לאלה מימונה (בערבית: للا ميمونة) היא דמות מיתית שמקורה במסורת הרוחנית של בני הגנוואה, קבוצה אתנית שמוצאה במערב אפריקה אשר הובאה כעבדים לצפון אפריקה, ובפרט למרוקו. בני הגנוואה, שמוצאם באזורים כגון מאלי, ניז'ר ובורקינה פאסו, שימרו מסורות עממיות אפריקאיות־אנימיסטיות ששולבו ברבות השנים במסגרות אסלאמיות־סופיות. בתוך מארג טקסי זה נולדה דמותה של לאלה מימונה, שנחשבת לדמות נשית רוחנית עוצמתית, המזוהה עם הגנה, פוריות, חירות וריפוי, ומכונה לעיתים גם “שומרת הסף”. בטקסי הלילה של הגנוואה, לאלה מימונה מופיעה לצד בן־זוגה הרוחני, סידי מימון, והם פותחים את שערי הרוח ומאפשרים את כניסת שאר הרוחות, במה שמכונה "שומרי הדלת".
סידי מימון, בן־זוגה של לאלה מימונה, נחשב במסורת הגנוואית לשריף – צאצא ישיר של הנביא מוחמד. מכאן משתמעת אפשרות כי מדובר בדמות היסטורית ממשית, אדם שהיה קיים במציאות ההיסטורית של מרוקו המוסלמית והפך לדמות רוחנית־מיתית בעקבות תהליכי סינקרטיזם ופולקלור. השיוך של סידי מימון לשושלת הנביא מקנה לשניהם מעמד כפול: מחד – כמלאכי שערים, רוחות טרנסצנדנטליות הקשורות לאפריקה השחורה ולעולם העבדות; מאידך – כדמויות קדושים (צדיקים, או סאלחין) בעלי נוכחות חיה במסורת הסופית של מרוקו.
מקורות מיתיים
בפולקלור הגנוואי, לאלה מימונה וסידי מימון נמנים עם קבוצת הרוחות השחורות, אשר "כמו העבדים, נאמר עליהם כי באו מן הסודאן". אך בשונה מדמויות עבדים אחרות כדוגמת מברא ומבארכה, שהם "חאלי מברא" ו"חאתי מבארכה", הרוחות הללו נחשבות לקדושות. סידי מימון אף נחשב לשריף, כלומר – מצאצאי הנביא מוחמד. הם נקראים "סידי" ו"לאלה" – תארים של קדושה – אך מזוהים דווקא עם הצבע השחור, ולא עם צבעי הקדושים הרגילים, שהם ירוק ולבן. על פי המסורת, הרוחות השחורות שייכות למרחב דמוני־קדוש בשם "היער", הנקרא "אל־ע'אבה", והוא מזוהה עם אפריקה שמדרום לסהרה. כך נאמר עליהם במפורש: "יער זה חופף את הסודאן", ורוחותיו הן הפראיות והאימתניות ביותר. הרוחות מכונות "ילדי היער" (אולאד אל־ע'אבה) או "אולאד אל־סודאן" (ילדי הסודאן), והן נושאות כינויים אתניים מהעולם המערב־אפריקאי, כגון פֻלַאני, חֻסַאוִוי, סוּדַאנִי.
הופעתם של סידי מימון ולאלה מימונה בטקסי הלילה של הגנוואה מלווה באפקטים חושיים חזקים. הרוחות השחורות נקראות בטקסי המְלוּכּ באמצעות שירים, ריקודים, קטורת וביגוד סמלי. הלובשים עבורן גלימות שחורות, צעיפים וכובעים מקושטים בקונכיות, וסביב הרוקדים מונפים נרות דולקים. באחד השירים, המתאר את בואו של סידי מימון, נאמר: "אה ג'או, ג'או, ג'או – ג'או גנוואה ג'או – ג'או עביד סודאן – אל־גנוואי סידי מימון… על ראשו צ'צ'יה מכוסה קונכיות, בידו שרביט מאיים, הוא בא אליי באישון לילה, ועל כתפיו תיש". הופעה זו אינה מבטאת אובדן אלא עוצמה מרתיעה, ודווקא מתוך האימה טמון הפוטנציאל של ריפוי, מגע עם הרוח, ושחרור מן העול.
