הברית האדומה ירוקה מתארת את הקשר הרעיוני והפוליטי בין השמאל הרדיקלי במערב לבין תנועות אסלאמיות קיצוניות, במיוחד בהקשר של תמיכתם המשותפת במאבק הפלסטיני כנגד ישראל. השם "אדום" מתייחס לשמאל הרדיקלי (בשל ההיסטוריה שלו עם הקומוניזם, הסוציאליזם, ובמובנים מסוימים גם הנאציזם והפשיזם), ו"ירוק" מתייחס לאסלאם (בשל צבעו המזוהה עם האסלאם).
שורשי הברית
העשור הראשון למהפכה הקומוניסטית
העשור שבין 1917 ל־1927 היה תקופה מכוננת בהתגבשות היחסים בין העולם המוסלמי לבין התנועה הקומוניסטית העולמית. זהו העשור שבו נולדה התפיסה שלפיה ניתן לראות באסלאם ובמהפכה החברתית כוחות בני־ברית נגד האימפריאליזם המערבי, תפיסה שלימים תהפוך לגרעין הברית האדומה־ירוקה.
לאחר מהפכת אוקטובר 1917 ירשו הבולשביקים את אחת האימפריות הרב־לאומיות הגדולות בעולם, שבה חיו כ־16 מיליון מוסלמים – כרבע מאוכלוסייתה של רוסיה הצארית לשעבר. תחת שלטון הצאר סבלו המוסלמים מדיכוי פוליטי, מגבלות דתיות, החרמות קרקע וניסיונות עקביים לנצרם ולרוסיפיקציה תרבותית. נפילת המשטר הצארי שחררה אנרגיות פוליטיות חדשות: ועידות מוסלמיות נערכו במוסקבה ובקאזאן, ונציגים מוסלמים החלו לדרוש אוטונומיה דתית ולאומית. לנין ועמיתיו הבינו כי הצלחת המהפכה תלויה גם בתמיכת המיעוטים, ולכן הציגו את עצמם כמי שנלחמים לא רק למען הפרולטריון אלא גם למען העמים המדוכאים של האימפריה 1.
אחת ההצהרות הראשונות של המשטר החדש, "הכרוז למוסלמים העובדים של רוסיה והמזרח" (דצמבר 1917), הבטיחה חופש דת, ביטול אפליה לאומית וכיבוד המסורות המקומיות. לנין ראה בכך לא רק מחווה סמלית אלא יסוד אסטרטגי: הוא טען שהמהפכה הסוציאליסטית לא תהיה מוגבלת לאירופה התעשייתית, אלא תכלול גם את "כל העמים המדוכאים בידי האימפריאליזם". על כן עודד את “מלחמת הקודש נגד המערב הקולוניאלי” – ביטוי שהדגיש את השילוב בין לשון דתית למטרות מהפכניות.
במזרח האימפריה לשעבר התגבשו באותן שנים תנועות רפורמה מוסלמיות שנקראו ג’דידיות – תנועות שניסו לשלב בין עקרונות האסלאם לבין חינוך מודרני ורפורמה חברתית. מנהיגיהן, דוגמת איסמעיל ביי גספרינסקי, פִטְרַת וּסולטאן־גלייב, ראו בבולשביזם הזדמנות לחדש את העולם המוסלמי ולהיפטר מהשלטון הזר. הג’דידים הדגישו את הצורך ב"חינוך חדש", בביטול האמונות הטפלות ובחיזוק הזהות האסלאמית הלאומית. חלקם ראו ברעיונות המרקסיסטיים קרבה לתפיסות מוסריות של שוויון וצדק חברתי הקיימות בקוראן, ובראשם עקרון הצדקה (הזכאה) ואיסור העושק הכלכלי.
בשנים הראשונות שלאחר המהפכה נוצרה ברית מעשית בין המוסלמים הרפורמיסטים לבין הבולשביקים. ב־1918 הוקמה המפלגה הקומוניסטית של טורקסטאן, ובה היו "מספרים עצומים של ג’דידים", כדברי המקורות הסובייטיים. שיעור המוסלמים במפלגה הארצית הגיע לכ־15%, ובחלקים מסוימים של אסיה התיכונה – אף לשבעים אחוזים. מוסלמים איישו עמדות בכירות במנגנוני השלטון, והקומוניזם הציג עצמו כביטוי לחירות לאומית ולא לדיכוי. לנין, בנאומו בקונגרס המוסלמי השני של הקומוניסטים (1919), הדגיש כי מהפכת הפועלים ברוסיה אינה רק מאבק נגד הבורגנות, אלא "מאבק של כל העמים המדוכאים נגד האימפריאליזם העולמי".
סולטאן־גלייב, מהבולטים בין המנהיגים המוסלמים במפלגה, פיתח בשנים אלו רעיון של "קומוניזם מוסלמי לאומי": שילוב בין לאומיות מוסלמית לבין שיטה חברתית סוציאליסטית. לפי גישתו, אין סתירה בין עקרונות הקוראן לשוויון הסוציאליסטי, כל עוד נשמרת זהות דתית ולאומית. הוא טען כי באזורים מוסלמיים נדרש “מהפך איטי”, שבו ההפיכה הסוציאלית תידחה לשלב מאוחר יותר, ורק לאחר שתוקם אוטונומיה מוסלמית בהנהגה קומוניסטית. תפיסותיו עוררו חשש בקרב ההנהגה הרוסית, אך בשנים הראשונות הן התקיימו בצמוד למדיניות הרשמית של “קֶרֶנִיזַצְיָה” – עידוד זהויות לאומיות מקומיות תחת מטרייה סובייטית.
המפגש הגדול בין רעיונות אלה התרחש בקונגרס העמים של המזרח בבאקו (ספטמבר 1920), שאורגן על ידי הקומינטרן והביא למעלה מ־2,000 נציגים מוסלמים מפרס, אנטוליה, הקווקז והודו. שם הכריזו נציגי מוסקבה כי אין סתירה בין האסלאם לקומוניזם וכי על עמי המזרח להתאחד למאבק עולמי נגד הקולוניאליזם. הנאומים הדגישו את רעיון “הג’יהאד המהפכני” נגד בריטניה וצרפת, והמסרים הופצו בעולם המוסלמי כולו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קראו מהפכנים אירופאים לשיתוף פעולה גלוי עם כוחות דתיים – לא כאויב אלא כשותף למהפכה עולמית.
בעשור זה, ובייחוד עד 1927, נשמר איזון עדין בין סובלנות לאסלאם לבין האידיאולוגיה החילונית של המפלגה. בתקופת ה־NEP (המדיניות הכלכלית החדשה), שבה עודדו גמישות כלכלית ופשרה חברתית, גם הגישה כלפי הדת הייתה מתונה יחסית. בתי דין שרעיים עדיין פעלו באזורים מסוימים, ופסוקים מן הקוראן שימשו להצדקת רפורמות קרקע כחלק מהאידיאל הסוציאליסטי. ההנהגה הסובייטית ראתה באסלאם מנוף לשינוי חברתי, ולא איום מיידי.
