יהדות ארגנטינה בתקופת החונטה

שנות הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, החל מההפיכה של 24 במרץ 1976 ועד לחזרה לדמוקרטיה בשנת 1983, אופיינו במציאות מורכבת וסוערת שהשליכה באופן ייחודי על חיי הקהילה היהודית במדינה. חווייתה של יהדות ארגנטינה באותן שנים התאפיינה בדיכוטומיה עמוקה, ואף באנומליה היסטורית של ממש, שבה התקיימה במקביל התמודדות עם רדיפות של טרור מדיני ואנטישמיות לצד המשך נורמליות ושגשוג מוסדי ותרבותי חסר תקדים.

מצד אחד, בניגוד למרחב הציבורי הלאומי שהיה נתון תחת שלטון פחד, דיכוי ומגבלות מחמירות על חופש הביטוי וההתאגדות, המרחב הציבורי והמוסדי של הקהילה היהודית המשיך להתנהל בחופשיות יחסית. בתוך מסגרות הקהילה פרחו החיים הציבוריים, התרבותיים והפוליטיים באופן נרחב. מוסדות כגון החברה ההבראית הארגנטינאית (SHA), תיאטרון ה-IFT, מועדון "הכוח", מכון CEJ ומסגרות נוספות, פתחו את שעריהם וקיימו הרצאות, קורסים ואירועי תרבות. מסגרות אלו תפקדו כמעין חללי חירות קטנים שבהם ניתן היה לדון בנושאים שהוחרמו או צונזרו מחוץ להן, דוגמת פסיכואנליזה, מיניות וספרות אסורה. פעילויות אלו משכו אליהן קהל רב, לרבות דמויות מפתח ואנשי רוח מהחברה הכללית שהודרו מהמרחב הציבורי באותה עת. יתרה מכך, אף שפעילות פוליטית מפלגתית הוצאה מחוץ לחוק בארגנטינה כולה, בתוך הקהילה נערכו מערכות בחירות גלויות וסוערות להנהגת מוסדות מרכזיים כדוגמת ארגון אמי"א והארגון הציוני הארגנטינאי (OSA). הנהגת הקהילה, ובראשה ארגון ה-DAIA, ראתה בשמירה על התפקוד הנורמלי של החיים היהודיים יעד מרכזי עליון שעליו יש להגן בכל מחיר אל מול הכאוס החיצוני.

מצד שני, במקביל לפריחה המוסדית, נאלצה הקהילה להתמודד עם התגברות של גילויי אנטישמיות הן במרחב הציבורי והן במחשכים. במישור הגלוי, נאבקו נציגי הקהילה בהפצה נרחבת של ספרות ופרסומים ניאו-נאציים ופשיסטיים על ידי הוצאות לאור כמו "מיליציה" ו"אודל", בהסתה מעל דפי כתבי עת לאומניים כדוגמת "קבילדו", באיומים, בהשחתת בתי עלמין, וכן בניסיונות מצד גורמים קתוליים שמרניים להחדיר תכנים דתיים למערכת החינוך הממלכתית במסגרת מקצוע "חינוך מוסרי ואזרחי". אולם, הצד האפל והקשה ביותר של התקופה התרחש בתוך מרכזי המעצר והעינויים החשאיים של המשטר הצבאי. עצורים ממוצא יהודי סבלו שם מטיפול מיוחד מידי כוחות הביטחון הדיקטטוריים. יחס זה התבטא, בין היתר, באלימות קשה יותר מזו שהופנתה כלפי עצורים אחרים, בשימוש ברטוריקה וסמלים נאציים מצד המענים – כגון הצגת צלבי קרס בחדרי העינויים ואילוץ הקורבנות להשמיע סיסמאות נאציות – ובחקירות ייעודיות שניסו לחלץ מידע על מוסדות ציוניים ועל עלילת תכנית אנדיניה.

תמונת מצב זו הוחרפה לנוכח העובדה שקורבנות הטרור המדיני ממוצא יהודי – המוכרים כ"עצורים-נעדרים" – היוו שיעור בולט וחסר פרופורציה ביחס לגודלם באוכלוסייה. בעוד שיהודי ארגנטינה מנו באותה העת בין 0.8 ל-1.2 אחוזים בלבד מכלל האזרחים, שיעורם בקרב הנעדרים עמד על כחמישה אחוזים. רשימות שונות שגובשו לאורך השנים על ידי ארגונים מקומיים ובינלאומיים הצביעו על מאות רבות ואף קרוב לאלפיים קורבנות ממוצא יהודי. פער זה בייצוג הנעדרים, בצד עדויות על ההתעללות האנטישמית במתקני המעצר ומצוקתן של משפחות הקורבנות שחיפשו מענה, הציבו בפני הקהילה הממוסדת אתגר מוסרי והיסטורי כבד מנשוא. הניגוד החריף שבין קיום חיים קהילתיים שוקקים ומשגשגים לבין מציאות של טרור מדיני ואובדן חיים כה רב בקרב בני הקהילה, עמד בלבם של שסעים עמוקים ופולמוסים ציבוריים נוקבים שליוו את יהדות ארגנטינה במהלך שנות החונטה, ואשר המשיכו לעצב את הזיכרון הקולקטיבי שלה עשורים רבים לאחר מכן.

רקע היסטורי

התקופה שהחלה עם ניצחונו של הקטור קמפורה בבחירות לנשיאות במרץ 1973 סימנה נקודת מפנה דרמטית עבור ארגנטינה בכלל והקהילה היהודית בפרט, עם סיומן של שמונה עשרה שנות איסור על פעילות התנועה הפרוניסטית. "האביב של קמפורה" התקבל בהתלהבות רבה בקרב שורות ההנהגה הממוסדת של הקהילה, שראתה בבחירות הזדמנות היסטורית לחיסול אי-היציבות הפוליטית והחברתית שאפיינה את המדינה בשנים קודמות. ארגונים שונים ביטאו אופטימיות עמוקה נוכח החזרה למסלול הדמוקרטי: העיתונות הקהילתית הגדירה את התקופה כשעת האפס שבה העם למד לצאת לרחובות ללא פחד, והארגון הציוני הארגנטינאי אף השווה את ניצחון הפרוניזם להמשך תהליך השחרור הלאומי של שנת 1810. ארגון ה-ICUF המזוהה עם השמאל, מצידו, הביע סיפוק עמוק מכינון הנורמות החוקתיות, תמך בשחרור אסירים פוליטיים ובירך על פירוק גופי מודיעין מדכאים של המשטרה. התקוות התגברו כאשר קמפורה עצמו הבטיח פומבית להנהגת ה-DAIA שייאבק בכל ביטוי של חוסר סובלנות גזעית ¹.

האופטימיות הקהילתית נמשכה גם עם חזרתו של חואן דומינגו פרון עצמו לשלטון בספטמבר 1973. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, התקבלה משלחת של ה-DAIA בארמון הנשיאות. מנהיגי הקהילה, ובראשם נחמיה רזניצקי, הביעו בפני פרון את תקוותם להשכנת שלום לאומי, אך בד בבד העלו דאגה גוברת נוכח הפצת עלונים אנטישמיים שהשתמשו במונח "סינרכיה" (שלטון צללים) כדי לתקוף את היהודים. תגובתו של פרון, שביטל את השימוש במונח כלפי הקהילה היהודית כדבר אבסורדי, סיפקה נחמה זמנית. ואולם, תקוות אלו התנפצו במהירות לנוכח המציאות בשטח. האלימות הפוליטית סירבה לדעוך, כפי שהומחש בהתנקשות בחייו של מנהיג איגודי העובדים חוסה איגנסיו רוצ'י ובניסיון ההשתלטות של מחתרת ה-ERP על בסיס צבאי באסול. מוסדות הקהילה מצאו עצמם מגנים פעם אחר פעם פעולות טרור משני צידי המתרס, ימין ושמאל, מתוך הבנה שאלימות זו מאיימת על עצם הישרדותו של המשטר הדמוקרטי.

