מאורעות תר"פ (1920) היו פרעות הגזע הראשונות שביצעו הערבים בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, במטרה לטרפד את יישום הצהרת בלפור. הפרעות, שהתפרצו באפריל 1920, הגיעו לשיאן בירושלים במהלך חגיגות נבי מוסא, כאשר המון ערבי מוסת תקף יהודים בעיר העתיקה וברחוב יפו, תוך קריאות "איטבח אל-יהוד" וביזת רכוש יהודי. המשטרה הערבית שיתפה פעולה עם הפורעים, והשלטון הבריטי נמנע מלספק הגנה אפקטיבית ליישוב היהודי.
על רקע המתיחות, הוקם בירושלים ארגון הגנה בפיקוד זאב ז'בוטינסקי, במטרה לארגן את היהודים להתמודדות עם ההתקפות הצפויות. הארגון, שכלל מאות מתנדבים, הצליח להדוף חלק מהפורעים, אך נאבק באיסור הבריטי על חימוש יהודי. לאחר הדיכוי המאוחר של הפרעות, הבריטים עצרו דווקא את מנהיגי ההגנה היהודית, בהם ז'בוטינסקי, שנידון ל-15 שנות מאסר.
הפרעות בירושלים חשפו את פגיעותו של היישוב היהודי ואת יחסם העוין של רבים מבכירי השלטון הבריטי. מאורעות אלה האיצו את התגבשות כוח המגן היהודי בארץ ישראל, ובפרט את הקמת ארגון "ההגנה" כגוף ארצי שיחליף את המבנים המאולתרים שלפניו.
רקע היסטורי
עם תום מלחמת העולם הראשונה, נפתח פרק חדש במזרח התיכון, כאשר המעצמות המנצחות חילקו ביניהן את שטחי האימפריה העות'מאנית. בריטניה, אשר כבשה את ארץ ישראל מידי הטורקים בסוף 1917, הקימה בה ממשל צבאי שנקרא "הנהלת שטח האויב הנכבש" (OETA), שהיה כפוף ישירות למפקד העליון, גנרל אדמונד אלנבי, שישב בקהיר. צמרת הממשל גויסה בעיקר מקצינים בריטים ששירתו בעבר במצרים, בסודאן ובהודו, והיו מחויבים למסורת השלטון הקולוניאלי הבריטי באזורים אלה. רבים מהם היו מזוהים עם האסכולה הפרו-ערבית במדיניות הבריטית, וחששו כי הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל תגרור התמרדות מוסלמית רחבה נגד האימפריה הבריטית.
בראשית שלטון המנדט, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-56,000 נפש בלבד, ובתום השלטון הצבאי הבריטי בקיץ 1920, מספרם עלה ל-64,000 – כעשירית מכלל התושבים ממערב לירדן. מרבית היהודים התרכזו בערים ירושלים, צפת, טבריה וחברון, בעוד היישוב החדש התפרס על פני 57 נקודות חקלאיות קטנות, מוקפות ביישובים ערביים.
במקביל להתבססות השלטון הבריטי, חידשו העסקנים הערבים את פעילותם הפוליטית, שנדכאה קודם לכן על ידי העות'מאנים. ב-1918, למחרת יום השנה הראשון להצהרת בלפור, ניגשו משלחות של נכבדים ערביים לשלטונות הצבאיים בדרישה לאסור לחלוטין עלייה יהודית. היה זה סימן ראשוני למדיניות הבריטית המקומית, שלא גילתה התנגדות למחאות אלו, ואף אפשרה לערבים לערוך הפגנות ושביתות. סיסמת הקסם "אל דולה מענא" ("הממשלה איתנו") החלה להתפשט, והגבירה את ביטחונם של מתנגדיה הערבים של הציונות.
התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל קיבלה רוח גבית מהמתרחש בסוריה. במהלך 1919, בתמיכת בריטניה ונגד עמדת צרפת, פעלו אנשי התנועה הלאומית הסורית למנות את פייצל, בנו של השריף חוסיין ממכה, למלך סוריה וארץ ישראל. התקוות הלאומניות הערביות גאו, וחיזקו את ההתנגדות למנדט הבריטי בארץ ישראל. ב-3 בינואר 1919 נחתם בלונדון הסכם בין חיים ויצמן לפייצל, ובו הכירו הצדדים בכך שהדרך הטובה ביותר להגשמת שאיפותיהם הלאומיות היא "שיתוף פעולה מהודק ביותר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ ישראל". אולם הסכם זה נותר נחלתם של מעטים בצמרת הערבית, ומרבית הציבור הערבי בארץ ישראל לא אימץ אותו.
זמן קצר לאחר כיבוש דמשק על ידי פייצל, החלה תעמולה אנטי-ציונית מסודרת לזרום מסוריה ליישוב הערבי בארץ ישראל. בוועידה הערבית הראשונה, שהתכנסה בדמשק בקיץ 1919, הכריזו הנציגים על רצונם להקים מדינה סורית מאוחדת, הכוללת את לבנון וארץ ישראל. בהחלטותיה, שבהן כונתה ארץ ישראל בשם "סוריה הדרומית", הובעה התנגדות נחרצת לעלייה היהודית, תוך הצגת התנועה הציונית כאיום קיומי לערבים המקומיים.
ההסתה נגד היהודים גברה עם פרסום העיתון הערבי "סוריה אל-ג'ונוביה" בספטמבר 1919. כבר משמו של העיתון ניתן היה ללמוד על מגמתו – לקדם את הרעיון שארץ ישראל אינה יחידה גיאופוליטית נפרדת, אלא חלק ממדינה ערבית סורית אחת. העיתון הפך עד מהרה לבמה מרכזית להסתה חריפה נגד הציונות ונגד היהודים, ופרסם הצהרות מאיימות כגון: "אם מחאותינו במילים לא יישמעו, נעבור למחאות במעשים. במקום עטים נשתמש בחרבות, ובמקום דיו – בדם".
ההתנגדות הערבית לא נותרה בגדר מילים בלבד. בגליל העליון, אזור שבו לא שלטה בריטניה באופן מלא בשל הסכמים עם צרפת, החלו התפרצויות אלימות נגד יישובים יהודיים מבודדים. בדצמבר 1919 אירעה התקפה חמורה על תל חי, במהלכה נהרג שניאור שפושניק. מצב הביטחון הלך והתדרדר, ובמהלך ינואר-מרץ 1920 התגברו ההתנכלויות לתושבי מטולה, כפר גלעדי ותל חי, עד לנפילתה הסופית של תל חי ב-1 במרץ 1920, שבה נהרגו יוסף טרומפלדור וחמישה מחבריו. מאורעות תל חי היו נקודת מפנה עבור היישוב היהודי, והבהירו למנהיגיו כי עליהם להקים כוח מגן עצמאי, בלתי תלוי בשלטון הבריטי, שיוכל להגן על היישובים היהודיים מפני התקפות עתידיות.
