטלנה" נרכשה מארצות הברית על ידי "הועד העברי לשחרור האומה" שהיה הזרוע הדיפלומטית של האצ"ל באמריקה.
האצ"ל החל להצטייד בנשק ותחמושת ממקורות שונים, שבעיקרם הייתה צרפת, שהעבירה לו נשק כחלק מהסכם חשאי שנועד להבטיח את הישארותה את ירושלים רחוקה משליטה בריטית. במהלך מלחמת העולם השנייה, בריטניה גירשה את צרפת של וישי מסוריה ולבנון, מה שהשאיר ואקום שלטוני במזרח התיכון, אותו היא עד מהרה מילאה במדינות ערביות חדשות (לבנון ב-1943, וסוריה ב-1946). הצרפתים שהשתחררו מעול השלטון הנאצי, הסתכלו במבט משתהה על הטריטוריות האבודות שלהם – והבינו שכדי למנוע דומיננטיות מוחלטת של בריטניה על עתודות הנפט של המזרח התיכון, הם צריכים לשתף פעולה עם גורם בשטח – הישוב היהודי. בזמן שבן גוריון טווה קשרים עם הממשל הצרפתי החדש, גם האצ"ל עשה זאת, וככה נרקמה לה "מזימת אלטלנה".
אליהו לנקין, לוחם האצ"ל שהיה החטוף הראשון בסזון, מצא את דרכו לצרפת לאחר מסע בריחה ארוך ממחנות המעצר הבריטים בקניה. הוא קיבל ממטה האצ"ל משימה – להשיג נשק ליחידות האצ"ל הלוחמות בירושלים. לשם כך צירפו אליו את אברהם סטבסקי (אחד מהחשודים ברצח ארלוזורוב), ואת שמואל אריאל, שליח אצ"ל בפריז. באותה עת מצבו הכספי של אצ"ל לא היה מרנין. אלטלנה, הספינה שזה אך נרכשה מארצות הברית, הושכרה לכל דורש, והנשק נקנה ממאפיונרים, קומוניסטים, אנרכיסטים ואידיאליסטים. את תפקיד רב החובל הם הפקידו בידיו של מונרו פיין, קפטן אמריקאי שפיקד על נחתות בקרבות מול יפן, שאמנם לא היה יהודי, אך שמח להצטרף למשימה.
שמואל אריאל, שהיה מעורה בשלטון הצרפתי, הצליח להוביל לעסקת נשק חינמית. משרד החוץ הצרפתי הראה התלהבות לאספקת נשק להמוני הפליטים היהודים שחלמו להקים מדינה, אך הסיבות האמיתיות הוסתרו (או נשארו מתחת לפני השטח) – הצרפתים רצו לגרש את בריטניה מהמזרח התיכון, וחשבו שאם הם יצליחו לעזור לאצ"ל לקבל כוח פוליטי, הם יקבלו הטבות מהמדינה הצעירה כשהימין יעלה לשלטון.
ז'ורז' בידו, שר החוץ של צרפת (ולימים ראש ממשלתה) ביקש משמואל אריאל להגיש רשימת כלי נשק, ולאחר שלושה חודשי ציפייה, התקבל האישור המיוחל והאירוע יצא לדרך. הנשקים הועמסו על האלטלנה, ובנוסף אליהם גם המוני מעפילים (820 גברים ו-120 נשים), שהיו פליטים ממחנות העקורים באירופה. אליהם הצטרפו מתנדבים מהצבא האמריקאי והקומנדו הבריטי שרצו להצטרף למאבק היהודי לעצמאות.
הפלגת האונייה "אלטלנה"
האונייה "אלטלנה" תוכננה להגיע לישראל ב-15 במאי 1948, אך עקב עיכובים ברכישת הנשק וארגון הלוחמים, הפלגתה מצרפת נדחתה ל-11 ביוני. כתוצאה מכך, האונייה הגיעה לחופי ישראל רק לאחר תחילת ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. בינתיים, נחתם ב-1 ביוני הסכם על שילוב אצ"ל בצה"ל, שבו נקבע שהאצ"ל יפסיק כל פעילות עצמאית לרכישת נשק. מנחם בגין חתם על ההסכם בשם האצ"ל.
ההחלטה על מועד ההפלגה התקבלה על ידי שמואל כץ, מנהל מפקדת האצ"ל באירופה, שלא הודיע להנהגת האצ"ל בישראל על ההפלגה. האונייה יצאה לדרכה בחשאי, אך דבר הפלגתה דלף לסוורים בנמל, אשר הפיצו את המידע לעיתונות הבריטית, וממנה הגיעה הידיעה ל-BBC. כך שמע מנחם בגין לראשונה על ההפלגה וניסה לעכבה ללא הצלחה. לטענת מפקד האונייה אליהו לנקין, הסיבה לכך הייתה בעיות קשר, אך יש שטענו כי לנקין העמיד פנים שמערכת הקשר לא עובדת.
נציגי הממשלה הציעו לבגין לרכוש את כל הנשק שעל האונייה. בגין התנגד בטענה שאין אנשי האצ"ל סוחרי נשק. ב-15 ביוני נפגש בגין עם נציגי ממשלת ישראל והודיע להם שהאונייה מפליגה לעבר חופי ישראל בניגוד להוראתו. בישיבת הממשלה ב-20 ביוני, הוחלט לפעול נגד האצ"ל אם לא יסכימו לפריקת הנשק בהתאם להוראות הממשלה. בן-גוריון הבהיר כי אי אפשר שיהיו שני צבאות ושתי מדינות, והציע לרכז כוח גדול שירתיע את אנשי האצ"ל. עלה חשש שהכוחות לא יספיקו להתארגן בזמן למניעת פריקה, אך הוחלט שאם לא יקבלו את דין הממשלה, ישתמשו בכוח. בסופו של דבר, התקבלה החלטה לפעול נגדית אם לא תתקבל הוראת הממשלה.
הדו"ח של ישראל גלילי
במקביל, ישראל גלילי כתב דו"ח מיוחד לממשלה כיום לפני הגעת הספינה, בו הוא הצהיר שמטרת האצ"ל בהבאת האוניה לארץ הוא הפיכה צבאית כנגד השלטון. גלילי כתב לשרים כי האצ"ל הכין את האונייה בחשאי ולא מסר את כל פרטי הרכש, ותיאר את האצ"ל כאויבים מבית שיש להילחם בהם. עם זאת, הדו"ח היה מנותק מהמציאות כי בגין אכן מסר לגלילי את כל המידע. נראה כי גלילי השתמש בדו"ח כדי להטעות את הממשלה ולמנוע את קליטת האצ"ל בצה"ל.
למעשה, גלילי ידע על כל פרטי ההפלגה ואף מנע את המבצע להפסקתה. דו"ח זה נועד להציג את האצ"ל כמי שמסתיר מידע ומנסה לפגוע בשלטון החוקי, בעוד שבפועל הכוחות באצ"ל התנהגו בשקיפות. בדו"ח, גלילי הציג את פעולת האצ"ל כהפרת שביתת הנשק וקשר נגד הממשלה. בדו"ח נכתבו שורות שהציגו את האצ"ל ככוחות טומאה שיש להילחם בהם, אך בפועל, המידע היה מוטעה ומגמתי. למעשה, גם אנשי מודיעין מההגנה פעלו בצרפת במקביל להכנות האצ"ל ולא מנעו את הפלגת האונייה.
שמעון פרס, בראיון מ-1968, אמר כי גלילי הטעה את בן-גוריון, שטען כי פעל לפי השקרים של גלילי. פרס טען כי השמאל בהגנה הכפיש את בגין, למרות שרוב הנשק והעולים על האונייה נפרקו בכפר ויתקין והגיעו לצה"ל, כך שלא היה מדובר במרד.
הגעת האוניה לחוף כפר ויתקין
אנשי האצ"ל תכננו את נחיתת אלטלנה בחוף ויתקין יד ביד עם אנשי בן גוריון. כפר ויתקין נקבע כמקום הנחיתה עקב היותו מעוז של מפא"י, בו בן גוריון שלט ביד רמה. בגין הדגיש את התיאום עם מערכת הביטחון בדבריו:
האם יכולנו להגיע שמה לו היתה אומרת הממשלה "לאו"? הרי מספיק היה לחסום את הכביש הצדדי הצר, המוליך מכביש חיפה-תל אביב למושב המצא"י, וכל שיירת המכוניות שלנו… לא היתה יכולה אפילו לחלום על מעבר לחוף הנחיתה. מצד שני, אף אם נניח שהיינו עוברים את הכביש ההוא, האם היה עולה על דעתו של בר דעת להיכנס, מתוך התנגדות לצבא, לצוואר בקבוק צר ביותר, לחוף ים מנותק כליל, בלי ציוד, בלי אספקה, אפילו בלי מים! יכול רשע להטיל ספק בנכונות דברינו; אין הוא יכול לפקפק בכך שיש לאנשינו ידיעה כלשהי בענייני אסטרטגיה וטקטיקה… והנה מה שהוא מניח ביחס אלינו? הוא מניח, ברוב רשעותו או טיפשותו, כי אנשי אצ"ל התחילו את "המרידה המזוינת" בחוף כפר ויתקין המנותק! דווקא שם!"