עם זאת, לקראת סוף העשור החל להתגבש שינוי. כבר ב־1926–1927 הופיעו סימנים ראשונים למדיניות נוקשה: מאבקים נגד הכתב הערבי, קריאות להסרת הרעלות, ביקורת חריפה נגד אנשי דת. מעצרו של סולטאן־גלייב ב־1923 היה האות הראשון לדעיכת “הקומוניזם המוסלמי”. אך למרות ההחמרה, העשור הראשון למהפכה הקומוניסטית נותר תקופה ייחודית שבה נוצרה לראשונה ברית רעיונית ואסטרטגית בין האדום של המהפכה הסוציאליסטית לבין הירוק של הזהות האסלאמית – ברית שהתבססה על שפה משותפת של שחרור, אנטי־קולוניאליזם וצדק חברתי.
קריסת הברית בשנות ה-30
שנות ה־30 סימנו את קצהו של הפרק הרומנטי ביחסי ברית המועצות והאסלאם, ואת ראשיתו של עידן חדש שבו הוחלף הדיאלוג המהפכני במדיניות דיכוי שיטתית. לאחר מותו של לנין ועלייתו של סטלין לשלטון התפוררה בהדרגה הברית שהתהוותה בעשור הקודם בין האדום לירוק, כאשר המדינה הסובייטית הפכה את עצמה ממגינת המיעוטים והמוסלמים למכוננת של לאומיות רוסית־אתאיסטית חדשה.
סטלין ראה בזהויות הלאומיות והדתיות שרידים של “תודעה פיאודלית” המאיימת על אחדותה של המדינה. הוא ביטל את מדיניות ה"קֶרֶנִיזַצְיָה" של שנות ה־20, ששילבה נציגים מוסלמים במוסדות השלטון המקומיים, והחל במבצע רחב להטמעת תרבות רוסית חילונית באזורים המוסלמיים. המוסדות העצמאיים שהוקמו בעשור הקודם – סובייטים מוסלמיים, בתי דין שרעיים, מוסדות חינוך דו־לשוניים – פורקו בזה אחר זה. במקומם כוננה מערכת חינוך אחידה שנועדה “לנתק את ההמונים ממסורותיהם הדתיות” 1.
במדיניותו של סטלין ניכרה תפנית כפולה: מצד אחד ניסיון מוחלט למחוק את השפעת הדת על חיי הציבור, ומצד שני בנייה של נאמנות אזרחית לרעיון הסוציאליזם הרוסי. אחד הצעדים הסמליים ביותר היה רפורמת האלפבית – המעבר הכפוי מהכתב הערבי, שהיה יסוד תרבותי־דתי של הזהות המוסלמית, לכתב הלטיני ולאחר מכן לכתב הקירילי. מעבר זה נועד להרחיק את העמים המוסלמים ממורשתם התרבותית ולחברם לתרבות הסובייטית המאוחדת.
במקביל, החל מסע רחב היקף נגד אנשי דת, מואזינים ומנהיגי קהילה. רבים מהם הואשמו ב"פעילות קונטר־מהפכנית" או ב"שיתוף פעולה עם סוכנים זרים", במסגרת משפטי ראווה ודיכוי של ה־NKVD. המסגדים שנותרו פתוחים בעשור הקודם נסגרו בהמוניהם, ורבים הוסבו למחסנים, מבני מגורים או בתי מלאכה. לפי הערכות מאותה תקופה, יותר מ־90% מהמסגדים באסיה התיכונה חדלו מלתפקד עד סוף העשור.
מהלך נוסף שזכה לפרסום רב היה מבצע ה"חוג'ום" (ההסתערות), שהושק ב־1927 והגיע לשיאו בראשית שנות ה־30. במסגרת זו עודדה המדינה נשים מוסלמיות להסיר את הרעלות ולנטוש את המסורת הפטריארכלית. האירוע הוצג כתנועה לשחרור הנשים, אך בפועל שימש אמצעי לקעקוע סמלי הזהות הדתית והחברתית. ההתנגדות למהלך הייתה עזה, וגל של מהומות ואלימות שטף את אזורי טורקסטאן והקווקז.
גם בהיבט הפוליטי הוסרו כל הסימנים להכרה בזהות מוסלמית נפרדת. מנהיגים מוסלמים לשעבר במפלגה, ובראשם מיר סעיד סולטאן־גלייב, נעצרו ונעלמו במחנות. התנועה שניסתה לשלב קומוניזם וזהות מוסלמית חוסלה כליל, ומאות פעילים ג’דידים הוצאו להורג או הוגלו לסיביר. כפרים שלמים הואשמו בשיתוף פעולה עם “כנופיות בורגניות־דתיות”, ומבצעי קולקטיביזציה הוטלו עליהם באלימות, במיוחד באזורים כחקלאיים של קזחסטן ואוזבקיסטן.
במישור התרבותי, הדת הוצגה עתה כ"אופיום האמיתי של ההמונים". המפלגה פתחה קמפיינים חינוכיים נגד אמונות דתיות, תוך שימוש בעיתונות, קולנוע ומערכת החינוך. ארגונים דוגמת "הברית של אתאיסטים לוחמים" פעלו להפצת תעמולה אנטי־דתית, הדפיסו כרזות שגיחכו על המסורת המוסלמית ודרשו "להחליף את המואזין ברמקול המהפכה".
ב־1936, עם חקיקת החוקה הסובייטית החדשה, הופיע עקרון "חופש המצפון", אך הוא שימש ככיסוי משפטי למדיניות אנטי־דתית נוקשה. למעשה, סטלין ראה בדת לא רק שריד היסטורי אלא גם מוקד התנגדות פוטנציאלי לשלטונו. הדיכוי האלים של החברה האסלאמית הפך לחלק אינטגרלי ממערכת הפחד הכוללת של שנות הטרור הגדול.
בסוף העשור, התוצאה הייתה כמעט מוחלטת: הזהות האסלאמית הציבורית נמחקה כמעט לגמרי בתחומי ברית המועצות, ורוב ההנהגה הדתית הושמדה. מתוך האוטונומיות הלאומיות שנוסדו בעשור הקודם נותרו מעטות בלבד, וכולן תחת שליטה הדוקה של מוסקבה. הברית האדומה־ירוקה שהתעצבה בשנות ה־20 קרסה, והוחלפה במערכת של שליטה טוטליטרית שבה הדת, ובייחוד האסלאם, נתפסו לא עוד כשותפים לשחרור אלא כאויבי העם.