מאורעות תל חי
בסוף שנת 1919 גברו ההתנכלויות ליישובים היהודיים בגליל העליון, אזור שנמצא מחוץ לתחום השליטה הישירה של השלטון הצבאי הבריטי בעקבות ההסכם שנחתם בספטמבר 1919 בין בריטניה לצרפת, אשר תחם את הגבול הזמני בין המעצמות. במסגרת ההסכם נסוג הצבא הבריטי מדרום לבנון ומצפון הגליל העליון, אך הצרפתים לא הצליחו להשליט סדר באזור, והשלטון הפך רופף. בחלל הריק שנוצר, התארגנו כוחות מקומיים ערביים שהתנגדו לנוכחות הצרפתית ולתנועה הציונית גם יחד, וראו ביישובים היהודיים בגליל אויבים שיש להכניעם. יישובים אלו, ובהם מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמארה, היו מוקפים כפרים ערביים ושבטים בדואים חמושים, ולא זכו להגנה רשמית מצד אף שלטון.
המתיחות הלכה וגברה. כבר בסוף 1919 החלו מתקפות על היישובים המבודדים. בערב ה-12 בדצמבר הותקפה תל חי באש יריות עזה, ואנשי המקום הגיבו בירי והצליחו להניס את התוקפים. בקרב זה נהרג חבר הקבוצה שניאור שפושניק. הידיעה על המתקפה הובילה לשליחת שליחים לדרום, בבקשה לסיוע בנשק, אספקה וכוח אדם. תחילה נענו קבוצות הפועלים הקרובות, אילת השחר ומחניים, ושלחו ארבעה מחבריהם כתגבורת. אנשי "השומר" בטבריה שלחו חמישה רוכבים בפיקודו של יוסף נחמני, אשר בדרכם לתל חי הותקפו באש סמוך לכפר חלסה, אך הצליחו להיכנס למתחם היישוב. למחרת הגיעו המוני ערבים לחלסה ותבעו לדעת "מי הם חמשת הצרפתים שהגיעו לתל חי", אך משהתברר כי לא מדובר בצרפתים – שבו לכפרם.
לאור התגברות האיומים, פונו הילדים וחלק מהנשים מהיישובים היהודיים באזור. במקביל, החלו להגיע לתל חי קבוצות צעירים מתנדבים, חלקם חיילים משוחררים מהגדוד העברי, שהבריחו נשק שנלקח ממחסני הגדוד. השלטון הבריטי לא התערב, בטענה כי האזור נמצא תחת אחריות צרפתית. ניסיונות להקים מנגנון הגנה מסודר זכו לתמיכה בעיקר מצד "השומר" ואנשי גדוד העבודה, בעוד מנהיגי המוסדות הציוניים נקטו בגישה מהוססת, ושקלו לסגת מהאזור.
בסוף דצמבר 1919 הגיע לתל חי יוסף טרומפלדור, ששב זה מכבר מרוסיה. הוא קיבל על עצמו את הפיקוד, וראה במאבק על הישרדות היישובים בגליל העליון מבחן לכוחו ולעתידו של היישוב כולו. טרומפלדור היה בעל ניסיון צבאי עשיר, אולם לא הכיר את דפוסי ההתנהלות של הערבים המקומיים ולא שלט בשפתם. עם זאת, הוא ניסה לארגן את ההגנה בצורה מסודרת, כולל הקמת משמרות קבועות וחלוקת נשק.
בינואר 1920 החריפה האלימות, וב-1 בינואר פונתה חמארה לאחר שהייתה מנותקת וללא מבני אבן שיספקו מחסה הולם למגינים. מתיישביה הצטרפו למגיני תל חי וכפר גלעדי. גם מטולה החלה להתרוקן מתושביה, שנמלטו לצידון ולאחר מכן לחיפה, בעוד צעירים ספורים נותרו להצטרף ללחימה.
ב-6 בפברואר 1920 תקפו ערבים את החורשים בשדות תל חי, חלק מהבהמות נשדדו או נפגעו, והחבר אהרן שר, שהגיע מתגבורת קבוצת כינרת, נהרג. במקביל נמשכו האיומים מצד המורדים הערבים בצרפתים, אשר דרשו מהיהודים בגליל להצטרף למאבקם ולהניף את דגלם. אנשי תל חי וכפר גלעדי שמרו בקפדנות על נייטרליות, אך סירבו גם להיכנע לתכתיביהם.
ביום י"א באדר תר"פ (1 במרץ 1920) נערכה ההתקפה הגדולה על תל חי. עם בוקר עלו מאות ערבים חמושים על היישוב, והכריזו כי בכוונתם לערוך חיפוש אחר חיילים צרפתים. טרומפלדור, מתוך ניסיון למנוע שפיכות דמים, התיר לקצין הערבי כאמל אל-חוסיין ולמלוויו להיכנס לחדרי המשק. אולם כשהחלו התוקפים לפרוק את נשקה של אחת מחברות היישוב, שלף טרומפלדור את אקדחו וירה, ופקד על אנשיו לפתוח באש. במקום התפתח קרב עז, שבמהלכו נפצע טרומפלדור אנושות. בנוסף, נהרגו יעקב טוקר, בנימין מונטר, זאב שרף, שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר.
המערכה נמשכה שעות ארוכות, כאשר מגיני תל חי הצליחו להדוף שוב ושוב את ההסתערויות של התוקפים בעזרת ירי מדויק ורימוני יד. המגינים חסכו בתחמושת ככל האפשר, אך נותרו בנחיתות מספרית משמעותית. אנשי כפר גלעדי ניסו לסייע ותקפו את מחנה התוקפים מהעורף, אך ללא הצלחה רבה. עם רדת הלילה, וכשמצב הפצועים הלך והחמיר, הגיע ד"ר גרי מכפר גלעדי והורה להעביר את הפצועים משדה הקרב. בדרכם צפונה, טרומפלדור, שאיבד דם רב, נשם את נשימתו האחרונה. דבריו האחרונים היו: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו."
באותו לילה, לאחר שהתברר כי החזקת היישוב הפכה בלתי אפשרית, הוחלט על פינוי תל חי. התושבים הובילו את עדר הבקר, נטלו עימם את נשקם, והעלו את המבנים באש כדי שלא ייפלו לידי האויב. חלק מהמגינים נסוגו לכפר גלעדי, אך לאחר יממה נוספת, כשהתברר שהתקפה נוספת עומדת להתרחש, נטשו גם אותה, כמו גם את מטולה. הם נסוגו לכיוון המערב, שם התקבלו בטייבה על ידי כאמיל אל-אסעד, מנהיג המתואלים, אשר סיפק להם מזון והגנה זמנית, ואף סייע להם להגיע בשלום לאילת השחר.