לאלה מימונה מזוהה בטקסי הריפוי כג'יניה נשית אשר מופיעה לעיתים כשהמשתתפים מחזיקים נרות ומרקדים בעדינות עם להבותיהם מעל גופם. אחד הביטויים המוזיקליים המובהקים לכך הוא השיר שבו מושרת הקריאה “פוֹפוֹ דֶנְבָּה”, שפירושה בשפת הסודאני של הגנוואה: "הדליקו את הנר". הרוח, כך מאמינים, מגנה עליהם מפני כוויות בזמן הריקוד. טקסים אלה, המתחילים בשירי שבח לאל, לנביא ולצדיקים, מציבים את הרוחות השחורות בעמדה מורכבת – הן מייצגות את המודחק, המודח, הנשלט – אך בו בזמן גם את הכוח המרפא, המתווך, בעל הברכה.
כפי שכותב טים עבדאללה פוסון, דמויותיהם של לאלה מימונה וסידי מימון "מבלבלות את ההבחנות" שנקבעו מוקדם יותר בטקס, ומאחות את הסתירות שבין עבדות וקדושה, בין פחד ותקווה, בין השחור והקדוש. המעמד הרוחני שמוקנה להם – כדמויות על־אנושיות, אך גם כבעלי זיכרון אנושי של עבדות, טראומה ואובדן – מעניק לריטואל של הלילה עוצמה רגשית ורוחנית יוצאת דופן. הדמויות אינן סתם רוחות: הן נשאיות של סיפור, של מסורת קולקטיבית ושל אפשרות לריפוי.
"אוי, הם באו, הם באו, הם באו
הם באו – הגנואה הגיעו
עבדי הסודאן הגיעו
הגנאווי סידי מימון
אוי, הכובע שלו – שֶצ'יה – מכוסה בקונכיות
בידו מטה מעורר אימההוא בא אליי באפלת הלילה
עם כובע שצ'יה על ראשו
אוי, שחור וסבוך…
ועם עז על כתפיו
הגנאווי סידי מימון"
חדירת הדמות למסורת היהודית
בהשפעת חיי קהילה משותפים במרוקו בין יהודים למוסלמים – ובפרט בין יהודים ובני הגנוואה – אומץ שמה של לאלה מימונה לתוך מסורת יהודית עממית, אשר קיבלה ביטוי חגיגי באירועי אסרו־חג פסח. בלילה שלאחר שביעי של פסח נהגו יהודי מרוקו לערוך סעודה חגיגית בביתם, ובה שולחן עמוס מאכלים מתוקים, סמלי שפע, צמחים, דג חי בקערת מים, קונכיות, ואף צלוחיות עם חיטה, שיבולים ותמרים. חג זה זכה לשם "המימונה" – שם נשי שפירושו בערבית המרוקאית "מזל" או "מבורכת", והפך עם השנים לסמל לאיחוד חברתי, הכנסת אורחים, פיוס, ופתיחת הלב עם סיום חג הפסח.
באזורים שונים במרוקו נהגו לציין את לילה זה במנהגים עממיים שכללו חילופי ברכות עם שמות כגון "מימון", "מיזות" ו"פראג'־אללה", שנשאו משמעות של תקווה והצלחה. דמותה של לאלה מימונה, שהייתה מוכרת לבני ה־גנוואה כישות נשית רבת עוצמה המזוהה עם ריפוי, הגנה ופוריות, עברה תהליך של קבלה ושינוי בתוך הסביבה היהודית, עד שזוהתה כמעין "גבירת המזל", שמביאה עמה שפע, פיוס וברכה לבית היהודי.
כבר במאה ה־19 תיאר בנימין השני את חגיגות הלילה: "בהלוך האנשים צעירי הימים לבתיהם בלילה ההוא, יאמר אחד מתוכם: 'על-מיימון', והשני יעננו בקול: 'מי־זאת', והשלישי אף הוא ישיב אמרו: 'פערטש־אללאה'! … כי המלה מיימון ומי־זאת הן שמות אנשים מוצלחים מאוד, ועל ידי זכרון שמותם מברכים זה את זה בשפע ברכה והצלחה, מילות 'פערטש־אללאה' הוראתן: ייתן ד' הצלחה".
פרשנות יצחק איינהורן
במאמרו משנת 1971 הציע החוקר יצחק איינהורן פרשנות שונה ודרמטית למנהגי המימונה. לטענתו, אין מדובר במסורת של הכנסת אורחים או בברכה חקלאית גרידא, אלא בשריד לפולחן מאגי שבו נערכה סעודה לכבודם של שני "מלכי שדים" – מימון ומימונה. לדבריו, "עריכת שולחן המימונה במוצאי חג הפסח בבתיהם של יהודי מארוקו אינה ביסודה אלא עריכת שולחן למימון מלך השדים, כמו 'מיז'ה די ראש השנה', שהייתה נהוגה בקהילות אחרות בישראל". מימון, לפי התיאור שבכתבי הסוד שקיבץ, הוא "מימון השחור בארץ המערב", שד עוצמתי המזוהה עם מזל שבתאי, שעל פי ספר מפתח שלמה "בידיו מפתחות המלבושים והאוצרות", ומשרתיו "משועבדים לשבתי ולרוחות הנקראים אפריקוש". לצד מימון מופיעה בת זוגו – מימונה – ואליה מכוונת הברכה הנשית שנאמרת בפי יהודי מרוקו: "לאלה מימונה מסעודה מברוכה".