כך נסתיים אחד הניסיונות יוצאי הדופן במאה ה־20 לשלב בין מהפכה חברתית לבין אמונה דתית. מה שהתאפיין בראשיתו בברית רעיונית של שחרור עמים הפך בשנות ה־30 למנגנון של כפייה ורדיפה – מעבר חד ממדיניות של שיתוף פעולה למערכת טרור אידיאולוגית, שהרסה את הבסיס שעליו נבנתה הברית האדומה־ירוקה בעשור הראשון לקיומה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה השתנה מאזן הכוחות הגלובלי, והמאבק בין המערב הקפיטליסטי לגוש המזרחי הסובייטי התפשט אל אסיה והמזרח התיכון. עבור ברית המועצות, האזור כולו נחשב חזית אסטרטגית במאבק על עיצוב הסדר העולמי החדש. היא ראתה בעמים שזה עתה השתחררו מהקולוניאליזם שותפים טבעיים למאבק באימפריאליזם המערבי, גם אם אלה לא היו קומוניסטים מובהקים. התפיסה הסובייטית הייתה כי הלאומיות האנטי־קולוניאלית יכולה לשמש שלב מקדים למהפכה סוציאליסטית, ולכן תנועות לאומיות חילוניות רבות הוגדרו כבעלות ברית "פרוגרסיביות" 1.
במזרח התיכון ובאסיה צמחו באותן שנים מנהיגים ותנועות שנשאו את דגל הריבונות, העצמאות והצדק החברתי, ושילבו במידה זו או אחרת עקרונות סוציאליסטיים בתוך חזונם. במצרים עלה גמאל עבד אל־נאצר, באינדונזיה סוקארנו, ובעיראק ובסוריה התבססה תנועת הבעת' – כולן תנועות שביקשו ליצור סדר חברתי חדש המבוסס על ריבונות עממית והתנגדות לשלטון זר. ברית המועצות אימצה אותן כחלק ממעגל השפעתה החדש, תוך שהיא מספקת להן סיוע כלכלי, יועצים צבאיים ונשק מודרני. התמיכה לא נבעה מקרבה אידיאולוגית מלאה אלא מן ההבנה ששחרור לאומי ואנטי־קולוניאליזם יחלישו את המערב ויקדמו את מטרותיה של מוסקבה בזירה הבינלאומית.
במקביל, הופיעו ברחבי העולם המוסלמי תנועות קומוניסטיות מקומיות שניסו להשתלב בגל הלאומי החדש ולשלב בין סוציאליזם למאבק אנטי־קולוניאלי. באינדונזיה התעצמה המפלגה הקומוניסטית ה־PKI והפכה לאחת הגדולות בעולם מחוץ לגוש הסובייטי. היא פעלה לצד משטרו של סוקארנו וניסתה לקדם מודל של "דמוקרטיה מונחית" שבה סוציאליזם מקומי יתמזג עם זהות תרבותית מוסלמית. בעיראק צמחה המפלגה הקומוניסטית העיראקית והייתה מעורבת עמוקות בתנועת הפועלים ובמאבק נגד השלטון הבריטי. באיראן, מפלגת תודֶה מילאה תפקיד מרכזי בהתנגדות לשלטון השאה, תוך ניסיון לשלב בין סוציאליזם רפורמיסטי לבין רגש לאומי־פטריוטי מוסלמי.
עם זאת, השותפות הזו נותרה שברירית. ככל שהתחזקו המשטרים הלאומיים, גברה בהם החשדנות כלפי הקומוניסטים. ברית המועצות ציפתה כי תנועות אלו יובילו את עמיהן אל עבר מודל סוציאליסטי מלא, אך מנהיגים כמותם של נאצר, סוקארנו וא־כרם אל־כאסם בבגדד ביקשו לשמור על עצמאות פוליטית ולהתנער מהתכתיבים של מוסקבה. הפער בין האינטרסים גבר, והלאומנים, שראו בעצמם מייסדי מדינות ריבוניות חדשות, החלו לדכא את התנועות הקומוניסטיות בארצותיהם. במצרים דוכאה המפלגה הקומוניסטית, באינדונזיה נרדפו פעילי PKI לאחר ניסיון ההפיכה ב־1965, ובעיראק ובאיראן הוטלו מגבלות חמורות על פעילות הקומוניסטים.
כך נסגר המעגל: הברית המחודשת בין האדום לירוק, שנולדה אחרי המלחמה מתוך תקווה לשיתוף פעולה אנטי־אימפריאליסטי, התפוררה שוב כשהתברר שהלאומיות החילונית והסוציאליזם המהפכני אינם מסוגלים לדור בכפיפה אחת לאורך זמן. ברית המועצות איבדה בהדרגה את אחיזתה הרעיונית בעולם המוסלמי, אך הניסיון לחבר בין סוציאליזם, זהות מוסלמית ומאבק נגד המערב הותיר חותם עמוק על הפוליטיקה של חצי המאה שלאחר מכן.
שקיעת הנאצריזם ועליית האסלאם הרדיקלי
תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים בשנת 1967 סימנה נקודת מפנה היסטורית במזרח התיכון, והובילה למשבר עמוק באמונה בחילוניות הלאומית ובחזון הסוציאליסטי הערבי. ההפסד הצבאי וההשפלה הלאומית ערערו את יוקרתו של גמאל עבד אל־נאצר ואת אמון ההמונים באידיאולוגיה של הפאן־ערביות והסוציאליזם המדינתי. העולם הערבי, שראה בברית המועצות ובנאמניה את משענת התקווה מול המערב וישראל, מצא עצמו מאוכזב מהתוצאות. הכישלון במלחמה נתפס לא רק ככישלון צבאי אלא גם ככישלון רוחני ואידיאולוגי של כל תפיסת העולם החילונית־מהפכנית שעמדה בבסיס הנאצריזם 1.
בתוך החלל שנוצר החלה להתפתח תגובת נגד דתית עמוקה. תנועות אסלאמיות רדיקליות, ובראשן האחים המוסלמים, חזרו לתפוס מקום מרכזי בזירה הציבורית. הן הציגו את עצמן כחלופה מוסרית ורוחנית לנאצריזם הכושל, וטענו כי רק חזרה לשלטון השריעה תוכל להשיב לעולם המוסלמי את כבודו ואת כוחו. בשנות ה־70 התפשטו תנועות אלו גם מחוץ למצרים – לסוריה, ירדן, אפגניסטן ואיראן – תוך ניצול השחיקה במודל הלאומי־סוציאליסטי. האידיאולוגיה הדתית־מהפכנית החליפה את השיח של אחדות ערבית חילונית, והפכה בהדרגה למוקד חדש של התנגדות למערב ולמשטרים המזוהים איתו.
