מבצע מבוכה (Operation Embarrass) היה מבצע חשאי שביצע שירות הביון הבריטי (SIS) בשנים 1947–1948 במטרה להאט את זרם ההעפלה היהודית הבלתי-לגלית לארץ ישראל, ערב סיום שלטון המנדט הבריטי. המבצע גובש בעקבות הערכת מצב שלפיה גל הפליטים היהודים, ובעיקר ניצולי השואה, מאיים לערער את האיזון הדמוגרפי בארץ ולהסלים את העימותים בין יהודים לערבים. בנוסף, עלו חששות במערכת הביטחון הבריטית מפני חדירה של גורמים קומוניסטיים במסווה של פליטים יהודים, וכן פגיעה ביחסים עם מדינות ערב וערעור שליטתה של בריטניה באזור.
לצורך המבצע גויסו יוצאי יחידות מיוחדות ממלחמת העולם השנייה, הופעלו סוכנים במדינות אירופה, והוקמה תשתית לוגיסטית ותקשורתית ייעודית. שיטות הפעולה כללו חבלה פיזית באוניות טרם הפלגתן, קמפיין תעמולה שמטרתו לבלבל את דעת הקהל ולהטיל את האחריות על ארגונים ערביים או סובייטיים, וכן הפצת מידע כוזב במטרה לגרום לרשויות בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה לעצור את תנועת ההגירה.
המבצע לווה בוויכוחים פנימיים בממסד הבריטי בנוגע למידת החוקיות והמוסריות של הפעולות, ופעולות רבות נבחנו או בוטלו מחשש לנפגעים או לפגיעה מדינית. למרות הצלחות נקודתיות, כמו פגיעות בספינות באיטליה וירידה זמנית בהפלגות, המבצע לא הצליח למנוע את המשך גל ההעפלה. הוא הופסק בסמוך להכרזת סיום המנדט, ובמבט לאחור נחשב לניסיון דרמטי אך שנוי במחלוקת להתמודד עם מציאות מדינית, מוסרית והומניטרית סבוכה במיוחד.
רקע היסטורי
לאחר תום מלחמת העולם השנייה מצאה עצמה האימפריה הבריטית בצומת מדינית וכלכלית. בריטניה יצאה מהמלחמה מנצחת אך מוחלשת, עם חוב עצום לארצות הברית והתמודדות עם תהליכי דה-קולוניזציה ברחבי האימפריה. שאלת המשך השליטה בארץ ישראל, אז תחת שלטון המנדט הבריטי, הפכה לסוגיה רגישה במיוחד על רקע התחזקות התנועה הציונית, דרישת ניצולי שואה לעלות לארץ, וגוברת המעורבות האמריקאית במזרח התיכון.
מדיניות ההגבלות הבריטית על העלייה נועדה לשמר איזון דמוגרפי בין יהודים לערבים ולשמור על יחסים אסטרטגיים עם מדינות ערב. אך בעיני רבים ביישוב היהודי ומחוצה לו, המדיניות נתפסה כאכזרית, במיוחד על רקע מצוקתם של שורדי מחנות ההשמדה. במקביל, החשש הבריטי מהתעצמות התנועות הציוניות הרדיקליות ומהסתננות קומוניסטית במסווה של הגירה יהודית חיזקו את ההנחה שיש לטפל בתופעת ההעפלה באמצעים חשאיים ולא רק דיפלומטיים או צבאיים.
בתוך הקשר זה פעלה גם תכנית קלייטון – יוזמה מדינית-מודיעינית של אילטיד קלייטון, קצין הביון הפוליטי הבכיר של בריטניה במזרח התיכון, ובעל נטייה פרו-ערבית מובהקת. קלייטון, שפעל בצמוד לשר החוץ ארנסט בווין, שאף לסכל את תוכנית החלוקה של האו"ם ולהבטיח את המשך ההגמוניה הבריטית באזור. תכניתו כללה הקמת קואליציות פלישה ערביות שיפלשו לארץ ישראל עם סיום המנדט, יבטלו את הקמת המדינה היהודית, ויחלקו את השטח בין מדינות ערב. מרכיב מרכזי בתוכנית – "עסקת פלשתינה" – צורף כנספח סודי להסכם פורטסמות' בינואר 1948, אולם תכנית הפלישה הראשונה נבלמה בעקבות מרד בבגדאד, ויצאה לבסוף לפועל רק בחלקה.