בשעות הערב המאוחרות של 20 ביוני הגיעה אוניית "אלטלנה" לכפר ויתקין והחלה לפרוק אנשים וציוד. בין המקבלים היו חברי אצ"ל, כולל מנחם בגין, חיילי הפלי"ם שהתמחו בפעולות הנחתה, וחברי מושב מכמורת. חיילי הפלי"ם סייעו בפריקת העולים, אך כשהתחיל ויכוח על יתרת הנשק שבספינה, הם השביתו את סירותיהם וטענו שאינם יכולים להמשיך.
בשעה 11:00 בלילה שיגר יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, מברק למפקדי חטיבות "קרייתי" ו"גבעתי" לנקוט בכל האמצעים למניעת התקוממות האצ"ל. חיילי חטיבת גבעתי סירבו לבצע את המשימה, ודן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני, נדרש לכתר את כפר ויתקין ולהחרים את ציוד האונייה. למקום הובאו כוחות נוספים מחטיבה 7, גדוד 89 ופלוגה מהגדוד השישי.
בבוקר 21 ביוני הושלם הכיתור, ואנשי אצ"ל ניסו לצאת עם משאיות אך נתקלו במחסומים של צה"ל. לאחר שניסו לפרוץ את המחסום הראשון, נתקלו במחסום נוסף בו חיילי צה"ל איימו לפתוח באש אם ינסו לפרוץ.
זמן קצר לאחר מכן שלח דן אבן אולטימטום קצר לבגין למסירת האונייה תוך 10 דקות, בנימוק ששהות ארוכה בחוף עלולה לגרום לנהירה המונית של אנשי אצ"ל ולהחרפת העימות. בגין נאם לעולים החדשים על סיפון האונייה, טען שהנשק מיועד להגנת ירושלים ואין כוונה למסור אותו לצה"ל. בגין ראה באולטימטום עלבון וסגנו יעקב מרידור הוסיף "איך נותנים אולטימטום תוך עשר דקות?".
בגין טען שלא הייתה לו אפשרות לענות תוך עשר דקות ורצה לדבר עם דן אבן. שעות חלפו ואנשי האצ"ל המשיכו בפריקת ארגזי הנשק מהספינה, למרות האולטימטום.
על פי בן-גוריון, ניתנו הוראות ברורות לפיקוד הצבא, ולא היה לו יותר מה לעשות עד לפנות ערב. יגאל ידין נסע לכפר ויתקין וניהל את הפעולות בעצמו.
גילוי האונייה על ידי כוחות האו"ם
בשעות הבוקר של 21 ביוני, גילו אנשי האומות המאוחדות את הגעתה ואת מיקום עגינתה של ספינת הנשק. מספר שעות לאחר מכן, נשלח מטוס של האו"ם לחוף ויתקין וחג מעל הספינה, מה שגרם לאנשי האצ"ל להבין כי הספינה התגלתה. למרות זאת, הם המשיכו בפעולות פריקת הנשק. לאחר מכן, שלח האו"ם שני פקחים לכיוון הספינה, אך אנשי האצ"ל מנעו מהם להתקרב אליה.
באותו הבוקר, טיסת המטוס מעל הספינה הגיעה לידיעת שר החוץ משה שרת. על פי טענתו של שרת, באותו בוקר גם כינסו אנשי האצ"ל עיתונאים ודיווחו להם על הספינה, מה שגרם לכך שהמידע הגיע גם לאנשי האומות המאוחדות. שרת הגיע למסקנה שמשרד החוץ חייב לדווח לאו"ם על הספינה כדי למנוע האשמות על הפרת האמברגו. בשעות אחר הצהריים של אותו יום, שלחו אנשי האומות המאוחדות שליחים לשרת לצורך קבלת הבהרות. שרת, שהיה עסוק בכתיבת מכתב לדווח לאנשי האומות המאוחדות על הספינה ועל כך שמדובר במורדים, הסביר להם שמדובר בשתי ספינות משמר החופים ולא בשלוש ספינות נשק כפי שחשבו בתחילה.
קרבות בכפר ויתקין ובית דגן
בערב ה-21 ביוני, בעקבות הסירוב להיענות לאולטימטום וניסיונות משאיות הנשק לפרוץ את המצור, פתחו אנשי האצ"ל באש לעבר חיילי צה"ל. בתוצאה מכך נהרגו שני חיילי צה"ל, ובחילופי האש שלאחר מכן נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל. בנוסף, נפצעו 14 אנשי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל. מפקד האצ"ל במקום ביקש הפסקת אש של 45 דקות לפינוי הפצועים באמצעות רכבים של האצ"ל. מפקדי צה"ל הסכימו להפסקת האש ולאפשר את פינוי הפצועים באמצעות רכבים של צה"ל. בשעה 21:00 הודיע "קול ישראל" על הטלת עוצר על העיר נתניה.
רוב הנשק שהייתה על הספינה נותר עליה, אך חלק ממנו פורק לחוף. לפי הערכת תנועת החרות, כ-2,000 רובים (כ-40% מהרובים שעל הספינה), מאות מכונות ירייה וכמיליון כדורים (25%) נפרקו לחוף והגיעו בסופו של דבר לידי צה"ל. גם לפי הערכת הממשלה, חלק מהנשק נפרק בחוף, אך רובו נשאר על הספינה.
בשלב זה, הספינה נמלטה ללב ים ועל סיפונה נמצאו מנחם בגין וכ-100 אנשי אצ"ל, רובם עולים. לפי מרידור, הסיבה לכך הייתה חשש לחייו של בגין. בגין עצמו הסביר את ההפלגה ברצון להתייעץ עם חבריו ולהגיע להסדר לגבי פריקת הנשק. הספינה הפליגה בתחילה לכיוון חיפה אך פנתה לתל אביב לפי פקודת ספינות חיל הים.
במקביל, אנשי אצ"ל לשעבר ששרתו בגדודי צה"ל בדרום הארץ עזבו את עמדותיהם כדי לסייע לכוחות האצ"ל. ב-21 ביוני, כוח של לוחמי אצ"ל לשעבר שגויסו לגדוד 57 של חטיבת גבעתי, נטש את עמדותיו בחזית ליד רמלה (שטרם נכבשה), השתלט על נשק ועל כלי רכב של צה"ל ויצא בשיירה לכיוון כפר ויתקין.
השיירה נעצרה במחסום בבית דגן שאויש על ידי אנשי חטיבת קרייתי שניסו למנוע את התקדמותה. אנשי השיירה סירבו להיענות לפקודה לחזור לבסיס. בקרב שהתפתח נהרגו שני אנשי אצ"ל, אחד מהם היה ויקטור-אריה פקולה, ומספר חיילי צה"ל נפצעו. שיירת אנשי האצ"ל הצליחה לחדור את המחסום, לבזוז את הציוד הצבאי שהיה במקום, והמשיכה בנסיעה מהירה לעבר חוף הים. דוד בן-גוריון דיווח על התקרית בישיבת הממשלה למחרת, וציין כי הכוח חסם את הדרך ומנע ממנו לשוב לתל אביב.
ביום המחרת, 22 ביוני, הסכים יעקב מרידור, המפקד שנשאר בכפר ויתקין, להיכנע. הדבר כלל את מסירת כלי הנשק והרכבים במקום לידי צה"ל, וכן מסירת מכתב אישי מכל אחד מאנשי האצ"ל שיכלול את פרטיו והתחייבות להופיע בפני השלטונות אם יידרשו לכך. שני הצדדים התחייבו לשחרר את השבויים שהיו בידיהם.