איינהורן מונה מקורות קבליים, עממיים ועמדות מתוך ספרי סגולות בהם מתוארת הופעתו של מימון כרוח מדברית שמכה את האדם אם לא נזהר במים חמים, וכי הוא מופיע בליל כ"ג בניסן, "ליל שלטונו". לפי פרשנותו, המימונה נועדה לרצות את הדמויות הרוחניות הללו בעונה מועדת לפורענות, שבה "השטן מרקד לו בין קרניו" של השור – ניסן – ושבה ראו בקהילות צפון אפריקה את הצורך למנוע מגפות, כשפים ונזקי שדים. לדבריו, גם הברכות שנאמרות בלילה – "מברוך יא מימון", "לאלה מימונה מסעודה מברוכה" – הן למעשה אמצעים לפייס את המלך מימון והמלכה מימונה, שכלפיהם נערכה סעודה שלמה "כפי שמובא בספר מזלות וקמיעות: ישחטו הכבש ויבשלוהו ויאכלוהו ויברכו להשם".
אולם פרשנות זו מהווה קריאה חריגה ומרחיקת לכת ביחס למקובל במסורת ובמחקר. איינהורן עצמו מציין כי לא מצא אף יהודי ממרוקו שידע לקשור את המימונה לפולחן שדים, וכי גם הרב יוסף משאש, מגדולי חכמי מרוקו בזמנו, דחה את הפירושים הללו ואמר לו במפורש: "אמרתי לו רק משום 'דרוש וקבל שכר'; זהו דרוש, אבל באמת מימונה זה מזל". חוקרים בני זמננו נטו לדחות את גישתו של איינהורן, הרואים בה קריאה מיסטיפיקציונית, נטולת בסיס אתנוגרפי רחב, לתופעה חברתית־קהילתית שצמחה מתוך חיים יהודיים משולבים בחברה המרוקאית.
בעוד איינהורן תיאר את המימונה כטקס שנועד לסגוד לשדים, המציאות התרבותית־הדתית רומזת לפרשנות הפוכה לחלוטין: חג המימונה נחוג בליל אסרו־חג של פסח – חג החירות – והוא משקף את תחושת השחרור מהעבדות, את הפתיחות לקראת עתיד של גאולה, ואת ההמשכיות של הסיפור היהודי מן היציאה ממצרים ועד לתקווה לשיבה לארץ ישראל. בתוך פרשנות זו, הופעת שמותיהם של מימון ומימונה נובעת לא מכוונה פולחנית לשדים, אלא משילוב עמוק יותר של דמויות מיתיות מן המסורת הגנוואית, המגלמות בעצמן את הדילוג מטראומה אל ריפוי. מימונה, בדומה לדמויות גנוואיות רבות, איננה "שדה" במובן של רוע, אלא ייצוג של נשיות מגוננת, זיכרון של כאב, ותיקון דרך קהילה ואירוח. כך הפכה השפה הסימבולית של הרוחות האפריקאיות לחלק מהשיח התרבותי של יהדות מרוקו – לא כמוקד לפולחן, אלא כסמל עמוק של תקווה, פיוס וגאולה.
המימונה בימינו
כיום נחגגת המימונה בישראל כיום של הכנסת אורחים, פיוס ותקווה – עבור רבים, חג של ערבות הדדית, פיוס עדתי ודיאלוג בין־תרבותי. בתוך הקשר זה קיבלה גם דמותה של לאלה מימונה משמעות חדשה. אם במסורת הגנוואית נתפסה לאלה מימונה כדמות רוחנית מהעולם השחור – שומרת הסף, מגוננת, מקשרת בין הרוח לחומר – הרי שבמסורת הישראלית בת־הזמן הפכה לסמל של מזל, שפע ונדיבות לב. השם "מימונה" נתפס כיום אצל רוב החוגגים כהתייחסות למזל טוב או לאמונה בגאולה, ולא לדמות מיסטית או לפולחן רוחני.
