דוד צבי פנקס (5 בדצמבר 1895 – 14 באוגוסט 1952) היה פוליטיקאי ישראלי, מחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת, ושר התחבורה. בשנת 1952, הוא עבר ניסיון התנקשות על ידי שני פעילי שמאל קיצוני, ואחרי זמן קצר נפטר מהתקף לב. למרות שהשניים זוכו מחמת הספק, לאחר שנים הם הודו שאכן הם אלו שהטמינו את הפצצה, אך שזה היה בסך הכל "מעשה קונדס" תמים.
ביוגרפיה
באירופה
פנקס נולד בי"ח בכסלו ה'תרנ"ו בעיר שופרון (אודנבורג בשמה הגרמני) שבהונגריה (שהייתה חלק מן הקיסרות האוסטרו-הונגרית) ליעקב יהודה פנקס, שהיה איש עסקים, בעל מלון, בעל מסעדות ובנקאי, ממייסדי המזרחי באוסטריה וחבר ועד הקהילה בווינה. נקרא על שם דוד צבי ריגלר, אבי אמו שרה. דוד צבי שכונה "דולפי" בפי בני משפחתו, היה הבן הראשון להוריו לאחר שש בנות במשפחה שמנתה שבע בנות וארבעה בנים. בהיותו בן שמונה עברה משפחתו לווינה. הוא קיבל חינוך מסורתי וכללי, למד לימודי יהדות אצל הרב ישעיהו פירסט בווינה ובישיבת פרשבורג ולימודי משפטים באוניברסיטת וינה.
בעת פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה בגיל גיוס, אך לא גויס לצבא כאחיו האחרים. בתקופה זו למד משפטים. אביו חיסל את עסקי המסעדנות ורכש בנק. פנקס לא השלים דוקטורט במשפטים כי נאלץ להפסיק את לימודיו ולהצטרף לעבודה בבנק.
כבר מצעירותו החל בפעילות התנועתית. היה מראשי צעירי מזרחי, נמנה עם מייסדי הארגון הדתי-לאומי "ישורון", ציר המזרחי לקונגרס הציוני ה-13, חבר הנהלת ברית הסטודנטים הדתיים בווינה. כמו כן, השתתף כציר בוועידות עולמיות של המזרחי. במקביל עבד כבעל זכות חתימה בבנק של אביו בווינה.
בארץ ישראל
בראשית שנת 1925 עלתה משפחת הוריו עם מרבית ילדיהם ונכדיהם לארץ ישראל. כאן התמנה פנקס למנהל בנק המזרחי בתל אביב, אותו ניהל בפועל עד להיבחרו ליו"ר מועצת המנהלים של הבנק בשנת 1949, תפקיד אותו מילא עד מותו. עמד בראש המוסדות הכלכליים של המזרחי בארץ.
בשנת תרפ"ה נבחר להיות יו"ר ועד בית הכנסת הגדול בתל אביב. שימש כיושב ראש הראשון של המועצה הדתית וועד הקהילה בתל אביב. בשנת תרפ"ו נשא לאשה את לאה בת הורודישץ' מביאליסטוק, בת רעיתו של הרב יעקב ברמן ואחותו, מצד האם, של יו"ר הכנסת לעתיד יצחק ברמן. לזוג נולדו שני ילדים: מרדכי ויהודית. בשנת 1932 נבחר למועצת עיריית תל אביב מטעם המזרחי ועמד בראש מחלקת החינוך בעירייה במשך 18 שנה. בראשית שנות המדינה, לפני התמנותו לשר התחבורה, נבחר בשנית למועצת העירייה ובין השנים 1950–1951 כיהן בתפקיד סגן ראש העירייה.
בתנועת המזרחי
הוא המשיך בפעילות בתנועת המזרחי כל השנים, עמד בראש מוסדותיה הכלכליים, היה יושב ראש המועצה הארצית של המזרחי ויו"ר ההנהלה הארצית עד מותו. היה ציר מטעם המזרחי לקונגרסים ציונים, יסד את האיגוד העולמי של המזרחי, היה חבר הנהלת עיתון התנועה "הצופה". היה מיוזמי הקמת החזית הדתית המאוחדת, רשימה של המפלגות הדתיות (המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) לכנסת הראשונה. קרא לאיחוד מלא של כל מפלגות היהדות הדתית.
בימי הקמת המדינה
היה חבר אספת הנבחרים, הוועד הלאומי ומועצת העם. היה מחותמי מגילת העצמאות והשתתף בדיונים על ניסוחה. הוא היה מעורב במחלוקות בין נציגי הציבור הדתי והחילוני בנוגע לשאלה האם יש לכלול את שם ה' במגילה. הניסוח שהתקבל בסופו של דבר היה: "מתוך ביטחון בצור ישראל". פנקס נימק את הבחירה בנוסח זה כ"ביטוי נאמן לדעת רוב עם ישראל […] סברנו וקיבלנו את הנוסח הזה מתוך הנחה שהוא יאחד את כולנו מבלי לעורר התנגדות". בנוסף, פנקס היה אחראי להצעת החוק לפיה בכל מסמכי הממשלה יופיע התאריך העברי, ולצידו בסוגריים התאריך הלועזי.