באותן שנים החלה ברית המועצות לאבד את מעמדה במזרח התיכון. אף שהמשיכה לספק נשק וסיוע למדינות ערב, ניכרה שחיקה ביכולתה להשפיע אידיאולוגית. הדור החדש של הפעילים במזרח הערבי לא ראה עוד בקומוניזם מקור השראה, אלא בשובו של האסלאם ככוח פוליטי. במקביל, במזרח אסיה, התעצם האיום האמריקאי בעקבות מלחמת וייטנאם, וברית המועצות ניסתה לבסס לעצמה השפעה חדשה באמצעות תמיכה במשטרים סוציאליסטיים ובתנועות שחרור.
שיא המשבר ביחסי ברית המועצות עם העולם המוסלמי הגיע בסוף שנות ה־70. בשנת 1979 פלשה בריה"מ לאפגניסטן בניסיון לייצב שם משטר קומוניסטי ידידותי, אך הפלישה הובילה לתגובה הפוכה. עבור העולם המוסלמי כולו, המהלך סימן את הפיכתה של מוסקבה לאויבת האסלאם. אלפי מתנדבים מוסלמים זרמו לאפגניסטן כדי להילחם בכוחות הסובייטיים, ותנועת ה"מוג'הידין" הפכה לסמל חדש של ג’יהאד עולמי נגד הכיבוש הזר. המלחמה, שנמשכה עשור, שחקה את יוקרתה של ברית המועצות ותרמה לערעור יסודותיה הכלכליים והפוליטיים מבפנים.
באותה שנה בדיוק התרחשה מהפכת איראן, שהעמיקה עוד יותר את הפער בין האסלאם לבין הקומוניזם. חומייני, שהנהיג את המהפכה נגד השאה, אמנם התנגד לארצות הברית ולמערב, אך גם גינה בחריפות את הקומוניזם ואת פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. הוא תיאר את שני הגושים – המערבי והסובייטי – ככוחות של כפירה ודיכוי, והציג את האסלאם כדרך השלישית, העצמאית, שאינה כפופה לשום אידיאולוגיה חומרנית. למרות שהסוציאליסטים היו כלי עיקרי באמצעותו המוסלמים עלו לשלטון באיראן, השליטים החדשים החלו לרדוף אותם ובסופו של דבר להשמיד לגמרי את כל החלק הסוציאליסטי-ליברלי של המהפכה האיסלאמית.
כך, בשנות ה־60 וה־70, לאחר דעיכת הלאומיות החילונית, התמוססה הברית בין האדום הסובייטי לירוק המוסלמי. מקומה נתפס בידי זרמים דתיים רדיקליים שראו באתאיזם המרקסיסטי אויב רוחני, ובמאבק נגדו חלק בלתי נפרד מהמאבק לשחרור העולם המוסלמי. ברית המועצות, שבעבר ביקשה להיות שותפה לשחרור העמים המדוכאים, הפכה עתה בעיני רבים לסמל של כיבוש ודיכוי – והגשר בין מהפכה לאמונה, שנבנה בשנות ה־20, קרס סופית.
לאחר נפילת ברית המועצות
התפרקותה של ברית המועצות בראשית שנות ה־90 הביאה לסיום עידן שלם ביחסים בין העולם הקומוניסטי לעולם המוסלמי. עם קריסת הגוש המזרחי איבדו המפלגות הקומוניסטיות במזרח התיכון ובאסיה את משענתן המרכזית – התמיכה הפוליטית, הכלכלית והצבאית שהזרימה מוסקבה במשך עשרות שנים. אך אף שהכוח הארגוני וההשפעה הישירה של הקומוניזם דעכו, לא נעלמו לחלוטין הרעיונות של אנטי־אימפריאליזם והתנגדות להגמוניה המערבית. הם קיבלו ביטוי חדש בשיתופי פעולה מקומיים, לעיתים מפתיעים, בין פעילים שמאליים לשחקנים אסלאמיים רדיקליים 1.
העולם שלאחר המלחמה הקרה התאפיין בהעמקת הגלובליזציה ובעליית ההגמוניה האמריקאית. במציאות זו מצאו עצמם שרידי התנועות הקומוניסטיות והכוחות האסלאמיים כאחד מול יריב משותף: המערב הניאו־ליברלי, שזוהה עם כלכלה קפיטליסטית גלובלית, השתלטות תרבותית וצבאית, ותמיכה בישראל. בעוד שבימי המלחמה הקרה האיסלאם והקומוניזם התרחקו לשני מחנות עוינים, הרי שבתקופה החדשה הם התקרבו מחדש.
דוגמה מובהקת לשיתוף פעולה כזה הייתה הברית הטקטית בין חזבאללה למפלגה הקומוניסטית הלבנונית. שני הארגונים, שעמדו משני קצות הספקטרום האידיאולוגי – האחד דתי־שיעי והשני חילוני־מרקסיסטי – חברו יחד במאבק המזוין נגד ישראל במהלך שנות ה־80 וה־90, במיוחד בדרום לבנון. שניהם חלקו עמדה אנטי־מערבית מובהקת והתנגדו למדיניות הכלכלית הניאו־ליברלית שדחפה ארצות הברית באזור. המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ראתה בחזבאללה כוח שחרור לאומי ולא אויב אידיאולוגי, ואילו חזבאללה אימץ רטוריקה חברתית־מעמדית המדגישה צדק חברתי והתנגדות לניצול, שזכתה להשראה מן השיח הסוציאליסטי.
מעבר ללבנון, גם בזירות אחרות ניכרו ביטויים של אותה ברית מחודשת. בשיח הציבורי של תחילת המאה ה־21 הופיעו נרטיבים משותפים לשמאל הרדיקלי ולאסלאם הפוליטי סביב ביקורת על הקפיטליזם הגלובלי, על מדיניות ההתערבות הצבאית במזרח התיכון ועל התמיכה הבלתי מסויגת בישראל. אף שהיסודות התיאולוגיים והחברתיים של שני המחנות נותרו מנוגדים, הם מצאו שפה משותפת בזירה הפוליטית – התנגדות לאימפריאליזם ולסדר העולמי המערבי.
תופעות אלו הן גלגול מאוחר של אותה ברית שנוצרה בראשית המאה העשרים. בדיוק כפי שבשנות ה־20 חיבר בין מוסלמים לקומוניסטים המאבק באימפריאליזם האירופי, כך בשלהי המאה ה־20 קירב ביניהם המאבק בגלובליזציה ובדומיננטיות של ארצות הברית. מעבר לקרבה האידיאולוגית (שבאה לידי ביטוי בכתביו של סולטאן־גלייב) מדובר בברית טקטית.
כך נסגר המעגל ההיסטורי של הברית האדומה־ירוקה. מהחיבוק הראשוני בין מוסלמים למהפכנים בבאקו בשנת 1920, דרך קריסת הקשר בעידן הסטליניזם, ועד להתחדשות זמנית של שיתופי פעולה אנטי־מערביים לאחר נפילת ברית המועצות – נותר עיקרון אחד יציב: החיבור הזמני בין מהפכה לאמונה, בין אדום לירוק, כתגובה משותפת לתחושת הדיכוי מצד המערב ולצורך לחפש דרך עצמאית אל מול הסדר העולמי החדש.