ניסיונות תיווך ב-21 ביוני
במהלך ה-21 ביוני ניסה שר הפנים ונציג הציונים הכלליים, יצחק גרינבוים, לנהל דיונים עם אנשי האצ"ל המעורבים בהסדר הקודם. גרינבוים הציע להכניס את הנשק למחסנים תחת שמירה משותפת של האצ"ל וצה"ל, כשהנשק יהיה מיועד לציוד גדודי צה"ל. הוא סבר שהמטרה היא לא להכניע את האצ"ל בכל מחיר, אלא לסיים את הפרשה בשלום, גם באמצעות משא ומתן. לפי הצעתו, הנשק יימסר לצבא כפי שהוסכם קודם, כאשר 20% ממנו יועברו לירושלים (לא ברור אם החלוקה תעשה על ידי האצ"ל או צה"ל). הצבא יתחשב בכך שהאצ"ל הביא את הנשק ויפריש חלק ממנו להשלמת ציודם של שני גדודי האצ"ל, אם יידרש, וכן לציוד גדודים נוספים של האצ"ל.
הרב פישמן, גרינבוים ושפירא הציעו לקדם תיווך ולכנס ישיבת ממשלה. גרינבוים ניסה במשך שעות רבות להגיע לבן-גוריון, אך נכשל. לבסוף, כתב מכתב שהגיע לידי בן-גוריון בשעות הערב. תגובתו של בן-גוריון הייתה חריפה, בהדגישו שהוסכם מראש שלא יהיה משא ומתן נוסף. הנימוקים לכך הוצגו בישיבת הממשלה שהתקיימה למחרת: בעוד שבאצ"ל התמקדה השאלה העיקרית בחלוקת הנשק, הממשלה שמה את הדגש על שמירה על סמכות המדינה.
קרב ימי עם אוניות חיל הים
בשעה 21:15 פנתה הספינה "אלטלנה" לעבר תל אביב. שתי קורבטות, "אח"י וג'ווד" ו"אח"י אילת", בפיקודו של מפקד חיל הים, פול שולמן, נשלחו כדי לרדוף אחרי "אלטלנה" ולמנוע ממנה להגיע לחופי תל אביב. כדי למנוע את הטבעתה, ניסתה "אלטלנה" להיצמד לקרבת החופים. "אח"י וג'ווד" ו"אח"י אילת" ניסו ליצור קשר עם "אלטלנה" ולבקש ממנה לפנות ללב ים, אך קפטן הספינה, לנקין, התעלם מהמסרים.
"אח"י אילת" ירה בתותחי 20 מ"מ על "אלטלנה" בזמן שהיא חמקה דרומה בשעות החשכה. "אלטלנה" השיבה אש מקלעים, אך לא הצליחה לפגוע או לגרום נזק. בהמשך התפתח קרב ימי קצר עם "אח"י וג'ווד", שבו היו חילופי אש מקלעים. במהלך הקרב נפצע חייל צה"ל, לשעבר איש אצ"ל, ששירת ב"אח"י וג'ווד".
בשתי אוניות חיל הים פרצו מרידות זוטא. ישראלים ומתנדבים מהצוותים סירבו למלא פקודות ירי, כאשר לפי משה נקדימון, סיפרו לצוותים סיפור כוזב לפיו מדובר באוניית אויב ערבית, כדי לשכנע אותם לירות.
עגינת האונייה בתל אביב
בשעה 00:30 בלילה שבין ה-21 ל-22 ביוני, השליכה האונייה "אלטלנה" עוגן מול מלון "קטה דן", ליד מטה הפלמ"ח ברחוב פרישמן בתל אביב. מפקד האונייה, אליהו לנקין, הציע להעלות את הספינה על שרטון, שריד מאוניית המעפילים "טייגר היל" שטבעה ב-1939. לנקין טען שהשמת האונייה על שרטון תבהיר כי היא אינה מעורבת במרידות.
במהלך הלילה ניסו אנשי הפלמ"ח והמטכ"ל ליצור קשר עם אנשי האונייה ולהתקרב אליה באמצעות שחייה וסירות, אך ללא הצלחה. אנשי האונייה דרשו להיפגש עם חברי מפקדת האצ"ל בתל אביב ולא הרשו לנציגי צה"ל לעלות על הסיפון כדי לערוך ביקורת.
באותה עת היו במקום כוחות חיל המשמר (חי"ם), שכללו חיילים בעלי כושר לקוי או גיל מתקדם. הגנת תל אביב הוטלה על חטיבת קרייתי ויחידות משנה שלה, שהיו פרוסות לחסום את החוף מול האונייה. במהלך הלילה נסגרו רחובות והטיילת התרוקנה מבאי בתי הקפה. נשלחו פטרולים והוכרזה כוננות למניעת ירידה מהספינה, עם הוראות לפתיחה באש אם יהיה צורך.
האלוף מיכאל בן-גל, מפקד חטיבת קרייתי, הוציא פקודת מבצע שציינה: "על אוניית הנשק שהגיעה לחופי הארץ השתלטו כוחות האצ"ל. ממשלת מדינת ישראל החליטה פה אחד וציוותה את צה"ל לנקוט בכל האמצעים להעברת הנשק לרשות הממשלה". פקודת המבצע דרשה גיוס מיידי של כל הכוחות במרחב ההגנה של תל אביב, במטרה לחסום בדרכים ידועות כל תנועה, למעט נושאי תעודות ש.ב. (שירות ביטחון), מכוניות אספקה ויחידות צבאיות. ברחובות הסמוכים לים הוקמו מטות ומפקדות שונים של צה"ל, והמטכ"ל ראה בהם יעד אפשרי. בן-גל הורה להגביר את השמירה על מוסדות הממשלה ומרכזים אחרים.
באמצע הלילה נעשה ניסיון להוריד סירה מה"אלטלנה" כדי ליצור קשר עם מפקדת האצ"ל שהייתה ממוקמת בבניין בית החולים "פרויד" ברחוב לילינבלום בתל אביב. אולם, אש שנורתה מתוך עמדת שקי החול שלמרגלות מטה הפלמ"ח אילצה את הסירה לחזור.
ניסיונות משא ומתן בליל 21–22 ביוני
בשעות הלילה שבין ה-21 ל-22 ביוני, התקיימו מגעים בין גורמים שונים בניסיון לפתור את הסכסוך. שליח העביר פתקים בין מנחם בגין, שנמצא על האונייה, לבין חיים לנדאו, בכיר במפקדת האצ"ל שהיה מעורב במגעים על המיזוג עם צה"ל.
בשעה 03:40 יזם צבי אורבך, מפקד כוחות חיל המשמר (חי"ם) בחטיבת קרייתי, שיחות בין גלילי וידין מהמטכ"ל לבין לנדאו, איתן לבני, מפקד גדוד האצ"ל בצה"ל, ובן ציון קצנלבוגן מוותיקי האצ"ל. בשעה 04:00 דיווחו גלילי וידין לבן-גוריון בביתו על כישלון המגעים. בן-גוריון אמר כי לא יהיה מנוס מהשימוש בכוח, כולל תותחים. הוא הסמיך את גלילי וידין להמשיך לנהל את המגעים עם האצ"ל והורה להם לנקוט "שפה איתנה" במשא ומתן. גם סבב נוסף של שיחות לא הביא לתוצאות חיוביות.
בבוקר של ה-22 ביוני, ניסה מפקד חיל המשמר ליצור קשר עם האונייה שוב, אך הוא סולק ממנה.
ישיבת הממשלה בבוקר 22 ביוני
בבוקר ה-22 ביוני התכנסה ישיבת ממשלה דחופה, שבה האשים דוד בן-גוריון את פיקוד האצ"ל בהפרת ההסכמים. הוא טען כי האונייה "אלטלנה" נכנעה בלילה לספינות חיל הים, שהדביקו אותה בחוף תל אביב. עם זאת, האונייה התעלמה מהפקודה לשוב לקיסריה. בן-גוריון סיפר לשרים כי במהלך הבוקר התקיימו מגעים עם פיקוד האצ"ל על האונייה, אך אנשי האצ"ל התנו את הסכמתם בכך שמפקדי האצ"ל יורשו לעלות גם הם על סיפון האונייה להתייעצות, דרישה שנדחתה על ידי הממשלה. לסיכום, בן-גוריון טען: "מתברר שזו הייתה תרמית: הודיעו שנכנעים – ולא נכנעו."
במהלך הישיבה, הועברו לשרים פרטים על אירועי הלילה ועגינת האונייה בחוף תל אביב. בין חברי הממשלה התעוררו חילוקי דעות לגבי הדרך הנכונה לטפל באלטלנה. נציגי מפא"י (בן-גוריון, משה שרת ואליעזר קפלן) ונציגי מפ"ם (אהרן ציזלינג ומרדכי בנטוב) תמכו בגישה תקיפה ובלתי מתפשרת כלפי האצ"ל, בעוד נציגי המפלגות הדתיות (משה חיים שפירא והרב פישמן) והציונים הכלליים (יצחק גרינבוים ופרץ ברנשטין) העדיפו גישה פשרנית יותר, עם תקווה להשיג פשרה באמצעות המשך משא ומתן. מרבית השרים ראו בפעולות האצ"ל מרד נגד סמכות הממשלה הזמנית והביעו חשש מהשלכות חמורות כמו מלחמת אחים או פגיעה ביכולת המדינה להתמודד מול צבאות ערב.
