ארתור (שמעון) רוּפִּין (Arthur Ruppin; 1 במרץ 1876 – 1 בינואר 1943) היה מנהיג ציוני, כלכלן וסוציולוג, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, ממעצבי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. ארתור רופין עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ביישוב והיה יושב ראש הסוכנות היהודית.
קורות חיים
ארתור רופין נולד בעיר ראביץ' (ליד פוזנן), אז בפרוסיה שבקיסרות הגרמנית, בן בכור ליצחק אלברט ולסיציליה (בת יוליוס בורק) רופין. המשפחה הייתה מסורתית ואמידה. ביומנו תיאר את שנות ילדותו המוקדמות כמאושרות מאוד. אולם אביו של רופין פשט את הרגל, עסקו נסגר והמשפחה התקיימה בעוני מתרומות של בני משפחה. בעקבות זאת, עברה המשפחה בשנת 1886 למגדבורג. רופין היה תלמיד מצטיין וספג בחדווה את התרבות הגרמנית הפרוטסטנטית, במקביל להתרחקותו מהמסורת היהודית. ביומנו ציין, שאביו היה מהמר כפייתי הנוהג ליטול הלוואות מבני משפחתו וממכריו לצורך הימוריו, והוא האשים את אביו בעונייה של המשפחה ובמצבה הכלכלי הירוד, שאף אילץ אותו לעזוב את לימודיו עקב אי יכולתו לשלם את שכר הלימוד. כמו כן, אימו נאלצה לעבוד ברוכלות כדי לכלכל את המשפחה. בגיל 12 קרא את כל כתבי גתה ולאחר בר המצווה שלו העתיק הצגה שלמה של פרידריך שילר במטרה לזכור אותה בעל פה. כרבים מבני אותה תקופה חלם להיות למשורר גרמני.
בגיל 15 נאלץ להפסיק את לימודיו מסיבות כלכליות, ועבד בבית מסחר גדול לתבואות של שכן יהודי. הוא החל את עבודתו כשוליה, אך מהר מאוד קודם לתפקידי ניהול, וכבר לפני מלאת לו 17 היה ליועץ למנהל העסק וניהל עסקאות גדולות שנוהלו לרוב רק בידי פקידים בכירים. במקביל לעבודתו למד לקראת מבחני סיום הגמנסיה כנבחן אקסטרני והכשיר את עצמו להיות גרמני ראוי בלימודי שחייה, התעמלות, ריקוד וירי.
בבחירות של 1893 לרייכסטאג חש הזדהות גמורה עם המפלגות האנטישמיות, ואף ביקש להתקבל לאחת מהן בתור "פטריוט גרמני" (כפי שהוא מציין ביומנו מה-15.12.1893). באותם ימים הוא האמין שעל היהודי המתקדם להתחבר לפולק הגרמני (Volk), ואת האנטישמיות הגואה הוא קישר לכשלון האמנציפציה, יותר מלתכונות מובנות בתרבות הגרמנית. הוא הסכים עם האנטישמים שהיהודים לא יוכלו להפוך לגרמנים בגישה הקיימת, ולכן התחיל לחשוב על שיטות חדשות לביצוע "טרנספורמציה" בעם היהודי.
לאחר שהשלים את למודיו בעצמו ועמד בהצלחה בבחינות כנבחן אקסטרני, התקבל לאוניברסיטת ברלין בשנת 1896, אולם עקב עבודתו במגדבורג החל ללמוד רק באפריל 1899. במשך סמסטר אחד שמע הרצאות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ברלין ובמקביל למד מגוון רחב של קורסים במקצועות שונים. לאחר שעבר להתגורר בהאלה המשיך את לימודיו בהתכתבות, בלי שהשתתף בשיעורים בפועל. ארתור רופין למד גם באוניברסיטת האלה משפטים וכלכלה. ב-1902 קיבל תואר דוקטור בכלכלה פוליטית על תאורית הערך של תונין והקשר לתאוריית התועלת השולית.
