קבוצת השליטה

קבוצת השליטה הייתה מחתרת חשאית של אנשי ימין, פוליטיקאים, אנשי עסקים ובכירי מודיעין ישראלים ואמריקאים, שפעלה בין השנים 1969-1972. מטרתה המרכזית של הקבוצה הייתה הסטת המיקוד של הליגה להגנה יהודית (JDL) בראשות מאיר כהנא, ממאבק באנטישמיות פנימית בארצות הברית – למאבק אלים ומתוקשר שמטרתו אילוץ ברית המועצות לשחרר את יהודייה. שיתוף הפעולה החל לרקום עור וגידים בחורף 1969, כאשר חברת הכנסת דאז גאולה כהן הגיעה, בתיווכו של איש העסקים החרדי ברנרד דויטש, אל משרדו הצפוף של כהנא בשדרה החמישית במנהטן. כהן, שסברה כי מנהיג הליגה ממקד את מאמציו ביעדים שגויים, דוגמת הסכסוכים מול הקהילה השחורה, פנתה אליו בשאלה: "למה אתה מבזבז זמנך במלחמה ב'שוורצעס'?", והבהירה לו כי: "הנושא החיוני עבור יהודים הוא מצוקת יהדות ברית המועצות. הרוסים מתכננים לחסל את האנשים שלנו". פגישה זו הביאה לשינוי דרכה ותוכניתה של הליגה להגנה יהודית בן לילה.

מפעיליו של כהנא בארגון החשאי – שכללו את מפקד לח"י לשעבר יצחק שמיר, קציני מוסד בכירים ויוצאי מחתרות שונים – העריכו כי שימוש סלקטיבי באלימות כלפי מטרות סובייטיות בארצות הברית ובאירופה ימתח בהכרח את היחסים ואת המגעים הדיפלומטיים בין שתי מעצמות העל. הם חזו כי ברית המועצות תעדיף בסופו של דבר להקל על המשבר ולשחרר מאות אלפי יהודים, מאשר לסכן את מדיניות הדטאנט מול ארצות הברית והמערב. את אופי הפעילות החשאית תיארה גאולה כהן במילים: "הקבוצה שלנו תכננה כיצד להילחם בברית המועצות. רצינו ללחוץ על השגרירות הרוסית בארצות הברית, להזהיר אותם, להפחיד אותם". עם זאת, היא הוסיפה והדגישה כי כוונתם המקורית של המתכננים לא הייתה שימוש באלימות קטלנית, אלא להפעיל מנוף לחץ בינלאומי בלתי פוסק.

אף שהקבוצה עצמה התפרקה עקב סכסוכים פנימיים באוגוסט 1972, מטרת העל שלה – פתיחת שערי ברית המועצות והעלאת המוני היהודים לישראל – הוגשמה בהצלחה היסטורית חסרת תקדים בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, תחת הנהגתו של מי שעמד בראש קבוצת השליטה, ראש הממשלה יצחק שמיר. שמיר ראה במאבק למען יהודי ברית המועצות את גולת הכותרת של פעילותו הציבורית, ופעל בתקיפות מול הממשל האמריקאי והקהילה היהודית בארצות הברית כדי למנוע הענקת מעמד של פליטים ליוצאי ברית המועצות, צעד מכריע שהבטיח את ניתובם לישראל. בראייתו של שמיר, תוספת העולים האדירה היוותה: "מנוע צמיחה וגם כוח אסטראטגי", שנועד לבצר את קיומה הפיזי של המדינה ולממש את חזון קיבוץ הגלויות. על התגשמות החזון שלשמו הוקמה המחתרת במקור, ועל ממדי העלייה העצומים שהגיעו ארצה שנות דור לאחר מכן, העיד שמיר בספרו: "הם באו במספרים בל ייאמנו, בעקבות תהפוכה בל תיאמן".

חזון ומטרות

המעורבות העמוקה של יצחק שמיר בהקמתה ובהכוונתה של קבוצת השליטה נבעה מתפיסת עולם ציונית מגובשת וארוכת שנים, שראתה בעלייה לארץ ישראל את המשימה הלאומית העליונה. עוד מילדותו בבית הוריו, שמיר ספג ערכים של אהבת מולדת וכמיהה לארץ ישראל, חינוך שהוביל אותו להגשים את חלומו ולעלות ארצה. לימים, כאחד ממנהיגי מחתרת לח"י, הוא פעל לאור חזונו של אברהם שטרן ("יאיר"), לפיו המחתרת צריכה להילחם על עצמאות העם היהודי, והשלטון העברי במדינה שתקום ידאג, בין השאר, לארגון העלייה. משנתו זו התגבשה לכדי אמונה עזה כי קיומו הפיזי של העם היהודי תלוי במדינה משלו. כפי שהעיד לימים על התנועה הציונית: "התנועה הציונית הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת, שכל עוד לא תהיה לעם היהודי מדינה משלו ומסגרת טריטוריאלית, כמו לכל עם אחר, קיומו הפיזי יהיה בסכנה". תפיסה זו עיצבה את גישתו למעורבות במאבק למען יהודי התפוצות. בעיני שמיר, הציונות לא הייתה רק רעיון תיאורטי, אלא ציונות מעשית מחייבת, ועצם קיומה ההיסטורי ויעדה הממלכתי של מדינת ישראל הוא הבאת מיליוני היהודים מהגולה, כאשר המטרה האולטימטיבית היא ריכוז רוב יהודי העולם בתוך גבולות המדינה. בנאומו בכנסת ב-1983, כשהציג את ממשלתו, הוא חזר והדגיש כי מדינת ישראל אינה רק מדינתם של אזרחיה, אלא של העם היהודי כולו, וכי הבטחת ביטחונה לא תיתכן ללא זרם עלייה מסיבי ¹.

המאבק למען פתיחת שערי ברית המועצות, שהיה למעשה הנושא שהכניס את שמיר לפוליטיקה הישראלית עם הצטרפותו לתנועת חירות בסוף שנות השישים ², נשען על שיקולים אסטרטגיים וגיאו-פוליטיים כבדי משקל. שמיר זיהה בעלייתם של המוני היהודים הסובייטים מנוע צמיחה וגם כוח אסטרטגי אדיר למדינת ישראל. מעבר לתוספת העצומה של הון אנושי, שכלל אחוזים גבוהים של אקדמאים, מדענים ומהנדסים, העלייה נועדה לפתור מצוקה דמוגרפית והתיישבותית דוחקת. צירופם של מיליון יהודים מברית המועצות נתפס כמענה קריטי לחוסר האיזון הדמוגרפי שהתהווה לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות צירוף אוכלוסייה ערבית גדולה מיהודה, שומרון ורצועת עזה. יתרה מזאת, העולים החדשים נועדו לספק את כוח האדם הנדרש כדי ליישב אזורים נרחבים ופנויים בישראל, בהם יהודה, שומרון, בקעת הירדן, הנגב והגליל. ראייה רחבה זו, המשלבת את חזון קיבוץ הגלויות עם צרכים ביטחוניים והתיישבותיים קיומיים, היא שהניעה את מעורבותו העמוקה של שמיר בפעילות החשאית של קבוצת השליטה למען יהודי ברית המועצות, אותה החשיב לגולת הכותרת של עשייתו הציבורית.