כחלק מאותה מדיניות כוללת, נקטה בריטניה גם צעדים ישירים להחלשת היישוב היהודי: חסימת נתיבי עלייה דרך הים והיבשה, החרמת נשק ותחמושת, יציאת פלשתינה מגוש השטרלינג, עצירת הזרמת הנפט לעורקי המשק היהודי, הפסקת פעילות בתי הזיקוק בחיפה, והתחלת "מבצע מבוכה". פעולות אלו נועדו להקשות על תפקוד היישוב ולהכין את הקרקע להשתלטות ערבית עתידית.
מטרות המבצע
מטרות מבצע מבוכה גובשו מתוך צורך מדיני וביטחוני דחוף לבלום את תנועת ההעפלה היהודית לארץ ישראל, שהלכה וגברה לאחר מלחמת העולם השנייה. הבריטים הבינו כי אכיפה גלויה והפעלת כוח ישיר נגד הפליטים ונגד כלי השיט תוביל לגינויים חריפים בזירה הבינלאומית, ובמיוחד מצד דעת הקהל האמריקאית והמערב-אירופית. לפיכך, תוכנן המבצע כסדרה של פעולות סמויות שתכליתן הייתה לפגוע בתשתיות ההעפלה מבלי לחשוף את מעורבות בריטניה. ההנחיה הברורה הייתה כי "אין להשאיר כל הוכחה לקשר בין הפעולות לבין ממשלת הוד מלכותו".
אחת ממטרות העל של המבצע הייתה ליצור הרתעה ממשית כלפי גורמי השיט האזרחיים — בעלי אוניות, קברניטים, צוותים ומתווכים — באמצעות שכנוע עקיף ואפילו הפחדה כי מעורבותם במבצעי עלייה עלולה לגרור השלכות חמורות. במילים מפורשות נכתב במסמך פנימי: "אינטימידציה תהיה אפקטיבית רק אם מישהו מבין הקבוצה שצריכה להיות מאוימת אכן יסבול מתוצאה בלתי נעימה". בין ההצעות שנשקלו: פרסום שמועות על פעולות טרור מתוכננות נגד כלי שיט, גילוי מכשירי חבלה שלא הופעלו, השחתת אספקת מים ואוכל לצוותים, הצתות יזומות ועוד. מטרות אלו שיקפו את הרצון להפעיל לחץ פסיכולוגי מתמשך, תוך הימנעות מוחלטת מנפגעים.
מטרה מרכזית נוספת הייתה עיכוב קצב ההפלגות מאירופה אל חופי הארץ, בעיקר מהנמלים באיטליה ובצרפת, בהם התרכזה פעילות הארגונים המובילים את העלייה. לשם כך הוקם צוות ייעודי בלונדון, שהפעיל רשת סוכנים בשטח, ריכז מידע על מחנות פליטים ומיקומי ספינות, וסיפק ציוד חבלה כמו מוקשים מגנטיים עם מנגנון השהיה. הדגש היה על תקיפת ספינות ריקות בלבד, כאשר אין עליהן נוסעים, כדי להימנע מתקריות עם נפגעים שיחשפו את המבצע כולו.
היערכות למבצע
האחריות על תכנון וביצוע מבצע מבוכה הוטלה על שירות הביון הבריטי (SIS), בפיקוח המטה המרכזי של השירות שברחוב ברודוויי בלונדון. בראשית 1947 הוחלט להקים צוות ייעודי שירכז את פעולות המבצע תחת שם הקוד "Embarrass", אשר גויסו אליו יוצאי יחידות הפעולה של ה-SOE שפעלו באירופה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. חברי הצוות נבחרו בקפידה בשל ניסיונם בפעולות חשאיות וסביבות עוינות, תוך התאמה לדרישות המבצע — חבלה, הסוואה ושמירה על סודיות מוחלטת.
הידע על עצם קיומו של המבצע הוגבל לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשי SIS ושותפים נבחרים במשרד החוץ, ב-MI5 ובצה"ל הבריטי. כל מי שהודרך בפעילות כונה במונח הקוד "Embarrassed", והגישה למידע הוענקה רק לפי צורך מבצעי ישיר. לצורך התקשורת בין הגורמים השותפים הוקמה רשת תקשורת ייחודית בשם "Ocean", שיועדה לתעבורת דיווחים מוצפנים הקשורים למבצע בלבד. הנחיות ברורות ניתנו לצמצום תיעוד ולמניעת כל זיהוי שיקשור את הפעולות לממשלת בריטניה.