פרס קרופ
חברו של רופין ומנחהו באוניברסיטה ארנסט הקל (אחד מאבות הדרוויניזם החברתי בגרמניה) שכנע אותו להשתתף בתחרות כתיבת עבודות באאוגניקה שנודע אחר כך כפרס קרופ, ומאמר שלו בשם "דרוויניזם ומדעי החברה" זכה במקום שני בפרס קרופ בסך של 6,000 מרק, שהיו שווי ערך למשכורת שנתית של פקיד בכיר. רופין השתמש בכסף כדי להתרכז במחקריו וכן סייע בכסף לאחיו ולאחותו לפתוח עסקים משלהם.
לפני העלייה
זכייתו של ארתור רופין בפרס קרופ פתחה בפניו את השערים לחברה הגרמנית והוא פרסם מספר מאמרים בכתבי עת גרמניים בנושאי אאוגניקה. במקביל, בשנים 1902–1907, עבד כעורך דין והרגיש את מלוא עוצמתה של האנטישמיות הגרמנית שגרמה לו לעסוק בנושא היהודי. כבר בשנת 1902 הוא כתב מאמר דמוגרפי שהתפרסם בכתב עת מדעי כללי על היחסים של יהודי פרוסיה עם גרמניה. בשנת 1903 ביקר בגליציה ואסף מידע אנתרופולוגי על היהודים בה. בשנת 1904 עבר לברלין ועבד במכון לסטטיסטיקה של היהודים מיסודו של אלפרד נוסיג, ובמהרה מונה למנהל המכון. בשנת 1904 פרסם את מחקרו הסוציולוגי, 'היהודים בימינו'.
הפולק היהודי
אל היהדות הוא הגיע מתוך התנועה הציונית, ולא להיפך, כמו רבים אחרים. אחרי דחייה מהאנטישמיות הגרמנית, הוא הרגיש מצולק וחבול, וחסר מולדת. בספרו 'היהודים בימינו', הוא רשם: "הציונות אינה איזו קאפריזה או פנטסיה לאומית: היא המלחמה הנואשה, האחרונה של היהודים על קיומם היהודי."
רופין, בהשראת יוסטון סטיוארט צ'מברליין, טען כי לאורך ההיסטוריה היהודית נשמר טוהר הגזע באמצעות מסורות וחוקים למניעת התבוללות, כמו איסור על נישואי תערובת, חוקי הכשרות, והתפיסה בדבר הקדושה הייחודית של העם היהודי. לפי גישתו, אלו סייעו בשימור היהדות כארגון דתי בעל כוח סיבולת, המגן על הפולק היהודי מפני השפעות חיצוניות. ארתור רופין ראה בדמויות כמו משה רבנו והרמב"ם "רופאים ואנשי מדינה," שתפקידם היה לשמר את הבריאות המוסרית והפיזית של העם היהודי.
בספרו, רופין הציע תיאוריה לפיה ניתן לבצע טרנספורמציה ביהודים דרך השבחה גזעית ושימור טוהר הגזע, תוך הכנעת "האינסטינקט המסחרי" של היהודים. תיאוריה זו התבססה על רעיונותיהם של כלכלנים כמו זומבארט, שטענו כי היהודים "מתוכנתים" ביולוגית למפעל הקפיטליסטי ולנטייה להתנהגות כלכלית חסרת אחריות. רופין, כמו זומבארט, תמך ברעיון של סגרגציה כפתרון ל"שאלה היהודית", מתוך אמונה שטוהר הגזע היהודי צריך להישמר למניעת ערבוב גזעי אשר לדעתו פוגע באופי הגזעי.