גרינבוים הציע פתרון פשרה, שיכלול סיום העימות הצבאי עם האצ"ל והקמת ועדת שרים בת שלושה חברים שתנהל משא ומתן עם נציגי האצ"ל. הוא הביע חשש שהפעלת כוח צבאי תגרום לאצ"ל לחזור למחתרת נגד ממשלת ישראל. יחד עם הרב שפירא ומשה חיים שפירא, הוא הציע להפסיק את העימות הצבאי ולבחור ועדת שרים שתנהל משא ומתן עם האצ"ל. רוב השרים התנגדו לרעיון זה. שר החוץ, משה שרת, טען כי מדובר לא בריב בין "שתי כנופיות" אלא בארגון שמפר הסכם עם הממשלה ומסרב לציית להוראותיה. בן-גוריון ושרת הצהירו כי העיקר הוא סמכותה של מדינת ישראל, ולכן אין מקום למשא ומתן נוסף עד שהאצ"ל יקבל את תנאי הממשלה.
בן-גוריון הצהיר: "כולנו רוצים להימנע משפיכת דמים. אין ביננו מי שלהוט יותר אחרי שפיכת דמים ומי שלהוט פחות אחרי שפיכת דמים. אבל שום משא ומתן, אלא מסירת האוניה לממשלה וקבלת הפקודות מן הצבא, זה הצבא שלנו. ואם יקבלו את זה ולא ישתמשו בכוח – לא נלך אתם בקרי."
בשלב זה, אנשי האצ"ל עדיין קיוו לפרוק את הנשק שנותר באונייה בחוף תל אביב ולהגיע להסדר עם הממשלה. אולם, לממשלה היה ברור שלא ניתן להסתיר את פריקת הנשק מהאו"ם, וישראל לא יכולה להרשות לעצמה את המחיר המדיני של פעולה כזו בניגוד להחלטות האמברגו של מועצת הביטחון של האו"ם. כמו כן, הייתה חשש שמועצת הביטחון עלולה למנוע הגעה של אוניות עם עולים מאירופה לישראל אם ברנדוט לא יסמוך על הבטחות ממשלת ישראל. שרת טען כי לאחר תום ההפוגה השנייה, הוא יצליח לשכנע את האו"ם למסור את הנשק הנותר לצה"ל.
הממשלה החליטה, ברוב של 7 מול 2, לדרוש מהאצ"ל למסור את כל הציוד הצבאי שעל סיפון "אלטלנה" לידי צה"ל ורשויות המדינה. בן-גוריון הבהיר בתום הישיבה: "אני רוצה שיהיה ברור מה החלטה שקיבלנו. אנחנו החלטנו שדורשים מהם למסור את האונייה. אם לא יסכימו – פירוש ההחלטה כפי שהבינותי שיש להשתמש בכוח כמו בכפר ויתקין – לתקוף אותם בכוח כזה שיהיו נאלצים להיכנע. במקרה ויפנו אלינו ויודיעו שהם מסלקים את האונייה מחוץ הארץ – תדון הממשלה בדבר ותתן להם תשובה. אני מניח שאין ערור על כך שזהו פירוש ההחלטה: לעשות הכל למען שאפשר יהיה לתפוס את האונייה בלי שפיכת דמים. אבל אם לא תהיה דרך אחרת – להשתמש בכוח." מאוחר יותר, בגין הכחיש שהיה הסכם כלשהו למסירת האוניה לממשלה. הוא טען שהם הגיעו לרחוב פרישמן רק משום שרחוב זה היה מסומן לפי תכנית ישנה, במפת רב החובל.
הקרב בחוף תל אביב
בשעות הלילה של 21 ביוני, הסמיך ראש הממשלה את גלילי וידין להמשיך בניהול המשא ומתן עם נציגי האצ"ל ולנקוט "שפה איתנה". במהלך המשא ומתן, התקבלה החלטה במטה האצ"ל לנקוט במה שצריך כדי להגן על האונייה והנשק שעליה. בעת שהאוניה הגיעה לחופי תל אביב, הסבב הנוסף של המגעים נכשל. במהלך המגעים, יזם רב החובל מונרו פיין מהלך כדי לנסות ולהציג את האונייה כלא מסוכנת, אך ללא הצלחה. הגעת האונייה לחוף תל אביב והנשק שעליה הפכו למוקד של כעס וזעם.
במהלך האירועים, הוקמה חטיבת קרייתי ויחידות משנה שלה לתפיסת החוף מול האונייה. ברחובות הסמוכים לחוף תל אביב פונו בתי הקפה, נשלחו פטרולים והוכרזה כוננות למניעת ירידה מהספינה עם הוראות פתיחה באש מקלות. במהלך אותו הלילה, הועברו פתקים מבגין לידי חיים לנדאו מהאצ"ל, כדי שיעביר לכוחות צה"ל שעל הקרקע. גם סבב זה נכשל.
בבוקר 22 ביוני, התקיימה ישיבת הממשלה בה נזף בן-גוריון על כך שהאונייה התעלמה מהוראות הכניעה. התעוררו חילוקי דעות בין חברי הממשלה בנוגע לגישת הטיפול באונייה, כאשר חלקם דרשו פעולה תקיפה וחלקם תמכו בגישה פשרנית יותר.
החלטת הממשלה הייתה לדרוש מהאצ"ל למסור את כל הציוד הצבאי לידי צה"ל ורשויות המדינה. בן-גוריון הדגיש את הצורך לשמור על סמכות המדינה ולמנוע שפיכת דמים, אך היה ברור שהשימוש בכוח יהיה נחוץ אם ידרשו את זה. צה"ל הכין תוכניות להפעיל כוח במידת הצורך כדי לתפוס את האונייה ואת הנשק שעליה. לבסוף החלו לירות על הספינה.
רב החובל ביקש לקחת את החיילים לחוף, אך החיילים פתחו באש מכל עבר. העובדה שצוות הסירה נופף בדגל לבן לא הפחיתה את הירי. לדברי סופר האמריקאי דן קורצמן, בן-גוריון אמר ליגאל אלון: "אנו ניצבים בפני מרד גלוי. לא רק תל אביב בסכנת נפילה בידי המורדים. כל עתיד המדינה הזאת הוא על כף המאזניים". גם הביוגרף של בן-גוריון, מיכאל בר זוהר, טען שבן-גוריון פנה לאלון בקול דרמטי ובחריקת שיניים: "תפוס את בגין! תפוס את בגין!" אלון התארגן במהירות. הוא הקים מטהו במחנה יונה, היום גן מלון הילטון. רבין מונה לסגנו של אלון וקצין המבצעים שלו.
הספינה המשיכה לחטוף אש כבדה מהחוף למשך כשעה וחצי. חלק מהפצועים היו פצועים קשה. לא היה רופא על הסיפון של אלטלנה, ובסופו של דבר מינה רבין את עצמו לסגן מפקד הפעולה. המרחק מהחוף היה גדול, ורבין נאלץ להפעיל את כל הכוח הדרוש למטרה זו. בינתיים על החוף, המצב התדרדר. עמוס אורן, ששימש קצין קישור בין הפלמ"ח לצה"ל, נזכר: "אמרתי לרבין: 'תשמור על עצמך, קח רימונים וחסל אותם.'" המצב היה קריטי. כוחות הפלמ"ח היו מעורבים במבצע שנקרא בשם הקוד "טיהור".
בן-גוריון היה מעורב בהפעלת פקודות ירי, ואף הורה להפעיל אש תותחים על האונייה. ייתכן שנאמר לו לדחות את הירי, אך הוא לא ציית להוראות אלו. "ראיתי למטה שלושה חברים. עיניהם ברקו, והרמתי רימון כדי להפחיד את האנשים על הסיפון." צבי ברלינר חיפה עליי, והצעקות "הסתלקו מהעמדה" היוו ניסיון להפעיל את כל הכוח הנדרש למטרה זו. כאשר פיין ביקש הפסקת אש דרך מטה אצ"ל, פגשנו בקשיים רבים בניסיון להשיג זאת. הירי לא נעצר מיד, ובסופו של דבר נאלצנו לנסות לחלץ את הפצועים מהאונייה באמצעות הסירה, אך ללא הצלחה. נחתה הודעה על הפסקת אש כמעט מיידית, אך הירי נמשך זמן מה.