מאורעות תל חי עוררו הד רב ביישוב היהודי, והיוו נקודת ציון חשובה בהתפתחות כוח המגן העברי. נפילת המקום המחישה את הסכנה הקיומית שנשקפה ליישוב, ואת הצורך בהגנה מאורגנת. חצי שנה לאחר מכן חזרו קבוצות יהודיות והתיישבו מחדש בתל חי, כפר גלעדי ומטולה, אך ההכרה בכך שיישובים יהודיים אינם יכולים להסתמך על השלטון הבריטי להגנתם, הובילה למסקנה בלתי נמנעת – יש להקים כוח מגן יהודי עצמאי.
המתיחות בירושלים ערב המאורעות
בירושלים של שנת 1920 חיו כ-30,000 יהודים, שהיוו כמחצית מאוכלוסיית העיר. הקהילה היהודית בעיר הייתה מחולקת לשני חלקים עיקריים: היישוב הישן, שכלל בעיקר יהודים חרדים ספרדים ואשכנזים שהתיישבו בעיר עוד לפני העליות הציוניות, והיישוב החדש, שכלל עולים חדשים בעלי תפיסות לאומיות מודרניות, שהגיעו במסגרת העלייה השנייה והשלישית. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה האוכלוסייה היהודית, הודות לגלי העלייה, שהביאו לירושלים צעירים ציונים, פועלים, וחיילים משוחררים מהגדודים העבריים. בניגוד ליהודים מהיישוב הישן, שהיו תלויים במידה רבה בתרומות מחו"ל, אנשי היישוב החדש ביקשו להשתלב במערך יצרני ולהקים תשתית לאומית יהודית עצמאית בעיר.
המצב בירושלים היה מתוח, אך לא רק בשל הגידול היהודי, אלא גם בגלל הזירה המדינית המתהווה. בפברואר 1920 הודיע המושל הצבאי הבריטי, גנרל בולס, כי מדינות ההסכמה אישרו את עקרונות הצהרת בלפור ואת זכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. אף שהדגיש כי "זכויות הערבים לא תפגענה" ושאין כוונה "לייסד בארץ ישראל מדינה יהודית", הודעה זו עוררה זעם רב בקרב האוכלוסייה הערבית, שראתה בכך אישור למפעל הציוני. בעקבות ההכרזה פרצו הפגנות מחאה במספר ערים בארץ, ובירושלים צעדו כ-600 מפגינים ערבים, שנשאו את דגלי השריף של מכה וקראו "הלאה הציונות", "מוות ליהודים". הפגנות דומות נערכו גם ביפו ובחיפה.
המתיחות גברה עם הכתרתו של פייצל למלך סוריה ב-7 במרץ 1920. הקונגרס הערבי שהתכנס בדמשק הכריז על רצונה של האוכלוסייה הערבית להקים מדינה סורית אחידה, שתכלול גם את ארץ ישראל, ולמעשה שלל את הלגיטימיות של הציונות. באותו יום נערכה בירושלים הפגנה המונית נוספת, שבה נשמעו קריאות "יחי המלך פייצל!", "הלאה האנגלים!", "שחטו את היהודים!" (אִטְבַּח אל-יַהוּד). ברחובות ירושלים הופרחו חרוזים אנטי-ציוניים שהפכו פופולריים, בהם "פלשתין בלאדנא ואל-יהוד כלאבנא" ("פלשתין ארצנו, והיהודים כלבינו").
אחד הגורמים המרכזיים לליבוי ההסתה היה העיתון "סוריה אל-ג'ונוביה", שראה בארץ ישראל חלק בלתי נפרד מסוריה הגדולה. מאז תחילת 1919 שימש העיתון מוקד לתעמולה נגד הציונות, תוך פרסום מאמרים ארסיים ותיאורים קשים על כוונותיהם של היהודים להשתלט על הארץ. אחד הכרוזים שהתפרסמו בעיתון הזהיר: "אם מחאות הדברים שלנו לא יישמעו, נעבור למחאות במעשים. במקום עטים נשתמש בחרבות, ובמקום דיו – בדם". הקריאות הללו נכתבו בתקופה שבה שלטה בארץ צנזורה צבאית חמורה, אך השלטון הבריטי לא פעל כדי לעצור את ההסתה או להעניש את המסיתים.
אירועי נבי מוסא היוו שיא חדש במתיחות. חגיגות נבי מוסא, שנערכו מדי שנה בשבוע שלפני חג הפסח, כללו עלייה המונית של מוסלמים למתחם נבי מוסא הסמוך ליריחו, תוך תהלוכות גדולות ברחובות ירושלים. חגיגות אלו היוו במשך השנים מוקד לגילויי קנאות דתית, אך השנה הן נוצלו על ידי מנהיגים לאומיים ערביים לליבוי רגשות אנטי-יהודיים. ביום שישי, 2 באפריל 1920, התהלוכה הראשונה עברה בשלום, אך ביום שבת, 3 באפריל, נערכה הפגנה גדולה במיוחד בירושלים, במהלכה הונפו דגלים ערביים, הופצה תעמולה נגד הציונות ונשמעו קריאות קיצוניות. זאב ז'בוטינסקי, שהיה מודאג מהמתרחש, הזהיר במכתב לחיים וייצמן: "הפוגרום כאן עלול לפרוץ כל יום ויום".
למחרת, ביום ראשון, 4 באפריל, הצטרפה קבוצה גדולה של חוגגים מחברון לתהלוכה בירושלים. כשהגיעו לשער יפו, קיבלו את פניהם תושבים ערבים מקומיים ופעילים מהמועדון הערבי, כשהם מניפים תמונות של פייצל וקוראים "להכריז על עצמאות גמורה". במהלך העצרת קרא אחד הנואמים, מוסא כאזים פחה, לקהל "לשפוך את דמם על מולדתם פלשתינה", בעוד שעארף אל-עארף, עורך "סוריה אל-ג'ונוביה", הכריז: "אם לא נלך בכוח נגד הציונים ונגד היהודים – לא נפטר מהם לעולם!". תוך זמן קצר פרצו קריאות המוניות "נשתה את דם היהודים", "דין מוחמד קאם באל-סייף" ("דת מוחמד קמה בחרב"), ו"הממשלה איתנו" ("אל-דולה מענא"). האווירה ברחובות העיר הפכה נפיצה, וגל האלימות היה בלתי נמנע.
הקמת ארגון ההגנה
בעקבות ההסתה הגוברת ברחוב הערבי והחשש מפרעות, נעשו ניסיונות מצד ההנהגה היהודית לקבל אישור מהשלטון הבריטי לארגון כוח הגנה יהודי חמוש. זאב ז'בוטינסקי, יחד עם פנחס רוטנברג, ניהלו משא ומתן ממושך עם מושל ירושלים, קולונל סטורס, ועם נציגי הממשל הצבאי הבריטי, במטרה לאפשר חלוקת נשק ליהודים לצורכי הגנה עצמית. השניים חזרו והדגישו כי הסדר הציבורי מתערער והמשטרה אינה מספקת ביטחון מספיק ליישוב היהודי, אך השלטון הבריטי דחה כל אפשרות של חימוש יהודי. הבריטים ראו בכך גורם שעלול "לגרות את הערבים", ולכן לא רק שסירבו לספק נשק, אלא גם הודיעו כי יש להסתמך על הצבא הבריטי לשמירה על הסדר. בפועל, חלק מקציני הממשל הבריטי היו עוינים למפעל הציוני וסירבו לפעול כנגד ההסתה הערבית.