היה חבר מועצת המדינה הזמנית (המוסד המחוקק של המדינה עם הקמתה) ויו"ר ועדת הביטחון שלה במלחמת העצמאות. בעת הקמת המוסדות המשפטיים של המדינה שימש כיו"ר הוועדה שקבעה את ועדות מינוי השופטים ונטל חלק בקביעת הרכב בית המשפט העליון. הוא נבחר לכנסת הראשונה ברשימת החזית הדתית המאוחדת והיה יו"ר ועדת הכספים של הכנסת מטעמה. נבחר לכנסת השנייה מטעם המזרחי ומונה לשר התחבורה, תפקיד אותו מילא עד מותו.
המשבר הממשלתי הראשון בו היה מעורב דוד צבי פנקס התרחש בעקבות פרשת אלטלנה. אף על פי שלא היה אז חבר בממשלה הזמנית, יזם פנקס איסוף חתימות של חברי מועצת המדינה הזמנית כדי לכנס דיון דחוף בנושא. במהלך הישיבה נדרש דוד בן-גוריון לחשוף פרטים רבים מהמשא ומתן שהתנהל בין ההגנה לבין האצ"ל, טרם ההחלטה על פתיחה באש על אנשי האצ"ל באניה. פנקס הציג לשרים שאלות נוקבות על האירועים, ובמיוחד מחה על כך שהוגדרו כמרידה בממשלה. כתוצאה מהאירועים, התפטרו השרים הדתיים שפירא ופישמן-מימון מהממשלה, ושבו אליה רק לאחר שהורחבה ועדת החקירה ושוחררו אסירים רבים. בניגוד אליהם, פנקס המשיך להתנגד למדיניות הממשלה בנושא.
פנקס מילא תפקיד מרכזי גם בעימותים שהתרחשו סביב נושאים הקשורים לסטטוס קוו בענייני דת ומדינה בשנותיה הראשונות של ישראל. הוא הוביל מאבקים בנוגע לכשרות המטבחים הציבוריים, שמירת השבת, והחינוך הדתי לילדי העולים במחנות העולים והמעברות. המאבק על החינוך הדתי היה אחד מהמאבקים העיקשים ביותר של פנקס, אשר גינה את החינוך החילוני הכפוי שניתן לילדי העולים במחנות (החינוך האחיד). פנקס העלה שאילתות רבות בכנסת בנושא זה, ובשנת 1950 האשים את מדיניות החינוך במחנות בהשמדת הדת היהודית. דבריו החריפים עוררו סערה ציבורית והובילו להקמת ועדת פרומקין לחקר החינוך במחנות העולים.
במקביל, פנקס היה ממובילי המשבר שהוביל לפרישת החזית הדתית מהממשלה הראשונה, בעקבות חילוקי דעות כלכליים וחינוכיים עם מפא"י. הוא האמין שהמדיניות הכלכלית הסוציאליסטית של מפא"י תפגע במדינה, וראה בפרישה מהקואליציה צעד הכרחי להצלתה ממה שכינה "דיקטטורה מפא"ית סוציאליסטית". פנקס ספג ביקורת אישית מבן-גוריון, שטען כי פרישתו נבעה משיקולים אישיים ומאכזבה על כך שלא מונה לשר התעשייה והמסחר, אך פנקס הדגיש כי המניעים לפרישתו היו עקרוניים וקשורים למדיניות הקיצוב והחינוך. המתח בין פנקס לבן-גוריון נמשך לאורך תקופת כהונתו, כאשר פנקס הוסיף להתנגד למדיניות הכלכלית והחברתית של מפא"י ולבקר את ריכוזיותה.
על אף שהיה מעורב במשברים פוליטיים רבים, פנקס תרם תרומה משמעותית לעיצוב המדיניות הדתית במדינה הצעירה. הוא ביקש להרחיב את השפעת הדת על אופייה הכללי של ישראל ולא הסתפק בהגנה על מוסדות הדתיים בלבד. תפיסתו זו הובילה אותו למאבק למען חינוך דתי אחיד לכלל אזרחי המדינה, ולא רק לציבור הדתי, ובכך היה יוצא דופן גם בתוך מפלגתו.