חוקר הפילוסופיה מאיר בוזגלו הציע לראות במימונה הזדמנות להחיות חזון משיחי־חברתי של צדק ושלום, ברוח הרמב"ם, והבחין בין מימונה של רגש ואחווה לבין פרשנויות פולחניות־דמוניות מן העבר: "עיצובה של המימונה כיום של נתינה וערבות הדדית הוא טבעי. יש בכך כדי לקדם את המשיחיות מיסודו של הרמב"ם… לא מתוך פולחן מאגי אלא מתוך רגש של נתינה ואחווה". לדבריו, קידוש מושג האירוח, והשילוב בין יהודים מכל קצוות הארץ – רוסים, פולנים, תימנים, מרוקאים – מגלמים את ערכה האוניברסלי של המימונה כיום, כולל פתיחות לידידות יהודית־ערבית. בכך נעשה שימוש חדש בשמה של לאלה מימונה – לא כשדה או רוח חמקמקה, אלא כגברת המזל הברוכה, בעלת הפוטנציאל לחבר בין עולמות.
לילי אוחיון, יהודייה צרפתייה שכתבה על חגיגות המימונה במרקש בשנת 1936, הציגה את המימונה כטקס מעבר הנע סביב נושא מרכזי אחד: ההכנה לנישואין והפרידה הסמלית מחיי הרווקות. לדבריה, "זהו אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי הצעירים, הממתינים בקוצר רוח לחגוג בו את אירוסיהם. שמחה מתוקה לכלות החדשות, הצעירות מדי והשמחות מדי… מבלי לחשוש מהמשא, מהדאגות ומהצער של מסע החיים". תיאורה את הילדות המתחפשות לנשים נשואות, את הנשים המכות שבע פעמים במים, ואת הגברים השוטפים את פניהם — כל אלו מעצבים את המימונה כמרחב טקסי שבמרכזו הרצון בזיווג, פוריות ומזל. בהקשר זה, לאלה מימונה – הגבירה ברת המזל – הופכת ממלכת הרוחות לדמות סמלית של נערה שזכתה באירוסיה, בת מזל שהצליחה לעבור את הסף ולהיכנס לעולם הבוגרות. מתוך כך משתלב שמה במימונה לא ככוח מאיים אלא כסמל לעתיד מבורך ולשפע נשי. גם בהקבלה שיצרה אוחיון בין יציאת מצרים לבין האמנציפציה היהודית בצרפת, ניכרת לאלה מימונה כמי שמגלמת את המעבר – בין עבדות לחירות, בין ילדות לנישואין, בין גולה לתקווה.
בתוך הקשרים אלה, הופעת שמה של לאלה מימונה כיום – בין אם באופן ישיר בברכה "לאלה מימונה מסעודה מברוכה", ובין אם באזכור סמלי של חגיגת מזל, אהבה ושפע – אינה נתפסת עוד כפולחן לשדה, אלא כסימן לתקווה נשית, חוצת־תרבויות, המחברת בין עולמות. המימונה בת־זמננו אינה חוזרת לשורשים הגנוואיים כפשוטם, אך נושאת בקרבה את עקבותיהם – כזיכרון מיתי שהפך לסמל תרבותי חי.
לקריאה נוספת
- יגאל בן-נון: על מקורותיה הראשוניים של המימונה בתוך פעמים 117 (סתיו תשס"ט), 141–166.
- יצחק איינהורן, המימונה – מקורה ומהותה, 1971.
- טים עבדאללה פוסון, “Where are you, Children of the Sudan?”: The recollection of slavery in the lila ritual of the Gnawa of Morocco, כנס “Slavery and Religion in the Modern Era”, אסווירה, מרוקו, 15 ביוני 2001.
- ישראל יוסף בנימין, מסעי ישראל, ליק: דפוס צבי הירש שפיצאל, 1859.
- סינתיה ג'יי. בקר, Blackness in Morocco: Gnawa Identity through Music and Visual Culture, הוצאת אוניברסיטת מינסוטה, מיניאפוליס ולונדון.
- צ'וקי אל־חמל, Black Morocco: A History of Slavery, Race, and Islam, קיימברידג': Cambridge University Press.
קישורים חיצוניים
- יגאל בן-נון, חג למימונה הגבירה, אשת שד המזל, באתר הארץ, 8 באפריל 2007.
- דוד גדג', לילי אוחיון: מימונה במרקש 1936, באתר הארץ, 23 באפריל 2019.
- אילון גלעד, האמונה התפלה שיצרה את המימונה, באתר הארץ, 5 באפריל 2023.
- מאיר בוזגלו, "חגיגות המימונה ומשיחיות על פי הרמב"ם", העוקץ, 9 באפריל 2015.
- דוד גדג', "המימונה: חגיגות הוודסטוק של יהודי צפון אפריקה", Septentrionale.
- דוד גדג', "מימונה במרקש 1936", Septentrionale.