במסגרת תפקידו המרכזי בקבוצת השליטה, שמיר הוביל אסטרטגיה גיאו-פוליטית בלתי שגרתית. הרציונל שעמד בבסיס פעולותיה של הליגה להגנה יהודית, כפי שהוכוונה על ידי קבוצתו של שמיר, היה לייצר באופן מחושב משבר יזום ומתמשך ביחסי ארצות הברית וברית המועצות. הקבוצה האמינה כי רק באמצעות פעולות טרור, הטרדה ושיבוש אינטנסיבי של פעולת מטרות סובייטיות, ניתן יהיה לאלץ את הממשל הסובייטי לשנות את מדיניותו. ההנחה האסטרטגית המרכזית הייתה כי ברית המועצות, שהייתה מעוניינת לשמור על מדיניות ה"דטאנט" (הפשרת היחסים) ועל קשרים תקינים ורווחיים עם המערב ועם ארצות הברית בפרט, תעדיף בסופו של דבר לשלם את המחיר ולשחרר את היהודים מתוכה, מאשר לאפשר להסלמה ולאלימות לסכן את היחסים הבינלאומיים שלה ³. תפיסה מיליטנטית זו עמדה בניגוד מוחלט לדיפלומטיה השקטה והמסורתית של ממשלת ישראל, אך עבור שמיר ואנשיו, שהבינו את חשיבותן של פעולות לחץ דעת קהל מניסיונם במחתרות, היא נתפסה כדרך היחידה להבטיח את עתידם ואת עלייתם של יהודי ברית המועצות לישראל.

רקע והקמה

בסיום מלחמת העולם השנייה ועם ירידת מסך הברזל, נותרו יהודי ברית המועצות מבודדים ונתונים תחת דיכוי דתי ותרבותי שיטתי מצד המשטר הסובייטי, שחסם בפניהם את שערי העלייה לישראל ואסר על לימודי עברית ופעילות ציונית. בתוך ברית המועצות החלה לצמוח קהילה של דיסידנטים, "אסירי ציון", שפעלו בחירוף נפש. מחוץ לגבולות ברית המועצות, בקרב יהדות המערב ובמיוחד בארצות הברית, התעורר מאבק ציבורי שנשען בין היתר על תחושת אשמה על חוסר הפעילות בתקופת השואה. מאבק זה הובל ברובו על ידי גישה אזרחית ומתונה, שאת הטון שלה התווה יעקב בירנבאום, מייסד תנועת "מאבק הסטודנטים למען יהודי ברית המועצות" (SSSJ). התנועה התמקדה בהעלאת המודעות באמצעות הפגנות יצירתיות ובלתי אלימות, מצעדי שופרות ושירים. במקביל, גם גישתה של ממשלת ישראל התאפיינה באיפוק ובזהירות מדינית רבה. מנהיגי המדינה, ובראשם דוד בן גוריון ויורשיו, דגלו בדיפלומטיה שקטה מחשש שמאבק פומבי ובוטה יקומם את השלטון הסובייטי ויחמיר את מצבם של היהודים, עמדה שזכתה לתמיכה גם ממנהיגים ביהדות התפוצות כגון נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי.

הרקע להקמתה של התארגנות הצללים נטוע בביקורת חריפה ונוקבת על מדיניותה הרשמית של ממשלת ישראל בכל הנוגע ליהדות ברית המועצות. חברי הקבוצה, שחלקם הגדול היו יוצאי המחתרות הימניות אצ"ל ולח"י, סלדו מהדיפלומטיה השקטה ומהמגעים החשאיים שהעדיפה ממשלת העבודה בראשות גולדה מאיר. עבור אותם רוויזיוניסטים, הגישה הפסיבית ושתיקת הממסד היהודי לנוכח מצוקת היהודים מעבר למסך הברזל, הזכירו באופן מסוכן ומצמרר את אזלת היד ואת השותפות לשתיקה שאפיינו את הנהגת היישוב בתקופת השואה. ברנרד דויטש, מאנשי המפתח בקבוצה, הסביר כי בעוד שגולדה מאיר חששה שכל סוג של פומביות יסכן את חיי היהודים ברוסיה, חברי הקבוצה ראו בכך מחדל היסטורי. כפי שציטט דויטש את ראש הממשלה מאיר שאמרה לו בעבר: "אני מקבלת החלטות שיכולות לשלוח אלפי חיילים ישראלים למותם, אבל אין לי שום זכות לעשות זאת ליהודים רוסים". חברי הקבוצה, לעומת זאת, פסקו כי הממשלה למעשה אינה עושה דבר למען יהודי ברית המועצות, והם הגיעו למסקנה נחרצת, כפי שהעיד דויטש: "חשבנו שמיליטנטיות היא הדרך ללכת בה".

כדי לממש את הקו המיליטנטי ולהוציאו אל הפועל, נזקקה הקבוצה לכוח ביצועי שפועל מחוץ למסגרות הממסדיות. ההזדמנות לכך נקרתה בחיבור עם הרב מאיר כהנא, דמות שצמחה מתוך רקע שונה לחלוטין. כהנא החל את דרכו הציבורית כמודיע של ה-FBI תחת השם הבדוי "מייקל קינג", תפקיד שבמסגרתו חדר לארגוני ימין קיצוני ולמד מקרוב את הדינמיקה של מחויבות אידיאולוגית עיוורת והתנגדות עיקשת לסמכויות השלטון. את התובנות הללו, לפיהן מאבק יעיל מחייב תוקפנות, נחישות בלתי מתפשרת ופעולות אגרסיביות תוך חיכוך ישיר עם מוסדות השלטון, הוא החליט ליישם למען מטרות יהודיות. בשנת 1968, לאחר פגישה עם מנחם בגין בישראל, ייסד כהנא את הליגה להגנה יהודית, שפעלה תחילה להגנה פיזית על קשישים יהודים בניו יורק מפני אנטישמיות מקומית, תוך יצירת קשרים שנויים במחלוקת עם גורמים כגון משפחת המאפיה קולומבו. כהנא אמנם הצטרף בתחילה להפגנותיו המתונות של בירנבאום, אך במהרה התנתק מהן מתוך אמונה כי רק מאבק אלים, פרובוקטיבי ונחוש יצליח לזעזע את הממשל הסובייטי ולעצור את מה שראה כשמד תרבותי.