בעקבות הכישלון בקבלת אישור רשמי להגנה עצמית, החליט ז'בוטינסקי ליזום ארגון הגנה יהודי עצמאי. הוא הקים בירושלים את ועד ההגנה, גוף שנועד לרכז את המאמצים לארגון ההתגוננות היהודית. חברי הוועד כללו את אביעזר ילין, שייצג את ארגון "המכבי", רחל ינאית וצבי נדב מטעם "השומר" ואחדות העבודה, ונחמיה רבין ויהושע צ'צ'יק כנציגי החיילים המשוחררים. הקמתו של הארגון העניקה מסגרת הגנה רשמית ליהודים, ובתוך זמן קצר הצליח ז'בוטינסקי להרחיב את שורותיו. בניגוד לקבוצות קטנות שפעלו בהגנה עד כה, תחת הנהגתו הפך הארגון לגוף המוני יחסית, שבו שירתו מאות יהודים, מכל שכבות היישוב היהודי בעיר, כולל אנשי היישוב הישן.
העיר חולקה לאזורי הגנה, וכל אזור קיבל פלוגה משלו: פלוגה אחת הופקדה על שכונות הצפון, השנייה על המערב, השלישית על הדרום, והרביעית מוקמה באזור רחוב יפו, שם שכן מטה ההגנה במלון יוז. עמדות שמירה הוצבו ברחבי העיר, בעיקר בנקודות אסטרטגיות סמוך לשכונות המעורבות. עם זאת, אחת הבעיות המרכזיות של הארגון הייתה המחסור בנשק. בארגון היו כ-50 רובים בלבד, ורוב החברים נאלצו להסתפק באלות, במוטות ברזל, ובתרגול טקטיקות קרב מגע. מספר האקדחים היה מועט ביותר, וכך גם התחמושת. האימונים כללו בעיקר תרגילי סדר, קרב מקלות ותרגילים בסיסיים בהגנה עצמית.
בתוך ועד ההגנה עצמו התגלעו מחלוקות קשות באשר לאופיו של הארגון. ז'בוטינסקי ראה בארגון כוח מרתיע, שאמור להפגין נוכחות ולהפעיל לחץ על הבריטים כדי לקבל הכרה רשמית. הוא האמין כי יש לנהל את ההגנה בגלוי, תוך יצירת מצג כוחני שיכריח את הבריטים להתחשב בצרכים היהודיים ולשלב את הארגון במערך הביטחוני הרשמי. לדבריו, "עצם קיומו והפגנת פעילותו תאלץ את השלטונות להשלים עמה, לגייסה ולנצלה בשעות חירום ככוח ליגלי". הוא שאף להקים כוח יהודי רשמי תחת חסות בריטית, בדומה לגדודים העבריים שפעלו במלחמת העולם הראשונה. לעומתו, אנשי "השומר" והאגף השמאלי, בהם רחל ינאית וצבי נדב, חשדו בבריטים וראו בהגנה כוח מחתרתי שאסור להסתמך על חסותו של שלטון זר. הם התנגדו לפומביות שבה פעל ז'בוטינסקי, וטענו כי הוא פועל מתוך תמימות מסוכנת. הם דרשו להפעיל את הארגון בחשאיות, בדומה לשיטות "השומר", ולצבור נשק בהסתר, תוך הקפדה על משמעת פנימית נוקשה.
במהלך ההכנות להגנה על ירושלים פרץ ויכוח חריף על הצבת כוחות הגנה בעיר העתיקה. זאב ז'בוטינסקי חילק את העיר לארבעה אזורים והציב בהם 34 עמדות שמירה, תוך מתן עדיפות להגנה על השכונות היהודיות שמחוץ לחומה. עמדות נוספות הוצבו בשערי העיר העתיקה, אך לא בתוך הרובע היהודי עצמו. אנשי ההגנה טענו כי יש להקים עמדות מגן בתוך הרובע, אך הדבר נתקל בהתנגדות עיקשת מצד הנהגת היישוב הישן. מרבית תושבי העיר העתיקה היו חרדים, שחיו במשך שנים ביחסים קרובים עם שכניהם הערבים, והביעו חשש מהכנסת משמרות חמושים לתוך הרובע. הם חששו שהתארגנות כזו תתפרש כהתגרות מיותרת, והבהירו כי אין בכוונתם לקחת חלק ביוזמה. שליחים שנשלחו לשכנע את התושבים לשתף פעולה נתקלו בסירוב מוחלט ואף באיומים בהסגרתם לבריטים. החרדים טענו כי "הסכנה אורבת אך ורק לציונים" ואילו להם עצמם לא יאונה כל רע. ז'בוטינסקי אימץ את טענתם, וסבר כי ההסתה מתמקדת ביהודים החדשים מחוץ לחומה ולא בתושבי העיר העתיקה. החלטה זו, שהתבררה בדיעבד כטעות קשה, הותירה את הרובע חשוף לחלוטין כאשר פרצו הפרעות.
בתוך ועד ההגנה עצמו התחולל עימות נוסף סביב הסוגיה. על פי גרסת השמאל, בדיוני הוועד הציעה רחל ינאית להציב משמרות בתוך העיר העתיקה, וההצעה נתמכה על ידי נחמיה רבין וצבי נדב. בתגובה, ז'בוטינסקי התפרץ ואמר: "רוצים אתם להכניסני לאוונטורה של תל-חי? על העיר העתיקה אי אפשר להגן. לא אעשה זאת. אם תחליטו, אתפטר מהוועד". אמירה זו הובלטה בספרי ההיסטוריה של תנועת העבודה במטרה להדגיש את אחריותו האישית של ז'בוטינסקי להיעדר ההגנה על העיר העתיקה, ולהציגו כמנהיג חסר שיקול ביטחוני. מאוחר יותר, במסגרת מאבקיו הפוליטיים מול ז'בוטינסקי, ניסה דוד בן-גוריון לאסוף מידע שיחזק טענות אלו. באוקטובר 1928 חקר בן-גוריון את נחמיה רבין במטרה להוכיח שז'בוטינסקי לא היה המנהיג בפועל של ההגנה בירושלים, ושפעילותו הייתה בעיקר דקלרטיבית.