במקביל למשבר הלאומי המחריף, חוותה הקהילה תהליך עמוק וסוער של הקצנה פוליטית בקרב הדור הצעיר. צעירים יהודים רבים החלו לנטוש את המסגרות הציוניות המסורתיות, מוקסמים מהרטוריקה של תנועות השחרור הלאומיות, ארגוני השמאל הלאומי והקבוצות המזוינות ². תהליך זה עורר שסע אידיאולוגי חריף: צעירים שעזבו את התנועות והצטרפו לפלגים פרוניסטיים מהפכניים האשימו את הממסד הציוני בהתעלמות ממאבקי השחרור הקונקרטיים של העם הארגנטינאי, כדוגמת ההתקוממויות בקורדובה ובטוקומאן, ובעיסוק מופשט בלבד במאבק באנטישמיות. מנגד, פעילי תנועות הנוער של השמאל הציוני, דוגמת "השומר הצעיר" ו"מרדכי אנילביץ'", נאבקו על הרלוונטיות שלהם וטענו כי הציונות הסוציאליסטית היא תנועת שחרור לאומית לכל דבר ועניין. ההנהגה הוותיקה צפתה בתהליכים אלו בחרדה רבה, תוך השמעת אזהרות מפני חדירת אידיאולוגיות קיצוניות ו"עולם שלישיות" לשורות הנוער. הדאגה הגיעה לשיאה כאשר קבוצות נוער מסוימות סירבו להשתתף באירועי האבל של הקהילה על קורבנות טרור בישראל, כמו בטבח מעלות, בטענה שהן מבינות את מניעיהם של לוחמי הגרילה הפלסטינים.

נקודת ציון סמלית ששיקפה את טשטוש הגבולות שבין הפעילות הלאומית לזהות היהודית נראתה סביב טקסי קבורה. כך למשל, בהלווייתו של אדוארדו בקרמן, צעיר פרוניסט יהודי שנרצח ב-1974 על ידי כנופיות פשיסטיות, התייצבו מנהיגים של ארגון הטרור המונטונרוס, בו אדוארדו היה חבר, והניחו את דגל הארגון על גבי ארון הקבורה לצד מגן דוד. צעירי השמאל הציוני חיפשו אקטיבית ליצור בריתות עם גורמים פרוגרסיביים בחברה הארגנטינאית, כולל ניהול שיח פומבי עם אנשי כמורה מהעולם השלישי, כמו הכומר הפרוניסטי קרלוס מוחיקה, בניסיון להציג את הציונות כחלק טבעי מרוח המהפכה של אמריקה הלטינית ².

חרף מאמצי ההשתלבות, הקהילה מצאה עצמה תחת מתקפה כבדה של אנטישמיות ציבורית, שהלכה והקצינה במיוחד לאחר מותו של פרון ב-1974 וחילופי השלטון. תנועות לאומניות מהימין הרדיקלי ופרסומים בעלי אופי פשיסטי, כגון המגזינים "אל קאודיו" ו"פטריה פרוניסטה", עשו שימוש ציני ומתמשך במושג "סינרכיה" כדי להאשים את היהודים בהשתלטות על כלכלת המדינה. יעד מרכזי למתקפות אלו היה שר הכלכלה, חוסה בר חלברד. מוצאו היהודי, לצד מדיניותו הכלכלית, הפכו אותו למטרה לכתובות נאצה קיצוניות ולאיומים שדרשו את סילוקו מהממשלה, כאשר גורמים בכירים כמו שר הרווחה חוסה לופס רגה אף האשימו "פקידים יהודים" בהכשלת המשא והמתן הבינלאומי. דמות ציבורית נוספת שספגה אש כבדה הייתה העיתונאי יעקובו טימרמן, עורך עיתון "La Opinión". טימרמן הותקף באלימות מילולית על ידי הימין הקיצוני לא רק בשל תמיכתו הפוליטית בממשלה או בחלברד, אלא בעיקר בשל זהותו היהודית, תמיכתו בציונות והגנתו על הקהילה. האווירה העוינת גלשה לא פעם לאיומים ישירים, כפי שאירע כאשר דמויות מהימין הפרוניסטי איימו על סוחרים יהודים בשכונת אונסה, אירועים שאילצו את הנהגת ה-DAIA לפנות פעם אחר פעם לשלטונות בדרישה להגנה.

מן העבר השני של המפה הפוליטית, גם ארגוני השמאל הציבו בפני הקהילה אתגרים אידיאולוגיים משמעותיים, תהליך שהואץ דרמטית בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. המלחמה שימשה כזרז להתפרצות של רטוריקה אנטי-ציונית חריפה בשורות השמאל, אשר נטה לראות את סכסוך המזרח התיכון דרך פריזמה פשטנית של שחור ולבן. המפלגה הקומוניסטית והשמאל העצמאי הגדירו את המלחמה כ"תוקפנות יאנקית-ציונית" וקראו לתמיכה בהמונים הערבים הנאבקים באימפריאליזם הישראלי. ארגונים כמו המונטונרוס הרחיקו לכת והגדירו את מדינת ישראל כזרוע נושאת הנשק של האימפריאליזם, ואף הפיצו כרוזים שקראו להשמדת יהודים. שיח זה עורר תגובות נגד חריפות בתוך הקהילה, כאשר ארגוני הנוער הציוני-סוציאליסטי פרסמו מכתבים פומביים שקראו לעמיתיהם בשמאל הארגנטינאי להכיר במורכבות הסכסוך, במאבקי המעמדות בתוך החברה הישראלית ובאופיים המדכא של המשטרים במדינות ערב, במקום לאמץ עמדה חד-צדדית ופשטנית.

בתוך מציאות מקומית רוויה בקיטוב ואלימות, אירועי ההפיכה הצבאית בצ'ילה בספטמבר 1973, שהביאו להדחתו העקובה מדם של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה, פעלו כתמרור אזהרה מצמרר עבור יהדות ארגנטינה. עלייתו לשלטון של אוגוסטו פינושה נתפסה, במיוחד בעיני פלגים שמאליים בקהילה כדוגמת ה-ICUF, כאיום פשיסטי ישיר המונע על ידי כוחות אימפריאליסטיים, ואף הושוותה לנפילת הרפובליקה הספרדית ולתחילת השואה. עדויות על אימת מחנות הריכוז בצ'ילה, ובפרט על רדיפתם של צעירים יהודים שפעלו בשורות השמאל המקומי והתנתקו מזהותם היהודית, עוררו זעזוע עמוק. ההפיכה במדינה השכנה הציתה גם פולמוס פנימי חוצה גבולות: בעוד שההנהגה הרשמית של יהדות צ'ילה מיהרה להצהיר על עמדה של "נייטרליות קפדנית" ואף הציעה שיתוף פעולה פומבי עם המשטר הצבאי החדש תוך הכחשת קיומה של רדיפה אנטישמית, הארגונים היהודיים בארגנטינה גינו את העמדה הזו בחריפות. הדיון הסוער סביב התגובה להפיכה בצ'ילה שימש למעשה כאזהרה ישירה להנהגת ה-DAIA בארגנטינה בדבר הסכנות והגבולות המוסריים של מדיניות נייטרלית, רגע לפני שהם עצמם ייאלצו להתמודד עם התעצמותו של משטר צבאי.