מינויו של דוד צבי פנקס לעמוד בראש רשימת המזרחי בבחירות לכנסת השנייה סימן מעבר מהנהגה רוחנית-דתית להנהגה פרגמטית, המובלת בידי "איש מנגנון יעיל". עם זאת, מנאומיו של פנקס עולה כי הוא ראה בחקיקה כלי לחיזוק מעמדה הרוחני של הדת במדינת ישראל ולא רק כביטוי לפרגמטיזם. הוא הדגיש את חשיבות הפרגמטיות, אך לא כוויתור על העקרונות הרוחניים.
באירוע סימפוזיון שנערך באוניברסיטה העברית בליל י"ב בטבת תשי"א, השתתף פנקס יחד עם בר-יהודה ממפ"ם. בהרצאתו על היחסים בין דת ומדינה, הסביר פנקס את הקשר הבלתי נפרד בין דת ללאומיות ביהדות. לדבריו, בעוד שבאומות אחרות דת ולאום יכולים להיות מופרדים, ביהדות הם שלובים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה, ומהווים חלק מהותי ממהות היהדות. פנקס הדגיש את חשיבות השבת כיסוד מרכזי ביהדות, וציין כי שמירת השבת באופן ציבורי ולא רק פרטי היא הדרך להבטיח מנוחה רוחנית ושוויון חברתי.
בנוגע לביקורת על מעורבות הדת בפוליטיקה, פנקס התייחס לדבריו של הרב פרץ צבי חיות, שהסביר כי אין תחום בחיים שאינו פוליטי, כולל החיים הדתיים. הוא טען שאם עוסקים בפוליטיקה בידיים נקיות, היא יכולה להיות אמצעי לקידום ערכים דתיים ורוחניים.
כשנתמנה פנקס לשר התחבורה, הוא המשיך ליישם את תפיסתו זו, כאשר ניהל מאבקים פוליטיים-דתיים למען שמירת השבת בפרהסיה הציבורית.
ניסיון ההתנקשות
לאחר קום המדינה, ישראל התמודדה עם מצוקה כלכלית חריפה, שהתבטאה בעיקר בתוכנית הצנע שנקבעה על ידי שר המסחר והתעשייה, דב יוסף. במסגרת מאבק הממשלה בשוק השחור, התרחשו מקרים אבסורדיים, כמו חיפושי מזון בסיסי, כגון בדלי עוף וביצים, בקרב אזרחים תמימים ואחרים. כדי לחסוך במטבע זר, הממשלה החליטה לנקוט בצעדים לחיסכון בדלק והטילה את יישומם על שר התחבורה, דוד צבי פנקס. אחת ההחלטות המרכזיות הייתה תקנה שחייבה את כלי הרכב במדינה לשבות יומיים בשבוע. השר פנקס קבע כי אחד מימי ההשבתה יהיה יום השבת. תקנה זו, שקיבלה את אישור הממשלה, עוררה התנגדות קשה בקרב הציבור החילוני, שראה בה ניסיון לנצל את המשבר הכלכלי כדי לכפות כפייה דתית במדינה.
בליל שבת, 20 ביוני 1952, הוזעקה המשטרה לדירתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס בתל אביב לאחר שנמצא רימון נפץ עם פתיל עשן שהושלך אל מרפסת הדירה, בעת שהשר ישב לארוחת הערב עם משפחתו. חומר הנפץ, במשקל של כ-200 גרם, נוטרל ללא פגע. בעקבות האירוע, המשטרה הציבה מארב בסמוך לדירת השר ברחוב רמח"ל, מתוך חשש לפעולה אלימה נוספת.
ב-21 ביוני 1952, סמוך לצאת השבת, הבחינו שני שוטרים שהיו במארב בשני צעירים שנכנסו לבניין ויצאו במהירות. השוטרים דלקו אחריהם, תפסו אותם ברחוב יהודה הלוי, ובעת החיפוש נשמע פיצוץ בביתו של השר. הפיצוץ גרם לנזק לדלת הדירה, רהיטים וזגוגיות, וכן פגע בדירות סמוכות. על פי חבלן המשטרה, חומר הנפץ שהוצמד לדלת הדירה היה במשקל של כחצי קילוגרם.
העצורים זוהו כעמוס קינן, עיתונאי בן 24 וחבר מערכת עיתון 'הארץ', ושאלתיאל בן-יאיר, עובד חברת "מקורות" ומומחה חבלה לשעבר בצה"ל. שניהם היו יוצאי לח"י מהפלג השמאלי של הארגון (בהנהגת נתן ילין-מור). חקירת המשטרה הובילה גם למעצרו של וויליאם (וילי) שטיינר, שותפו לחדר של בן-יאיר, בחשד למעורבות בפרשה. במהלך החיפושים, נמצאו בחדרם כלי נשק וחומרי נפץ, והתברר שקינן היה הוגה דעות אנטי-דתי ידוע, ושאלתיאל היה מעוניין לפתח חווה לגידול חזירים.