הפרעות
ביום שבת, 3 באפריל 1920, החלו התקפות ראשונות מצד חוגגים מוסלמים על יהודים בעיר. בתחילה היו אלו התקפות נקודתיות, שכללו פגיעות בעוברי אורח יהודים ברחוב יפו, יידוי אבנים וניסיונות תקיפה בסכינים. המהומות הסלימו במהרה, וחוליגנים מקומיים הצטרפו לפורעים וניפצו חנויות בבעלות יהודית. קבוצות פורעים ניסו לפרוץ לרובע היהודי בעיר העתיקה, אך עדיין נתקלו בהתנגדות מקומית מצד תושבים שהתבצרו בבתיהם. עם זאת, הכוחות הבריטיים בעיר נמנעו לחלוטין מהתערבות אקטיבית ומניעת ההתפרעויות, והסתפקו בניסיונות רפים להרגיע את ההמון, ללא הפעלת כוח. בשעות הערב גברו החששות בקרב היישוב היהודי, ואנשי ההגנה נערכו במלוא כוחם. ז'בוטינסקי הורה על גיוס כללי של מתנדבים יהודים, אך מלאי הנשק המועט של ההגנה עמד בעוכריהם, ורק מעט מהמגויסים קיבלו כלי נשק.
ביום ראשון, 4 באפריל 1920, העיר העתיקה הפכה לזירת קרב אכזרית. בעוד זאב ז'בוטינסקי וארגון ההגנה נערכו בעיקר להגנה על העיר החדשה, העיר העתיקה נותרה כמעט ללא הגנה מסודרת. ז'בוטינסקי טען כי "לא תהא התנפלות על העיר העתיקה. ההסתה מכוונת נגד היהודים הציונים בלבד, השוכנים בעיר החדשה, ואילו את היהודים בעיר העתיקה רואים הערבים כ'יהודים שלהם' ולא יגעו בהם לרעה". אולם ביום ראשון, ה-4 באפריל, לאחר הצטרפות מאות חוגגים חמושים מחברון למהומות, הפורעים חדרו לרובע היהודי, כשהם מכים, רוצחים, אונסים ובוזזים. הקריאות "איטבח אל-יהוד!" מילאו את הסמטאות הצרות, ובתי הכנסת נשרפו ונבזזו. ניסיונות היהודים המקומיים להתגונן היו נואשים, אך המעטים שהחזיקו בנשק הצליחו להדוף התקפות נקודתיות. חיילים בריטים חסמו את ניסיונות אנשי ההגנה מחוץ לחומות להגיע לעזרת הנצורים, בעוד השוטרים הערבים, במקום להשליט סדר, הצטרפו לפורעים.
ברגעים הראשונים של ההתפרעות בעיר העתיקה לא עמד בפני הפורעים כוח מאורגן. זעקות "מ'הארגעט אידען" (הורגים יהודים) פשטו בסמטאות והטילו אימה ובהלה. עשרות חנויות יהודיות נבזזו, ספרי תורה חוללו, בתי כנסת נשרפו, ונשים נאנסו. ברובע היהודי עצמו, בו התגוררו יהודים ספרדים לצד חרדים אשכנזים, ניסו מקומיים להגן על עצמם, אך רבים מהם הופתעו מחומרת המתקפה. חיילים יהודים ששירתו בעבר בצבא הבריטי, יחד עם צעירים מקומיים, ניסו לארגן התגוננות מהירה, תוך שימוש בכלים מאולתרים ורובים מועטים שהוברחו בסתר. בין היתר, הצליחו יהודים להדוף התקפות בסמטאות מסוימות, אך ברוב המקומות הפורעים השתלטו במהרה.
באמצעות אמבולנסים של "הדסה", הצליחו אנשי ההגנה להסתנן לעיר העתיקה ולחלק נשק ותחמושת. אחת מהמתנדבות שהסתננו הייתה רוזה כהן, שלימים תהיה אמו של יצחק רבין, שנכנסה ברובע היהודי במסווה של אחות "הדסה". מטרתה הייתה לארגן עזרה ראשונה לפצועים ולהעביר מידע לארגון ההגנה בעיר החדשה. באחד מרחובות הרובע נתקלה בנחמיה רבין, מחסנאי הנשק של ההגנה, שלא זיהה אותה ותבע לדעת מה מעשיה. כהן סירבה להשיב, והוא התעקש לדעת מה היא עושה בסמטאות העיר העתיקה תחת ההתקפות. כשהעימות הסלים, היא חטפה את אקדחו וניסתה לברוח. רבין השיג אותה, אחז בה בחוזקה וניסה להשיב את נשקו. הם צעקו זה על זה ביידיש, עד שקבוצת חיילים בריטים שהייתה בקרבת מקום הפרידה ביניהם. מאוחר יותר הפך העימות הזה לקשר זוגי, שהוביל להולדת יצחק רבין.
במהלך הקרבות, אנשי ההגנה בעיר העתיקה התבססו במספר נקודות אסטרטגיות, ניסו לארגן מחסומי הגנה והציבו משמרות חמושים במקומות הרגישים ביותר. בקרב הלוחמים היו יוצאי הגדודים העבריים ששירתו בצבא הבריטי, כמו גם אנשי "השומר" וצעירים מקומיים שהתנדבו להגן על בתיהם. באזורים מסוימים הצליחו היהודים להדוף מתקפות ולהשיב באש, תוך שהם משתמשים ברימונים מאולתרים ובאבנים כדי לחסום את המוני הפורעים. אחד ממוקדי ההתנגדות היה ברחוב היהודים, שם הצליחו מגנים חמושים לעצור את התקדמות ההמון לכיוון בתי המגורים הצפופים.
מחוץ לחומות העיר, אנשי ההגנה בהנהגת ז'בוטינסקי ניסו לפרוץ פנימה ולהגיע לעזרת הלוחמים בעיר העתיקה, אך נחסמו על ידי הבריטים. כל ניסיון של יהודים חמושים להיכנס דרך שערי העיר נתקל בחיילים בריטים שהציבו מחסומים עם רובים מכודנים והרחיקו את המגינים היהודים בכוח. הבריטים, שנקטו בגישה נייטרלית לכאורה, אפשרו לפורעים חופש פעולה בשעות הראשונות של הפרעות, מה שהגביר את תחושת חוסר האונים בקרב המגינים היהודים.
תגובת הבריטים הייתה אוזלת יד מוחלטת. במקום לעצור את ההמון, הציבו חיילים הודים ושוטרים ערבים מחסומים בכניסות לעיר העתיקה – לא כדי למנוע כניסת הפורעים, אלא כדי לחסום את דרכם של חברי ההגנה שניסו להגיע לעזרת היהודים הנצורים. קבוצות יהודים שהתארגנו לפרוץ פנימה עם מקלות ואקדחים בודדים נתקלו בכידוני החיילים הבריטים. באותו זמן, מגיני הרובע היהודי התארגנו בניסיון נואש להדוף את ההמון. ההתנגדות הצליחה להדוף חלק מהפורעים, אך במקומות רבים הצליחו הערבים להמשיך ולהכות באוכלוסייה חסרת המגן. המתקפה ברחבי העיר נמשכה עד רדת הלילה, כשעשרות יהודים נפצעו או נהרגו.