בבוקר חורפי וקר בחודש דצמבר 1969 שהתה גאולה כהן בארצות הברית במסע הרצאות מטעם הליגה הבינלאומית להחזרת יהודי רוסיה, ובתיווכו של דויטש היא הגיעה לפגישה גורלית במשרדו הצפוף של כהנא בשדרה החמישית במנהטן. כהן, שבעצמה פרשה בעבר ממחתרת האצ"ל כדי להילחם בשורות הלח"י הקיצונית יותר מכיוון שראתה במנחם בגין מנהיג מתון מדי, סברה שכהנא מבזבז את כישרונותיו ואת מרצו של הארגון על מאבקים מקומיים חסרי תוחלת מול הקהילה השחורה. בשיחתם, היא הוכיחה אותו על העיסוק בסכסוכים אלו ושכנעה אותו שעליו לזנוח אותם לחלוטין. היא הסבירה לו בנחרצות כי המאבק החשוב והקיומי ביותר שניצב בפני העם היהודי באותה עת איננו האנטישמיות המקומית בניו יורק, אלא המצוקה וסכנת החיסול הפיזי המרחפת מעל יהדות ברית המועצות, וכי עליו להפנות את כל משאבי הליגה להגנה יהודית להצלתם.

כהנא, שניחן בחוש מפותח ליחסי ציבור, קלט באופן אינסטינקטיבי כי מצוקתם של יהודי ברית המועצות היא סוגיה בעלת פוטנציאל לייצר כותרות בינלאומיות ולהפוך את הליגה להגנה יהודית לכוח משמעותי הרבה יותר. ההשפעה של כהן עליו הייתה מכרעת ומוחלטת, והובילה לגיוסו המלא למשימה. כפי שהיא עצמה העידה לימים על אותו מפגש: "באמת השפעתי עליו… הוא שינה את התוכנית של ה-JDL בין לילה". ואכן, זמן קצר לאחר שדויטש הפגיש בין השניים, צעד הרב אל תוך משרדי הליגה להגנה יהודית והכריז באוזני אנשיו כי מעתה ואילך, המיקוד העיקרי של הארגון יהיה יהדות ברית המועצות. צעד אסטרטגי זה, שנולד מאותה פגישה, שינה את פני הארגון בן לילה והפך אותו, הלכה למעשה, לזרוע הביצועית של קבוצת השליטה במלחמתה הבלתי מתפשרת להשגת יעדיה.

הנהגת המחתרת וחבריה

בראש ההתארגנות החשאית עמד יצחק שמיר, לשעבר מפקד הלח"י, וראש אגף המבצעים של המוסד עד שנת 1965, אשר גם לאחר פרישתו שמר על קשרים הדוקים עם סוכנות הביון. שמיר שימש כמוח המתכנן של הקבוצה והתווה את פעולותיה, תוך שמירה על מידור גבוה. רמת החשאיות והאינטימיות של ההתנהלות המחתרתית באה לידי ביטוי בכך שרבות מפגישות התכנון של ההנהגה נערכו ממש בתוך חדר השינה של שמיר. על מידת מעורבותו של שמיר כמנהיג ההתארגנות העיד ברנרד דויטש במילים: "אם הייתי אומר לך ששמיר היה ראש הקבוצה שלנו ותכנן את הפעילויות שלנו, הוא היה מכחיש זאת לחלוטין. אבל ישבתי על מיטתו בחדר השינה שלו, שבו ערכנו רבות מהפגישות שלנו. אני לא מחפש לפגוע בשמיר, אבל זו עובדה".

דמות מפתח נוספת בהנהגה הייתה גאולה כהן, חברת כנסת מטעם מפלגת חירות. כהן הביאה עמה רקע מיליטנטי מובהק; בשנות הארבעים היא פרשה משורות האצ"ל כדי לחבור למחתרת הלח"י הקיצונית יותר, משום שסברה כי מנחם בגין היה מתון מדי. במסגרת קבוצת השליטה, היא שימשה כאדריכלית הקשר עם מאיר כהנא והייתה ממובילות הקו המיליטנטי הבלתי מתפשר. יחד עם שמיר ועמיתיה הנוספים, היא עמלה על הנחת התשתית למלחמת הגרילה המתוכננת נגד מטרות סובייטיות במערב.

הזרוע הלוגיסטית והפיננסית של הקבוצה נשענה רבות על ברנרד דויטש, איש עסקים חרדי אמיד, ממייסדי הליגה הבינלאומית להחזרת יהודי רוסיה (ILRRJ), ודמות בולטת בקהילה האורתודוקסית בברוקלין ששימש כיושב ראש סניף ברוקלין של הליגה נגד השמצה. דויטש, שטיפח קשרים ארוכי שנים עם מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית ואף אירח את מנחם בגין בביתו, שימש כבלדר המרכזי של ההתארגנות ורווחי השקעותיו אף סייעו במימון המבצעים החשאיים. במסגרת תפקידו, הוא נהג לנסוע תכופות כדי להיפגש עם חברי הקבוצה בישראל, באנגליה ובשוויץ, והופקד על ניתוב הכספים והעברת ההוראות החשאיות בין היבשות. על אופי המשימות שלקח על עצמו סיפר דויטש: "הייתי נפגש ישירות עם הקבוצה הכוללת ומביא בחזרה כסף והוראות".

לצדם של שמיר, כהן ודויטש, פעלו בהנהגה אישים נוספים כדוגמת עורך הדין הישראלי פסח מור. מור לקח חלק פעיל בניהול קבלת ההחלטות השוטפות של הקבוצה מול פעילי השטח. לימים המשיך בפעילותו הציבורית ונמנה עם חברי המועצה המרכזית של מפלגת התחיה.

כדי להוציא אל הפועל את המבצעים המורכבים ברחבי העולם, הסתייעה ההנהגה ברשת מסועפת של אנשי שטח, קציני מודיעין ובכירים לשעבר במערכת הביטחון, שסיפקו את המעטפת המקצועית לארגון. בין היתר פעל במסגרת זו הרצל עמיקם, איש אצ"ל לשעבר, שנהג לטוס לעיתים קרובות לארצות הברית כדי לקיים התייעצויות פנים אל פנים עם בכירי הליגה להגנה יהודית ולהעביר להם הנחיות מבצעיות. המעגל החשאי המורחב כלל גם שלושה קציני מוסד בכירים, לצד מספר אנשי עסקים ישראלים ואמריקאים שסיפקו את המימון הנדרש. בנוסף, חברו לקבוצה קציני צה"ל בדימוס, שתפקידם היה מעשי וטקטי: הם אימנו את צעירי הליגה בישראל בהפעלת כלי נשק ובביצוע פעולות חבלה, ובכך הכשירו אותם ישירות לקראת ביצוע משימותיהם.