בית משפט השלום
ביום שלמחרת, 8 בספטמבר 1952, הובאו שלושת החשודים – קינן, בן-יאיר ושטיינר – לבית משפט השלום שנמצא אז ברחוב יהודה הלוי, לצורך דיון בהארכת מעצרם לצורכי חקירה. הקהל שהגיע למקום היה רב, והחשודים נופפו לשלום לעבר מכריהם שבקהל. במהלך הקראת טענות המשטרה, קינן ובן-יאיר נראו מחליפים מבטים ומחייכים זה לזה.
שטיינר שוחרר בערבות, בעוד שלגבי קינן ובן-יאיר הוצא צו מעצר ל-15 יום, והם הועברו לבית מעצר בצפון תל-אביב, שבו שוחררו לשהות באותו תא. למחרת, השניים הכריזו על שביתת רעב במחאה על תנאי המעצר, אך השביתה הופסקה לאחר שהועברו למעצר ברמת-גן, שם היו התנאים נוחים יותר. במהלך כל תקופת המעצר, שוחחו החשודים עם קציני המשטרה על נושאים שונים, למעט הנושא של הטמנת הפצצה, כאשר הם בחרו לשמור על זכות השתיקה. תא המעצר היה מצויד בעיתונים וספרי קריאה, והמשטרה התייחסה אליהם באופן יחסית נדיב. בנוסף, עמוס קינן זכה לשני ביקורים של הסופר יגאל מוסינזון.
ב-7 ביולי 1952 החלה חקירת החשודים בפני שופט השלום חיים בנטל. קהל רב, בעיקר בני נוער, התאסף מחוץ לאולם בית המשפט, והשופט הורה להגביל את מספר הצופים שהורשו להיכנס לדיון. במהלך החקירה, הנאשמים הפגינו אדישות. בן-יאיר אמר רק כי "את הרקע והגורם למעשה אני שומר לעצמי". סנגוריהם של החשודים לא חקרו את העדים במהלך הדיון, אלא הודיעו כי יתמקדו במשפט עצמו. כתב העיתון 'על המשמר' ציין כי המשטרה ככל הנראה לא תתנגד לשחרור. החקירה המוקדמת בבית משפט השלום הסתיימה לאחר ארבעה ימים, עם החלטת השופט להעמיד את החשודים לדין בבית המשפט המחוזי. החשדות החמורים ביותר כללו "גרימת נזק בזדון לדירה באמצעות פיצוץ חומר מתפוצץ כאשר אנשים היו בדירה", עברה שעלולה לגרור עונש מאסר עולם. סעיף נוסף האשים את בן-יאיר באחזקת כלי נשק וחומר נפץ בדירתו ללא רישיון, בעוד ששטיינר נוקה מכל חשד.
השר יוסף בורג ביקש להעלות את ניסיון ההתנקשות לדיון בכנסת, אך בן-גוריון סירב.
בית המשפט המחוזי
ב-7 בספטמבר 1952 החל משפטם של קינן ובן-יאיר בפני השופט זאב צלטנר, שלימים היה נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. לאחר שהוקרא כתב האישום, הכריזו הנאשמים על חפותם. עדי התביעה כללו את בנו של פנקס ושכנים אשר סיפרו על הפיצוץ ותוצאותיו, כמו גם קציני משטרה שהגיעו במהרה לזירת האירוע וחקירת החשודים. במהלך הדיון הראשוני, שני השוטרים שביצעו את המארב בלילה המדובר חזרו על עדותם והוסיפו פרטים לגבי התנהלות הנאשמים בחקירה, עם דגש על כך שקינן ובן-יאיר עמדו על זכות השתיקה שלהם. בית המשפט ערך גם שחזור כללי של האירועים בשטח.
הסנגורים הצליחו לערער את מהימנות עדות השוטרים, תוך הצבעה על דרכים נוספות לגישה לדירת השר שלא נראו לעיני השוטרים. אחת ההתפתחויות המרכזיות במשפט הייתה עדות הנאשמים עצמם, שסיפרו גרסה חדשה על נוכחותם באזור בשעת הפיצוץ. לפי גרסה זו, הם קיבלו טלפון מאלמוני שהזמין אותם לראות "דבר משעשע" באזור מגוריו של השר. קינן הציע לבן-יאיר ללוותו לדירת השר, ובמהלך הנסיעה נעצרו על ידי שני שוטרים. הפיצוץ אירע בזמן שהיו במעצר. גרסתם של הנאשמים הייתה עקבית והעלתה שאלות לגבי מהימנות העדויות שנמסרו במשטרה ובדיון המוקדם.
לקראת סוף המשפט, התביעה ביקשה להוסיף עדויות נוספות, אך בקשתה נדחתה על ידי השופט בנימוק שהיענות לה עלולה לפגוע בסדרי הדין. השופט אישר לסנגורים להמשיך עם סיכומיהם.