ביום שני, 5 באפריל 1920, דעכו המאורעות, לאחר שהבריטים הכריזו על עוצר בעיר ושלחו יחידות צבאיות לעיר העתיקה. רק אז, לאחר שלושה ימי השתוללות רצחנית, החל הצבא הבריטי לפעול ולדכא את ההתפרעויות. הוכרז מצב חירום, חיילים בריטים הוצבו בנקודות מפתח, והחלה פעילות מעצרים נרחבת, שכללה גם פורעים ערבים וגם חברי ההגנה היהודית, שהמשטרה ראתה בהם מפרי סדר. מגיני הרובע היהודי פונו, ובמקומם נכנסו יחידות בריטיות. סך הנפגעים היהודים בפרעות תר"פ בירושלים עמד על שישה הרוגים וכ-200 פצועים. כמו כן, נגרם נזק עצום לרכוש יהודי – חנויות נבזזו, בתי כנסת נהרסו וספרי תורה חוללו. בתי מגורים נבזזו או נשרפו כליל.
לאחר המאורעות
לאחר דיכוי המאורעות בירושלים, פנו השלטונות הבריטיים לפעולה משפטית, אך לא נגד המסיתים והפורעים הערבים בלבד, אלא גם נגד אנשי ההגנה היהודית. בראשם עמד זאב ז'בוטינסקי, שנאסר יחד עם 19 מחבריו באשמת החזקת נשק בלתי חוקית. הפקודה הבריטית הייתה ברורה: "לקבץ את כל חיילי הגדוד העברי", ולמעשה לעצור כל מי שנחשד כקשור לארגון ההגנה. הנשק שנמצא במחסני ההגנה הוצג כעדות חותכת לקשירת קשר "לגרום לשוד ורציחות". ז'בוטינסקי לא הכחיש את אחריותו, ובנאום הגנה נחרץ טען כי "כל פעולת ההגנה נעשתה בידיעת השלטונות הבריטיים ובהסכמתם האילמת". הוא דרש לראות את ההגנה ככוח מגן בלבד, וציין כי אילולא התארגנות היהודים, "היה מספר הקרבנות גדול עשרות מונים". אך השופטים לא השתכנעו. גזר הדין שניתן היה חמור: ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות עבודת פרך ולגירוש מארץ ישראל בתום ריצוי עונשו. חבריו נשפטו לעונשים מופחתים של שלוש שנות מאסר.
היישוב היהודי הזדעזע לשמע פסק הדין. מיד עם היוודע דבר גזר הדין, החלו הפגנות מחאה ברחבי הארץ. "חטאו של ז'בוטינסקי הוא חטא כולנו", נכתב בקריאות הציבוריות שפורסמו. מוסדות היישוב הכריזו על צום כללי, והשבתון שזכה להיענות רחבה נועד להביע מחאה נגד אי-הצדק המשפטי. במקביל, נמשכו המגעים המדיניים בין בריטניה לצרפת בסן רמו, וב-1920 התקבלה החלטה רשמית למסור את המנדט על ארץ ישראל לידי בריטניה, תוך התחייבות ליישם את הצהרת בלפור. כאשר נכנס השלטון האזרחי הבריטי לארץ, בראשות הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, הוא ביקש להפיג את המתיחות ביישוב היהודי ולהרגיע את הרוחות. בצעד מדיני, הכריז סמואל על חנינה כללית לכל המעורבים באירועי הפרעות, יהודים וערבים כאחד. בעקבות זאת, שוחררו ז'בוטינסקי וחבריו, והם התקבלו בהתלהבות רבה בידי הציבור היהודי.
מעצרו של ז'בוטינסקי הפך אותו לדמות לאומית נערצת. "היישוב קיבל את פני המשוחררים כקבל עם את גיבוריו מעוניו", תיארו העיתונים את קבלת הפנים ההמונית שנערכה לכבודו. באסיפה המונית שהתקיימה לאחר השחרור הכריז: "ההגנה חייבת להיות מוכנה לכל עת, ואין אנו רשאים להניח את נשקנו!". יחד עם זאת, המאסר והמשפט סימנו גם קרע גובר בין האגף הרוויזיוניסטי בראשותו לבין אנשי תנועת העבודה, שראו את ההגנה ככלי הנתון למרות היישוב כולו.
למרות שנאסר כמי שהנהיג את ההגנה בירושלים, הפך ז'בוטינסקי לסמל ההתנגדות למדיניות הבריטית, ובמהלך שהותו במאסר הועמד בראשות מפלגת "פועלי ציון". העובדה שתנועה המזוהה עם תנועת הפועלים הציבה בראש רשימתה דמות המזוהה עם הלאומיות הרוויזיוניסטית נראתה חריגה, אך סימנה הכרה רחבה בתפקידו המרכזי באירועים ובהובלת ההתנגדות למחדלי הבריטים. בכך נוצר תקדים פוליטי יוצא דופן: מי שעד כה היה מזוהה בעיקר עם המחנה הלאומי הרחב, קיבל הכרה גם ממחנה הפועלים. מהלך זה חיזק את מעמדו הציבורי של ז'בוטינסקי לא רק כמנהיג צבאי אלא גם כמי שנתפס כסמל לאחדות לאומית בשעת משבר.
לקחי המאורעות היו ברורים: נדרשה מסגרת הגנה יהודית איתנה יותר, שלא תהיה תלויה בבריטים. האירועים בירושלים, כמו גם הקרב בתל-חי, המחישו את חוסר האונים של היישוב נוכח התקפות הערבים, ואת אוזלת היד של השלטון הבריטי, שברוב המקרים לא מנע את המתקפות ואף הציב מחסומים בפני הכוחות היהודיים שניסו להגן על הקורבנות. ההבנה הזו הביאה להאצת תהליך גיבוש ארגון "ההגנה" ככוח עצמאי, לא עוד מיליציה מאולתרת, אלא גוף מסודר הנתון למרות מוסדות היישוב. למרות הקשיים, נעשו מאמצים לגייס משאבים ולרכוש נשק, והחלה הכשרה צבאית יותר מסודרת.
המאורעות בירושלים היוו תקדים מסוכן, וביישוב כבר החלו לחשוש מהתפרצויות נוספות. החששות התבררו כמוצדקים – שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"א, ולאחר מכן במאורעות תרפ"ט, חזרה האלימות הערבית, הפעם בממדים רחבים יותר. אך להבדיל מהמצב ב-1920, הפעם ניצבה ההגנה היהודית על בסיס חזק יותר, עם לקחים שהופקו, עם התארגנות משופרת ועם נחישות למנוע את הישנות מראות ההרג והביזה של פסח תר"פ.