למבצע הוקצה תקציב של 30,000 לירות שטרלינג – סכום משמעותי לתקופה, המקביל לכ-875,000 לירות במונחים מודרניים – אך בפועל נוצלו רק כ-13,000 לירות. התקציב כיסה רכישת ציוד חבלה, החזקת סוכנים בחו"ל, כרטיסי נסיעה, שוחד מקומי, ושירותים לוגיסטיים אחרים. חלק מהציוד, ובפרט מוקשים מגנטיים עם מנגנון השהייה, נבחר בשל זמינותו הרבה במאגרי מלחמה, מאחר והועבר בכמויות עצומות להתנגדות באירופה בשנים קודמות ולא תועד באופן שיאפשר את איתורו למקור בריטי רשמי.
כדי להסתיר את זהותם האמיתית של הפעילים, גובשו עבורם סיפורי כיסוי מגוונים: אנשי עסקים בשליחות מסחרית, נופשים בטיול חופים או שייט פרטי, ואפילו מבקרים של חברים מקומיים. אם כשלו סיפוריהם הראשוניים, הנחו אותם להחזיק בגרסה חלופית שלפיה גויסו על ידי ארגון אנטי-קומוניסטי בינלאומי של תעשיינים מהתחום האווירי והאנרגטי, שמושבו בניו יורק, אשר פועל נגד הגירה יהודית לארץ ישראל בטענה שדרכה מוברחים סוכנים קומוניסטים למזרח התיכון. הובהר להם כי אם ייחשפו או ייעצרו, עליהם להכחיש כל קשר לממשלת בריטניה, וכי לא יקבלו סיוע דיפלומטי או משפטי מכל סוג שהוא.
המבצע
מבצע מבוכה התפרש על פני שלושה תחומים עיקריים: חבלה ישירה בכלי שיט, תעמולה ודיסאינפורמציה, והונאה מודיעינית שנועדה לערב שחקנים בינלאומיים נוספים בזירה. כל תחום פותח בנפרד אך פעל כחלק ממערך אחד מתואם, שתכליתו להאט את קצב העלייה הבלתי-חוקית לארץ ישראל מבלי להיחשף.
המרכיב המרכזי והבולט ביותר של המבצע היה ביצוע פעולות חבלה פיזיות נגד אוניות שהיו מיועדות להעפלה. באיטליה בוצעו חמש פעולות חבלה, כולן באמצעות מוקשים מגנטיים שהוצמדו לדופן האונייה ונשאו מנגנוני השהיה שתוזמנו כך שהפיצוץ יתרחש לאחר עזיבת הצוותים את הנמל. היה זה תנאי סף שהאונייה תהיה ריקה מאנשים, הן כדי להימנע מנפגעים והן כדי למנוע הד ציבורי שלילי שיפגע במטרה העיקרית – הרתעה ללא חשיפה. באחת מן הפעולות הושמדה אונייה לחלוטין, שתיים נוספות ניזוקו באופן משמעותי, ובשתי פעולות נוספות התגלו המוקשים מבעוד מועד והוסרו, ובאחת מהן אף זיהו החוקרים את מקורו הבריטי של המוקש – אך ייחסו אותו לערבים המשתמשים בציוד בריטי שנשאר מהמלחמה.
במקביל לפעולות החבלה הפעיל ה-SIS מערך תעמולתי חשאי שנועד להסוות את מקור הפעולה ולהציג מצג שווא של יוזמה ערבית אותנטית נגד העלייה היהודית. לשם כך נוצר ארגון פיקטיבי בשם "מגיני פלסטין הערבית", אשר נטל אחריות לפעולות החבלה ופרסם מכתבים שנשלחו לראש ממשלת בריטניה, שר החוץ, עיתונים גדולים ודמויות ציבוריות נוספות. המכתבים, שנכתבו במכונות כתיבה "מותאמות לאום" ונשלחו מפריז, כללו ניסוחים מתונים יחסית והציגו את מטרת הארגון כמניעת השתלטות יהודית על הארץ תוך התרחקות ממעשי טרור נגד אזרחים. בנוסף, הופצו טענות שברית המועצות היא הגורם האמיתי שמאחורי ההעפלה, ושמטרתה להקים מדינה יהודית בעלת נטייה קומוניסטית שתשרת את האינטרסים של מוסקבה במזרח התיכון.