ההפיכה הצבאית

ההפיכה הצבאית שהתרחשה ב-24 במרץ 1976 התקבלה בהסכמה רחבה ואף בתחושת הקלה בקרב הנהגת הקהילה היהודית הממוסדת. ימים ספורים טרם ההפיכה, בכירי ה-DAIA קיימו פגישה חשאית עם אדמירל אמיליו מאסרה, שהבטיח להם כי הסכנה האמיתית למדינה נשקפת מצד קבוצות הימין הקיצוני ולא מהשמאל. על רקע ההידרדרות המוסדית, האלימות הגואה והתגברות האנטישמיות בימי ממשלתה של איסבל פרון, מוסדות כמו אמי"א, ה-DAIA והחברה ההבראית הארגנטינאית העניקו לגיטימציה למשטר הצבאי החדש כגורם מייצב. אדוארדו פארדס, דובר ה-SHA, הצדיק את ההתערבות הצבאית בהתייחסו למציאות הקודמת וטען כי זו הייתה "מדינה שמבניה החברתיים והכלכליים חוסלו על ידי אי-סדר, חתרנות, חוסר משמעת ושחיתות בכל הרמות". תמיכה זו קיבלה ביטוי רשמי בברכת ראש השנה תשל"ז, שעליה חתמו מריו גורנשטיין ואברהם ליקייר בשם הקהילה, בה נכתב: "הכוחות המזוינים מונעים על ידי המטרות הטובות ביותר לטהר את הרפובליקה ולהציב אותה במסלול לקראת נורמליות… הקהילה היהודית… מזדהה עם אידיאלים נשגבים אלה". העיתונות הקהילתית, כדוגמת השבועון "Mundo Israelita", בירכה על סילוקה של "חבורת חוסר המוסר" מבית הנשיאות, ואפילו ארגון ה-ICUF ראה תחילה בגנרל חורחה רפאל וידלה דמות צבאית דמוקרטית שנכנסה לחלל שלטוני מסוכן.

הקונצנזוס סביב יעדי המשטר החדש הוביל לאימוץ מהיר של הרטוריקה הצבאית בדבר "המאבק בחתרנות". ההנהגה היהודית לא רק שהביעה תמיכה בחיסול התארגנויות הגרילה והשמאל הרדיקלי, אלא אף ניצלה רטוריקה זו כדי לדרוש מהחונטה לפעול נגד גורמים אנטישמיים, בטענה שהפצת משטמה כלפי יהודים מהווה פגיעה בסדר הלאומי ופעילות חתרנית כשלעצמה. ההזדהות העמוקה עם המאבק בטרור התבטאה גם בהקבלה ישירה שיצרו נציגי הקהילה בין מלחמתה של ארגנטינה בארגונים החמושים המקומיים לבין מאבקה הבינלאומי של מדינת ישראל נגד אש"ף והטרור הפלסטיני. כך למשל, נערכו ראיונות עם שר החוץ ססאר גוזטי על שילוב כוחות אפשרי מול אויב משותף של הטרור הבינלאומי. כאשר החלו להסתמן נטיות פרו-ערביות במדיניות החוץ הארגנטינאית, דוגמת תמיכה בהכרה באש"ף באו"ם או פגישתו של הנשיא ריינלדו ביניונה עם יאסר ערפאת, הגיבה ה-DAIA בחריפות רבה. הארגון אף הפיץ חוברת תחת הכותרת "אש"ף, קורבן או תליין?", שכללה תמונה של מנהיגי תנועת המונטונרוס, מריו פירמניץ' ורודולפו גלימברטי, לוחצים את ידו של ערפאת. המסר שניסתה ההנהגה להעביר לציבור ולשלטונות היה ברור: אש"ף הוא עבור המזרח התיכון בדיוק מה שארגון המונטונרוס הוא עבור ארגנטינה, ולא ייתכן שמדינה הנאבקת בטרור בבית תגלה אהדה למחולליו מחוץ.

במקביל להזדהות עם יעדי החונטה הלאומיים, נדרשה הנהגת הקהילה להתמודד עם האתגר שהציבו תנועות הנוער הציוניות, אשר עברו בשנים קודמות תהליכי הקצנה ופוליטיזציה עמוקים. הרצון לשמור על נורמליות מוסדית ולמנוע כל חיכוך אפשרי עם השלטון הצבאי הוביל למסע שיטתי של דה-פוליטיזציה ולריסון אקטיבי של הנוער. עימות פומבי בולט אירע ב-26 באפריל 1976, במהלך טקס הזיכרון למרד גטו ורשה שהתקיים באולם ה-SHA. קבוצת צעירים שישבה ביציע קטעה את נאומו של נשיא ה-DAIA, נחמיה רזניצקי, בקריאות וסיסמאות מחאה נגד ההנהגה הקהילתית. בתגובה להפרעה, רזניצקי הפסיק את נאומו והגיש בו במקום את התפטרותו למליאת הארגון, צעד דרמטי שבוטל רק לאחר שארגוני הנוער, בלחץ כבד, שלחו מברקי התנצלות ותמיכה. תקרית דומה התרחשה גם סביב חגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל באותה שנה; לאחר שנציג הנוער, לואיס פלד מ"קונפדרציית הנוער היהודי-ארגנטינאי" (CJJA), טען בנאומו כי משמעותה של הציונות היא מציאת אפיקי תקשורת עם העם הפלסטיני, התעוררה סערה רבתי. ישעיהו חסיו ממפלגת חירות גינה את הדברים בישיבת אמי"א וקבע כי הם "נוגדים את המהות והכבוד של החיים היהודיים".

צעדי הריסון החריפו עד מהרה והפכו למערכה של ממש נגד כל גילוי של הזדהות עם אידיאולוגיות מהפכניות או נטיות "עולם-שלישיות" בקרב בני הנוער. עיתונאים וגורמים שמרניים בקהילה, כדוגמת עורך עיתון "La Luz" ניסים אלנקווה, תקפו בחריפות את ההנהגה על פסיביות מול מה שהגדירו כחדירה פארא-מרקסיסטית במסווה של ציונות, וקראו להרחיק את בני הנוער המרדנים ממוקדי ההשפעה ולהחליפם באחרים. לעיתים הופעלו צעדי ענישה מוסדיים קיצוניים: ביולי 1978, הנהלת בית הספר "ד"ר הרצל" בשכונת פלורס בבואנוס איירס סילקה משורותיה קבוצת חניכים מתנועת "הרצל-שינוי". הסילוק של צעירים אלו לווה באקט חסר תקדים של שריפה פומבית של ספרים ועותקים ממגזין הנוער שלהם "מילה" (Milá), יחד עם חוברות של תנועת הקיבוץ הארצי ³. אירועים אלו, יחד עם אווירת הטרור והפחד שאפפה את המדינה כולה, השיגו את מטרתם: בני הנוער של תנועות השמאל הציוני אולצו ליישר קו, למתן את פעילותם או להגר לישראל, ודיווחים מהשנים העוקבות בעיתונות הקהילתית כבר ציינו בסיפוק כי הנוער חזר להפגין התנהגות "זהירה ומכבדת" בטקסים, הרחק מאותו להט פוליטי ומרדני שאפיין אותו ערב ההפיכה.

התמודדות ההנהגה מול האנטישמיות הציבורית

למרות מדיניותה הרשמית של החונטה הצבאית, שהתמקדה במאבק בארגוני השמאל, נאלצה הנהגת הקהילה היהודית לנהל מערכה עיקשת ומתמשכת נגד הופעתה והפצתה של תעמולה אנטישמית וניאו-נאצית חריפה במרחב הציבורי. כבר ב-27 באפריל 1976, שבועות ספורים לאחר ההפיכה, פנה נשיא ה-DAIA, נחמיה רזניצקי, במכתב לשר הפנים, הגנרל אלבאנו אדוארדו ארגינדגי, והתריע מפני התפוצה הגוברת של ספרות עוינת בדוכני העיתונים. רזניצקי השתמש ברטוריקה של המשטר עצמו וטען כי אם ארגונים חתרניים פורקו ונאסרו משום שהיוו איום על השלום והשלווה של הארגנטינאים, לא ייתכן שפרסומים וגופים בעלי מטרות הרסניות ימשיכו להטיף לשנאה באין מפריע. ביולי של אותה שנה התקיימה פגישה רשמית בין בכירי ה-DAIA לשר ארגינדגי, שבה הוגש תזכיר מפורט ודרישה להשיב לתוקף את סעיף חוק העונשין הקובע עונשים על הסתה לשנאה גזעית או דתית. המאמצים נשאו פרי כאשר ב-3 בספטמבר 1976 פרסמה הרשות המבצעת את צו מספר 1887, שאסר על הפצה, מכירה והפצה של פרסומי ההוצאה לאור "מיליציה" (Milicia), אשר הפיצה בין היתר את כתביהם של היטלר וגבלס. ואולם, יעילותו של הצו התבררה כמוגבלת כאשר עד מהרה קמה הוצאה חלופית בשם "אודל" (Odal) שהמשיכה באותה פעילות. ה-DAIA פתחה במערכה מחודשת, ובינואר 1977 נפגש רזניצקי עם מזכיר הנשיאות, הגנרל רוחליו ויאריאל, תוך שהוא מזהיר כי הפצת חומרי ההוצאה פוגעת אנושות בתדמיתה של ארגנטינה בעולם. בעקבות זאת פורסם בסוף ינואר צו מספר 258 שהחרים ואסר את פרסומי "אודל". למרות הצלחות אלו, כתבי עת לאומניים-ימניים בעלי קו אנטישמי מובהק, ובראשם המגזין "קבילדו" (Cabildo), המשיכו להופיע; המגזין ספג סנקציה זמנית בלבד (צו 1711 ביוני 1977) בטרם חזר להופיע בדוכנים.