פסק הדין קיבל את גרסת הנאשמים, בעוד שנמצא כי העדויות של השוטרים שירצקי ושפריצר לא היו אמינות. השופט ציין בפסק הדין כי אם היה צריך לבחור דמות של "מצפון רע", היה בוחר בשירצקי. בעקבות זאת, זיכה השופט את הנאשמים מאשמת הטמנת הפצצה בבית פנקס וגם מהאשמה של אי מניעת פשע, בקובעו שאין חובה חוקית על אזרח לסייע למשטרה בדרכים אלה. הנאשמים שוחררו.
בית המשפט העליון
פסק הדין של בית המשפט העליון בתיק 52\139, שניתן במרץ 1953 בהרכב השופטים אגרנט, הלוי וזוסמן, זיכה את הנאשמים באופן סופי. פסק הדין כלל את דחיית הערעור על זיכוי הנאשמים, מכיוון שהתביעה הכללית לא הצליחה להוכיח את אשמתם מעבר לכל ספק סביר. מעבר לזיכוי המשפטי, ההנמקות כללו ביקורת על השופט צלטנר, אשר קבע בצורה חיובית שהנאשמים חפים מפשע, דבר שנמצא שגוי לפי השופט הלוי. הלוי ציין כי קביעת השופט צלטנר ששוטרי המשטרה היו עדי שקר ואילו הנאשמים היו צדיקים חפים מפשע אינה נתמכת על ידי העדויות שנמסרו במשפט. הוא גם העלה את האפשרות שהנאשמים היו מעורבים בעבירה ותפקידם היה להסיח את דעת המשטרה ממבצעי הפשע בזמן הקריטי.
בסופו של דבר, פסק הדין בערעור זיכה את הנאשמים באופן טכני, אך קרע את הבסיס שעליו נשען פסק דינו של השופט בערכאה הראשונה. כעבור ארבעה עשורים, פרופ' נחמן בן-יהודה, שחקר מספר מקרים של התנקשויות בידי יהודים, תיאר את הסיפור של קינן וחבריו, שעליו התבסס זיכוי הנאשמים בבית המשפט המחוזי, כמקרה שאינו ייאמן, ביזארי ובלתי סביר.
בראיון עם אחד מראשי הכנענים בשנת 1986, טען המרואיין שהוא משוכנע שקינן היה זה שהניח את הפצצה ליד דלתו של פנקס. לאחר מותו של קינן סיפר יעקב חרותי, שסיפק את הפצצה לקינן, שהוא חשב שהיעד יהיה חנות גרמנית, אך לאחר שהוא הבין את יעדה האמיתית הוא ניתק עם קינן את הקשר. רבים טענו שהמשפט נעשה באופן לקוי בכוונה תחילה, ושהיחס לחשודים היה סלחני ואוהד. גם קינן וגם שאלתיאל עזבו את הארץ, ומאוחר יותר שאלתיאל אף התגייס למוסד.
היחס בעיתונות לאירוע
עד להתנקשות בשר התחבורה, לא נמצא בעיתון 'העולם הזה' שום התייחסות לפרשת השבתת הרכב בשבת. העיתון היה ידוע בפובליציסטיקה אנטי-יהודית ואנטי-דתית חריפה ולעגנית, כגון מאמרים על גידול החזירים בישראל ומלחמת הרבנים בנושא זה. בשבוע שבו התרחשה ההתנקשות בפנקס, הוקדש עמוד שלם בעיתון לתמונות של החשודים ולמראות ליד בית המשפט, תחת הכותרת "עוזי ופצצת פנקס". הגיליון שלאחריו התמקד ברובו בפרשת פנקס, תחת הכותרת "חזרה לימי הביניים".
אבנרי כתב בהקשר של לוחמי תש"ח:
"לפני ארבע שנים שמנו קץ למדינת פלשתיין. במשך כמה שבועות הייתה לנו ההזדמנות ההיסטורית להקים על חורבותיה את 'מדינת הפלמ"ח' – מדינה הבנויה על הרעות הגדולה של המתנדבים מבני השומר הצעיר ועד אנשי האצ"ל, מדינה המוכנה לקורבנות כדי לכבוש לעצמה חיים חופשיים יותר, מלאים יותר, מאושרים יותר. במקומה קמה המדינה אשר מן הראוי לקרוא לה פנקסטאן… אין זה מקרה שרובם המכריע של חיילי הקרב מתנגדים לימי פנקס בחימה כה בוערת… הנוער העברי אינו מעור אחד… אולם לכולם משותף רגש החיים החדש. ועל אלה מצווים אנחנו היום, לפני הכול ומעל לכול, להילחם."