בצד ההונאה התעמולתית פעל גם מערך הטעיה מודיעיני נרחב, שנועד לעורר חשד מצד הסובייטים כלפי תנועות ההעפלה. במסגרת זו הופץ מסמך מזויף שנועד לשכנע את ברית המועצות כי בריטניה עושה שימוש בעלייה היהודית כציר לחדירת סוכנים משלה ממזרח אירופה. במסמך נטען כי "המוסד הבריטי החשאי" מנצל את זרם העולים מבולגריה ורומניה כדי להעביר מידע ולהוציא אנשים מתוך תחום ההשפעה הסובייטי. המסמך הושאר במועדון "קזנובה" בווינה, מקום שנודע כאתר פעילות קבוע של סוכני הביון הסובייטי, במטרה שיאסף על ידם. בנוסף, נשלחו מכתבים מרומניה ובולגריה שנועדו לתמוך באותו קו הטעיה. עם זאת, לקראת סיום המבצע ציינו אנשי ה-SIS כי לא התקבלה כל אינדיקציה לכך שהונאה זו הצליחה או עוררה תגובה כלשהי מצד ברית המועצות.
אוניית המעפילים אקסודוס
אחד היעדים המרכזיים שנקבעו לפעולה במסגרת מבצע מבוכה הייתה הספינה President Warfield, שלימים נודעה בשם "אקסודוס 1947". הספינה אותרה כשהיא עוגנת בנמל קטן בדרום צרפת, ו-SIS שלח אחריה יאכטה סמויה שנשאה צוות חבלה מיומן. התכנית הייתה להצמיד לדופן האונייה מוקש מגנטי עם מנגנון השהיה של שלושה עד ארבעה ימים, כך שהפיצוץ יתרחש רק לאחר שהצוות הבריטי יתרחק מהזירה וייכנס למים הטריטוריאליים האיטלקיים. הכוונה הייתה להסוות כל קשר לבריטניה ולשבש את המשך השימוש באונייה להעפלה.
אולם, אופי התזמון הפך את הפעולה לרגישה במיוחד: בשל הזמן הרב עד לפיצוץ, היה כמעט בלתי אפשרי להבטיח שהספינה תישאר ריקה, ולמעשה עלתה סכנה מוחשית שהפיצוץ יתבצע כאשר על הסיפון כבר יהיו פליטים יהודים. אנשי SIS שהיו מעורבים בתכנון הודו בדיעבד כי בתנאים שתוכננו "לא ניתן היה להבטיח שלא יהיו נפגעים", וזאת בניגוד למדיניות הרשמית של המבצע, שהתנתה כל פעולה בהימנעות מוחלטת מפגיעה באנשים.
בעקבות התחייבות של ממשלת צרפת לנקוט צעדים נחרצים נגד תנועת ההעפלה משטחה, הורה משרד החוץ הבריטי לבטל את הפעולה. הצוות הבריטי קיבל הוראה לנטוש את היעד ולעבור לאיתור מטרות חלופיות באיטליה. זמן קצר לאחר מכן, ביולי 1947, הפליגה האונייה מנמל סֵט שבצרפת כשהיא נושאת כ-4,500 פליטים יהודים. עם הגעתה לחופי הארץ, השתלטו עליה כוחות בריטיים. במהלך ההתערבות נהרגו שלושה מנוסעי הספינה, ובעקבות כך עוררה הפרשה גינוי עולמי חריף, במיוחד בצרפת ובארצות הברית, והפכה לסמל של ההתנגדות למדיניות הבריטית בארץ ישראל.
בדיעבד, אחד מקציני SIS המעורבים במבצע טען כי ניתן היה למנוע את כל המבוכה המדינית ואת ההשלכות הציבוריות של הפרשה בעלות של כ-£100 בלבד – מחיר חומרי הנפץ – וללא הותרת עקבות שיקשרו את בריטניה. הוא תיאר זאת כאחת ההחמצות המשמעותיות ביותר של המבצע כולו, וטען שזו דוגמה מובהקת לערך של פעולות חשאיות גם בימי שלום, מול הזהירות המוגזמת, לטענתו, של משרד החוץ.
סיום המבצע
ככל שהמבצע התקדם, הלכו וגברו ההתלבטויות הפנימיות בתוך הדרג המדיני הבריטי, ובעיקר במשרד החוץ, בנוגע להשלכותיו האפשריות של מבצע מבוכה על מעמדה הבינלאומי של בריטניה. פקידים בכירים הביעו הסתייגות מהמשך הפעילות, מתוך חשש שחשיפת הפעולות תגרום למשבר דיפלומטי חריף עם המדינות שבהן התרחשו האירועים, ותזיק ליחסי החוץ של בריטניה באירופה ובארצות הברית. עיקר הדאגה הייתה קשורה לסיכון של גילוי חבלה מתוחכמת שיובילו אל הממשלה הבריטית, במיוחד כאשר מדובר בפעולות המתרחשות באדמות זרות בשעת שלום.