המבצעים ושיטות הפעולה

כדי להוציא לפועל את האסטרטגיה הגיאו-פוליטית שלה, הכווינה הקבוצה מסע הסלמה אלים ומתוכנן היטב נגד יעדים סובייטיים במערב, בעיקר בארצות הברית ובאירופה. המערכה נפתחה בסוף דצמבר 1969, כאשר ביום אחד השתלטו פעילי הליגה להגנה יהודית במנהטן על משרדי חברת התעופה הסובייטית "אירופלוט", סוכנות התיירות "אינטוריסט" וסוכנות הידיעות "טאס", ואף עלו על מטוס נוסעים רוסי בנמל התעופה קנדי וריססו את תאו בסיסמאות בעברית. בהמשך התרחבו הפעולות לגל של פיצוצי מטעני חבלה, בהם הפצצת המרכז התרבותי הסובייטי בוושינגטון שהעיפה שער ברזל למרחק של מאתיים רגל, ופיצוץ שהחריב קומה במשרדי חברת הסחר הסובייטית "אמטורג" בניו יורק. במקביל, הופעלה שגרת הטרדה פיזית מתמשכת כלפי דיפלומטים סובייטים ובני משפחותיהם, שכללה מעקבים, יריקות וקריאות גנאי ברחובות, לצד השמדת מכוניות דיפלומטיות באמצעות בקבוקי תבערה. המערכה חצתה את גבולות ארצות הברית והגיעה גם לאירופה, שם נשלחו מעטפות נפץ לשגרירויות סובייטיות ואף פוצצה אוניית מכולות סובייטית בנמל הולנדי. עם זאת, חרף האלימות הקשה והתקריות החמורות, הכוונה המקורית של מארגני המערכה, לדברי גאולה כהן, לא הייתה לגרום לאבדות בנפש. המטרה שניצבה לנגד עיניהם הייתה אך ורק להפעיל לחץ מסיבי, להזהיר ולהפחיד את נציגויות ברית המועצות, כדי לעורר משבר בינלאומי שייאלץ אותן לשנות את מדיניותן.

במקביל לפעולות הראווה האלימות בעולם החופשי, הפעילה הקבוצה רשת חשאית ומסועפת בתוך תחומי ברית המועצות עצמה. מטרת רשת זו הייתה לחזק את רוחם של פעילי המחתרת היהודית והדיסידנטים המקומיים, ולספק להם את האמצעים הדרושים למאבק מבפנים. באמצעות ערוצים חשאיים ומגוונים, שהבולט שבהם עבר דרך שגרירות פינלנד, הצליחו חברי הקבוצה להעביר אל מעבר למסך הברזל כספים רבים, ספרות ציונית ענפה וספרים בעברית. בנוסף, הועברו מסרים מקודדים שאפשרו תיאום פעולות מדויק בין ההנהגה בישראל לפעילים בשטח. התוצאה של מאמצים אלו ניכרה היטב ברחובות מוסקבה ולנינגרד, שם נצפו מסורבי עלייה ממהרים כשבידיהם מזוודות עמוסות לעייפה בחומרים ציוניים ובספרות תעמולה של הליגה להגנה יהודית.

נדבך נוסף בפעילות הקבוצה כלל הפעלת מנגנוני תעמולה מחתרתיים ושיחוד של פקידי ממשל סובייטים. הקבוצה ניתבה כספים בסתר כדי לסבסד ולהפעיל רשתות של פרסומים מחתרתיים, תוך שהיא פועלת דרך קבוצות של גולים יהודים-סובייטים שהתבססו בניו יורק, בשווייץ ובאנגליה. לצד הפעילות התעמולתית שנועדה לייצר לחץ תודעתי, הקבוצה לא בחלה בשיטות פעולה ישירות מול המנגנון הבירוקרטי הסובייטי. היא ארגנה ומימנה תשלומי שוחד בסכומי עתק שהגיעו עד ל-50,000 דולר, אשר שולמו לפקידים סובייטים מושחתים בתמורה להנפקת ויזות יציאה ואישורי הגירה עבור יהודים שביקשו להימלט מהמדינה.

שיתוף הפעולה ההדוק בין ההנהגה בישראל לפעילים בתוך ברית המועצות הגיע לנקודת רתיחה דרמטית ביוני 1970, באירוע שנודע כמבצע חתונה. סוכני הק.ג.ב. עצרו קבוצה של פעילים יהודים בנמל התעופה סמולני בלנינגרד, והאשימו אותם בתכנון לחטוף מטוס נוסעים סובייטי ולהטיסו לשוודיה. בעוד שמנהיגי הממסד היהודי בארצות הברית הזדעקו, גינו את המעצר וטענו כי מדובר בעלילת שווא ובתפירת תיק מצד השלטונות, חברי קבוצת השליטה בישראל ידעו את האמת. על פי עדויותיהם של ברנרד דויטש ומקורות נוספים שהיו מעורבים בפעילות, הם עמדו בקשר ישיר וחשאי עם הקושרים בברית המועצות, וניסיון החטיפה אכן תוכנן לפרטיו על ידי קבוצת השליטה בישראל שתיאמה אותו מול פעילי המחתרת. בערב חג המולד של אותה שנה, במשפט לנינגרד, גזר בית משפט סובייטי עונש מוות על שניים מהחוטפים באשמת ניסיון לעזוב את ברית המועצות – עבירה שדינה מיתה. גזרי הדין עוררו סערה עולמית ובוטלו לבסוף בלחץ בינלאומי חסר תקדים, שכלל פניות פומביות אל הקרמלין מצד נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון והאפיפיור פאולוס השישי. הלחץ הבינלאומי פתח את מסך הברזל לכ-300,000 אזרחי ברית המועצות בשנות ה-70, מתוכם 245,951 יהודים, אשר מביניהם עלו לישראל 163,000 יהודים. זאת לעומת שנות ה-60, שבהן רק כ-3,000 יהודים קיבלו אישורי יציאה.