זירה נוספת של מאבק פומבי התפתחה סביב סיקור פרשת גרייבר בשנת 1977. הפרשה, שעסקה בחקירת קשריו הפיננסיים של הבנקאי דוד גרייבר עם ארגון המונטונרוס, לוותה בגל עכור של דיווחים בעיתונות הלאומית שהדגישו באופן שיטתי ומכוון את השמות היהודיים של המעורבים. הממסד הקהילתי הגיב מיד לניסיון לקשור בין הקהילה היהודית לבין חתרנות כלכלית או פוליטית. מזכיר ה-DAIA, חואן גורביץ', נפגש עם שר הפנים ארגינדגי בדרישה שהמדינה תרסן את התקשורת הלאומית מציון מוצאם של הנחקרים. למרות הבטחות ראשוניות בשיחות פנים אל פנים, שיגר ארגינדגי ב-27 במאי מכתב רשמי לגורביץ' שבו דחה את הבקשה להתערבות רשמית. שר הפנים קבע במכתבו כי: "העובדה שלחלק מהאנשים הקשורים לחקירה יש אולי שמות משפחה המזהים אותם כיהודים ושאלה מופיעים בכותרות ובפרשנויות אינה מניע מספיק או ראוי מספיק כדי להצדיק התערבות רשמית בעת הזו". רק מאוחר יותר התערב הנשיא חורחה רפאל וידלה אישית, כאשר הכריז בנאום פומבי כי "המושחתים והחתרנים… הם בעלי שם ושם משפחה" וכי אין לזהותם משמעות פוליטית, חברתית או דתית. אווירה ציבורית עוינת זו עודדה גם חוגים אינטלקטואליים קתוליים לצאת למתקפה. כך, גיליון 44 של המגזין "Carta Política" בעריכת מריאנו גרונדונה, הוקדש ליהודים והגדיר אותם כקוסמופוליטיים החסרים נאמנות לארגנטינה ונגועים בנאמנות כפולה לישראל, פרסום שגרר גל גינויים מצד אינטלקטואלים יהודים כהרמן שילר, בולסלאו לוין, וחיים ברילקו.

משבר משמעותי לא פחות התחולל בזירת החינוך בשנת 1979, בעקבות פרסום החלטה מספר 254 של משרד החינוך הלאומי. שר החינוך, חואן רפאל ז'רנה אמדאו, שהיה בעל קשרים הדוקים לצמרת הכנסייה, הציג תוכנית חובה חדשה בשם "חינוך מוסרי ואזרחי" לבתי הספר הציבוריים. תכני התוכנית והביבליוגרפיה שצורפה אליה נשאו אופי קתולי-דתי מובהק וכללו יצירות של הוגים לאומניים רדיקליים. נחמיה רזניצקי ודניאל לוי שיגרו מכתב מחאה לשר באפריל 1979, וה-DAIA פתחה במסע הסברה נרחב. בפגישה מתוחה שהתקיימה ב-10 במאי, טען שר החינוך כי התכנים נועדו להוות משקל נגד ל"מושגים חומריים מרקסיסטיים" המסכנים את הנוער. על כך השיב רזניצקי בחריפות כי "חינוך דתי אינו מספיק כדי להבטיח מניעת הצטרפותם של גברים בולטים שהתחנכו בשורות מכללות קתוליות לשורות החתרנות". בעקבות הלחץ הקהילתי, הסכים המשרד להקים ועדה מיוחדת לבחינת התכנים, אליה צורפו נציגים יהודים בולטים ובהם מקסימו יגופסקי, מאוריסיו זבלינסקי, פול ורשבסקי והרב מרדכי אדרי. עבודת הוועדה הובילה לפשרה פוליטית: לקראת שנת הלימודים 1980 פורסמה החלטה 323, שהמירה את הדגש הנוצרי הבלעדי בתוכנית לדגש "יהודי-נוצרי". כחלק ממהלך זה, חיבר חיים ברילקו את הספר "ההומניזם היהודי" שיצא לאור ב-1981 כחומר עזר משלים לתוכנית.

המאבק מול גילויי האנטישמיות הציבורית גלש גם לכלי התקשורת האלקטרוניים, וזכה לשיא של התייחסות בעקבות שידור התוכנית "Videoshow" בערוץ 9 הממלכתי ב-28 באוקטובר 1980. מנחה התוכנית, העיתונאי אנריקה ז'אמאס דה מדריאגה, ראיין את המהנדס חיימה רוזנבלום והטיח בו האשמות פומביות בוטות שנגעו לנאמנותם הכפולה של היהודים למדינת ישראל, לחוסר נכונותם לכאורה להתבולל בחברה ולספקות באשר למידת הארגנטינאיות שלהם. הראיון עורר סערה מיידית בקהילה. ארגון ה-DAIA, בראשות נשיאו החדש מריו גורנשטיין, פנה מיד לשר הפנים ארגינדגי, אשר פרסם בתגובה הודעת גינוי רשמית שקבעה כי ביטויים אנטישמיים "אינם עולים בקנה אחד עם המסורות הטהורות ביותר של אומתנו". נציגי הקהילה זומנו גם לפגישה עם מזכיר המידע הציבורי של הנשיאות, הגנרל ז'אמאס (אחיו של המראיין), שביקש לשמוע הצעות לצעדי ענישה. גורנשטיין סירב לספק הנחיות כאלו והבהיר כי האחריות הבלעדית למשמעת מוטלת על הממשלה עצמה. מתוך המשבר הרגע הזה צמחו בסופו של דבר הישגים סמליים במרחב התקשורתי: הלחץ הקהילתי סלל את הדרך לשילובם של רבנים (לצד כמרים קתולים) במסירת דברי סיום בשידורי סוף היום בערוצים הממלכתיים, וחשוב מכך – איפשר את הסרת הצנזורה ושידורה של סדרת הטלוויזיה האמריקאית "שואה" בארגנטינה במהלך שנת 1981, לאחר ששידורה נאסר קודם לכן.

פעילות המוסדות וחיי התרבות

באופן פרדוקסלי, ובניגוד מוחלט למרחב הציבורי הלאומי שבו הדיקטטורה הצבאית דיכאה ביד קשה כל ביטוי של אופוזיציה או חופש התאגדות, התאפיינו החיים בתוך הקהילה היהודית בארגנטינה בנורמליות ואף בפריחה מוסדית. מנהיגי הקהילה ראו בשמירה על התפקוד התקין של המוסדות היהודיים יעד עליון, ובפועל הפכו מוסדות אלו למרחבי מפלט מוגנים שהציעו הילה של ביטחון וחירות. בתוך הקהילה התאפשר קיומן של פעילויות תרבותיות, פוליטיות ואינטלקטואליות שנאסרו לחלוטין בחברה הכללית. דוגמה מובהקת לכך ניתנה בעדותה של הסופרת ליליאנה הקר, שהחלה להנחות סדנאות ספרות בתיאטרון הקהילתי השמאלי IFT. היא תיארה את המציאות שנוצרה באומרה: "היה מרשים לראות את כמות האנשים שהופיעו, והסדנאות היו ממש תופעה, משום שבמהלך הדיקטטורה הן תפקדו כמרחבי חירות קטנים שבהם אנשים יכלו לקרוא, ולדבר למשל על פרויד, שהיה מוחרם בחוץ". תיאטרון ה-IFT אף העלה באותן שנים מחזות של המחזאי המרקסיסט ברטולט ברכט, וזאת בזמן שהמשטר רדף אחר כל סממן שמאלי במדינה.