בעקבות ההוראות, זרק רבין רימון לעבר עמדה בה היה חייל אצ"ל בפיאט. השעה שנקבעה ליריית התותח הייתה 16:00. הירי נעצר רק לאחר מכן, וכלל השימוש ברימונים לא היה נעים. כך, בניהול האירועים התבצעו חילופי אש וירי שנמשך, והשפיע על התמונה הכללית של האירועים. בשלב מסוים הספינה החלה לעלות באש. מנחם בגין מאוחר יותר סיפר:
"סירתנו הקטנה נכנעה ולא יכלה להוריד את הפצועים לחוף. ביקשנו סירה למען הצל את חייהם. באשר לא היה בוא על סיפון האוניה. מפקד הפלמ"ח הבטיח לשלוח מיד סירה מנמל תל אביב. אנו מחכים לסירה, שעה, שעתיים, היא לא באה. מצב הפצועים הולך ורע… פתאום… משהו עבר מעל ראשינו מתוך שריקה… אנו קוראים למפקד הפלמ"ח ומזכירים לו כי הוא התחייב על הפסקת אש מוחלטת… בינתיים – פגז שני, שלישי, רביעי. מונרו [פיין] מודאג מאוד. אני מציע לו שהוא וחבריו האמריקאים יעזבו את האוניה… מונרו מסרב… הוא מעלה דגל לבן, אך גם זה אינו מועיל… אנו קוראים שוב למפקד הפלמ"ח: הרי התחייבת להפסקת האש, למה מפגיזים אותנו? כעבור זמן מה באה תשובה שכדאי לכתוב אותה היטב-היטב: "אמנם יש הפסקת אש כללית, אבל הפקודה עליה עוד לא הגיעה לכל יחידות הצבא…" כעבור דקות מספר פגע פגז בבטן האוניה. אש נוראה עשן מתאבך. צריך להציל קודם כל את הפצועים. כולם מתנהגים בגבורה עילאית. אין בהלה. איש אינו קופץ המימה… מונרו פיין מגלה כוחות נפשיים בלתי משוערים. האונייה אחוזה להבות. הוא נותן פקודות לחבר עוזריו בשקט ובנחת… הוא בונה גשרים להורדת הפצועים. הפצועים מורדים אחד אחד, אבל ההפגנה אינה נפסקת."
בינתיים, רבין דיווח שהאונייה בוערת. מאוחר יותר הוא כתב:
"האונייה בוערת. קולות של פיצוצי תחמושת בוקעים ממנה. אנשים קופצים מסיפונה לים. אנשי האצ"ל שעל החוף נתקפים היסטריה, צווחים: 'בגין על האונייה! בגין על האונייה! הצילו את בגין!'… אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי האצ"ל ומנהיגו מצאו את ביטויים בעוצמת האש. איני יודע אם מנחם בגין נמצא על האונייה. אני יודע שהאנוייה בוערת, שהפרשה הזאת מחוסלת, ואין צורך בנפגעים נוספים. אני עושה כל מאמץ, יחד עם המפקדים האחרים, להפסיק את האש."
משלב זה התפתח קרב שנמשך כחצי שעה, שבו גם אנשי האצ"ל באונייה ירו על החוף. כמה מלוחמי אצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש להתפתחות מלחמת אחים. זו גם גרסת בגין עצמו בספרו המרד. אולם אנשי האצ"ל באוניה לא מילאו אחר פקודה זו והמשיכו לירות. בגין פנה בזעם ללנקין, שבתאי נדיב וג'ק ברון, ודרש להוציא את הנשק מידי האנשים. ברון ונדיב עשו זאת. לנקין ציווה על הפסקת הירי אולם ההוראה לא בוצעה, אולי בגלל שאון הקרב. ג'רי זלצמן רץ על הסיפון לעבר פקודיו שירו מהחרטום, וחטף את הרובים מידם וציווה עליהם לחדול מהירי ולרדת לבטן האונייה. אנשי האצ"ל על החוף ניסו לכבוש את מלון ריץ אבל נהדפו. יצחק רבין רשם מאוחר יותר בפנקס השירות שלו:
"תגבורות של לוחמי אצ"ל זרמו אל החוף מן האונייה שבים ומכיוון תל אביב. נפתחה אש לעבר המטה. השבנו אש אל היורים – חוליות אצ"ל, הפרושות לאורך החוף במספרים ניכרים. בבית הסמוך לשלנו שלטו אנשי אצ"ל. כרתנו אתם הסכם: הם אינם יורים לעברנו ואנו איננו יורים לעברם. קול פיצוץ החריד את הבניין: אצ"ל שלח פגז נגד טנקים "פיאט" לעבר מטה הפלמ"ח. הפגז לא גרם כל נזק, אבל זו הסלמה חריפה בקרב. אם הפגז השני יפגע בקיר פנימי של הבניין, מצבנו יחמיר מאד. עמוס חורב (לימים אלוף בצה"ל) ואני עלינו לגג הבניין והשלכנו רימונים לעבר החוליות הפרושות על החוף. לאנשי אצ"ל היו נפגעים. אחד ממפקדי אצ"ל איבד את השליטה על עצמו, התפרץ וצעק, 'למה אתם יורים ביהודים?'. השבתי לו, כשיהודים יפסיקו לירות בנו, נפסיק לירות ביהודים'" יהודים יורים ביהודים. שעות ארוכות. יהודים נפגעים ונהרגים – מכדוריהם של יהודים אחרים. בהפוגה שבין מערכה אחת במלחמת העצמאות לבין המערכות הבאות, כאשר חשיבותו של כל לוחם בודד לא תסולא."
פרשיות הסירוב בצה"ל
על פי הספר "אלטלנה" מאת שלמה נקדימון, היו סירובי פקודה בפרשה.
חיל האוויר הונחה לתקוף את האונייה בדרכה לישראל. בספר "גוי של שבת" כתב גורדון לויט, אז טייס מח"ל לא-יהודי בחיל האוויר, כי היימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם אלה סירבו כולם, בנימוק שלא הגיעו לארץ ישראל כדי לירות ביהודים. לאחר תשאול שלושה טייסים, שכולם סירבו לבצע את המשימה, התברר שהאופציה האווירית לטיבוע האונייה אינה קיימת, ונותרה רק ההפגזה מן החוף.
התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן, הצהיר שהוא מסרב ומוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג, בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. התותחן השני שנשאל, הלל דלסקי, מדרום אפריקה, ניסה גם כן למחות, אך שוכנע לבסוף וביצע את הירי.
בסרט "אלטלנה" של אילנה צור מוצגים מסמכים המעידים כי עוד שמונה אנשים מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני סירבו פקודה להשתתף בכיתור האונייה. ב"פנקס שירות" מופיע סיפור דומה, אך שם הם מוזכרים כחיילי חטיבת קרייתי.
חללים
בחילופי האש נהרגו 19 אנשים (16 מהאצ"ל ו-3 מצה"ל) ועשרות נפצעו. מבין הנופלים מהאצ"ל, שלושה היו עולים חדשים שהפליגו עם אלטלנה והשאר ישראלים ותיקים (יחסית), בהם גם אברהם סטבסקי, שזוכה מרצח ארלוזורוב.