תגובת הנגד הסובייטית

במקביל ובעקבות המשבר הגיאו-פוליטי שהלך והחריף ופעולות ההטרדה והטרור הבלתי פוסקות של הליגה להגנה יהודית, פתחה ברית המועצות במערכת נגד תעמולתית עולמית ומסיבית, שנמשכה עד סוף שנות השמונים. המטרה הסובייטית לא הייתה רק להתגונן מפני הפעילים למען יהודי ברית המועצות, אלא לבצע דמוניזציה מוחלטת של הציונות כולה. מכונת התעמולה הסובייטית החלה להפיץ רטוריקה המציגה את הציונות במונחים קונספירטיביים, תוך השוואתה לנאציזם, פשיזם, גזענות ואימפריאליזם. תעמולה זו טענה כי הציונים שולטים בכספים, בפוליטיקה ובתקשורת העולמית, תוך שהיא מבצעת היפוך של השואה ומציגה את הישראלים כנאצים החדשים ⁴. אדריכלי המערכה היו אידיאולוגים סובייטים שכונו "ציֹונולוגים" (חוקרי ציונות), אשר רבים מהם צמחו מתוך חוגים לאומניים רוסיים קיצוניים. דמויות מפתח כמו יורי איבנוב – שספרו משנת 1969, בו שולבו תיאוריות קשר אנטישמיות לתוך מסגרת מרקסיסטית-לניניסטית, הפך לטקסט היסוד של הקמפיין – וואלרי ימליאנוב, יצרו אידיאולוגיה שנועדה להצדיק את המדיניות הפרו-ערבית והאנטי-ישראלית של מוסקבה.

הפעולות האלימות של מאיר כהנא והליגה להגנה יהודית סיפקו לסובייטים חומר בעירה אידיאלי. בעקבות הסערה הבינלאומית שעורר משפט לנינגרד בסוף 1970, פעלה סוכנות הידיעות הסובייטית "נובוסטי" במרץ כדי למזער נזקים ולהשחיר את פני הציונות במערב. בינואר 1971, בשיא פעילות הטרור של הארגון בארצות הברית, הצליחה סוכנות הידיעות לשתול מאמר פרי עטו של התעמולן ספרטק בגלאוב בניו יורק טיימס. המאמר התמקד באופן ספציפי בגינוי חריף של מאיר כהנא ושל הליגה להגנה יהודית. הסובייטים הבינו היטב כי רוב יהודי אמריקה סולדים מדרכו האלימה של כהנא, והשתמשו בגינוי כלפיו כסוס טרויאני. תחת מסווה של ביקורת על הליגה, המאמר החדיר לקהל העצום של העיתון את ההשוואה בין ציונות לפשיזם, ותייג כל יהודי אמריקאי שמזדהה עם ישראל כ"פנאט ציוני" וכחבר בגיס חמישי העומד בדרכו של השלום בין ארצות הברית לברית המועצות.

תגובת הנגד גלשה גם למישור הדיפלומטי החשאי. אנטולי דוברינין, שגריר ברית המועצות בארצות הברית, שיגר למוסקבה תזכירים שבהם ניתח את הצלחת החוגים הפרו-ציוניים באמריקה. הוא ייחס הצלחה זו למה שכינה "פעילות ציבורית מוגזמת" ולנוכחות של מספר רב של יהודים בעמדות מפתח בתקשורת, בעסקים ובהנהגת איגוד העובדים האמריקאי. בתגובה, הנחתה מוסקבה את השגרירות לפעול באופן אקטיבי כדי לחתור תחת השפעה זו. השגרירות נדרשה ללמוד לעומק את מנגנוני הקהילה היהודית-אמריקאית, לחקור קשרים פיננסיים של ההון היהודי, ולנצל במכוון סתירות פנימיות בתוך הקהילה היהודית בנוגע לליגה להגנה יהודית וממשל ניקסון, כדי להחליש את אחדותם של הכוחות האנטי-סובייטיים ולהציג את הציונים כגורם עוין לאינטרסים הלאומיים האמריקאיים.

אופייה האמיתי של תעמולת הנגד הסובייטית, שהתיימרה להיות אנטי-ציונית בלבד, נחשף במלוא מערומיו במהלך משפט מתוקשר שנערך בפריז באפריל 1973. המשפט עסק במאמר שהופץ בעלון רשמי של השגרירות הסובייטית בצרפת, שבו נטען כי ספרי ההלכה היהודיים משמשים כמדריכים גזעניים המורים לחיילים ישראלים לרצוח ערבים, תוך יצירת הקבלה בין ישראל לגרמניה הנאצית. במהלך המשפט התברר כי כותב המאמר, הציֹונולוג הבכיר יבגני יבסייב שכתב תחת שם עט, העתיק פסקאות שלמות, כולל שגיאות דפוס, מתוך פמפלט אנטישמי משנת 1906. אותו פמפלט חובר על ידי איש תנועת "המאות השחורות", תנועה לאומנית קיצונית שהסיתה לפוגרומים ברוסיה הטרום-מהפכנית. החשיפה הוכיחה כי המנגנון הסובייטי שאב את טענותיו ישירות ממקורות אנטישמיים מסורתיים.

כדי להעניק לתעמולת הנגד הזו חותמת של אמינות בינלאומית, השתמשה מוסקבה בקשריה ובתקציביה העצומים כדי ליצור תיבת תהודה בקרב השמאל הרדיקלי במערב. ברית המועצות הזרימה עשרות מיליוני דולרים למפלגות קומוניסטיות בארצות הברית, בבריטניה ובצרפת, וסבסדה את פרסומיהן. נציגים של מפלגות אלו, דוגמת היימן לומר מהמפלגה הקומוניסטית האמריקאית, הוזמנו למוסקבה כדי לקבל חומרי הדרכה במטרה לחשוף את הקמפיין "הציוני האנטי-סובייטי", וחזרו לארצותיהם כדי להפיץ את המסרים. השפעתה של הנדסת התודעה הזו ניכרה היטב כאשר דמויות בולטות בשמאל המערבי אימצו את הקו הסובייטי לחלוטין. כך למשל, הפעילה האמריקאית המפורסמת אנג'לה דיוויס סירבה להשמיע קול למען פעילי עלייה יהודים שנכלאו בברית המועצות, ופטרה אותם בטענה שמדובר ב"פשיסטים ציונים". במסגרת המערכה, האנציקלופדיות הסובייטיות הגדירו מחדש את המושג "ציונות", תוך מחיקת כל אזכור להיותה תנועה לאומית יהודית או תגובה לאנטישמיות. תחת זאת, הציונות הוצגה כמערכת גלובלית וקונספירטיבית המשתפת פעולה עם ריאקציונרים ופשיסטים ומפעילה שיטות טרור, רטוריקה שהותירה חותם ארוך שנים על השיח האנטי-ישראלי ⁴.