הפריחה האינטלקטואלית באה לידי ביטוי גם בהקמתם של מרכזי לימוד חדשים ומשגשגים מיד לאחר ההפיכה, באפריל 1976. בין אלה בלטו "המרכז ללימודי יהדות" (CEJ), שנתמך על ידי הסוכנות היהודית ואוניברסיטת תל אביב וזכה לביקוש עצום שמנע את קבלת כלל הנרשמים, ו"המכון ללימודים גבוהים של הבראיקה" (IDES-Hebraica), שרוכז על ידי חוסה לואיס רומרו. ההרצאות והקורסים התקיימו בשעות הערב המאוחרות תוך התרסה דה-פקטו נגד העוצר הלילי שהטיל המשטר, ואירחו לא רק קהל רב אלא גם אנשי רוח, עיתונאים וסופרים לא-יהודים שהודרו לחלוטין מהמרחב הציבורי הלאומי. עבור צעירים בגילאי האוניברסיטה נפתחו מועדונים ומסגרות ייעודיות כמו "צוותא 1" ומועדון ה-SHA, שבהם למדו סוציולוגיה וקראו ספרות פסיכואנליטית ללא הפרעה. בשנת 1979 אף הוקמה "הפדרציה האוניברסיטאית הציונית" (FUSA), שקיימה כינוסים ארציים רבי-משתתפים.

זירת התרבות והיצירה הקהילתית הציעה גם היא אפיק נדיר של חופש ביטוי. המקרה הבולט ביותר בהקשר זה היה של המגזין "Plural", שהחל לצאת לאור באוגוסט 1976 מטעם החברה ההבראית הארגנטינאית. המגזין, בעריכתה של אליסיה דוחובנה אורטיס ובייעוצו של מריו דיאמנט, הפך לבמה מרכזית לדיון חופשי בנושאים שנחשבו לטאבו מוחלט תחת הדיקטטורה הצבאית השמרנית. הגיליון הראשון עוטר בכותרת "המין הולך לבית הספר" וכלל תחקירים על חינוך מיני, בעוד שגיליונות אחרים עסקו בתרבות צריכת הרוק בקרב צעירים (כדוגמת מאמרו של מיגל גרינברג "על המשיח והרוק"), בדת וברוחניות, ובסקירות מקיפות של ספרות שצונזרה על ידי הרשויות. הוצאתו לאור של מגזין מסוג זה, שהעז לגעת בנושאים שהוגדרו כחתרניים או כלא ראויים על ידי החונטה, ממחישה היטב את התרחבות גבולות החופש בתוך המסגרת הקהילתית לעומת הצנזורה הנוקשה שהופעלה מחוצה לה.

אנומליה נוספת ונרחבת אף יותר נרשמה בזירה הפוליטית. בעוד שהמשטר הצבאי השהה ואסר לחלוטין כל פעילות פוליטית-מפלגתית ברחבי ארגנטינה כולה, הפוליטיקה הקהילתית היהודית המשיכה להתנהל בגלוי, לעיתים אף בסערה רבה. לאורך שנות הדיקטטורה התקיימו מערכות בחירות חופשיות ודמוקרטיות להנהגת מוסדות הקהילה. בספטמבר 1977, למשל, נערכו בחירות לארגון הציוני הארגנטינאי (OSA) בהשתתפות שבע רשימות שונות – מליכוד דרך מפ"ם ועד המזרחי – אשר קיימו פאנלים פומביים ודיונים סוערים, ובסופן הצביעו למעלה מ-6,200 חברים מתוך פנקס הבוחרים. במאי 1978 נערכו בחירות לאמי"א (AMIA) שבהן השתתפו כ-9,000 מצביעים – עלייה של אלפיים מצביעים ביחס לבחירות טרם ההפיכה – תוך יצירת בריתות ופיצולים פוליטיים בין המפלגות. במקביל, נערכו קונגרסים גדולים של תנועת ה-ICUF (בשנים 1976 ו-1980) וועידות ענק כמו הוועידה של המליאה המתמדת של הנשיאים (PPP) בשנת 1979, שכינסה למעלה מ-300 נציגים מ-82 ארגונים שונים לדון בעתיד הקהילה. המשטר הצבאי, מצידו, בחר שלא להתערב בבחירות אלו ולא כפה מינויים בתוך הקהילה, כפי שעשה באיגודים מקצועיים ובארגונים אזרחיים מקומיים אחרים.

עם זאת, הנורמליות הקהילתית לא הייתה חסינה מפני המציאות הלאומית, ובמיוחד לא מפני המשברים הכלכליים. התוכנית הכלכלית של המשטר הואשמה בדרדור חלקים נרחבים בציבור לעוני ולאבטלה, והדבר השתקף באופן דרמטי בזינוק חריף בדרישות לסיוע סוציאלי בתוך הקהילה. מחלקת הרווחה של אמי"א, בראשותם של אהרון דשבסקי ונורמן לו, נאלצה להתמודד עם עלייה חסרת תקדים במספר הפניות של אנשים שאיבדו את עבודתם או עמדו בפני גירוש מבתיהם; בעוד שבאמצע שנת 1978 טופלו קצת מעל ל-500 פניות בחודש, ברבעון הראשון של 1980 זינק המספר למעל 3,100 פניות. המשבר החריף עד כדי כך שבשנת 1981 נפתחו בתי תמחוי שיזמו פעילי קהילה, אשר האכילו עשרות אנשים מדי יום, בניסיון לתת מענה לרעב הגואה. במקביל, הקושי הכלכלי פגע אנושות בתקציבי המוסדות עצמם. בשנת 1981 החליטו המפלגות השונות באמי"א להריץ רשימה מאוחדת ללא קיום בחירות, אך ורק כדי לחסוך בהוצאות הקמפיין הכבדות, והנשיא החדש אלברטו קרופניקוף נאלץ להקפיא את תהליך עדכון השכר לעובדים.

הקריסה הפיננסית של מוסדות הקהילה הובילה למאבקי עובדים ולשביתות פנימיות. מורים בבתי הספר היהודיים, כדוגמת אלה של מכון הרמב"ן והסמינר למורים, פתחו בשביתות וצעדו להפגין במשרדי אמי"א במחאה על עיכובים של חודש ימים ויותר בתשלום משכורותיהם, תוך שהם מטיחים בהנהלה האשמות על כך שהעדיפה להשקיע בשיפוץ חזות המבנים על חשבון כספי הצוות. בזירה המקבילה, בית החולים הישראלי שסבל מגירעון כרוני ועמוק, הגיע עד לסף סגירה. המחלוקת סביב המשך הזרמת הכספים למוסד זה – שהוגדר על ידי חלק מהמנהיגים הפוליטיים כ"בור ללא תחתית" מאחר שחלק ניכר מהמטופלים בו כלל לא היו יהודים – התפתחה לסכסוך קשה. בספטמבר 1981 פרצה שביתה רשמית של צוות הרופאים והעובדים בבית החולים, שצעדו גם הם להפגין יחד עם המורים השובתים במשרדי אמי"א. העימות החברתי והמעמדי הפנים-קהילתי החריף הצריך את הקמתה של ועדת גישור מיוחדת בהשתתפות הרב הראשי שלמה בן חמו ונציגי ארגונים, והמחיש יותר מכל כי חרף מעטפת ההגנה התרבותית והפוליטית שסיפקה הקהילה, חבריה שילמו מחיר כלכלי וחברתי כבד בצל מדיניותה של הדיקטטורה הצבאית.