בספרו על יהדות העולם, שיצא בשנת 1904 ושוב ב-1913, הציג ארתור רופין ביקורת קשה כלפי היהדות האורתודוקסית, המאמינה, לדבריו, באל כל יכול, במעורבות האל בהיסטוריה וכבכוחה של התפילה. הוא טען שאמונה זאת עומדת בסתירה למדע המודרני המתבסס על מדעי הטבע והאבולוציה. רופין הציג סטטיסטיקות על פיהם היו בעולם 6 מיליון יהודים דתיים, 3 מיליון יהודים נאורים ושאר היהודים שהיו בתנועה מדתיות לנאורות. אך למרות התנגדותו לדתיות, רופין ראה בדאגה את ההתבוללות שנלוותה להסרת החומות שהציבה הדת היהודית בין היהודים לגויים וראה בציונות את הדרך היחידה לשמר את העם היהודי לאחר הגעת היהודים לשלב הנאורות. על השאלה לשם מה לשמר את קיום העם היהודי הוא ענה בכך שהעם היהודי נושא בחובו תכונות חיוביות רבות וכי נישואי תערובת מזיקים לשימור התכונות הטובות של הגזע היהודי. אף על פי שזיהה בעם היהודי תכונות חיוביות רבות, סבר רופין שהיהודים סובלים מנטייה למסחר קפיטליסטי אותו עליהם לדכא, על ידי מעבר לפרנסה מחקלאות.
הצטרפות לתנועה הציונית
בשל השפעה רבה מהגותו של הציוני מקס נורדאו, ב-1905 הצטרף רופין להסתדרות הציונית, לאחר שהשתתף באותה שנה בקונגרס הציוני העולמי בבזל. הוא שולב בתת-ועדה כלכלית, ובשנת 1906 הצטרף למחלקה המשפטית של הוועד הפועל הציוני. ב-1907, בהמלצת אוטו ורבורג ויעקב טהון, נשלח על ידי דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, לחקור את מצב היישוב בארץ ישראל ולבדוק את האפשרויות לפיתוח החקלאות והתעשייה. בדצמבר 1907 הגיש דו"ח מפורט שהמליץ על רכישה נרחבת של אדמות בארץ ישראל והשגת רוב יהודי בגליל ובמישור החוף, ובשנת 1908 הקים את "המשרד הארצישראלי" ביפו.
בראשות המשרד הארצישראלי
בשנת 1908 עלה רופין לארץ ישראל וייסד ביפו את "המשרד הארצישראלי" שמטרתו הייתה לכוון ולנהל את כל פעולות ההתיישבות בארץ ישראל מטעם התנועה הציונית העולמית, בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני השמיני. בתחילה, שולמו משכורותיהם של רופין ושל עוזרו יעקב טהון על ידי פטרונו אוטו ורבורג בגלל סירובו של הוועד הפועל הציוני לממן את גישת הציונות המעשית של רופין. עם זאת, החוזה של ארתור רופין העניק לו סמכויות נרחבות ביישום הוראות ההסתדרות הציונית. הגיבוי המלא שקיבל ממעסיקיו אפשר לרופין חופש פעולה מלא ועצמאות בקביעת המדיניות בארץ ישראל. רופין ביקש לרכז את עיקר הכוחות הפועלים ביישוב היהודי בארץ ישראל תחת המשרד הארצישראלי ולכוון את פעולות ההתיישבות מלמעלה. תוך זמן קצר מהגעתו לארץ ישראל, החל המשרד הארצישראלי לייצג במידה זו או אחרת גופים ציוניים רבים, בהם הקרן הקיימת לישראל, הכשרת היישוב, "בצלאל", נטעים וגאולה. רופין דאג לתאם את פעולות רכש הקרקעות בין הגופים השונים, על מנת למנוע עליית מחירים בגלל תחרות על רכישת הקרקעות.
רופין ראה מלכתחילה את מטרתו בהקמת בסיס יהודי עצמאי בארץ ישראל שאינו תלוי בשלטונות או בערביי ארץ ישראל. כדי להעביר את מרכז הכובד הכלכלי של היישוב היהודי לידי יהודים, הוא תמך בהקמת תל אביב ודחף לפיתוח העיר, למשל על ידי הקמת הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב, הרחק ממקום מגוריהם של רוב התלמידים, וזאת תוך מאבק בהתנגדות ההורים. רופין הטיף לפעילות מהירה ודחופה ליישוב הארץ והיו שהאשימו אותו בכך שהדבר בא על חשבון איכות הבנייה. במקרים רבים חתם רופין על עסקאות בכספי קק"ל וארגונים אחרים אף בטרם קיבל אישור מסודר מהגורמים המוסמכים, וזאת בגלל תחושת הדחיפות ותפיסתו את הסביבה העסקית בארץ ישראל. רופין השתדל לעבוד בפרופיל נמוך ואף ביקש מהקונגרס הציוני להימנע מדיונים פומביים בנושאי הפעילות בארץ ישראל, על מנת למנוע מהמידע להגיע לידי הערבים או לידי גורמים ספקולטיביים שהיו עלולים להפריע במימוש עסקאות לרכישת אדמות. מרגלית שילה טענה שחלק מהצהרותיו של רופין בקונגרס הציוני היו בניגוד למעשיו בפועל.