ועדת פיילין
מתוך רצון להבין את הגורמים להתפרצות האלימה ולתוצאותיה, מינה הממשל הצבאי הבריטי ועדת חקירה בראשות מייג'ור גנרל פיליפ פיילין. לצידו כיהנו בריגדיר אדוורד הרולד ווילדבלאד ולוטננט קולונל כריסטופר וון אדוורדס. אל מול חבריה העידו 152 עדים. לוועדת החקירה נמסרו עדויות שונות על הגורם הישיר שהוביל לפרוץ המהומות, בהן עדויות על ערבים שתקפו יהודי זקן בכניסה למלון אמדורסקי, הכו אותו בראשו עם מקלות, ולאחר מכן דקרו אדם נוסף שניסה לסייע לו. בדוח הוועדה נכתב כי "כל העדויות מלמדות, שהתקפות אלה נשאו אופי פחדני ובוגדני. רובן היו נגד זקנים, נשים וילדים – הרוב נפגעו בעורפם".
אחת העדויות החשובות שהוצגו בפני הוועדה הייתה של קולונל ריצ'רד מיינרצהגן, ששימש כקצין המדיני הראשי של הממשל הצבאי מאז ספטמבר 1919. הוא טען כי הפקידות הבריטית תמכה באופן פעיל בערבים במהלך המאורעות, ואף האשים את הגנרל לואי בולס וקצינים אחרים באחריות לפרעות. ביומנו כתב: "אני מוצא את עצמי בודד פה, בין הלא-יהודים, בתמיכתי ביהודים". זמן קצר לאחר עדותו הודח מתפקידו.
מסקנות הדוח אישרו את הטענות שהעלו נציגי היישוב היהודי, כי האחריות לאירועים מוטלת על הפורעים הערבים, ואף האשימו את הממשל הבריטי בשיתוף פעולה עם ההנהגה הערבית המקומית. הוועדה קבעה כי המושל רונלד סטורס נכשל בשל "ביטחון עצמי מופרז" בכך שהעריך כי המשטרה תוכל להשתלט על המצב בחגיגות נבי מוסא, מבלי לנקוט צעדים מקדימים. הדוח ציין כי המשטרה והצבא הבריטי לא היו ערוכים, וכי מרבית הקורבנות היו יהודים.
עם זאת, חברי הוועדה ציינו כי "כל הצרות החלו עם פרסום הצהרת בלפור", והביעו ביקורת על התנועה הציונית, בטענה כי יצאה משליטתו של חיים ויצמן המתון ועברה לידי גורמים קיצוניים. הם תיארו את הציונות כתנועה רודנית עם כוונה לגרש את הערבים, וקבעו כי יש בסיס לחששותיהם של ערביי הארץ. חלק מהדוח כלל טענות חסרות בסיס היסטורי, כגון קביעה כי הריבונות היהודית הקדומה בארץ נמשכה רק 300 שנה, וכי בלב התנועה הציונית שוררת אידיאולוגיה בולשביקית. הדוח אף ציין כי "לוטננט ז'בוטינסקי" הקים לכאורה מועדון בולשביקי בשם "פועלי ציון". כמו כן, עורכי הדוח התייחסו לשפות שבהן דיברו העדים, וציינו ביניהן "יידיש" ו"ז'רגון", מבלי לדעת שהשניים הם למעשה אותה שפה.
דוח פיילין לא פורסם מעולם. הוא נחתם ביולי 1920, אך עד אז כבר נכנס לתפקידו הנציב העליון הרברט סמואל, והוחלף השלטון הצבאי בממשל אזרחי. מיד עם כניסתו לתפקיד, סמואל שחרר את כל היהודים שנעצרו במהלך המאורעות והתיר מחדש את העלייה היהודית, לאחר שזו נעצרה בידי הממשל הצבאי. ב-8 ביולי הכריז סמואל על חנינה כללית, ושחרר את כל הפורעים הערבים שנעצרו בעקבות המאורעות. אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף, שנמלטו מהארץ לאחר הפרעות, קיבלו היתר לשוב, ובתוך זמן קצר מונו לתפקידים ציבוריים במשכורת ממשלתית. דימויו של אל-חוסייני כמי שהנהיג את המהומות הפך אותו לגיבור לאומי בקרב ערביי הארץ, ופרעות תר"פ נתפסו אצלם כהתרסה משמעותית נגד השלטון הבריטי.
השפעות פוליטיות ואידיאולוגיות
מאורעות תר"פ לא רק שהיו נקודת מפנה בהיסטוריה הביטחונית של היישוב, אלא גם העמיקו את הקרע הפוליטי והאידיאולוגי בתוך התנועה הציונית. הביקורת כלפי זאב ז'בוטינסקי מצד אנשי השמאל בתנועה הציונית החלה כבר במהלך ההיערכות להגנה על ירושלים, אך התחזקה משמעותית לאחר הפרעות עצמן. אנשי השומר ותנועת הפועלים טענו כי ההגנה שהקים ז'בוטינסקי הייתה "הגנה דקלרטיבית", כלומר, ארגון ראוותני וחסר אפקטיביות ממשית. ביקורת זו התבססה בעיקר על החלטתו שלא להציב כוחות מגן בתוך העיר העתיקה, מתוך האמונה שהערבים לא יפגעו ביהודים החרדים, וכן על ניסיונותיו להשיג הכרה בריטית רשמית להגנה היהודית במקום להקים כוח עצמאי שפועל במחתרת.
המחלוקת בין ז'בוטינסקי לאנשי השמאל החריפה עם מעצרו לאחר הפרעות. מצד אחד, הוא הפך לסמל לאומי לאחר שנכלא בידי הבריטים ונידון ל-15 שנות מאסר, ומאוחר יותר שוחרר הודות ללחץ פוליטי וציבורי. מאידך, אנשי תנועת העבודה, ובראשם דוד בן-גוריון, רווחו על המהלך והשתמשו בו כדי להדגיש את הצורך בהגנה עצמאית שתפעל מתוך מסגרות היישוב ולא במסגרת כוח נפרד שינסה לקבל לגיטימציה רשמית מהבריטים. הקרע הזה הוביל בשנים שלאחר מכן להעמקת הפיצול בין שתי הגישות הביטחוניות והפוליטיות בציונות. בעוד ז'בוטינסקי הלך והתרחק ממוקדי הכוח בהסתדרות הציונית, הוא הפך לדמות אופוזיציונית מרכזית מול בן-גוריון וראשי ההסתדרות הכללית. בעקבות המאורעות, ותוך הבנה שמדיניות ההגנה שנקט בירושלים הייתה שגויה, הוא החל לגבש תפיסה תקיפה יותר שתוביל מאוחר יותר להקמת בית"ר ולייסוד התנועה הרוויזיוניסטית. התפתחות זו הייתה אחת מאבני הדרך שהובילו לפיצול מאוחר יותר בהגנה ולהקמת האצ"ל.