סוגיית העצורים והנעדרים

מעבר לגילויי האנטישמיות במרחב הציבורי, הייתה מציאות נוספת, בתוך מרכזי המעצר החשאיים של המשטר הצבאי. עצורים ממוצא יהודי סבלו מטיפול מיוחד שהחריף את מסכת העינויים הכללית. עינויים פיזיים ופסיכולוגיים ייחודיים, השפלות מכוונות כבר מרגע החטיפה, והחרמה לא חוקית של רכוש. לפי העדויות השונות, המענים במרכזי המעצר השתמשו באופן תדיר ברטוריקה ובסמלים נאציים, הציגו צלבי קרס בחדרי העינויים, ואילצו את האסירים היהודים לאמץ זהויות נאציות או להשמיע סיסמאות פשיסטיות. מעבר להתעללות הפיזית, החקירות עצמן קיבלו אופי אנטישמי מובהק; החוקרים לא התמקדו רק בפעילות חתרנית פוליטית, אלא ניסו לחלץ מהקורבנות מידע על הציונות, על מוסדות הקהילה היהודית, ועל "תוכנית אנדיניה" – תאוריית קשר שטענה כי קיימת מזימה יהודית להשתלט על חבל פטגוניה. ועדה לאומית שחקרה מאוחר יותר את היעלמותם של האזרחים ציינה כי האכזריות כלפי היהודים נבעה מעיוות אידיאולוגי של הגנה על ערכים נוצריים, שנועד לבסס "מוסר לוחמני" בקרב הסוהרים שישקיט את מצפונם.

המציאות האכזרית של הנעדרים יצרה קונפליקט עמוק בתוך הקהילה היהודית סביב סיווגם ותפיסתם של קורבנות אלו. מנהיגים ודמויות ציבור רבות נטו לייחס את המעצרים של צעירים יהודים למעורבותם הפוליטית בארגוני השמאל והגרילה, ולא לזהותם היהודית. גישה זו השתקפה היטב ב"פרשת קורדובה" ביולי 1976, כאשר חמישה שליחים של הסוכנות היהודית ושלושה פעילים ציונים נעצרו על ידי כוחות בפיקודו של הגנרל לוסיאנו בנחמין מננדס. לאחר התערבות דיפלומטית אינטנסיבית של שגרירות ישראל, לרבות שר החוץ יגאל אלון והשגריר רם נירגד, לצד לחץ של ה-DAIA, שוחררו העצורים תוך זמן קצר. הפרשה קיבעה תקדים ולפיו המשטר הצבאי נמנע מלפגוע בנציגויות ציוניות רשמיות, אך היא גם חיזקה את התפיסה בקרב גורמים בקהילה כי פעילות ציונית אותנטית מעניקה חסינות, בעוד שמי שלקח חלק בפוליטיקה מהפכנית לאומית הפך למטרה. תפיסה זו בוטאה בגלוי על ידי אישים בקהילה שטענו כי בארגנטינה אנשים אינם נעלמים ללא מניע תקף, או כפי שנוסח בעיתונות הקהילתית – טרוריסטים יהודים שנפלו לא מתו בגלל יהדותם, אלא משום שהרימו את ידם נגד המדינה יחד עם חבריהם הלא-יהודים.

המתח סביב מניעי המעצר הגיע לשיאו בפרשת חקובו טימרמן, העורך הבולט של העיתון היומי לה אופיניון, אשר נעצר באפריל 1977. טימרמן נחטף על ידי כנופיות בפיקודם של רמון קאמפס ומיגל אצ'קולץ, בשל קשריו הכלכליים של העיתון עם הבנקאי דוד גרייבר, שהלבין את כספי ארגון הטרור מונטונרוס. עוד בטרם מעצרו הציע לו מקורבו אברשה רוטנברג לעזוב את המדינה, אך טימרמן סירב מתוך ביטחון שלחץ בינלאומי ימנע מהמשטר להחזיקו במעצר יותר מיומיים. בפועל, הוא הוחזק במרכזי מעצר חשאיים למעלה משנתיים, שם עבר עינויים קשים ונחקר באופן ספציפי על ציונותו, יהדותו ועל תוכנית אנדיניה, מה שהפך את המקרה שלו לסמל מובהק. למרות שזוכה מכל אשמה על ידי בית דין צבאי ובית המשפט העליון, גורמים ניציים בצבא מנעו את שחרורו. מצבו עורר קמפיין בינלאומי בהובלת הליגה נגד השמצה, הוועד היהודי האמריקאי, ומשרד החוץ הישראלי, שהוביל לבסוף לשחרורו בספטמבר 1979 תחת תנאים נוקשים של שלילת אזרחותו הארגנטינאית והגלייתו לישראל.

לאחר שחרורו ופרסום עדויותיו, חולל טימרמן סערה שטלטלה את הממסד היהודי בארגנטינה. הוא האשים את ההנהגה הקהילתית, ובפרט את נשיא ה-DAIA נחמיה רזניצקי, בשתיקה ובשיתוף פעולה עם טרור המדינה, השווה אותם ליודנראט, ותיאר קהילה חולה המסרבת להתעמת עם תוקפיה. האשמות אלו עוררו תגובת נגד חריפה מצד אישים בקהילה שחשו כי שחרורו הושג דווקא בזכות הלחץ המוסדי והדיפלומטי היהודי. דמויות כמו העורך ניסים אלנקווה יצאו למתקפת נגד, וטענו כי טימרמן ניצל ממוות אך ורק בזכות יהדותו וקשריו הבינלאומיים, תוך שהם מזכירים כי העיתון שערך העסיק עיתונאים שהיו קשורים לארגוני טרור באמריקה הלטינית, ובכך דחו את הניסיון לציירו כקורבן בלעדי של אנטישמיות.

הקרע העמוק סביב התנהלות ההנהגה התרחב באופן כאוב גם אל משפחות הנעדרים. קרובי משפחה של קורבנות יהודים, בהן חברות בארגון "אימהות כיכר מאיו" כרנה אפלבאום, פנו ישירות ל-DAIA בדרישה להתערבות ומחו על היחס האנטישמי והמשפיל שילדיהן סופגים בשבי. אולם, המשפחות נתקלו בנתק עמוק: בעוד שחיפשו סולידריות פעילה, הן דיווחו על אדישות ממסדית, דחיות של פגישות שקויימו לבסוף במסדרונות, והבעת דעות מזלזלות מצד פקידים באשר למידת יהדותם של הנעדרים, יחס שנבע לא פעם מהריחוק הקודם של אותם צעירים מהקהילה המאורגנת. דמויות מוכרות, דוגמת השחקן בוריס פסיק ששכל את בנו, הפצירו בהנהגה להציב את סוגיית מאות הנעדרים היהודים בראש סדר העדיפויות בוועידות הקהילתיות, אך תחינות אלו נדחקו לשוליים בעוד נאומים רשמיים שיבחו את מאמצי הייצוב של הממשל הצבאי.

מנגד, טענה ההנהגה כי היא מקיימת פעילות חשאית ודיפלומטיה שקטה, הכוללת פגישות עם בכירים כשר הפנים ארגינדגי במטרה להבטיח את זכויותיהם של אסירים פוליטיים שהוכרו חוקית, כל זאת במציאות של היעדר מוחלט של ערובות משפטיות. כאשר ה-DAIA פרסמה לבסוף דו"ח מיוחד בשנת 1984, שכלל רשימה של 195 מקרים של יהודים שנעצרו או נעלמו, הדבר עורר זעם עצום בקרב המשפחות. קרובי הנעדרים גינו בחריפות את הדו"ח על כך שהדגיש את ההשתייכות הפוליטית והאידיאולוגית של הקורבנות – ובכך כביכול הצדיק במרומז את מעצרם – ועל כך שהציג מספר זעום של קורבנות, בעוד שארגונים יהודיים בינלאומיים העריכו את מספרם בין אלף לאלף וחמש מאות.