בהמשך, כתב אבנרי על מדינת ישראל:
"אנו בנינו בית זה בדמנו… ומלחמה חדשה זו מטרתה אחת: להחליט אם נהיה בנים בביתנו או נהיה בו זרים נסבלים… הגיעה השעה לבטא בבירור את ההרגשה המעורפלת בלב הרבבות: כאן עומדות זו מול זו שתי דרכי חיים אשר אין ביניהן פשרה… המיעוט הדתי השתלט על המדינה בעזרת מיקוח קואליציוני ציני וכופה רצונו על הרוב בעזרת אמצעי דיכוי חמורים."
במאמרו, אבנרי לא הסתייג ממעשה האלימות שיוחס לשני "הבנים". במקום זאת, הוא כינה את הפיצוץ כ"לא נורא כל כך". אבנרי תיאר את הקורבן כ"מי שכפה מנוחת שבת על אוכלוסיית הארץ שהתנגדה לה בחריפות, פנקס, שבירך את ברכת הגומל על עצמו, אחד שניצול מהדף האוויר של פצצת הפחדה חסרת רסיסים."
בכתבה תחת הכותרת "האמת על הכנענים", תיאר אבנרי את הקבוצה כ"חבורת אינטלקטואלים בטלנים" שלא היו מסוגלים לבצע את "הפחדתו" של פנקס. אבנרי כתב:
"אחרי פצצת פנקס שוב חזרה קבוצת 'הכנענים' לכותרות, בעיקר עקב הכחשותיה הנחפזות שאין לה קשר עם העניין. יודעי דבר לא היו זקוקים להכחשות כדי לדעת שלא יכול היה להיות קשר בין הקבוצה ובין מעשה מסוג זה."
הוא ציין גם שמתנגדי התנועה ראו בתורתה הכשרת הקרקע לאימפריאליזם עברי ואפילו לתנועה פאשיסטית, והוסיף כי עמוס קינן, אחד מפעילי התנועה, התייאש ופרש ממנה משראה כי דרכה אינה מובילה לפעולה מעשית. אבנרי הביע הערכה לאנשים כמו קינן, אשר בניגוד לבטלנים התאורטיקנים ב'כנענים', "יודעים לפעול".
עיתון המפלגה הקומוניסטית 'קול העם' היה יוצא דופן בין העיתונים דאז בכך שפרשת השלכת הפצצה לבית פנקס לא הוזכרה בו בשבועות הראשונים לאחר האירוע. רק כארבעה שבועות לאחר ההתנקשות בפנקס, ב-15.7.52, הופיעה בעיתון ידיעה על כך שהמשטרה מערערת על שחרורם של קינן ובן-יאיר, הנאשמים ב"גרימת נזק לדירתו של פנקס ונשיאת פצצה". עיתון 'קול העם' לא דיווח על מהלך המשפט או על העדויות נגד החשודים, מלבד העובדה שהחשודים "דחו את ההאשמות נגדם".
בניגוד להתעלמות מהאירוע, העיתון התמקד בביטויי זעם והנחות נגד "השבתת התחבורה לפי צו ממשלת בן-גוריון–פנקס" ותיאר את "הסבל הרב להמוני העם מהגבלות התחבורה". העיתון קרא "לסיים את גזרות התחבורה ולהחזיר את יום הנופש להמוני העם". הוא דיווח על הפגנות המוניות נגד שר התחבורה והציג את המאבק כנגד "מחרחרי המלחמה האמריקאים" ובני בריתם, בן-גוריון ופנקס, תוך תמיכה ב"מחנה השלום" בראשות יוסף סטלין. 'קול העם' טען שהחיסכון בדלק מיועד ל"מימון הכנות המלחמה בפקודת מק-דניאל" (נציג דיפלומטי אמריקאי בישראל). לאחר ההפגנה בתל-אביב, העיתון דיווח על "התמרמרות הציבור על שר התחבורה שניצל את הוראת מק-דניאל וגזר את איסור התנועה בשבת על מכוניות פרטיות", והוסיף: "רוב הציבור אינו מוכן להשלים עם השתלטות הבורגנות הקלריקלית הריאקציונית על חיי המדינה והעם."
פטירתו של פנקס
בבוקר יום שישי, 15 באוגוסט 1952, נפטר השר דוד צבי פנקס באופן פתאומי בחדרו בבית המלון 'המלך דוד' בירושלים, בגיל 57. הוא נקבר ב-17 באוגוסט 1952 בבית העלמין הישן בתל אביב.