| שם ההרוג | צד בעימות | רקע | הקרב בו נפגע | מקום הקבורה | קישור |
| חיים-משה כץ | חייל צה"ל | השתתף ב-11 קרבות | כפר ויתקין | כפר ויתקין | |
| יעקב (יונצי) פריד | חייל צה"ל | מגדוד 89 של חטיבה 8, השתתף בכמה קרבות | כפר ויתקין | כפר ויתקין | |
| פסח וולודינגר | חייל צה"ל | לחם בקרבות על הדרך לירושלים ונפצע, הוצב במטה הפלמ"ח בתל אביב | תל אביב | פתח תקווה | |
| מישל ויקטור אסואיד | איש אצ"ל | עולה חדש שהפליג באלטלנה | תל אביב | נחלת יצחק | |
| אליעזר וויץ | איש אצ"ל | נטל חלק במערכה על יפו ובקרבות רמלה | תל אביב, בחוף | נחלת יצחק | |
| יצחק כהן | איש אצ"ל | לחם ביפו ויהודיה | תל אביב? | נחלת יצחק | |
| דניאל לוי | איש אצ"ל | עולה חדש מקובה שהפליג באלטלנה | תל אביב, על האונייה | נחלת יצחק | |
| דוד מטרני | איש אצ"ל | עולה חדש שהפליג באלטלנה | תל אביב? | נחלת יצחק | |
| עודד זאב (אברהם) | איש אצ"ל | הגיע לכפר ויתקין כדי לסייע לאנשי האצ"ל | כפר ויתקין | נחלת יצחק | |
| מנדל קאופמן | איש אצ"ל | לחם בפלוגת בית"ר בשוני שליד בנימינה | כפר ויתקין | נחלת יצחק | |
| שלמה קוטנובסקי | איש אצ"ל | הגיע לכפר ויתקין כדי לסייע לאנשי האצ"ל | כפר ויתקין | נחלת יצחק | |
| אריה ויקטור פקולה | איש אצ"ל | התגייס לצה"ל ונסע עם חבריו לסייע לאנשי אצ"ל | בית דגן | נחלת יצחק | |
| אברהם כהן | איש אצ"ל | לקח חלק בכיבוש יפו, ובפעולה לכיבוש הכפר יהודיה | תל אביב כששחה לאונייה | נחלת יצחק | |
| אהרן כרסנטי | איש אצ"ל | לחם ברמלה ולוד, יהודיה ויפו, הגיע לאונייה בתל אביב | תל אביב | נחלת יצחק | |
| איתמר ליפשיץ | איש אצ"ל | היה בחזית תל אביב והגיע לסייע לאנשי האצ"ל במקום | תל אביב | נחלת יצחק | |
| אברהם סטבסקי | איש אצ"ל | איש אצ"ל וותיק, ארגן את אוניית הנשק אלטלנה | תל אביב על האונייה | נחלת יצחק | |
| דן גליקמן | איש אצ"ל | עלה על האלטלנה בכפר ויתקין | תל אביב, על האונייה | נחלת יצחק | |
| דב קלנר | איש אצ"ל | הגיע לכפר ויתקין כדי לסייע לאנשי האצ"ל | כפר ויתקין | נחלת יצחק | |
| צבי (הרשלה) רייפר | איש אצ"ל | התגייס לצה"ל ונסע עם חבריו לסייע לאנשי אצ"ל | בית דגן | נחלת יצחק |
תוצאות הפרשה
הרוחות לא נרגעו גם בתום הקרבות בחוף תל אביב. ב-22 ביוני בלילה נאם מנחם בגין בתחנת הרדיו החשאית של האצ"ל. במהלך נאומו, שנמשך שעתיים, הוא פרץ בבכי. הוא כינה את בן-גוריון "כסיל" ו"טיפש" וטען שזמם להרוג אותו. עם זאת, הזהיר את אנשיו: ”אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער”. לימים התייחס בזיכרונותיו ללגלוג לבכיו: "יש דמעות אשר שום גבר אינו צריך להתבייש בהן. יש דמעות מצילות. יש שהברירה היא: דמע או דם". באותו לילה פרסם האצ"ל גילוי דעת, שכינה את בן-גוריון "דיקטטור מטורף" שעומד בראש "ממשלת רודנים פושעים", "בוגדים" ו"מרצחי אחיהם". את מעשיו של בן-גוריון הגדיר "פשעים נגד העם ונגד האנושות". למחרת, 23 ביוני, הודיעה מפקדת אצ"ל כי הארגון מבטל את ההסכם עם הממשלה, כי אנשיו לא יתגייסו לצה"ל וכי אנשי האצ"ל לא מכירים בממשלה הזמנית ודורשים את התפטרותה המיידית. עם זאת המפקדה הורתה לא לפתוח באש בשום מקום במדינה, מחשש למלחמת אחים ובנימוק כי האויב הערבי-הבריטי עומד בשער. בנוסף התרחשו עימותים שונים בתל אביב, ביניהם ירי (באוויר) במשך חצי שעה בין משוריין של צה"ל לבין משוריין של אצ"ל.
השרים פישמן ושפירא התפטרו מן הממשלה הזמנית ב-23 ביוני. הם חזרו בהם ביום למחרת בעקבות הרחבת הוועדה שנועדה להבטיח צבא אחיד ומרות אחידה ושוויון בזכויות ובחובות של כל החיילים. כמו כן הובטח לסלוח לכל פשעי העבר בנושא זה, כי העצורים הולכים ומשוחררים ושלא יהיו עוד מאסרים ללא כתבי אשמה.
בעקבות הפרשה נעצרו כ-200 מאנשי אצ"ל ושוחררו ברובם לאחר מספר שבועות. חלק מבכירי הארגון: משה חסון, אליהו לנקין, יעקב מרידור, בצלאל עמיצור והלל קוק הוחזקו במעצר עד 27 באוגוסט ושוחררו רק בעקבות שביתת רעב ולחץ ציבורי. רוב יחידות האצ"ל פורקו ופוזרו בצה"ל, למעט "הגדוד הירושלמי". ב-17 בספטמבר 1948 נרצח ברנדוט בירושלים על ידי ארגון הלח"י. בעקבות כך נחקקה פקודת מניעת טרור, והלח"י פורק. כמו כן הממשלה הציבה אולטימטום לגדוד האצ"ל בירושלים להתפרק. הגדוד פורק ב-21 בספטמבר.
הפרשה שעוררה הדים רבים נחשבת לציון דרך חשוב ושנוי במחלוקת בתולדות מדינת ישראל. המצדדים בהתקפה טוענים כי שאיפתו של בגין הייתה לחזק את התנועה הרוויזיוניסטית, על ידי השארת אצ"ל תחת פיקודו, ובכך לחתור תחת הצבא הממלכתי. מנגד, טענת המתנגדים היא שבגין דרש לקבל חמישית מהנשק בספינה כדי להעלות את מורל לוחמי האצ"ל, שנאלצו לקבל את עולו של צה"ל, ולחזק את לוחמיו בירושלים.
למחרת האסון כתב עורך מעריב עזריאל קרליבך:
״ואני בתוך כל ההמון הגדול למטה על שפת הים עמדתי ויחד עימהם במו עיני ראיתי. . . ראיתי בחורי ישראל קופצים ממכוניות גדולות וכובעי פלדה על ראשיהם, ומקלעים דרוכים בידיהם והם חמושים מכף רגל ועד ראש והם שניים-שניים, שלושה, עשרות, מאות רבות – רצים לירות ביהודים. . . ובין הבתים עברתי ועל הגגות והגזוזטראות פלוגות ישראל, ולמטה בים, על תורן האונייה ועל סיפונה יהודים עומדים ומניפים דגל לבן וזועקים: אל תירו! … ובל יוציא איש את עצמו מן הכלל ויקום ויאמר: ידי לא שפכו את הדם הזה, כולנו ידינו מגואלות בדם אחים, כולנו אות קין על מצחנו – קבל עולם, קבל גולה דוויה, קבל אבותינו הקדושים. ולא ניטהר אלא במעיינות אהבת ישראל".
הטיעון הרשמי של בן-גוריון בזכות הוראתו היה הצורך בהקמת צבא ממלכתי, ומניעת היווצרותו של צבא משנה עצמאי במסגרת צה"ל, מדיניות שבה נקט באופן עקבי, לדוגמה עם פירוק הפלמ"ח. בכל הקשור למניעים אחרים של בן-גוריון, ייתכן כי היה מעוניין בפגיעה בכוחם של מתחריו הפוליטיים, הרוויזיוניסטים, ובחיזוק מפלגתו מפא"י ומעמדו; ולפי טענה אחרת חשש מהשתלטות של בגין על המדינה בהשתמש בכוח צבאי ופוליטי. על מנת להמחיש את טיעוניו, גרס בן-גוריון כי "זהו ניסיון לדרוס את המדינה", וכינה את התותח שהעלה באש את אלטלנה "מבורך". הביטוי "תותח קדוש" אינו נמצא בפרוטוקול הרשמי של הדיון אך הוא נמצא בדיווחים של עיתונאים שנכחו באולם. ערב מלחמת ששת הימים הצטרף מנחם בגין לפגישה בשדה בוקר כדי לשכנע את בן-גוריון לחזור לראשות הממשלה (שממנה פרש ארבע שנים קודם לכן). בן-גוריון אמר בעקבות אותה פגישה: "אילו הכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים". על סף מותו אמר בן-גוריון בריאיון לשלמה נקדימון: "נהגתי באלטלנה כפי שהיה צריך לנהוג". מצד שני, נקדימון, בספרו "אלטלנה", מציין שבראשית שנות ה-70, אמר שמעון פרס לבגין, שהיה אז שר בממשלת הליכוד הלאומי, "הגענו למסקנה כי בעניין 'אלטלנה' הטעו את בן-גוריון". משביקש בגין מפרס להסביר את דבריו, סירב הלה לעשות זאת. בגין, מצידו, פירש את המילים "הגענו למסקנה" בכך שנעשתה בדיקה וזו העלתה את הממצאים האלה. בהזדמנות אחרת אמר פרס: "היה מי שהטעה את בן-גוריון, הוא היה ישר כסרגל ופעל לפי ההנחיות של גלילי". בראיון פומבי לאחר-מכן, סירב בן-גוריון להתייחס לאפשרות שקיבל מידע לא-נכון מישראל גלילי.