נרטיב ההתנגדות
מאז נפילת ברית המועצות, השמאל הרדיקלי במערב איבד את המודל החיובי שלו למדינה סוציאליסטית או אלטרנטיבה פוליטית לסדר הקפיטליסטי. במקום זאת, התנועה אימצה את רעיון "ההתנגדות" כסמל קיומי. מכיוון שכבר אין אלטרנטיבה ברורה לקפיטליזם, ההתנגדות לסדר הקיים הפכה לדרך חיים אידיאולוגית, מה שהוביל להזדהות הולכת וגוברת עם קבוצות המתנגדות לכוחות מערביים, כמו הפלסטינים והאסלאמיסטים. היהודי-אמריקאני נורמן פינקלשטיין, לדוגמה, סיפר על פגישתו עם אנשי חיזבאללה כך:
"כמובן ששמחתי לפגוש את אנשי חיזבאללה. […] לאנשים יש זכות להגן על ארצם מכובשים זרים, ולאנשים יש זכות להגן על ארצם מפולשים שמחריבים אותה. עבורי זו שאלה בסיסית, יסודית ולא מסובכת. ההורים שלי עברו את מלחמת העולם השנייה. המשטר של סטלין לא היה בדיוק גן של שושנים. זה היה משטר חסר רחמים וברוטלי, ורבים נספו. אבל מי לא תמך בברית המועצות כשהם הביסו את הנאצים? מי לא תמך בצבא האדום? בכל הארצות של אירופה שנכבשו – מי קיבל את כל המדליות? ההתנגדות. ההתנגדות הקומוניסטית. היא היתה חסרת רחמים ואכזרית. הקומוניסטים לא היו… זה לא היה גן של שושנים, אבל אתה מכבד אותם. אתה מכבד אותם כי הם התנגדו לכובשים הזרים של ארצם".
בדומה, ג'ודית באטלר אמרה במהלך סשן שאלות ותשובות שנערך באוניברסיטת ברקלי בשנת 2006, כך:
"חשוב להבין את חמאס וחזבאללה כתנועות חברתיות שהן פרוגרסיביות, חלק מהשמאל, חלק מהשמאל הגלובלי, זה מאוד חשוב. זה לא מונע מאיתנו להיות ביקורתיים כלפי היבטים מסוימים של שתי התנועות. זה לא מונע מאיתנו, שמאמינים בפוליטיקה לא אלימה, לשאול אם יש אפשרויות אחרות מלבד אלימות. שוב, מדובר במעורבות ביקורתית וחשובה. אני בהחלט חושבת שיש להכניס זאת לשיח של השמאל".
עיקרון החבילה
אחת הסיבות שמסבירות את ההזדהות של צעירים סוציאליסטים עם האיסלאם הקיצוני, הוא עיקרון החבילה. עיקרון זה מתאר מצב שבו עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות מתקבצות יחד ומאומצות כחלק ממכלול רעיוני שלם. העיקרון מצביע על כך שאנשים שנוטים לאמץ עמדה אחת מתוך חבילה מסוימת של רעיונות, לרוב יאמצו גם את שאר הרעיונות הכלולים באותה חבילה, גם אם אין קשר ישיר בין הרעיונות השונים. התופעה רווחת במיוחד בתנועות פוליטיות, כאשר אנשים מזדהים עם סט של עמדות ולא עם עמדות פרטניות.
בתנועות פרוגרסיביות במערב, עיקרון החבילה מתבטא בכך שעמדות אנטי-קולוניאליסטיות, זכויות להט"בים, התנגדות לגזענות ומאבק בהתחממות הגלובלית נוטות להופיע יחד באותו מכלול רעיוני. לדוגמה, צעירים מהשמאל הרדיקלי, במיוחד בקמפוסים בארצות הברית, מאמצים עמדות אנטי-מערביות כחלק מחבילה כוללת של רעיונות פרוגרסיביים. עיקרון זה מסביר כיצד תפיסות כמו אנטי-קולוניאליזם ואנטי-ישראליות, הנפוצות בתנועות אלה, נשזרות יחד עם תמיכה בזכויות מיעוטים ועמדות אחרות שמקורן בחבילה אידיאולוגית משותפת. אחד האספקטים הבולטים של עיקרון החבילה הוא יצירת תפיסות שגויות בנוגע לתכנים של תנועות או ארגונים. לדוגמה, סקר שנערך בארצות הברית מצא כי 45% מהצעירים האמריקאים האמינו שחמאס, ארגון פלסטיני המוגדר כקיצוני, מתיר ללהט"בים לחיות בגלוי בשטחיו. תפיסה זו נובעת מההנחה שחמאס, הנחשב חלק מהמאבק האנטי-מערבי, שותף גם לערכים פרוגרסיביים אחרים, כמו זכויות להט"בים. בפועל, חמאס מתנגד באופן מובהק לזכויות להט"בים, אך עיקרון החבילה גורם להשלכת ערכים פרוגרסיביים מערביים על גורמים הנתפסים כאנטי-מערביים.
עיקרון החבילה אינו תופעה חדשה, והוא תואר בעבר בהקשרים היסטוריים. כך, לדוגמה, פרופ' שולה וולקוב תיארה כיצד בגרמניה של תחילת המאה ה-20, אנטישמיות הייתה חלק ממכלול עמדות שמרניות שכללו גם התנגדות לדמוקרטיה, לליברליזם ולקומוניזם. אנשים שאימצו עמדות אנטי-יהודיות נטו לאמץ גם את שאר העמדות שב"חבילה", אם כי לעיתים החשיבות של כל רכיב בחבילה הייתה שונה מאדם לאדם. תופעה זו חלה גם כיום בתנועות פוליטיות שונות ברחבי העולם.
בעשורים האחרונים, עם עליית תרבות ה"ווק" והמאבקים הפרוגרסיביים, עיקרון החבילה הפך למאפיין מובהק של השיח הפוליטי בשמאל הרדיקלי. במסגרת חבילה זו, עמדות כמו התנגדות לקולוניאליזם, תמיכה בזכויות מיעוטים, אנטי-ישראליות ומאבק במשבר האקלים נתפסות כחלק מאותו סט אידיאולוגי. מי שמאמץ עמדה אחת מתוך החבילה הזו, לרוב יאמצו גם את יתר העמדות, מתוך קישור אידיאולוגי ביניהן.
זכויות אדם באיסלאם
גם מהצד המוסלמי, נשמעות הערות דומות שכורחות את האיסלאם בתוך המערכת הפוליטית של השמאל העולמי. נרטיב זכויות האדם באיסלאם מבוסס על התפיסה שהן ניתנו על ידי האל, ולכן הן נצחיות ובלתי ניתנות לשינוי או ביטול. זכויות אלו לא מוענקות על ידי שליטים, פרלמנטים או מערכות חוקים ארציות, מה שמבדיל את הגישה האסלאמית מתפיסות מערביות מסוימות שבהן זכויות האדם נחשבות לתוצר של תהליכים חברתיים או פוליטיים.