בעיתונים רבים פורסמו כתבות שסקרו את פועלו ודמותו של פנקס, אך רק עיתון 'הצופה' התייחס לפיצוץ שהתרחש בדירתו כחודשיים לפני מותו. בעיתון 'הארץ' נכתב מאמר מערכת שהתמקד בתכונותיו הפוליטיות והציג אותו כדמות קלריקלית (אדם הדוגל בדומיננטיות ובשליטה של הרעיונות הדתיים ומוסדות הדת על החיים הציבוריים והפוליטיים של החברה), אך לא התייחס ישירות לניסיון ההתנקשות, אם כי רמז לפעילות אנטי-קלריקלית נמרצת כנגדו.
גם דוד בן-גוריון, בהספד שנשא בממשלה, ציין את תרומתו של פנקס למדינה אך נמנע מלהתייחס לניסיון ההתנקשות, דבר שעורר תהיות לגבי הקשר האפשרי בין האירועים למותו הפתאומי.
פנקס לא זכה לראות את המשפט שבו החשודים בניסיון ההתנקשות זוכו מחמת הספק, ולא את העובדה שמשטרת ישראל ושירותי הביטחון לא חקרו את המקרה לעומקו. בשל העובדה שהמשפט התנהל באווירה סלחנית כלפי החשודים, שהתבטאה גם בקרב קצינים בכירים וצעירים בבתי המשפט, מקורביו של פנקס זועזעו עד עמקי נשמתם.
ישנם כאלה, כולל אלמנתו, שסברו כי ההתקפה על ביתו והתגובה הציבורית והמשפטית שעקבה אחריה השפיעו על בריאותו הנפשית ותרמו למותו הפתאומי. למחרת ההלוויה ציינו חבריו בישיבת הממשלה שהוא קיבל מכתבי איומים על חייו. ובן-גוריון השיב:
"אולי עשה זאת איזה לץ מהעדה הספרדית או בחור כנעני".
היחס לפרשת ההתנקשות
מבחינת התודעה הציבורית, פרשת ההתנקשות בפנקס נראתה כאירוע חסר משמעות. רק יומיים לאחר התפוצצות המטען ליד דלת דירתו של השר, התייחסו לכך רוב העיתונים היומיים בחומרה. מהר מאוד, האווירה סביב החשודים הפכה לבידורית, כשקצין בכיר בצה"ל מביע נכונות לערוב לאחד החשודים ולהעיד לטובתו של הקצין המצטיין שאלתיאל בן-יאיר.
כפי שצוין, בית המשפט שחרר בערבות את החשודים על סעיף אישום שיכול להוביל לעונש מאסר עולם, עם הדרישה היחידה שהם יתייצבו בתחנת המשטרה פעם בחודש. לא הוטל צו המונע מהם להיפגש זה עם זה למניעת תאום עדויות. בנוסף, במהלך רוב תקופת המעצר הוחזקו שני החשודים בתא אחד, כל זאת לפני שהציגו את גרסתם לגבי נוכחותם בסמוך לדירת השר בזמן הפיצוץ.
השכחת הפרשה ניכרה גם בזיכרונותיו של שופט בית המשפט העליון בדימוס חיים כהן. הוא ציין את השר פנקס כ"איש משכיל מאוד וגם שונה לגמרי מכל שאר השרים הדתיים", אך לא הזכיר את העובדה שבעת ההתנקשות הוא עצמו שימש כשר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.
כשניסו שניים מכתבי 'הארץ' לחקור אירועים מקבילים לאחר רצח רבין, הם לא ציינו את ההתנקשות בפנקס.
בספר "על דעת עצמו" שכתבה אשתו של קינן, נורית גרץ, כעבור 56 שנה, מוקדש חלק נרחב לפצצה בבית פנקס. בספר זה רואיין שאתליאל בן-יאיר שהודה במיוחס להם, וטען שאכן קינן הוא זה שעמד מאחורי הטמנת הפצצה, אך שזה היה בסך הכל "מעשה קונדס". בנוסף, בספר מופיע הראיון הבא בין נורית לעמוס:
גרץ: תגיד, מדוע בעצם אתה מסתיר? הרי ב'ואת והב בסופה' 2 יש תיאור מדויק של הפצצה הזאת, הרי ברור שאתם הנחתם אותה.
קינן: אם ברור לך אז בסדר, אז אולי סוף סוף כבר תניחי לי.
גרץ: אבל אני רוצה בכל זאת לשאול אותך: היה לך טור שכל הארץ קראה והייתה לו השפעה עצומה, למה היית צריך להשתמש בנשק אחר? הרי יכולת להשפיע דרך הטור שלך?
קינן: מי אמר לך שהשתמשתי בנשק אחר?
גרץ: ברור שהשתמשת. ולא חשבת שאולי המלחמה כבר נגמרה בעצם, שזו כבר תקופה אחרת?
קינן: אני לא ראיתי בזה תקופה יותר טובה.