לפי עדות אליעזר ליבנה, מהאישים הבולטים במפא"י דאז ומי שערך את "אשנב", ביטאון ה"הגנה" והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, מתאריך 27 פברואר 1966: "פעל בן גוריון בפרשת אלטלנה כפי שפעל, מתוך הפחד מפני אצ״ל שהיה אז בשיא השפעתו. בחיסול אלטלנה הוא רצה להעמיד את האצ״ל כמורד במלכות. לדעתו, היה זה חישוב שקול לגבי העתיד".
בספרו האוטוביוגרפי המרד כרך מנחם בגין את פרשת אלטלנה עם תיאור הסזון בפרק הנושא את הכותרת "מלחמת אחים – לעולם לא". את פרשה אלטלנה סיכם במילים: "עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם, ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הפשע, על מעשי הזוועה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני עמד בשער ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק'… ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכל". לפני מותו אמר שהיה רוצה שיזכרו אותו מעל הכול כאיש שמנע מלחמת אזרחים בעת קום המדינה, דבר שבעיניו היה חשוב יותר מהישגיו כראש ממשלה.
הטיפול בגוף האונייה
למשך כשנה עמד גוף הספינה מעלה חלודה ומפוחם מול חופי תל אביב. אז הטיל ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון על מפקד חיל הים לפנות את הגוף השרוף מחוף הים של תל אביב ולהטביעו בלב ים. הביצוע הוטל על צוערי מחזור ב' של קורס חובלים. ב-22 ביולי 1949 הודיע משרד הביטחון על כוונתו למשות מן המים את האונייה "אלטלנה" המוחרמת, כלשון ההודעה, ולפרקה.
המבנה העליון וסיפון הספינה הוסרו מהספינה ופונו לחוף, כך שמשקל הגוף ירד מ־1,800 טון למחצית. לאחר שאמודאים ריתכו לוחות אטימה לתחתית הגוף ושאבו את המים, הצליחו להציף את הקוער. האונייה נגררה על ידי ה"טג האפור" של חיל הים לנקודה שנבחרה בעומק גדול והוטבעה.
ב-23 ביוני 2011 פורסם כי בעקבות יוזמה של מרכז מורשת מנחם בגין, מתכוון משרד ראש הממשלה להוציא משלחת חיפוש בעלות של 200,000 ש"ח, אשר תאתר את מקום טביעת האונייה. בהמשך יוחלט מה לעשות עם השרידים, וישקלו "הקמת אנדרטה בלב-ים או משיית חלקים מהאונייה לשם הקמת אנדרטה על החוף".
הנצחה וזיכרון
באחדות מערי ישראל (אשדוד, באר שבע, ראשון לציון) נקראו רחובות בשם "אלטלנה".
הרוגי אצ"ל באלטלנה קבורים בבית הקברות נחלת יצחק. הם קבורים כחללי צה"ל בחלקה הצבאית. על הקברים מופיע סמל צה"ל ללא מספר אישי. מול הקברים הוקמה אנדרטת זיכרון ממתכת ועליה שמותיהם וציטוטים של מנחם בגין מאותה פרשה. באוקטובר 2016 נחנכה אנדרטה חדשה לחללי אלטלנה בבית הקברות נחלת יצחק הצמודה לאנדרטה הישנה. האנדרטה היא בצורת ספינה שוקעת ועליה אמרתו של מנחם בגין: "מלחמת אחים לעולם לא".
לאחר שדרישתם הראשונית של אנשי האצ"ל להנצחה ממלכתית של 13 חבריהם שנפלו באירועי אלטלנה סורבה על ידי השלטונות הם הקימו עמוד זיכרון למרגלות גבעת הכורכר בה פעלה בריכת גן הדסה, עמוד ששרד במקום עד 1962. זהו המקום בו נרצח יצחק רבין ב-1995.
במלאת 60 שנה לטיבוע "אלטלנה" נחנכה בחוף תל אביב אנדרטה לזכר הנופלים מקרב אנשי אצ"ל. האנדרטה, דמוית אונייה טובעת, עוצבה בידי דן רפפורט והיא עשויה אבן גיר גלילית. בנוסף לשמות לוחמי אצ"ל שנהרגו, נכתבה על האנדרטה תמצית האירועים, על פי רוח יוצאי אצ"ל, בעברית ובאנגלית, וחקוקים עליה משפטים שאמר מנחם בגין ודברי איש אצ"ל ששהה על הספינה.
לעומת זאת אין אנדרטה לזכר שלושת חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות, ובאף אחת מן האנדרטאות הקיימות לא מוזכרים שמותיהם.
במשך שנים רבות נזכרת אלטלנה בשיח הציבורי בדיונים בין הימין ולשמאל בפוליטיקה הישראלית.
בשנת 1980, ביום הזיכרון להטבעת אלטלנה, ביקש ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, מחילה "בשם חיילי צה"ל".
בטקס האזכרה לאלטלנה בקיץ 2011 אמר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, כי "ממרחק השנים הפקודה לפתוח באש על הספינה, ולא להידבר עם מפקדיה, הייתה נמהרת ולא אחראית".
בשנת 1994 יצרה אילנה צור סרט תיעודי אודות האלטלנה, שהתחקה אחרי הפרשה תוך שימוש בעדויות נדירות, בין השאר של יצחק רבין. בשנת 2015 חזר הסרט לכותרות כאשר חלקים מתוכו נערכו באופן שגוי ומטעה והוצגו באתר של משרד ראש הממשלה. בסרטון הערוך, שנעשה ללא הסכמת צור, נאמר שרבין אחראי "לרצח בדם קר של 16 פליטים" על הספינה במהלך מלחמת העצמאות – על אף שאירוע שכזה כלל לא קרה. צור דרשה להסיר את הסרטון המדובר בשל הסילוף ההיסטורי והפגיעה בזכויות היוצרים שלה. ב-2008 הופק סרט הטלוויזיה "אלטלנה" בבימויו של אלי כהן לפי תסריט של מוטי לרנר.
לאירועי הזיכרון המתקיימים בכל שנה בחודש יוני בבית הקברות בנחלת יצחק, מוזמן הציבור לטקס לזכר "הנרצחים על ידי קין". השימוש במוטיב "קין", שהרג את הבל אחיו, ככינוי לדוד בן-גוריון, שימש כבר את ז'בוטינסקי ב-1937, את מנחם בגין ב-1944, וביחס לפרשת אלטלנה לפחות מ-1952. בדף הפייסבוק של ארגון יוצאי האצ"ל ניתן לראות כרזות הזמנה לטקסים כאלה מהשנים האחרונות, במסגרתם לוקחים חלק אישי ציבור מרכזיים, כמו ראש הממשלה ונשיא ההסתדרות הציונית.
מדי שנה יוצא שיט בהובלת ארגון חזון לאומי מנמל יפו למקום בו הוטבעה הספינה, שם מתקיים טקס זיכרון להרוגי הספינה.
בין אלטלנה לכפר קאסם
בשנות ה-50 של המאה ה-20 היו היישובים הערביים שלאורך הקו הירוק נתונים תחת ממשל צבאי. ב-29 באוקטובר 1956, היום הראשון למלחמת סיני (מבצע קדש), הורה פיקוד המרכז להטיל עוצר על הכפרים הערביים הסמוכים לגבול הירדני באזור המשולש. העוצר הוטל במסגרת כוננות למלחמה עם ירדן. מפקד החטיבה המרחבית, אלוף-משנה יששכר שדמי, החליט על דעת עצמו להקדים את שעת כניסת העוצר מהשעה 21:00 לשעה 17:00, אך הודעה על כך נמסרה למוכתרים של הכפרים הערביים רק חצי שעה לפני כניסת העוצר לתוקפו. התושבים הערבים שעבדו מחוץ לכפריהם לא ידעו דבר על העוצר, והחלו לחזור לבתיהם עם חשכה, לאחר שעת כניסת העוצר.