המטיפים המוסלמים של ימינו משתמשים בז'רגון המערבי כדי לקדם את נרטיב זכויות האדם באיסלאם. בניתוח של טקסטים איסלאמיים המדברים על זכויות האדם בקוראן, ניתן להבין כי:
הזכות לחיים היא מהזכויות הבסיסיות ביותר באסלאם, ומודגשת בקוראן. נאמר בו: "מִי שֶׁהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּלְתִּי עַל עָוֶן, כְּמוֹ הוּא הָרַג אֶת כָּל הָעוֹלָם" (סורה 5, פסוק 32). כלומר, רצח של אדם אחד משול לרצח של כל האנושות. תפיסה זו מדגישה את כבוד החיים, ללא קשר לדתו, לאומו או גזעו של האדם. באסלאם, הזכות לחיים היא מוחלטת, והאפשרות לפגיעה בה מתקיימת רק במקרים של משפט הוגן, כמו במקרים של רצח או פשע חמור אחר שנשפט על פי החוק. באסלאם, חירות היא זכות יסוד, וכך גם הזכות למשפט צדק. הנביא מוחמד אמר: "שלושה אנשים שיום הדין אני אתבע אותם… האחד מהם הוא האדם שמכר חופשי ושעבד אותו". כלומר, עבדות בכפייה אסורה לחלוטין באסלאם. עקרון זה עונה לתפיסה פרוגרסיבית של חירות האדם, בדומה לרעיונות שהתפתחו מאוחר יותר במערב.
האסלאם שם דגש חזק על צדק משפטי. נאמר בקוראן: "וְאַל יָסִיט אֶתְכֶם שִׂנְאָת עַם מִלְהִהְיוֹת צַּדִּיקִים" (סורה 5, פסוק 8). כלומר, אפילו מול אויבים או אנשים שהמוסלמים לא מסכימים עמם, הם מחויבים לנהוג בצדק ולא להפלות. כבוד האדם הוא עיקרון חשוב נוסף. באסלאם, צנעת הפרט היא זכות מוגנת, והאדם זוכה לזכויות פרטיות שאיש אינו רשאי להפר. הקוראן מצווה: "אַל תָּבִּיטוּ אֶל בָּתִּים שֶׁל אֲחֵרִים בְּלִי רְשׁוּת" (סורה 24, פסוק 27). עקרון זה מקביל למושגי זכויות פרטיות שהתפתחו במערב, במיוחד בעידן המודרני, ומדגיש את שמירת פרטיותו של האדם בכל הנסיבות. באסלאם, מעמד האישה זוכה לכבוד והגנה ברמה הגבוהה ביותר. נאמר בקוראן: "אַל תִקְרְבוּ אֶת גְּבוּלֵי הַנִּאוּף" (סורה 17, פסוק 32). העיקרון הזה מחייב כבוד מוחלט לצניעותה של האישה, ללא קשר לדתה או לאומיותה. באסלאם, אישה לא יכולה להינזק מינית על ידי גבר, והחוק האסלאמי אוסר על יחסי מין מחוץ לנישואים, גם אם ישנה הסכמה של שני הצדדים. בזמן מלחמות, האסלאם מעניק הגנה מפורשת לנשים, ילדים, וקשישים של הצד היריב. דבר זה מודגש בפסיקות מהחדית' של הנביא מוחמד, שאסר על פגיעה באוכלוסיות שאינן לוחמות, כמו נזירים וילדים, גם בשעת לחימה.
האסלאם מבטל הבדלים בין גזעים, לאומים ומעמדות חברתיים, ומדגיש את עקרון השוויון. הקוראן אומר: "יָה אֲנָשִׁים, בָּרָאנוּ אֶתְכֶם מִזָּכָר וּנְקֵבָה וְנִתְנוּ לָכֶם לִהְיוֹת עַמִּים וּשְׁבָטִים לְמַעַן תֵּדְעוּ אֶת זֶה אֶת זֶה" (סורה 49, פסוק 13). כלומר, חלוקת האנושות לשבטים ולאומים נועדה רק לצורך זיהוי הדדי ולא לצורך עליונות של קבוצה אחת על רעותה. מה שנחשב באסלאם הוא יראת אלוהים ומוסריותו של האדם, ולא מוצאו או מעמדו החברתי.
באסלאם קיימת תפיסה חזקה של אחריות חברתית כלפי הנזקקים. הקוראן מצווה: "וּבִנְכָסֵיהֶם יֵשׁ זְכוּת לַאֶבְיוֹן וְלַנִּדְחֶה" (סורה 51, פסוק 19). כלומר, לכל אדם עני או נזקק יש זכות בנכסי העשירים, וזו חובתם המוסרית של המוסלמים לתמוך בהם. חובת הצדקה באסלאם היא עקרון יסודי ומחייב, הנמצא במקביל לתפיסות סוציאליות שהתפתחו במערב, כמו רעיונות מדינת הרווחה והדאגה לחלשים בחברה.
לפי התפיסה המקודמת על ידי המטיפים האיסלאמיים, העקרונות הקוראנים בעצם מתיישבים עם תפיסות מודרניות מערביות של זכויות אדם. תפיסות כמו זכות לחיים, לחירות, לשוויון ולכבוד האדם, הן חלק בלתי נפרד מההגות המערבית הפרוגרסיבית, אשר שואפת להבטיח חופש זכויות והגנה על כל בני האדם ללא אפליה. גם התפיסה שאומרת שהזכויות ניתנו מלכתחילה על ידי אלוהים ונחשבות בלתי ניתנות לשינוי או ביטול מתכתבת באופן מדויק עם הנרטיב של זכויות אדם אוניברסליות שתקפות בכל מקום, לכל עם, ובכל זמן.
בין התיאוריה למציאות
כאשר בוחנים את הפער בין התיאוריה האידיאלית של זכויות האדם באסלאם לבין המציאות בשטח, עולה תמונה מורכבת. מצד אחד, האסלאם מציג מערכת ערכים ברורה ומקיפה המעניקה זכויות יסודיות לכל אדם באשר הוא אדם. זכויות אלו כוללות את הזכות לחיים, לחירות, לשוויון, לצדק, לכבוד ולחיים פרטיים. מבחינה תיאולוגית וחוקית, עקרונות אלו מבוססים על הקוראן ועל החדית', והם בלתי ניתנים לשינוי או ביטול על ידי אף גורם אנושי.