השלכות המאורעות לא היו מוגבלות רק לפילוג הפנימי בציונות, אלא גם הבהירו ליישוב היהודי כי האלימות הערבית היא תופעה מתמשכת שיש להיערך אליה לאורך זמן. עד לאותה נקודה, רבים ביישוב – בעיקר בהנהגה הציונית המתונה – עוד קיוו כי ניתן יהיה להגיע להבנות כלשהן עם ההנהגה הערבית המקומית. אולם אופי הפרעות, היקפן, והעובדה שהן כללו לא רק התקפות אלימות אלא גם מעשי אונס, ביזה ושריפת בתי כנסת, גרמו לרבים להכיר בכך שהסכסוך היהודי-ערבי אינו בר פתרון פשוט. תודעה זו התחזקה כאשר המאורעות חזרו על עצמם בפרעות תרפ"א (1921) ובמאורעות תרפ"ט (1929), ובהמשך גם במרד הערבי הגדול של שנות ה-30.
המאורעות גם הובילו לשינוי חד בתפיסתו של ז'בוטינסקי עצמו לגבי אופן ההתמודדות עם האלימות הערבית והשלטון הבריטי. בעוד שבתחילת דרכו האמין כי ניתן להקים כוח מגן יהודי רשמי שיופעל בשיתוף פעולה עם הבריטים, הוא יצא מהכלא כשהוא משוכנע כי הדרך היחידה להגן על היישוב היא באמצעות מחתרת בלתי רשמית ופעילות חשאית. שינוי זה הביא אותו, בסופו של דבר, לתמוך בהקמת ארגונים צבאיים מחתרתיים, מהלך שהגיע לשיאו בפיצול מההגנה ובהקמת האצ"ל בשנות ה-30.
באופן אירוני, דווקא אותם אנשי השומר וההגנה, שהתנגדו בתחילה לכל ניסיון להקים כוח רשמי בשיתוף הבריטים ותמכו בפעולה מחתרתית, החלו מאוחר יותר לשנות את עמדותיהם. לאחר מאורעות תרפ"ט והמאורעות שלאחר מכן, הם זנחו במידה רבה את רעיון ההגנה המחתרתית והחלו לפעול להקמת כוח מגן יהודי רשמי יותר, מה שהוביל בהמשך להקמת הפלמ"ח ולמדיניות ההבלגה שהתוותה את דרכה של ההגנה בשנות ה-30. התהליכים הללו המחישו את הדינמיות של הוויכוחים בתוך התנועה הציונית ואת השפעתם של האירועים ההיסטוריים על עיצוב המדיניות הביטחונית של היישוב.
בין היהודים שנהרגו בתקופה זו
- בדצמבר 1919, תל חי – שניאור שפושניק.
- 6 בפברואר 1920, תל חי – אהרן שר.
- י"א באדר (1 במרץ), תל חי – דבורה דרכלר, בנימין מונטר, זאב וולף שרף, שרה צ'יזיק, יעקב טוקר, יוסף טרומפלדור.
- י"ז בניסן (5 באפריל), ירושלים – האגרונום אברהם שמואל הרמתי שוורץ, יועץ בוועד הצירים ושופט בית משפט השלום בירושלים.
- י"ז בניסן (5 באפריל), ירושלים – מתתיהו מיכל גרוס, יליד ירושלים.
- י"ח בניסן (6 באפריל), ירושלים – הרב שמואל אליעזר "שמולייזר" זילברמן הנגר, משירו הידוע של דן אלמגור.[19][20]
- י"ח בניסן (6 באפריל), ירושלים – מאיר גנין.
- י"ח בניסן (6 באפריל), ירושלים – יוסף בן שלום חמדי, בן 13.
- כ"א בניסן (19 באפריל), בדרך להגנת המושבה מצפה – יצחק קמין (תיאודור קאמינסקי).
- ו' באייר (24 באפריל), בהגנת היישוב מלחמיה – אריה צבי כץ.
- ו' באייר (24 באפריל), בהגנת היישוב מלחמיה – יעקב שולמין סטריזבסקי.
- ז' באייר (25 באפריל), בני יהודה – פרומה ברנשטיין ובנה משה ברנשטיין.
- בחודש אייר – (אפריל), ירושלים, זלמן דרוק, אברך חסידי שנדקר בפרעות בשער יפו ומת כשבועיים לאחר מכן מפצעיו.
- י"ג באייר (1 במאי), גבעת עדה – בנימין קרופיק.
- י"ז באייר (6 במאי), ירושלים – רבי מרדכי טברסקי, בן 70, האדמו"ר מרחמסטריווקא, נפטר מהפצעים שנפצע כחודש קודם לכן.
- י"ג בסיוון (29 במאי), כפר תבור – משה קלימנטובסקי.
- כ"ב בסיוון (8 ביוני), יסוד המעלה – שרגא פייבל אייזנברג.
- ח' בתמוז (24 ביוני), יסוד המעלה – יהודה פרידלנדר, (היה גם בין מגיני תל חי).
- א' באלול (14 באוגוסט), ח'רבת בית ג'ן – דב אופר.
- ח' בתשרי תרפ"א (20 בספטמבר 1920), כפר תבור – ליפא יעקב סולוביצ'יק.
- י"ח בכסלו תרפ"א (29 בנובמבר 1920), כרכור – משה פרוז'ינין.
לקריאה נוספת
- אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי (יחידה 10 בקורס ירושלים לדורותיה), האוניברסיטה הפתוחה, תשפ"א–2020, פרק 10.6.2: מאורעות 1920, עמ' 91–96.
- מילשטיין אורי, עמית אריה, "תיק רבין – איך תפח המיתוס", הוצאת ירון גולן – הוצאת "שרידות", 1995.
- לפידות יהודה, "בלהב המרד – מערכות האצ"ל בירושלים", הוצאת משרד הביטחון, 1996.
- סלוצקי יהודה, "קיצור תולדות ההגנה", הוצאת משרד הביטחון, 1986.
קישורים חיצוניים
- יהודה לפידות, פרעות תר"פ באתר "דעת"
- לוחמים יהודים שנהרגו בתקופה זו באתר "יזכור" – אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל, משרד הביטחון
- אזרחים יהודים שנהרגו בתקופה זו באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה, ביטוח לאומי ומשרד הרווחה.
- לואיז פישר, מאורעות תר"פ, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: לואיז פישר, ימימה רוזנטל (עורכים), חיים ויצמן: הנשיא הראשון, הוצאת גנזך המדינה, ישראל, 1995
- גדעון ביגר, הקונסוליה האמריקנית בירושלים ומאורעות תר"פ-תרפ"א (1921-1920), קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 133–143, 159-158
- עוזי אלידע, ״העיתונות העברית לנוכח פוגרום: 1920–1929״, קשר, מס׳ 61, חורף 2023–2024, עמ׳ 55–90.
- נדב שרגאי, כך הכל התחיל, באתר ישראל היום, 25 במרץ 2013
- סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850.
- ארץ ישראל, היסטוריה, 1920, מרד הערבי, דף שער בספרייה הלאומית
- לירן גל, "טרומפלדור וז'בוטינסקי", אתר עלילונה.