בעקבות כך ניתנו הנחיות חד-משמעיות המצמצמות את היקף הפעולה ומגבילות את שיטות הפעולה האפשריות. הובהר כי אין לפגוע בספינות שעליהן נמצאים נוסעים, וכי יש להימנע לחלוטין מגרימת פציעות או אובדן חיי אדם. פעולות כגון הרעלת מים או מזון, הצתות באוניות מאוישות, או חבלה ישירה לאחר שהספינה כבר הפליגה – נאסרו במפורש. תכתובות פנימיות ציינו כי כל פעולת חבלה חייבת להתבצע כאשר הספינה ריקה לחלוטין, ובשעה שאין סיכון לנוכחות אזרחית.
ההתנגדות לפעולות המבצע חדרה גם לרמת הביצוע הדיפלומטי. כאשר ה-SIS ביקש להציב סוכנת במסווה של מזכירה בקונסוליה הבריטית בחיפה, לצורך פעילות מודיעינית שוטפת, הביע הקונסול הבריטי המקומי, סיריל מריוט, התנגדות תקיפה. הוא טען כי מדובר בצעד מסוכן לנוכח המצב הביטחוני הרגיש, וכי נוכחות של אישה בריטית יחידה בעיר תבלוט מדי ותמשוך תשומת לב מיידית מצד שירותי המודיעין היהודיים. בנוסף, העלה קשיים לוגיסטיים על תנאי המחיה במבנה הקונסוליה, שנועד לגברים בלבד, והדגיש כי אין באפשרותו לספק לה מגורים הולמים מבלי לשפץ את המתקן.
מבצע מבוכה הופסק באופן רשמי בתחילת אפריל 1948, כחודש לפני סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-14 במאי. לקראת סיומו, נערכו ב-SIS הערכות מצב וסיכומים פנימיים שבחנו את מידת הצלחתו. בדו"חות המסכמים נכתב כי המבצע הביא להפחתה זמנית בקצב ההעפלה מאיטליה, ולערעור משמעותי של תחושת הביטחון בקרב הארגונים המבריחים, אשר חדלו מלשתף פעולה עם חלק מבעלי הספינות בעקבות מה שנתפס כחדירה עוינת. נרשמה גם ירידה במספר הספינות שיצאו לדרך בתקופה שלאחר התקפות החבלה.
עם זאת, המבצע נתפס כהוכחה מורכבת ליכולת קיומן של פעולות חשאיות בימי שלום. בשונה מפעולות במלחמה, שבהן הסיכון העיקרי נוגע לביצוע עצמו, בימי שלום הסכנה המרכזית היא חשיפת הקשר לגורמים מדינתיים, דבר שעלול לגרום לנזק מדיני חמור גם כאשר הפעולה עצמה מצליחה. אנשי SIS ציינו במפורש כי לעיתים דווקא כישלון מבוקר – כגון גילוי מוקש שלא התפוצץ – עורר אפקט תודעתי גדול יותר מספינה שטובעה בהצלחה מבלי לעורר הדים. הם סיכמו כי למרות הסיכון והמתח המתמידים, המבצע הוכיח שהשירות מסוגל לתכנן ולבצע חבלה, להעביר כסף וציוד מעבר לגבולות, ולשמור על כיסוי מוחלט – כל זאת מבלי לעורר חשד גלוי כלפי ממשלת בריטניה.
לקריאה נוספת
- רוברט מקראם, MI6: ההיסטוריה של שירות הביון החשאי, 1909–1949 מאת קית' ג'פרי, הגרדיאן, אוגוסט 2010.
- עזרא נשרי, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית, הוצאת סטימצקי, 2019.
קישורים חיצוניים
- סוכנויות הידיעות, ספר: הבריטים פוצצו ספינות מעפילים, באתר nrg, 21 בספטמבר 2010.
- סוכנויות הידיעות, ספר חדש חושף: הבריטים פוצצו ספינות מעפילים, באתר ynet, 21 בספטמבר 2010.
- ספר של ה-MI6: בריטניה פוצצה ספינות מעפילים, באתר ישראל היום, 15 במרץ 2012.
- מבצע מבוכה בעיתונות הישראלית.
- Keith Jeffery: Leading historian of British military past, The Irish Times, 5 בפברואר 2016.
- דף הסופר של פרופסור קייט' ג'פרי באמזון.
- RIP Keith Jeffery, Secret Service Historian and Cox Extraordinaire – Spend Matters UK/Europe, Spend Matters, ינואר 2016.
- מלחמת ה- MI6 במפעל ההעפלה, באתר ההעפלה והרכש.