השפעתה העמוקה של מכונת התעמולה הסובייטית חלחלה אפילו אל תוך הדיונים הרשמיים בבית המחוקקים הישראלי, כפי שניכר היטב בישיבת כנסת סוערת שנערכה בסוף שנת 1977. הישיבה, שנפתחה ונוהלה על ידי יושב ראש הכנסת יצחק שמיר, כללה הצעה לסדר היום שהגישה גאולה כהן לרגל שבוע ההזדהות העולמי עם מאבקם של יהודי ברית המועצות ואסירי ציון (שבוע אותו יזמה ממשלת הימין הראשונה). במהלך הדיון, נשא ראש הממשלה מנחם בגין דברים נרגשים וקרא מעל הדוכן מכתב שהוברח מברית המועצות ועליו חתמו שלושים ושמונה יהודים מרחבי המדינה הקומוניסטית. בגין קרא את דבריהם של כותבי המכתב שציינו: "חג החנוכה נחוג לזכר הצלחת המאבק נגד ייוון – הלניזאציה – בכוח. חג החנוכה הוא סמל ההיטהרות של עמנו ושל ארץ-ישראל. הוא מהווה את תקוותנו לתקומתנו הלאומית. הנה החג הזה יקר במיוחד לנו החיים בארץ שם אסורה עלינו הלשון העברית, שפת המכבים. מי יתן כי אור החנוכה יהיה לנו שליח של רצון טוב לכל הגויים ואות לתקומתו של בית ישראל" ⁵.

מיד לאחר מכן עלה לדוכן מאיר וילנר, נציג החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, אשר הייתה מקורבת מאוד לשלטונות במוסקבה. דבריו של וילנר שיקפו במדויק את קווי התעמולה הסובייטית שניסחה מוסקבה במאבקה נגד פעילי העלייה, תוך שהוא מציע להוריד את הנושא מסדר היום וטוען כלפי חברי הכנסת: "מה שאתם אומרים על מצבם של יהודי ברית-המועצות הוא שקר וכזב". וילנר טען בתוקף כי ברית המועצות עקרה את האנטישמיות מהשורש מאז מהפכת אוקטובר, וכי היא זו שהצילה את היישוב היהודי בארץ ישראל מהשמדה נאצית. בהתייחסו להגבלות ההגירה החמורות שעמדו בלב המאבק הבינלאומי, הציג וילנר נתונים שחפפו לחלוטין את הנרטיב הרשמי של הקרמלין וקבע: "98.6% מאלה שהגישו בקשות הגירה, אושרו להם הבקשות ללא שום בעיות מיוחדות".

בשלב מסוים החלו הנוכחים ביציע – אסירי ציון ופעילי עלייה שהרגישו את נחת זרועו של השלטון הסובייטי על בשרם – למחות בקול רם נגד דבריו ⁶, תוך קריאות קצובות: "פאשיסט, פאשיסט, פאשיסט…". במקום לסגת, וילנר אימץ את הטרמינולוגיה הסובייטית הקלאסית, שהשליכה את תואר ה"פשיזם" על תנועת הציונות, והפנה אותה היישר אל עבר קורבנות המשטר הסובייטי. הוא הצביע על אסירי הציון ביציע והטיח: "כך נראית הכנסת, שקבוצת פאשיסטים מפריעה לישיבת הכנסת".

וילנר ניצל גם את הבמה כדי להשוות את פעילי המחתרת בברית המועצות למחבלים, תוך שהוא מאשים את ישראל במוסר כפול ביחסה לטרור. בהתייחסו בעקיפין למבצע חתונה ב-1970 – אותו ניסיון חטיפת מטוס מסמולני לשוודיה שתכננה קבוצת השליטה יחד עם פעילי המחתרת – טען וילנר כי פעולות אלו אינן אלא מעשי טרור לכל דבר, וקבע: "האמת היא שיש לכם מוסר כפול. אתם, למשל, מתנגדים כאשר חוטפים מטוס 'אל על' – ובצדק, גם אנחנו מגנים כל מי שחוטף מטוסים; אבל כאשר חוטפים מטוסים סובייטיים, כל מי שחוטף מטוס סובייטי הופך אצלכם לגיבור" ⁵. בכך, הוא למעשה שלל את המניע האידיאולוגי של הנרדפים שניסו להימלט מברית המועצות, והשווה את מאבקם ההישרדותי לטרור נגד מדינת ישראל.

הקרע עם כהנא ופירוק הקבוצה

המבצע הנועז ביותר של הקבוצה תוכנן לשנת 1972, במטרה לזעזע את הזירה הדיפלומטית העולמית כולה. בתחילת אותה שנה, הועבר לכהנא סכום של 70,000 דולר שנועד לממן סדרה של הפגנות אלימות ופעולות קיצוניות באנגליה, בצרפת ובצפון אמריקה. נקודת השיא של המערכה תוכננה להתרחש בקנדה, לשם היה אמור להגיע ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, לביקור ממלכתי במהלך הקיץ. על פי התוכנית שהתוו חברי הקבוצה, כהנא היה אמור להשתמש בכספים ובתשתית הארגונית שלו כדי לארגן את חטיפתו של המנהיג הסובייטי על אדמת קנדה. אולם, חרף ההכנות והתקציב העצום שהוקצה, המבצע השאפתני נגנז ולא יצא אל הפועל. הפעולה התקדימית, שהייתה אמורה להוות את גולת הכותרת של המאבק האלים, סוכלה לחלוטין עקב התנהלותו של כהנא, אשר סירב לבצע את המשימות שתוכננו, לא הוציא לפועל את הפעולות שסוכמו, ואף שמר את הכספים לעצמו – צעד שהוביל לבסוף לפיצוץ הגדול ולפירוק השותפות.

בקרב דויטש, עורך הדין ברטרם צווייבון (היועץ המשפטי של הליגה להגנה יהודית בניו יורק) וגורמים נוספים שתמכו בו, התעורר החשד כי כהנא השתמש בכסף כדי לממן את קמפיין הבחירות האישי שלו במערכת הבחירות לכנסת של שנת 1973. המתיחות הגיעה לנקודת רתיחה ב-12 באוגוסט 1972. באותו יום נערכה פגישה סוערת וטעונה בסוויטה של דויטש במלון הילטון בתל אביב, בה עימתו גאולה כהן ונוכחים נוספים את כהנא פנים אל פנים בנוגע לכספים האבודים. כהנא ניסה להתגונן והתעקש: "הוצאתי כל פני על לוגיסטיקה, מעקב ומשכורות. שכרתי אנשים טובים. זו לא אשמתי שהמשימה נכשלה". אולם, חברי הקבוצה לא קיבלו את הסבריו וסירבו להאמין לו. על אותם רגעים סיפר דויטש: "קראנו לו גנב ושקרן. בנקודה זו, ייחלנו שהוא היה נשאר בארצות הברית" ⁷.