שקיעת החונטה

לקראת שנת 1980, החלו להישמע בתוך הקהילה היהודית קולות ביקורתיים שהצביעו על מיצוי תפקידה של החונטה הצבאית ועל דעיכת הלגיטימציה של המשטר. נאומו של הנשיא חורחה רפאל וידלה לציון יום השנה הרביעי לתחילת "תהליך הארגון מחדש הלאומי" התקבל בהיעדר התלהבות, שכן הציבור ציפה לתוכניות קונקרטיות לעתיד ולא רק להתרפקות על הצלחות המאבק בחתרנות. עיתוני הקהילה, ובראשם "Nueva Presencia", "Tiempo" ו-"Mundo Israelita", החלו לשקף את הלך הרוח הציבורי שדרש פתיחות פוליטית, נורמליזציה מוסדית וחזרה לשלטון החוק. ארגון ה-ICUF פרסם קריאות לכינון חזית אזרחית-צבאית שתבטיח מעבר לדמוקרטיה, ועיתונים קהילתיים נתנו במה רחבה לעצומות של פוליטיקאים מהאופוזיציה שקראו לשחרור אסירים פוליטיים ומתן תשובות למשפחות הנעדרים. במקביל להקמתה של ועדת ה"מולטיפרטידריה" הלאומית ב-1981, שזכתה לברכת התקשורת היהודית, חל שינוי רטורי משמעותי: העיתונות הקהילתית שברה את הטאבו והחלה להגדיר את השלטון במפורש כ"ממשלת דה-פקטו" וכ"דיקטטורה צבאית", תוך שהיא מעבירה את כובד המשקל הביקורתי שלה מגיבוי המאבק בטרור להתקפה חריפה על המדיניות הכלכלית ההרסנית של המשטר ולדרישה לבחירות חופשיות.

הפלישה לאיי פוקלנד באפריל 1982 יצרה גל של פטריוטיזם שסחף גם את הקהילה היהודית להתגייסות נרחבת ומופגנת לטובת המאמץ המלחמתי של החונטה. ההתגייסות הואצה, בין היתר, בתגובה לשאלה פרובוקטיבית של שדרן הרדיו אנריקה ז'אמאס דה מדריאגה שתהה בשידור מדוע כל הקהילות התגייסו למאמץ למעט היהודים. בתגובה, מוסדות הקהילה הציגו תמיכה פומבית גורפת: ה-DAIA פרסמה הודעות תמיכה והעניקה מכתבי היכרות לפוליטיקאים שנסעו לחו"ל כדי להגן על התביעה הארגנטינאית, וארגון ה-ICUF אף הציע ל-DAIA תוכנית פעולה בת חמישה שלבים שכללה ארגון מצעד פומבי ופנייה למדינת ישראל, כדי שתתמוך בארגנטינה באו"ם. תנועות נשים ציוניות השתתפו באירועי גיוס כספים, בתי ספר ומועדונים יהודיים אספו תרומות ל"קרן הפטריוטית הלאומית", ובית החולים הישראלי העמיד את הציוד המודרני שלו ואת מתקניו לרשות הכוחות המזוינים. טקסי תפילה המוניים נערכו בבתי הכנסת של כל הזרמים – הספרדיים, הקונסרבטיביים (כגון קהילת בית-אל) והאורתודוקסיים. הפטריוטיזם הקהילתי הגיע לשיאו הסמלי כאשר יצרנית המצות האחים ינובסקי פרסמה מודעה חגיגית שבה נכתב: "איזו ברכה! אפשר לחגוג שני אירועים גדולים: יום השנה למדינת ישראל והחזרת איי הדרום האטלנטי על ידי הרפובליקה הארגנטינאית". הממסד הצבאי ידע להעריך את התמיכה הזו, הזמין את נציגי ה-DAIA לביקורים בבסיסי הצבא, ואף אישר לרב צבאי לערוך טקסים דתיים עבור החיילים היהודים שהוצבו בחזית הדרומית.

לצד התמיכה המוסדית המופגנת, התפתחו בתוך הקהילה קולות מורכבים יותר שסירבו להפריד בין המלחמה למצב הפוליטי הפנימי. עיתונים כדוגמת "Tiempo" ו-"Nueva Presencia" תמכו אמנם במאבק להחזרת האיים, אך דרשו להתנות תמיכה זו בשינוי דמוקרטי. העורך הרמן שילר טבע את התפיסה שלפיה ריבונות חיצונית אינה מספקת אם הריבונות פנימית נשכחת ומוזנחת. ברוח זו, במהלך עצרות ההמונים תועדו מפגינים שקראו סיסמאות כגון "הידד, הידד, הידד, אנו תומכים במאלווינס אך לא בדיקטטורה". בחודש יוני 1982 פרץ פולמוס חריף בעקבות מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל). שר הביטחון הישראלי דאז, אריאל שרון, הצהיר פומבית כי צעירים יהודים-ארגנטינאים צריכים להילחם למען ישראל במזרח התיכון ולא באיי מאלווינס. הצהרה זו איימה להצית מחדש את האשמות הימין הרדיקלי בארגנטינה בדבר נאמנות כפולה של היהודים, וספגה גינויים חריפים ביותר בעיתונות היהודית המקומית. בעוד שארגוני הגג המרכזיים – DAIA, OSA ואמי"א – נמנעו מתגובה פומבית ישירה נגד השר הישראלי, הם מיהרו לפרסם גילויי דעת המסבירים את מניעיה הצבאיים של ישראל, בניסיון לצמצם את הנזק התדמיתי והפוליטי מול החברה הארגנטינאית.

תבוסתה של ארגנטינה במלחמה האיצה את קריסתו המוחלטת של המשטר הצבאי, והובילה לתמורה דרמטית באופי הפעילות של הדור היהודי הצעיר. האפאתיה הפוליטית והזהירות שאפיינו את תנועות הנוער בשנים הראשונות של הדיקטטורה התחלפו באקטיביזם פוליטי גלוי ומתריס. התארגנויות נוער, כדוגמת קבוצת "מקס נורדאו" בלה פלאטה, החלו לפרסם מגזינים שראיינו דמויות אופוזיציוניות בולטות, והעיתונות הקהילתית חזרה להקדיש מדורים שלמים לקולותיהם של צעירים. קו השבר הבין-דורי נחשף במלוא עוצמתו באפריל 1983, כאשר ארגון "הנוער היהודי העצמאי" (JJI) מלה פלאטה ארגן עצרת זיכרון למרד גטו ורשה והזמין אליה דמויות פוליטיות בולטות מחוץ לקהילה, כגון פדריקו סטוראני ואוסקר אלנדה מהאופוזיציה הלאומית, יחד עם פעילי זכויות אדם. יוזמה זו ספגה גינויים קשים מצד הנהגת ה-DAIA ופרסומים ממסדיים, שהאשימו את הצעירים בניצול טקס זיכרון מקודש והפיכתו לעצרת תעמולה פוליטית.

העימותים סביב אופי המאבק הציבורי הגיעו לנקודת רתיחה עם עלייתן של תנועות לזכויות אדם מתוך הקהילה. באוגוסט 1983, על רקע המחאה הציבורית נגד חוק החנינה העצמית שניסו כוחות הצבא להעביר טרם סיום שלטונם, הקימו הרמן שילר והרב מרשל מאייר את התנועה היהודית לזכויות אדם. התנועה החדשה קראה תיגר ישיר על המונופול הייצוגי של ה-DAIA, והמתיחות התפרצה בגלוי סביב יוזמת ה-MJDH לקיים "מצעד נגד אנטישמיות" ברחבת הרפובליקה (פלאסה דה לה רפובליקה) ב-24 באוקטובר 1983, ימים ספורים לפני הבחירות הדמוקרטיות לנשיאות. הנהגת ה-DAIA הפעילה לחצים כבדים לביטול העצרת, בטענה שקיומה בעיתוי כזה הוא חוסר זהירות, ואף פרסמה מודעות בעיתונות הלאומית המגנות את היוזמה כבלתי מתאימה וקובעות כי רק ל-DAIA הסמכות לארגן אירועים ציבוריים בשם הקהילה היהודית. בעוד שמועצת נוער ציונית רשמית נשמעה להוראות והחרימה את האירוע, קבוצות נוער מורדות ממוסדות מרכזיים כגון ה-SHA והשומר הצעיר הפרו את המשמעת המוסדית והשתתפו במצעד לצד חתן פרס נובל לשלום, אדולפו פרס אסקיבל.