רופין דחף לתוכנית שתעודד צעירים יהודיים ממזרח אירופה להתיישב בארץ ישראל. הוא יזם תוכניות לרכישת קרקעות שיועברו לשימוש עולים חסרי אמצעים שיתיישבו עליהם כחוכרים או שיירכשו אותם בפריסת תשלומים על פני תקופה ארוכה. כמו כן, יזם ארתור רופין מסעות שיווק של קרקעות בארץ ישראל במגוון תוכניות כדי למשוך בעלי אמצעים לקנות קרקעות בארץ ישראל. על מנת למנוע את איבוד הקרקעות שנרכשו, בהתאם לחוק העות'מאני הקובע שמי שמעבד קרקע שאינה מעובדת במשך שלוש שנים יכול לזכות בבעלות עליה, וכדי להכשיר את הקרקע שתצלח להתיישבות קבע, ארגן רופין קבוצות עבודה שהתיישבו על הקרקע.
בשנת 1908 יזם המשרד הארצישראלי בראשותו של ארתור רופין את הקמתן של חוות חקלאיות להכשרת פועלים להתיישבות חקלאית, והעמיד לרשותן מומחים לחקלאות ואגרונומים. כך הוקמו חוות בחיטין, בדלייקה, באום ג'וני, בבית עריף (בן שמן), בחולדה, בחוות פוריה, בשרונה, בכפר אוריה, חוות חפציבה בחדרה, ואף ראשיתה של העיר עפולה הייתה בחווה חקלאית.
למרות שפרש מתפקידו הרשמי בשנת 1925, רופין המשיך בפעילות אינטנסיבית עד סוף ימיו ב-1943. הוא היה דמות מרכזית בגיבוש "עסקת החבילה" בין הבורגנות הלאומית לתנועת העבודה, ייסד את בנק הפועלים, והיה מעורב בגיבוש וביישום "תכנית ההעברה" שנחתמה עם המשטר הנאצי. בנוסף, הוא הקים את "המכון למחקר ולתכנון כלכלי" שעסק בתכניות כלכליות וחברתיות עתידיות, כולל תביעת פיצויים מגרמניה לאחר המלחמה.
שוויון זכויות לנשים
ארתור רופין הרבה לדבר ולכתוב בזכות שוויון זכויות לנשים. הוא טען כי הן מסוגלות לעסוק בעבודת האדמה לא פחות מגברים, וכי יש להשקיע בהשתלמויות מקצועיות גם לנשים ולקלוט אותן בקיבוצים ובקבוצות כחבות שוות זכויות.
במאמרו "ההתיישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית בא"י" הוא כותב על ההתקדמות שהושגה בנוגע להכשרתן של הנשים לעבודה חקלאית ובשוויון הזכויות והחובות שלהן:
לבסוף עוד מלים אחדות על ההכשרה החקלאית של הצעירות. לא מוגזמת ההשערה, שלפני 15 שנים לא נמצאו בכל מושבות היהודים של א“י תריסר נשים וצעירות, שהייתה להם הכשרה חקלאית, ושיכלו למלא במשק חקלאי את התפקיד הנדרש מאת האשה. אז לא הייתה בא”י שום בי“ס חקלאי ושום אפשרות של הכשרה לצעירות… תפקיד חשוב בהתפתחות החדשה מלאה החוה לצעירות, שיסדה מרת חנה שוחט־מיזל בשנת 1910… גם בקבוצות החקלאיות של ההסתדרות הציונית למדו מאות צעירות את החקלאות. כיום רואים בכל מקום בא“י ביישובים חקלאים את האשה בתור עובדת שוַת־זכיות על יד הגבר… יש רשות להגיד, כי הפרובלמה איך להעמיד את האשה בחקלאות בזכיות וחובות שוים על יד הגבר, שנדמה לפני ט"ו שנים, שאין פתרון לה, מצאה כיום את פתרונה.