הניתוק הסופי והרשמי התרחש ימים ספורים לאחר אותו עימות חזיתי. עורך הדין פסח מור, חבר קבוצת השליטה, שלח מכתב לצווייבון בניו יורק, שבו הבהיר כי הקרע עם כהנא הפך לבלתי הפיך. מור פירט במכתבו כי הוא וגאולה כהן החליפו מילים קשות עם כהנא על נושאים שונים, וכי כהנא עזב את הדיון בזעם. הוא הודיע לצווייבון בצורה נחרצת וברורה: "כפי שהדברים נראים כעת, איננו רואים כל דרך בה נוכל לשתף עמו פעולה באיזושהי צורה ואף לא עם הארגון שלו… התוצאה היא, שכל עוד התנאים שעליהם התלוננו נמשכים, לא נעניק לו תמיכה בשום צורה שהיא (כספית או אחרת)". מור הוסיף במרירות כי כהנא סטה למסלול שהפך אותו לכל כך חסר תועלת ובלתי מזיק, עד שבעוד זמן קצר אנשים פשוט ישכחו מה הוא היה.

צווייבון עצמו צידד לחלוטין בעמדתם של מור וכהן, וטען כי כהנא בגד בהם מההתחלה וכי הכסף פשוט זרם דרך כיסיו. הוא הביע פליאה כיצד גאולה כהן, כמומחית עולמית ללוחמת מחתרת, לא זיהתה את הונאתו של כהנא מראש, אך הבין כי נכונותו של כהנא להסתכן במאסר בארצות הברית גרמה לה להאמין בטעות כי מדובר באדם שניתן לבטוח בו. בעקבות משבר האמון החריף סביב הכספים האבודים, הופסקה כל תמיכה בכהנא, ופעילותה של קבוצת השליטה באה אל סיומה המוחלט, כפי שסיכמה זאת גאולה כהן במילים: "הקרע הרס את הקבוצה שלנו".

ההשפעה על תיקון ג'קסון-ואניק

המאבק הציבורי למען יהודי ברית המועצות, על שני פלגיו – המחאה האזרחית הפומבית של תנועת הסטודנטים בראשות יעקב בירנבאום מחד, ומלחמת הגרילה האלימה של הליגה להגנה יהודית מאידך – הצליח לפרוץ את חומת הדיפלומטיה השקטה והביא לשילוב הסוגיה במדיניות החוץ של ארצות הברית. הפעולות הכניסו את הנושא אל העמודים הראשיים של העיתונות האמריקאית, ואילצו גם את הממסד היהודי-אמריקאי, שעד אז נטה להצניע את הבעיה, להקים לקראת סוף שנת 1972 מנגנונים בירוקרטיים ממומנים היטב לטיפול בנושא. הלחץ הציבורי העז חלחל אל הזירה הפוליטית והביא גורמים בקונגרס האמריקאי לקשור את היחסים עם ברית המועצות לשמירה על זכויות אדם. הלחץ נשא פרי, והסובייטים, שרצו לקדם ולשמר את מדיניות הפשרת היחסים (הדטאנט), נאלצו להתגמש: מציאות שבה פחות מ-3,000 יהודים הורשו לעזוב את ברית המועצות בשנת 1969, השתנתה דרמטית, ובשנים 1972-1973 זינק המספר ליותר מ-66,000 עולים.

נקודת המפנה הפוליטית והחקיקתית המשמעותית ביותר, שנזקפת לא פעם לזכות הלחץ שיצרה הליגה להגנה יהודית, התרחשה סביב חקיקתו של "תיקון ג'קסון-ואניק". התיקון קבע כי ארצות הברית תמנע הענקת מעמד של "אומה מועדפת בסחר" ממדינות סוציאליסטיות שיגבילו הגירת יהודים משטחן. הדחיפה למהלך החלה בשנת 1972, כאשר הסנאטור הנרי "סקופ" ג'קסון מוושינגטון התמודד על המועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. למרות התנגדותם של יועציו, הפגין ג'קסון את אהדתו למאבק והזמין את מאיר כהנא לעמוד לצדו על בימה בניו יורק, מתוך הערכה לדאגתו של כהנא לעמו. בספטמבר של אותה שנה, בנאום שנשא בפני הוועדה הלאומית למען יהודי ברית המועצות, הציע ג'קסון באופן רשמי לקשור בין הטבות סחר לאמריקה לבין זכויות הגירה חופשית.

הצעת החוק נתקלה בהתנגדות מרירה מצד הנשיא ריצ'רד ניקסון ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, שראו בה איום ישיר על הדטאנט מול ברית המועצות. חרף התנגדות הממשל, התיקון קודם בנחישות. באופן סמלי, האדריכל המרכזי של הצעת החוק היה עוזרו של ג'קסון בסנאט, ריצ'רד פרל, אשר עבד קודם לכן בשיתוף פעולה הדוק בנושאי יהדות רוסיה עם "הליגה הבינלאומית להחזרת יהודי רוסיה" – ארגונו של ברנרד דויטש. קשרים אלו חיזקו את ההערכה הרווחת בקרב מנהיגים יהודים אמריקאים, המודים בחדרי חדרים כי הליגה להגנה יהודית הייתה הכוח המניע האמיתי מאחורי הצעת החוק ³. מעבר לכך, ג'קסון עצמו נהג להסביר כי תמיכתו העזה בזכויות יהודים התגבשה וקיבלה משנה תוקף לאחר שביקר במחנה השמדה נאצי. על פי עדויות, בעקבות אותו ביקור הוא נהג לומר לחבריו: "לעולם לא עוד!", ובכך למעשה הדהד את אותה סיסמה מפורסמת שהחדיר כהנא ללקסיקון הלאומי ³.

השפעתו העצומה של התיקון ניכרה היטב בזירה הפוליטית הבינלאומית והישראלית לאורך שנים רבות. במהלך הדיון שנערך במליאת הכנסת בדצמבר 1977, ציינה חברת הכנסת גאולה כהן את התיקון כאחד ההישגים המרכזיים של המאבק, באומרה: "מבחינה זו תיקון ג'קסון, שהתנה את סחר ארצות־הברית עם ברית־המועצות במתן היתרי יציאה, הוא אחת התרומות המפוארות של ארצות־הברית, ולא פלא הוא שברית־המועצות עושה היום כל שביכלתה כדי לעודד גופים אינטרסנטיים בארצות־הברית לכרסם ולחבל בתיקון זה" ⁵. עמידתה של ארצות הברית מאחורי החוק נמשכה ואף התעצמה אל תוך שנות השמונים. הנשיא רונלד רייגן, במסגרת גישתו הבלתי מתפשרת מול המשטר הסובייטי, הרחיב את התמיכה האמריקאית בתיקון ג'קסון-ואניק והשתמש בו כמנוף של לחץ כלכלי ומדיני, לחץ שהוביל בסופו של דבר לקריסת חומות ההגירה.