מלחמת הנרטיבים

בשנים שלאחר קריסת הדיקטטורה הצבאית, הכוחות הפוליטיים שניצחו במערכה על עיצוב הזיכרון – בעיקר חוגי השמאל וארגוני זכויות האדם שחזרו לעמדות כוח והשפעה – כתבו את ההיסטוריה בדרכם, תוך יצירת נרטיב קולקטיבי שהאדיר גורמים מסוימים והצניע במכוון אחרים. בלב המערכה ההיסטוריוגרפית הזו עמד השבועון "Nueva Presencia" בעריכת הרמן שילר, אשר הוכתר בדיעבד כסמל ההתנגדות. הנרטיב המנצח האדיר את התפנית שעבר העיתון, מפרסום ציוני-קהילתי לשופר של ארגוני זכויות האדם, והוביל לכך שהוא קיבל הנצחה ממוסדת. בטקס חשיפת לוח זיכרון במשרדי העיתון בשנת 2008, מטעם בית המחוקקים של בואנוס איירס, נשא שילר נאום שבו טען ש"נואבה פרסנסיה היה עיתון אשר, בעיצומן של עוינויות חיצוניות ופנימיות נוראיות, ניסה, מנקודת המבט של הזהות היהודית, להזדהות ישירות עם המגזרים המדוכאים ביותר, עם המגזרים המנוצלים ביותר, וכפי שהם נקראים היום, המגזרים המודרים ביותר". בהמשך דבריו קשר שילר את פעילות העיתון למסורת רדיקלית רחבה יותר והוסיף: "זו הייתה המסורת המהפכנית שהפכה אלפי יהודים למשתתפים במהפכת אוקטובר. וזו הייתה אותה מסורת ממש שגרמה לאלפי יהודים ארגנטינאים להפוך לחלק מה-ERP וארגוני אופוזיציה אחרים".

כחלק מאותו מהלך, הנרטיב החדש תקף ללא רחם את הנהגת הקהילה היהודית הממוסדת, ותייג אותה כמשתפת פעולה, תוך הצנעת מאמצי ההגנה על הביטחון הקהילתי. פרסום ספרו של חקובו טימרמן, "אסיר ללא שם, תא ללא מספר", סיפק תחמושת רבה למערכה זו, כאשר טימרמן השווה את הנהגת ה-DAIA ליודנראט והאשים אותם בשתיקה נוכח הפשעים. ההיסטוריה אימצה את קו ההאשמה הזה, והתעלמה במפגיע מן העובדה שמנהיגי הקהילה פעלו תחת אימה ממשית ונאלצו לנווט במציאות של היעדר ערובות משפטיות כדי להבטיח את עצם הישרדותה הפיזית והמוסדית של הקהילה. השיפוט המחמיר מחק את הישגיה של ההנהגה, אשר בשיאה של הדיקטטורה ניהלה דיפלומטיה שקטה שהביאה לסגירת הוצאות לאור ניאו-נאציות, מנעה החדרת חינוך קתולי לבתי הספר, ואפשרה כניסת רבנים לבתי הכלא. הדרישה בדיעבד מהנהגת הקהילה להפגין אקטיביזם רדיקלי של זכויות אדם, התעלמה לחלוטין מחובתה הראשונית לשמור על מעטפת הגנה שאפשרה לחיים היהודיים לשגשג ולפרוח בבטחה גם בצל הטרור המדיני.

עיוות היסטוריוגרפי נוסף התרחש סביב הגדרתם וסיווגם של קורבנות המשטר. הנרטיב של ארגוני זכויות האדם, שהשתקף בין היתר בדו"ח ועדות החקירה, אימץ מסגרת הומניטרית טהורה שניקתה את הקורבנות מהקשרם הפוליטי-צבאי, ובכך העניקה פטור מוסרי לארגוני הטרור דוגמת המונטונרוס וה-ERP שבהם היו חברים. המציאות ההיסטורית הייתה מורכבת הרבה יותר: צעירים יהודים רבים שנפלו קורבן לדיכוי המדיני התרחקו לחלוטין מזהותם היהודית טרם מעצרם, התכחשו לקהילה, דחו את הציונות, וזנחו את החיים הסוציאליסטיים לטובת חבירה לארגוני גרילה שעסקו בהתנקשויות פוליטיות. אולם, אותם חמושים "יוהדו" מחדש בשלב הראשון על ידי מעניהם הסדיסטים במרכזי העינויים, ובשלב השני, לאחר נפילת החונטה, הם "יוהדו" שוב על ידי כותבי הזיכרון החדשים. כאשר ה-DAIA פרסמה בשנת 1984 דו"ח מיוחד שניסה לשקף את המציאות ההיסטורית – תוך שהוא מציין במפורש את השיוך האידיאולוגי של 195 הקורבנות שנידונו בו לארגוני הטרור והגרילה, ונמנע מגינוי גורף של המדינה במסגרת הלגיטימציה של המאבק בחתרנות – היא ספגה זעם עצום מצד משפחות הנעדרים.

הלחץ הבלתי פוסק של פוליטיקת הזיכרון הכניע לבסוף את הממסד היהודי, שאולץ ליישר קו. התמורה הושלמה עם פרסום סדרת מחקרים של המרכז ללימודי חברה של ה-DAIA החל משנת 1999 ודו"ח רשמי מקיף בשנת 2000, שזנח לחלוטין את הגישה של דו"ח 1984. המסמך החדש אימץ במלואו את הרטוריקה: הוא הגדיר את פעולות המשטר הצבאי כרצח עם בעל מאפיינים נאציים, טיהר לחלוטין את הקורבנות מעברם כלוחמי גרילה פוליטיים, והרחיב באופן דרמטי את רשימת הנעדרים לכ-1,300 שמות באמצעות קריטריונים דמוגרפיים רחבים ומלאכותיים, שכללו גם בני ובנות זוג לא-יהודים (כחלק ממושג "הקהילה היהודית המורחבת"). ניצחונו המוחלט של נרטיב זה זכה לגושפנקה ממלכתית בנובמבר 2007, עת הוצג הדו"ח באודיטוריום ממשלתי. בנאומו בטקס, שיבח מזכיר המדינה לזכויות אדם, אדוארדו לואיס דואלדה, את ההנהגה הממסדית על כך ש"התבגרה" ולקחה אחריות, תוך שהוא משווה באופן פומבי בין לוחמי הגרילה שנעלמו לבין קורבנות השואה, וקורבנות פיגועי הטרור של החיזבאללה בארגנטינה.

לקריאה נוספת

• כהן, עמנואל ניקולאס, "זיכרונות שמשקרים מעט: חוויות יהודיות במהלך הדיקטטורה בארגנטינה" (Memories that lie a little: Jewish experiences during the Argentine dictatorship). הוצאת בריל, 2019.
• כהן, עמנואל ניקולאס, "נעורים, אוצר יקר? בין רדיקליזציה פוליטית לבין מיליטנטיות של נוער יהודי (1973–1976)" (Juventud, ¿divino tesoro? Entre la radicalización política y la militancia juvenil judía. (1973-1976), לוקצ'ה ארמאדה אן לה ארגנטינה, 2013, מס' 13, עמ' 55–70.

הערות שוליים

1. כהן, עמנואל ניקולאס, "זיכרונות שמשקרים מעט: חוויות יהודיות במהלך הדיקטטורה בארגנטינה" (Memories that lie a little: Jewish experiences during the Argentine dictatorship). הוצאת בריל, 2019.
2. כהן, עמנואל ניקולאס, "נעורים, אוצר יקר? בין רדיקליזציה פוליטית לבין מיליטנטיות של נוער יהודי (1973–1976)", לוקצ'ה ארמאדה אן לה ארגנטינה, 2013, מס' 13, עמ' 55–70.
3. כהן, עמנואל ניקולאס, "זיכרונות שמשקרים מעט: חוויות יהודיות במהלך הדיקטטורה בארגנטינה" (Memories that lie a little: Jewish experiences during the Argentine dictatorship). הוצאת בריל, 2019. עמ' 92.