פיתוח של תיאוריות אאגוניקיות
ארתור רופין עסק ב"אאוגניקה", פילוסופיה ביולוגית-חברתית שעסקה בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא דרכים "להשביח" את המין האנושי. במהלך השנים התחבט רופין לגבי הגזע אליו משתייכים היהודים, זאת בהתאם לשיח המדעי הרווח של זמנו שניסה לקטלג עמים שונים ל"גזעים". לדעתו הגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" בקרב היהודים כפי שהיו, לפי תפיסתו, לפני שהתערבבו בגזעים השמיים. בתחילה הוא זיהה את היהודים כתערובת של שמים וחיתים ובהמשך טען שהם תערובת של ארמים, בדואים ופלשתים. כן עסק רופין בסיווג משני של תת-גזעים בתוך העם היהודי. בנובמבר 1942, כחודש לפני פטירתו, הוציא תחת ידיו מסמך המסווג את הגזע היהודי לשמונה טיפוסים הנבדלים בצורת אפם, החל בטיפוס האשורי-בוכארי וכלה בטיפוס האשכנזי-נגרואידי.
סיווג הגזע הרופיני
בשנותיו בארץ, רופין פיתח מעין "תורת גזע" יהודית. ארתור רופין השתמש בשיטות המקובלות למדידת גודל הגולגולת ובבדיקות אנתרופומטריות נוספות, כמו השוואת צורת הגולגולת והעור, השיער, העיניים, היציבה ומבנה הגוף של סוגים שונים של יהודים. מעמדו הגבוה בממסד הציוני העניק לו את ההזדמנות לספק את תיאבונו המדעי הרב ולקבל את כל הנתונים שהזדקק להם. הוא זכה לשיתוף פעולה מצד המינהל הרפואי והחינוכי לצורך ניסויים שונים, כמו צילום תלמידי בתי ספר כדי לקבוע את מוצאם הגיאוגרפי באמצעות השוואה של תווי פניהם.
הוא סיווג את העדות השונות של עם ישראל כגזעים שונים לפי צורת אפם (שלכאורה מהווה אינדיקציה לקביעת השתייכות אתנית או תרבותית, "Typen-Zugehörigkeit" בגרמנית), בעת שהוא מזכיר שמות של אנשים שהוא הכיר המתאימים לסיווג.
- Assyrisch-bucharischer Typus (טיפוס אשורי-בוכרי): מקושר לשמות כמו בוכרר, זאב הרצל, מורינסון, ומנחם אוסישקין.
- Hittitischer Prototypus (אב טיפוס חיתי)
- .Hittitisch-Aramäischer Typus (טיפוס חיתי-ארמי).
- Persisch-Aramäischer Typus (טיפוס פרסי-ארמי).
- Beduinen-Typus (טיפוס בדואי).
- Sefardischer Typus (טיפוס ספרדי): מקושר לאליהו דובקין.
- Sefardisch-Süddeutscher Typus (טיפוס ספרדי-דרום גרמני): מקושר לשמות כמו אוטו וארבורג, אנדורון (טדוסון?) וליברמן.
- Aschkenasisch (אשכנזי) – עם שלוש תת-קטגוריות:
- Slavischer (סלאבי)
- Mongolischer (מונגולי)
- Negroider (נגראידי): מקושר ליעקב פייטלוביץ'.