גרץ: אז אם כך, אם עשית מעשה, עשית בעצם פעולה כדי לשנות דברים והאמנת בזה, מדוע לא עמדת מאחורי זה ואמרת: 'אני עשיתי את זה כיוון שכך וכך?'.
קינן: מי אמר לך שעשיתי?
גרץ: ברור שעשית. עכשיו תגיד לי, היית איש מחתרת מנוסה[…] אז איך יכולת ללכת לשים פצצה בדיוק יום אחרי שזרקת פצצה באותו מקום? לא חשבת שתהיה שמירה על המקום הזה אחרי שניסית פעם אחת?
קינן: גם אם באמת הייתי זורק לא הייתי חושב. הרי לא דיברו על זה, לא היה שום דבר ברדיו. יכולתי לחשוב שלא מצאו אותה.
גרץ: ובאמת כך חשבת?
קינן: יכול להיות.
גרץ: ובאמת יעקב חירותי נתן לך את חומר הנפץ?
קינן: יכול להיות.
עמוס קינן נפטר כשנה לאחר פרסום ספרו האחרון. לאחר פטירתו, במהלך ההספדים שנשמעו מחבריו ומכריו, עלו אזכורים רבים לפרשת ההתנקשות שבה היה מעורב. אורי אבנרי כתב במאמר שפורסם בעיתון מעריב: "בעת פרשת הנחת הפצצות בביתו של השר דוד צבי פנקס, אני ידעתי מלכתחילה שהוא עשה את זה. הוא מעולם לא הסתיר זאת ממני". בריאיון בגלי צה"ל לאחר פטירתו של קינן, התייחסו חיים חפר ובועז עברון לפרשה בשיחה עם טלי ליפקין-שחק:
חפר: הוא פנה אלי בזמנו ואמר שהוא הולך לשים חומר נפץ אצל פנקס שהיה שר התחבורה הדתי, ונתן איזה גזרות שפשוט הרסו את המורל. ואז הוא פנה אלי ושאל אותי אם אני יכול להביא חומר נפץ. שאלתי אותו: למה אני? הוא אמר: יש לך חברים במחצבות…
ליפקין: כלומר, אתה יכול להעיד שאכן המעשה שהיה כך אמנם היה.חפר: ודאי, נו מה…
לקריאה נוספת
- הרב איסר יהודה אונטרמן ואח' (ועדה ציבורית), השר רבי דוד צבי פנקס, המרכז הארצי של הסתדרות המזרחי בישראל, 1954
- אשר אילני, התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל, הוצאת כרמל, 2004
- אילה שקלאר, "הפנקס פתוח: השר דוד צבי פנקס, פעילותו, דרכו הפוליטית ופרשת ההתנקשות בחייו", עבודת תזה, אוניברסיטת חיפה, ה'תשע"א.
- חייו הסודיים של סוכן המוסד שאלתיאל בן יאיר, מבט מל"מ : כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין – גיליון 91.
קישורים חיצוניים
- דוד צבי פנקס, באתר הכנסת
- דוד צבי פנקס, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "דוד צבי פנקס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 855
- דוד צבי פנקס מת מהתקף לב, יומני כרמל 1952
- אילה שקלאר, הפנקס פתוח: השר דוד צבי פנקס, פעילותו, דרכו הפוליטית ופרשת ההתנקשות בחייו, ישראלים 7, 2015, עמ' 107–137
- דוד צבי פנקס, במיזם "אישי רחוב"
- אילה שקלאר, "הסתה או הדתה: ההתנקשות בשר ד"צ פנקס 1952 על רקע יחסי דתיים וחילוניים בראשית המדינה", כנס מאמינות וחוקרות בר-אילן אייר תשע"ט
- אילה שקלאר, כשהכדורים נורו משמאל לימין, באתר News1 מחלקה ראשונה, 13 בנובמבר 2010, פורסם במקור ראשון
- הרב חיים נבון, קורבן ההתנקשות הפוליטית הראשונה במדינת ישראל, בעיתון מקור ראשון, 6 באוגוסט 2018
- ראיון בנושא ההתנקשות בפנקס בתוכנית "עצם העניין" עם קלמן ליבסקינד 8 באוגוסט 2021
- מאיה פולק, כשהטמנת פצצה מסיבות דתיות הייתה כמעט לגיטימית, בעיתון מקור ראשון, 12 בינואר 2020
- ריקי רט, בלילה של הפצצה: סרט חדש על ההתנקשות שלא זעזעה את המדינה, בעיתון מקור ראשון, 1 באוגוסט 2022
- הפנקס פתוח – חייו ותעלומת מותו של השר דוד פנקס, סרטון בערוץ "אילה שקלאר", באתר יוטיוב (אורך: 01:44)
- 12 באוגוסט 2022, David Green, Israel's 'Forgotten' Political Assassination Attempt Is More Relevant Than Ever, Haaretz
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