עם זאת, בפועל, יש פער בין העקרונות המוצהרים לבין האופן שבו מדינות מוסלמיות מסוימות מקיימות או מפרות זכויות אלו. במציאות, ישנן מדינות רבות שבהן השלטון אינו מתיישר עם העקרונות האסלאמיים המקוריים, והן מפרות זכויות אדם בצורה שיטתית, למרות ההצהרות הרשמיות על מחויבות לאסלאם. לדוגמה, במקרים רבים ניתן לראות פגיעה בזכויות נשים, במיעוטים דתיים ובחופש הביטוי. בעוד שהאסלאם התיאורטי מגן על כבוד האדם ומדגיש את השוויון בין גזעים, לאומים ומעמדות, בפועל קיימות אפליות על רקע דתי, אתני ומגדרי במדינות רבות המתיימרות לפעול לפי חוקי האסלאם.
בנוסף, ישנו מתח ברור בין השלטון הדתי לבין השלטון הפוליטי במדינות רבות. שליטים ומנהיגים משתמשים לעיתים בתפיסות דתיות כדי להצדיק דיכוי פוליטי או כדי להפר זכויות יסוד. כך, במצבים שבהם יש דיכוי פוליטי, המנהיגים טוענים שהם פועלים מתוך עקרונות דתיים, בעוד שההפרות בפועל עומדות בניגוד מוחלט לעקרונות הצדק, החירות והחופש. אחת הבעיות המרכזיות היא הפרשנות השונה לחוקי האסלאם (השאריעה) במדינות שונות ובקרב גורמים שונים. השאריעה עצמה נתונה לפרשנויות מגוונות, ויש מדינות או תנועות שמחמירות בפרשנותן, מה שמוביל להפרות של זכויות אדם בשם הדת. במקרים מסוימים, ישנה נטייה לשמרנות קיצונית, שמגבילה את הזכויות המובטחות בתיאוריה.
התוצר של הברית האדומה ירוקה
בעוד שבמערב קיימת הבחנה ברורה בין תנועות פרוגרסיביות לבין תנועות אסלאמיות, בעולם המוסלמי התמונה מורכבת יותר, ולעיתים אף מתקיים שילוב בין שני הזרמים. תנועות פרוגרסיביות במערב מתמקדות לרוב בקידום ערכים של שוויון חברתי, חירות אישית, וזכויות מיעוטים, בעוד שתנועות אסלאמיות נתפסות כמקדמות ערכים דתיים שמרניים, המבוססים על מסורות דתיות. עם זאת, בעולם המוסלמי, ישנו לעיתים קרובות חיבור בין רעיונות פרוגרסיביים כמו צדק חברתי ושוויון כלכלי לבין עקרונות דתיים אסלאמיים. הדבר מוביל לשילוב מעניין בין סוציאליזם לבין האסלאם.
החיבור בין הסוציאליזם לאסלאם אינו רק שילוב אידיאולוגי גרידא, אלא לעיתים אף מקבל אופי של תנועה טוטליטרית הדומה באופיה לתנועות פשיסטיות. השילוב בין אידיאולוגיה קולקטיביסטית כמו סוציאליזם, המדגישה את טובת הקבוצה על פני הפרט, לבין עקרונות דתיים המחייבים נאמנות מוחלטת לחוקי הדת ולמוסדות הדתיים, יוצר לעיתים תנועות שדורשות ציות מוחלט לכללי הדת ולמשטר. התוצאה היא מערכת שמציבה את המדינה והדת במרכז, תוך דיכוי חירויות פרטיות, כלכליות ופוליטיות, או במילים אחרות – פאשיזם.
תופעה זו ניכרת במדינות מסוימות בעולם המוסלמי שבהן האסלאם משמש כבסיס לערכים לאומיים וסוציאליסטיים, תוך שימוש בכלים של משטרים דכאניים להבטחת שליטה על האוכלוסייה. דוגמה לכך ניתן לראות בתנועות כמו הבעת' בסוריה ובעיראק, שהן תנועות לאומיות עם שורשים סוציאליסטיים, אשר שילבו סממנים דתיים אסלאמיים כחלק מהאידיאולוגיה הפוליטית שלהן. במקרים כאלה, הדגש על לאומיות חזקה יחד עם שליטה מדינית חזקה ותמיכה בדת יצרו משטרים דכאניים הדומים באופיים לפשיזם האירופאי.
השילוב בין הסוציאליזם לאסלאם יוצר אפוא מצב ייחודי שבו דת ולאומיות מתמזגות לאידיאולוגיה אחת. בעוד שבמערב ישנה הבחנה ברורה בין תנועות דתיות (הנחשבות קפיטליסטיות) לתנועות סוציאליסטיות, בעולם המוסלמי החד-גוני נוצר לעיתים שילוב מסוכן בין שניהם, כאשר המדינה הדתית-לאומית יכולה להפוך לכוח טוטליטרי. כך, בעצם, חדירת הקומוניסטים למזרח התיכון הגבירה את כוחם של הפאשיסטים באותו אזור – ויצרה מצב בו פרוגרסיבים ליברלים מהמערב משתפים פעולה עם הגרועים שבמשטרים.
בתוך זה, חשוב להזכיר את הקשר בין הסוציאליסטים הלאומניים האירופים (הנאצים והפאשיסטים) למוסלמים. הקשר בין הנאצים לבין העולם המוסלמי נבנה על רקע אינטרסים פוליטיים משותפים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובעיקר על רקע התנגדותם המשותפת לקולוניאליזם המערבי ולבריטניה בפרט, כמו גם התנגדות לציונות וליהודים. הנאצים, שחתרו להרחיב את השפעתם במזרח התיכון ובצפון אפריקה, זיהו פוטנציאל לשיתוף פעולה עם מנהיגים ותנועות מוסלמיות לאומניות ואנטי-קולוניאליסטיות, שהיו מעוניינות להשתחרר מהשלטון הבריטי והצרפתי באזור. אחת הדמויות המרכזיות ששיתפה פעולה עם המשטר הנאצי הייתה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שראה בהיטלר ובנאצים בעלי ברית במאבק נגד הקמת מדינה יהודית בפלסטין ונגד ההשפעה הבריטית באזור. אל-חוסייני נפגש עם היטלר ב-1941, והביע את תמיכתו בגרמניה הנאצית, במיוחד במדיניות ההשמדה של היהודים. הוא גם פעל לגיוס מוסלמים לשורות ה-SS והוורמאכט, במיוחד בבוסניה ובבלקן, שם הוקמו יחידות מוסלמיות שהיו נאמנות למשטר הנאצי.