מלחמת העולם הראשונה ולאחריה
לאחר פרוץ המלחמה נתמנה ארתור רופין לראש קרן הסיוע האמריקאי ליהודי ארץ ישראל. במהלך השנים עד כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה היו לרופין קשרים טובים עם שגריר גרמניה בארץ ישראל, והוא נעזר בו בקידום פעילות ההתיישבות הציונית. במיוחד סייעה התמיכה הגרמנית במאבק כנגד התנכלויות מצד השלטון העות'מאני. בראשית 1916 הועברה ראשות המשרד הארצישראלי ליעקב טהון מכיוון שרופין לא היה נתין טורקי.
ב-1920 הזמין רופין את הארכיטקט היהודי-גרמני, ריכרד קאופמן, לעלות לארץ ישראל ולהכין תוכנית אב כוללת ליישובים החקלאיים בארץ ישראל ולשכונות בעריה. רופין יזם את ההתיישבות הקבוצתית בדגניה ובכנרת, את עליית יהודי תימן, את מתן ההלוואה הראשונה ל"אחוזת בית" היא תל אביב, את ייסוד הקואופרציה והמושבה במרחביה, את הקמת "חברת הכשרת היישוב", היה ממייסדי שכונת רחביה בירושלים (שבה בנה את ביתו) ועוד.
הוא היה חבר "ועד הצירים" וההנהלה הציונית, ניהל את מחלקת ההתיישבות, היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית ועמד בראשה בשנים 1933–1935. רופין הזמין אצל מהנדס המים שמחה בלאס את תוכנית "פנטסיה להשקיית הנגב", שהוגשה לו ביולי 1939.
עליית יבניאלי
רופין, דרך המשרד הארצישראלי, יזם את מה שנקרא "עליית יבניאלי," במטרה להביא כוח עבודה זול לצורכי היישוב המתפתח. המהלך היה אקט קולוניאליסטי שנועד לשרת את האינטרסים של היישוב האשכנזי על חשבון התימנים. בשל תזת "העבודה העברית", וזה שאשכנזים רבים רצו שכר יותר גבוה, היה צורך להביא יהודים "שיסכימו" להסתפק בשכר נמוך.
עם הגעתם לארץ, יהודי תימן נאלצו להתמודד עם קשיים עצומים, שכללו תנאי חיים קשים, עוני קיצוני, ומחסור בטיפול רפואי. ההיסטוריונים מתארים את הסבל שעברו, כאשר אחוזי התמותה באותן שנים היו בין 30% ל-40% עקב תנאים אלו. במושבות מסוימות, שיעור התמותה הגיע כמעט ל-50%. הפעולות של ארתור רופין והמשרד הארצישראלי, יחד עם חוגי הפועלים, תרמו להפרדת התימנים מהיישוב האשכנזי והעמיקו את פערי השכר ואת תחושת הבידוד שלהם.
בעיתונות הפועלית של אותה תקופה התפתח שיח שייצג את התימנים כ"כמות" והאשכנזים כ"איכות," מה שהעניק לגיטימציה לפערי השכר ולהתייחסות המפלה כלפיהם. התימנים נאלצו לשכור מגורים בלתי ראויים, לעיתים אף אורוות, ולא יכלו להרשות לעצמם טיפול רפואי. הם גם נדחו ממסגרות לאומיות ופוליטיות, כמו המפלגות, ארגוני השמירה והעבודה, ותכניות ההתיישבות הציוניות.
רופין, בהיותו אחראי לתכנון התרבותי והחברתי של היישוב, יישם גישה אויגנית כלפי יהודי תימן. הוא ניסה "לטהר" אותם מתכונות שמיות דרך תהליך סלקציה שבו נבחרו רק אלו שהיו בעלי סגולות לעבודה פיזית קשה. גישה זו הייתה מנוגדת לגישתו החמה והאוהדת כלפי הפועלים האשכנזים, אותם ראה כ"טיפוס המכבי" של היישוב החדש.
בניגוד ליחסיו הקרובים עם האשכנזים, ארתור רופין שמר על ריחוק מתימנים וסירב לקחת אחריות על מצבם הקשה. באחת הפגישות הבודדות בהן הסכים להיפגש עם נציגיהם, הוא חזר והטיף להם כי עליהם לעבוד קשה ולקבל את גורלם כפי שהוא, תוך שהוא מתנער מאחריות לתנאים הקשים בהם היו נתונים.