הגשמת החזון בממשלת שמיר

בסופו של דבר, מאבקו ארוך השנים של יצחק שמיר למען יהודי ברית המועצות הגיע לנקודת שיא היסטורית כעבור פחות משני עשורים, וסגר מעגל עם המטרות שלשמן הוקמה הקבוצה. לקראת סוף שנות השמונים, כאשר נחלש המשטר הסובייטי, נפתחו לבסוף שערי ברית המועצות והתאפשרה הגירתם ההמונית של יהודים רבים, אשר יצאו על סמך בקשות ודרישות מישראל. אולם, רבים מן המהגרים באותה עת "נשרו" במהלך הדרך ויעדם הסופי לא היה מדינת ישראל, אלא הם בחרו להגיע למדינות כגון ארצות הברית, קנדה או אוסטרליה. כדי להבטיח את הגעתם ארצה, שמיר כראש ממשלה נלחם בתופעה וניהל מאבק מדיני עיקש ומורכב מול הממשל האמריקאי ומול הקהילה היהודית בארצות הברית. מטרתו הייתה למנוע הענקת מעמד של פליטים לעולים, שכן מעמד זה הקל עליהם להגר לארצות הברית במקום לעלות לישראל. מאבקו התקיף של שמיר, שסירב להתפשר על היעד הציוני, עשה פרי; הוא הצליח לשכנע את האמריקאים בצדקת טיעוניו, ובכך הבטיח כי זרם העולים העצום יופנה למדינת ישראל. פעולה זו ספגה גם ביקורת רבה, בגלל ששמיר התעקש לקבוע לעוזבים לאן לעבור.

לקראת ובמהלך גל העלייה חסר התקדים, הממשלות שהוקמו ביוזמתו של יצחק שמיר הציבו את העלייה כיעד לאומי מרכזי והכינו את המדינה לקליטת ענק. הממשלה הרחיבה באופן משמעותי את תקציבי הקליטה, ופעלה בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית וגופים ציבוריים נוספים כדי לתת מענה מהיר לבעיות מורכבות של מחסור בדיור, תעסוקה ותשתיות. במסגרת ההיערכות הלוגיסטית והכלכלית ברחבי הארץ, הוקמו מרכזי קליטה ואתרי מגורים זמניים, ונפתחו אולפנים רבים ללימוד השפה העברית וכן תוכניות סיוע למשפחות. המאמצים נשאו פרי, ובין השנים 1987 ל-1992 הגיעו והתיישבו בישראל כ-400,000 עולים חדשים מברית המועצות לשעבר. המגמה נמשכה בעוצמה גם בשנים שלאחר מכן, עד שבשנת 2000 הגיע לארץ העולה המיליון. במקביל לגל העצום מברית המועצות, ממשלתו של שמיר חוללה גם את מבצע ההצלה הגדול ביותר להעלאת יהודי אתיופיה. ב-24–25 במאי 1991 יצא לפועל "מבצע שלמה", מבצע חירום אווירי וחשאי שבמסגרתו הוטסו לישראל 14,310 עולים בתוך 36 שעות בלבד.

גלי עלייה היסטוריים אלו היו מן המהלכים המשמעותיים ביותר בתולדות המדינה ושינו את פניה. אוכלוסיית ישראל גדלה בכעשרים אחוזים בתוך זמן קצר יחסית, והעלייה מברית המועצות התאפיינה בשיעור גבוה במיוחד של בעלי השכלה אקדמית ומקצועית בתחומי המדע, ההנדסה, הרפואה והאמנות. תוספת זו של אוכלוסייה משכילה חיזקה את מדינת ישראל מבחינה דמוגרפית ומקצועית, ותרמה רבות להתפתחותה בתחומים מרובים, בדיוק כפי שצפה שמיר כשהגדיר את העלייה כמנוע צמיחה וכוח אסטרטגי. עבור שמיר, הבאתם של המוני העולים ביטאה את התגשמות חזון קיבוץ הגלויות שעליו הוקמה מדינת ישראל, והיוותה למעשה את השלמת מטרת המאקרו שלשמה הוקמה קבוצת השליטה. את תחושת הניצחון והשלמת המשימה הציונית עם פתיחת השערים והגעת העולים, סיכם שמיר במילים המבטאות את מורשתו ההיסטורית: "…והחלום הציוני הולך ומתגשם לנגד עינינו. בשמחה, באופטימיות ובאמונה אינסופית, אנו יכולים להכריז כי עם ישראל חי, כי הציונות הצליחה" ¹.

לקריאה נוספת

• רוברט פרידמן, The false prophet: Rabbi Meir Kahane: from FBI informant to Knesset member, ברוקלין ניו יורק, ספרי לורנס היל, 1990.
• איזבלה טברובסקי, תכניות דמוניזציה: אנטי-ציונות קונספירטיבית סובייטית בשיח השמאל העכשווי (Demonization Blueprints: Soviet Conspiracist Antizionism in Contemporary Left-Wing Discourse), Journal of Contemporary Antisemitism, כרך 5, מס' 1, אביב 2022, עמ' 1–20.
• דברי הכנסת, הישיבה החמישים-ושלוש של הכנסת התשיעית, 12 בדצמבר 1977.
• שמעון כהן, "'העלייה מבריה"מ הייתה בעיני שמיר עיקר מפעלו'", ערוץ 7, 1 ביולי 2012.
• חגית גלטנר, "חזון קיבוץ הגלויות של יצחק שמיר", העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל.

הערות שוליים

1. חגית גלטנר, "חזון קיבוץ הגלויות של יצחק שמיר", העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל.
2. שמעון כהן, "'העלייה מבריה"מ הייתה בעיני שמיר עיקר מפעלו'", ערוץ 7, 1 ביולי 2012.
3. רוברט פרידמן, The false prophet: Rabbi Meir Kahane: from FBI informant to Knesset member, ברוקלין ניו יורק, ספרי לורנס היל, 1990. עמ' 147
4. איזבלה טברובסקי, תכניות דמוניזציה: אנטי-ציונות קונספירטיבית סובייטית בשיח השמאל העכשווי (Demonization Blueprints: Soviet Conspiracist Antizionism in Contemporary Left-Wing Discourse), Journal of Contemporary Antisemitism, כרך 5, מס' 1, אביב 2022, עמ' 1–20.
5. דברי הכנסת, הישיבה החמישים-ושלוש של הכנסת התשיעית, 12 בדצמבר 1977.
6. "שקרן! בוגד!" – קראו מהיציע עולים מבריה"מ לח"כ וילנר, ⁨⁨מעריב⁩, 13 דצמבר 1977⁩.
7. רוברט פרידמן, The false prophet: Rabbi Meir Kahane: from FBI informant to Knesset member, ברוקלין ניו יורק, ספרי לורנס היל, 1990. עמ' 146.