הנאצים השתמשו בתעמולה אנטי-קולוניאליסטית ואנטי-ציונית כדי לזכות בתמיכת המוסלמים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. הם הפיצו תעמולה בשפות ערבית ופרסית, שהדגישה את ה"אויב המשותף" של היהודים והמעצמות הקולוניאליסטיות, וניסו לקדם את דמותו של היטלר כמשחרר עמים ו"מגן האיסלאם" מידי האימפריאליזם המערבי (סט ערכים שמתכתב עם המושג "דה-קולוניזציה"). במקביל, מנהיגים מוסלמים רבים השתמשו באידיאולוגיה הנאצית כדי להצדיק את מאבקם בשלטון הקולוניאלי ובציונות, תוך אימוץ רעיונות גזעניים ואנטישמיים שהופצו על ידי המשטר הנאצי. לאחר מלחמת העולם השנייה, רעיונות אנטי-יהודיים ואנטי-מערביים מהתקופה הנאצית המשיכו להתקיים בתנועות פוליטיות ודתיות מסוימות בעולם הערבי והמוסלמי, בעיקר בהקשרים של מאבק עם ישראל והמערב. התעמולה הנאצית תרמה להתבססותם של רעיונות גזעניים ואנטישמיים, שמצאו את דרכם גם לאידיאולוגיות פאן-אסלאמיות ולאומיות אחרות.
אדולף היטלר עצמו העריץ את האיסלאם. הוא הרבה לדבר על קרב טור בו האירופאים בלמו את המוסלמים שניסו לחדור מצרפת למרכז אירופה במאה השמינית. הוא אמר שאילו הערבים היו מנצחים בקרב הזה, העולם היה מוסלמי היום, שכן דתם האמינה בהפצת האמונה בכוח החרב ובהכנעת כל האומות לאמונה זו, והעמים הגרמאניים היו הופכים ליורשי הדת הזאת. היטלר אמר שהערבים הכובשים, בשל נחיתותם הגזעית, לא היו מסוגלים לאורך זמן להתמודד עם האקלים הקשה ותנאי המדינה הגרמנית, כך שבסופו של דבר לא הערבים אלא גרמנים מוסלמים היו יכולים לעמוד בראש האימפריה. כאן הבחין היטלר בין האסלאם לבין "הגזע" של מאמיניו. בעוד שהוא תפס את האסלאם כדת עליונה, הוא תיאר את מאמיניו הערבים כנחותים. למרות התעניינותו באסלאם כדת, בעיני היטלר, גזעם של מאמיניה נותר בעיה שקטה אך מתמשכת. הוא סיכם את הספקולציה ההיסטורית הזו לגבי הכיבוש האסלאמי של אירופה בהערה:
"אתם רואים, זו הייתה האומללות שלנו שהייתה לנו הדת הלא נכונה… הדת המוסלמית… הייתה מתאימה לנו הרבה יותר מאשר הנצרות. למה זו הייתה צריכה להיות הנצרות עם הרפיסות והחולשה שלה?"
סיכום
השילוב בין סוציאליסטים וליברלים לתנועות אסלאמיות קיצוניות מהווה סכנה משמעותית, במיוחד בהקשר של ה"ברית האדומה-ירוקה" והזדהות עם תנועות המתנגדות למערב. השמאל הרדיקלי במערב, בעיקר זה המאופיין ברעיונות אנטי-קולוניאליסטיים ואנטי-ציוניים, מוצא פעמים רבות שותפות אינטרסים עם תנועות אסלאמיות קיצוניות, כמו חמאס וחזבאללה. שילוב זה מבוסס על התנגדות משותפת לקפיטליזם המערבי, לציונות ולמדינות המערביות. עם זאת, השותפות הזו מתעלמת מהסתירה הבסיסית בין הערכים הליברליים המערביים, כגון זכויות אדם, שוויון מגדרי וזכויות להט"בים, לבין האידיאולוגיות הדתיות והשמרניות של התנועות האסלאמיות.
הסכנה נובעת מהפוטנציאל של שילוב אידיאולוגיות שמאליות, המדגישות כפייה של צדק חברתי ושוויון על ההמון הריאקציוני, עם דת פוליטית כמו האסלאם, המבקשת לכפות שליטה דתית וחוקי השריעה על החברה. הניסיון ההיסטורי מראה כי במקרים כאלה, התוצאה היא מערכת טוטליטרית המדכאת חירויות פרטיות, פוליטיות וכלכליות, תוך שימוש במנגנוני דיכוי שנמצאים לעיתים קרובות במערכות פשיסטיות. הקשר בין הנאצים לעולם המוסלמי במהלך מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד הקשר בין היטלר למנהיגים מוסלמים כמו חאג' אמין אל-חוסייני, ממחיש את הסיכון בשילוב אידיאולוגיות שונות לכאורה, שמאוחדות מתוך אינטרסים משותפים ושנאה כלפי המערב והיהודים. הסכנה מתגברת עוד יותר בשל העובדה שבשל הערכים הפשיסטיים-סוציאליסטים שנוצרים בחברה האיסלאמית, נוצר מעין משולש תמיכה והבנה בין התנועות הפאשיסטיות, המוסלמיות והפרוגרסיביות במערב. למעשה, התנועות מזינות אחת את השנייה. הקומוניסטים גרמו לעלייה של תנועות פאשיסטיות במזרח התיכון, שבתורן גרמו להגירה נרחבת למערב, מה שמעלה את כמות המצביעים למפלגות פרוגריסיביות מצד אחד ולפשיסטיות מהצד השני, ובסופו של דבר, השילוב בין סוציאליזם לאסלאם קיצוני מציג סכנה לא רק למערב אלא גם לעקרונות הליברליים שבתוכו, בכך שהוא מעניק לגיטימציה לתנועות איסלאמיות שמרניות תוך אימוץ עיוור של נרטיבים אנטי-מערביים.
קישורים חיצוניים
- עיקרון החבילה: למה אמריקאים צעירים חושבים שחמאס תומך בלהטב"ים?, דני אורבך.
- האדום והירוק: מה מקור הברית בין האסלאם הקיצוני וארגוני שמאל רדיקלי?, דני אורבך.
- THE SOVIET ROLE IN THE ARAB WORLD, דו"ח CIA מתאריך ה-24 באפריל 1963.
- Judith Butler on Hamas, Hezbollah & the Israel Lobby (2006), radicalarchives.
- Judith Butler Gets a Taste of Her Own Politics, אווה אילוז, עיתון הארץ מתאריך ה-20 בספטמבר 2012.
- How Not to Grieve for Victims of Terrorism: Judith Butler’s Hypocritical Response to the Paris Attacks, גבריאל נוח בראהם, ISGAP Flashpoint, מתאריך ה-2 בדצמבר 2015.
- זכויות אדם באיסלאם, אללאמה אבו אלאעלא מעודודי.
- Greta Thunberg doubles down on anti-Israel stance, accuses it of ‘genocide’ in Gaza, כנען לידור, עיתון הארץ מתאריך 7 בדצמבר 2023.
- The Red-Green Threat to Jews, בנימין רוס, עיתון משפחה מתאריך ה-28 בדצמבר 2021.
- בן פוקס ובולנט גוקאי, "Unholy Alliance: Muslims and Communists – An Introduction", Journal of Communist Studies and Transition Politics, כרך 25, גיליון 1 (2009), עמ' 1–31.