יהודי אתיופיה
לגבי יהודי אתיופיה, סבר רופין שהם כלל אינם יהודים בגזעם. בישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית שדנה בבקשה של ד"ר יעקב פייטלוביץ' להעניק 10 סרטיפיקטים ליהודים מאתיופיה הוא טען שהם "כושים, שגוירו בכח החרב במאה השישית לפני הספירה. אין להם קשר דם ליהודים… מספרם בפלשתינה אינו צריך לגדול." כאשר משה שרת אמר שהגזע אינו משנה אלא ההכרה, הוא טען ש"הם רחוקים מתרבותנו, ובטוח הוא שאין להם כל קשר עם היהדות". עם זאת, רופין הצביע בעד החלטת הנהלת הסוכנות להעניק חמישה סרטיפיקטים ליהודי אתיופיה כמחווה לפייטלוביץ'.
בהסתכלות לאחר זמן, ניתן לראות שבשתי ההזדמנויות שניקרו בפניו של ארתור רופין, עליית יהודי תימן ועליית יהודי אתיופיה, הוא פישל, אך בכל פעם מסיבה אחרת. במקרה של יהודי תימן, הוא אכן העלה אותם, אך דן אותם לחיי עוני ורעב, מה שהשפיע קדימה גם על עליית שאר עדתם בשנות ה-50 שהגיעה לארץ בלי שיש כאן ציבור חזק ומבוסס שיכול לקלוט אותם. ובמקרה של יהודי אתיופיה, הוא לא העלה אותם כלל, מה שדן אותם לשואת סודן בשנות ה-80, שם נהרגו אלפים רבים של יהודים שברחו מאתיופיה בעור שיניהם.
באוניברסיטה העברית וב"ברית שלום"
הקמת האוניברסיטה העברית בשנת 1925 – אשר ברכישת הקרקע שלה היה לו חלק משמעותי – פתחה בפני רופין הזדמנויות מדעיות חדשות. בשנת 1926, הוא הקים את המחלקה הראשונה לסוציולוגיה יהודית. גישתו הייתה שונה מאוד מזו של החוקרים היהודים באוניברסיטה העברית, אשר עסקו בעיקר בטקסטים יהודיים "גבוהים" ועתיקים, בעוד שרופין חקר את הסוציולוגיה המעשית של היהודים מנקודת מבט ביו-אנתרופולוגית. בשנת 1928, הוא הרצה באוניברסיטה העברית על "ההיסטוריה הגזעית של היהודים".
הוא היה ממייסדי "ברית שלום" ומהמטיפים למדינה דו-לאומית, אולם פרש מהברית לאחר טבח חברון (תרפ"ט) ומהומות-הדמים באב תרפ"ט (אוגוסט 1929), ומאז סירב אף לדון בוויתור כלשהו על עליית יהודים לארץ ישראל ועל רכישת קרקעות. הוא אף סבר כי "התעמולה של "ברית שלום" עלולה להזיק יותר משהיא עשויה להועיל," וכי רק נוכחות יהודית חזקה תשכנע את הערבים "שלא יהיה להם שום סיכוי להיפטר מאתנו". ארתור רופין נפטר בירושלים בשנת 1943, ונטמן בבית הקברות של דגניה א'.
משפחתו
ארתור רופין היה נשוי לבת דודו שולמית רופין. לזוג נולדה בת יחידה, רות, אשר הייתה לימים רופאת ילדים ידועה בתל אביב ונישאה לדב פלד. לאחר שהתאלמן משולמית נשא רופין את חנה, בתו של מרדכי בן הלל הכהן ואחותו של דוד הכהן. לזוג נולדו שתי בנות ובן. בתם כרמלה נישאה ליגאל ידין, בתם איה נישאה לצבי דינשטיין ובנם הוא רפאל רופין, איש משרד החוץ לשעבר (כיהן כשגריר ישראל בטנזניה), ממקימי מכמורת.
אחיו של ארתור רופין, קורט רופין, היה חבר הנהלת חברת הכשרת היישוב בארץ ישראל ויושב-ראש התאחדות עולי גרמניה בעיר מגוריו חיפה.