גדוד משמר הגבול בפיקודו של רב-סרן שמואל מָלִינקי, שסופח לחטיבה של שדמי, קיבל משימה לאכוף את העוצר ב-8 כפרים ערביים בגזרה הדרומית של "המשולש הקטן". לאחר מעשה טען מלינקי שלפני הפעולה שוחח עם מפקד החטיבה ושאל כיצד יש לנהוג בתושבים ערבים שאינם יודעים על קיום העוצר. לטענתו, תשובת שדמי הייתה: "אללה ירחמו" (בערבית: "אלוהים ירחם עליהם", ברכה מוסלמית על המתים). שדמי הכחיש לימים את הדברים שייחס לו מלינקי. בסדרת פקודות שנתן מלינקי למפקדי הפלוגות והמחלקות שלו, העביר להם הוראות ברוח דומה. בתגובה לשאלות מספר קצינים, הוא הנחה אותם במפורש לירות על מנת להרוג בכל ערבי שיימצא מחוץ לביתו לאחר שעת כניסת העוצר, כולל תושבים החוזרים מעבודתם מחוץ לכפרים. כשנשאל מה בקשר לנשים וילדים, השיב: "בלי סֶנטימֶנטים" (לפי גרסה אחרת: "דינם כדין כולם").
למרות ההוראות הברורות שנתן מלינקי לקציניו, כמעט כולם הפעילו שיקול דעת, ולא פעלו בהתאם להנחיותיו. מפקד הפלוגה הצפונית של הגדוד, יהודה פרַנקֶנטַל, דחה על דעת עצמו את שעת כניסת העוצר בחצי שעה, והורה למפקדי המחלקות שלו לא לירות בכפריים החוזרים מעבודתם לאחר כניסת העוצר, אלא ללוותם לבתיהם. מפקד הפלוגה הדרומית, חיים לוי, לא שינה אומנם את פקודותיו של מפקד הגדוד, אך אישר למפקדי המחלקות שביקשו ממנו הנחיות, לפעול בהתאם לשיקול דעתם.
מתוך 8 מפקדי המחלקות של הגדוד, רק סגן גבריאל דהאן, שפיקד על המחלקה שפעלה בכפר קאסם, קיים כלשונה את הפקודה שניתנה לו. חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מתושבי הכפר, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. בנוסף לכך נהרגו בתוך הכפר עוד ארבעה תושבים. תושבי הכפר מונים בנספים גם אדם שמת משבץ לאחר ששמע על מות בנו בטבח, ואת עוברה של אישה הרה שנרצחה בטבח, ומגיעים ל-49 נספים. היו גם מספר פצועים שהעמידו פני מתים וכך ניצלו חייהם.
במהלך המשפט, בנימין הולנדר, מפקד מחלקה מגזרת קלנסווה, העיד לטובת הרוצחים וטען ש"הפקודות קובעות במעשה החייל". בנוגע לעצמו הוא טען "לפי פקודת המג"ד מלינקי הוטל להרוג אנשים, אך מפקד הפלוגה ע.מ.מ פרנקטל עזר לי בכך, שהוא שינה את הפקודה ונתן לי אפשרות שלא להרוג. הוא הסיר מעלי את נטל ההריגה ועל כך שמחתי, אולם המג"ד פקד עלי להרוג, וכך הייתי עושה."
בתשובה לשאלה אם היה נוהג לציית לפקודה לירות גם על יהודים, אמר כי אכן הוא ירה על אנשי אצ"ל שהיו באונייה אלטלנה. "קיבלתי פקודה לירות על יהודים באלטלנה, ועשיתי זאת. יריתי בהם – בתוקף הפקודה".
השלכות הפרשה
להבדיל מהשקרים שישראל גלילי סיפר לדוד בן גוריון, מנחם בגין לא תכנן הפיכה צבאית. הנשק היה מיועד לקרבות בירושלים, עליה צה"ל ברובו חדל מליהלחם כי הייתה שטח שמיועד לבינאום, ואם היה מגיע ליעדו, ככל הנראה היה משנה את מאזן הלוחמה ומביא לאצ"ל את ההזדמנות לשחרר את העיר, ואז בגין היה ממשיך בתהליך פירוק האצ"ל שכבר היה בעיצומו. בבחירות שלאחר מכן – מושיע העיר ירושלים ככל הנראה היה נבחר ברוב דמוקרטי גדול, וההיסטוריה הייתה נראית אחרת לגמרי. וזה בדיוק היה הפחד של דוד בן גוריון.
לקריאה נוספת
- אליהו לנקין, ספורו של מפקד אלטלנה, תל אביב: הוצאת הדר, תשכ"ז-1967.
- אורי ברנר, אלטלנה: מחקר מדיני וצבאי, תל אביב: מכון טבנקין לחקר ולימוד הקיבוץ והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
- שלמה נקדימון, אלטלנה, הוצאת עידנים, 1978.
- פנחס וזה, המשימה – רכש, תל אביב: הוצאת מערכות, 1966.
- משה גבעתי, בדרך המדבר והאש – תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור,, תשנ"ד-1994, עמ' 147–156.
- מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ו. על סף מלחמת אזרחים; עמ' 776–798.
- מנחם בגין, המרד, תל אביב: הוצאת אחיאסף, תשס"ג 2003, עמ' 211–251.
- אורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, קיראון: שרידות, 2010, כרך א, פרק 13, עמ' 465–510.
- דן קורן ויחיאל (חיליק) גוטמן, ממשלות ישראל לדורותיהן: החלטות חכמות והחלטות מטופשות, ידיעות ספרים, 2017, עמודים 25–34
- גיל סמסונוב, הבגינים, הוצאת דביר, תשפ"ד-2023
קישורים חיצוניים
- סרטון הפגזת אלטלנה, 22 ביוני 1948, באתר יוטיוב
- חיה רגב וד"ר אביגיל אורן, אלטלנה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- הישיבה החמישית של מועצת המדינה הזמנית – ט"ז בסיוון התש"ח, 23.06.1948, ארכיון המדינה.
- מידע על אלטלנה בקטלוג הספרייה הלאומית
- חן מלול, תיעוד פרשת אלטלנה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 21 ביוני 2017
- יום הזיכרון לאלטלנה וחלליה, חרות, 10 ביוני 1949
- מה קרה בפרשת אלטלנה, באתר מרכז מורשת בגין
- 63 ל'אלטלנה' – כך זה היה על הסיפון – עדותו של לוחם אצ"ל יוסק'ה נחמיאס, באתר ערוץ 7, 19 ביוני 2011.
- פרשת אלטלנה: דוגמה לבירור שאלות על ההיסטוריה, באתר e-mago
- תמליל הצעת אי האמון של מנחם בגין על רקע פרשת אלטלנה (אורכב 29.09.2013 בארכיון Wayback Machine) הנאום ניתן 11 שנה לאחר הפרשה, ב-12 בינואר 1959
- פינוי שבר האונייה והטבעתה יפתח קוזיק באתר שבעת הימים.
- היום בו אלטלנה עלתה באש, אתר מזכר, עדות אישית יוסף עבו עברון, יוני 2011
- אוסף כרזות בעניין אלטלנה בארכיון מכון ז'בוטינסקי
- עופר אדרת, העדות הנשכחת של האיש שקפץ מהאלטלנה, באתר הארץ, 15 ביוני 2018, המסמך
- אורי מילשטיין, על מים סוערים: מיהו הסוכן הסמוי המפתיע שהושתל בספינה אלטלנה?, באתר מעריב אונליין, 16 ביוני 2018
- אריה יצחקי, מדוע הוטבעה האלטלנה? ריאיון רדיו בערוץ 7, 24 ביוני 2018
- אלטלנה, סרטון באתר יוטיוב
- ליאור בן עמי, אלטלנה אינה עונה, באתר "ידיעות אחרונות", 19 ביוני 2018
- דניאל רוזן, אלטלנה – תחקיר הקשר, עמותת חיל הקשר והתקשוב, אוגוסט 2018.
- אריק קרמן, היכן העוגן של האלטלנה? באתר "משמר המורשת הימית", יוני 2019..
- פרשת אלטלנה באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
- יותם אמיתי והדס מינקה-ברנד, עכשיו ובימים האחרים – הנעת פקודים לביצוע משימות שבמחלוקת ציבורית, מערכות 429, עמודים 12–15
- אלטלנה (אונייה), דף שער בספרייה הלאומית
- ניר מן, תצלומים נדירים מעידים על הפסטורליה שקדמה למרחץ הדמים על האלטלנה, באתר הארץ, 27 באפריל 2023
- אתר: "ביתמונה" – תולדות עם ישראל בתמונות – תמונות מתולדות עם ישראל צילומים נדירים מאלטלנה
- גיליון מתאריך 12 ביולי 1957, עיתון חרות.
- גיליון מתאריך 28 בפברואר 1966, עיתון היום (תל אביב).
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