הנצחתו
על שמו של רופין נקראו בית ארתור רופין בירושלים, קיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן, בית הספר התיכון בית ירח שליד דגניה והמרכז האקדמי רופין (מדרשת רופין) שבעמק חפר. כן נקראו על שמו רחובות בערי ישראל ובהן ירושלים (דרך רופין בירושלים מובילה לכנסת ולקריית הממשלה, למוזיאון ישראל ולקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים), תל אביב, חיפה, נתניה, ראשון לציון, פתח תקווה, רחובות, חולון והרצליה, וכן בעיר נעוריו מגדבורג. עיריית חיפה יסדה על שמו את פרס רופין. אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית.
ביוני 2017 הוענק למשפחת רופין תואר עמית כבוד מהמרכז האקדמי רופין לאות הערכה עמוקה למשפחת רופין לדורותיה הקשורה – בשם בחזון ובמעשה – למרכז האקדמי רופין. המרכז, שנוסד בשנת 1949 על־ידי תנועות ההתיישבות כמרכז ארצי להכשרת אנשי מקצוע בחקלאות, נקרא מראשיתו על שמו של ד"ר ארתור רופין שהיה מאבות ההתיישבות הציונית וממנהיגיה הבולטים.
לקריאה נוספת
- ארתור רופין, "פרק ק"ח: רכישת אדמה בעמק יזרעאל, 1920", אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל ב (עמ' 1157–1162)
- ארתור רופין, פרקי חיי, תל אביב, 1968
- מרגלית שילה, ניסיונות בהתיישבות, המשרד הארצישראלי 1908–1914, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988 (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב גורן, ארתור רופין: חייו ופועלו, יד טבנקין, 2005
- Etan Bloom, "The "Administrative Knight" – Arthur Ruppin and the Rise of Zionist Statist-ics", Tel Aviv University Year Book for German History (pp. 183–203) XXXV, 2007
- Etan Bloom, "What ‘The Father’ had in mind? Arthur Ruppin (1876–1943), cultural identity, weltanschauung and action", History of European ideas (אנ') 33 (pp. 330–349), Routledge, 2007
- Etan Bloom, Arthur Ruppin and the Production of the Modern Hebrew Culture (Thesis submitted for the degree “Doctor of Philosophy”), Tel Aviv University, 1 December 2008
קישורים חיצוניים
- רופין, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- כתבי ארתור רופין בפרויקט בן-יהודה
- פריטים ומידע על ארתור רופין, באתר הספרייה הלאומית
- מידע על רופין בקטלוג הספרייה הלאומית
- רופין ארתור, באתר תנועת העבודה הישראלית
- משה גליקסון, "א' רופין: האיש ופועלו", הארץ, ז' באדר תרצ"ו – 1 במרץ 1936 (באתר פרויקט בן-יהודה)
- ארתור רופין, במיזם "אישי רחוב"
- ארתור רופין, "היהודים בזמן הזה", מהדורה דיגיטלית .
- מרגלית שילה, ארתור רופין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- מרגלית שילה, ארתור רופין וההתיישבות באזור ההר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- תום שגב, שיעור היסטוריה, ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, מתגלה כגזען, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2009
- ארתור רופין, באתר אוצר התיישבות היהודים
- ד"ר מיכאל ריגלר, "ד"ר ארתור (שמעון) רופין", מגד ירחים 148 (עמ' 4), בית הרב קוק, טבת ה'תשע"ב (2011/2012)
- עוזי אלידע, "עיתונות 'צהובה' ומסעי צלב עיתונאיים: 'דאר-היום' ופרשת רופין", ישראל 24 (עמ׳ 329–353), 2016
- איתן בלום, למקורותיה הגרמניים של התרבות העברית, על הדחקת תפקידו של ארתור רופין – "אבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל", מטעם 11, 2007, עמ' 71–93
- ארתור רופין (1876-1943), דף שער בספרייה הלאומית
- ארכיון ארתור רופין, בספרייה הלאומית
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
