מהפכת התרבות הציונית הייתה תהליך מכונן בהיסטוריה היהודית. התנועה הציונית, שהתעוררה בסוף המאה ה-19, חתרה ליצירת זהות לאומית חדשה לעם היהודי תוך ניתוק מיסודות חיי הגלות המסורתיים. היא קראה תיגר על המוסדות הדתיים, דחתה את העליונות של לימודי התלמוד, והציבה את התנ"ך במרכז התרבות המתחדשת. רעיונות אלה הובילו ליצירת "יהודי חדש" – דמות המנותקת מכבלי המסורת הדתית אך מחוברת לעולם מודרני ואוניברסלי.
עם זאת, המהפכה התרבותית לא הייתה מאבק פשוט של ישן מול חדש. רבים מאבות התנועה הציונית, כמו אחד העם, ברנר וברדיצ'בסקי, התמודדו עם שאלות של המשכיות מול חידוש. כיצד ניתן לברוא יהודי חדש ועדיין לשמור על זיקה למסורת? מה מקומה של הגולה בזיכרון הלאומי? האם ניתן לדחות את העבר מבלי לשלול אותו לחלוטין?
שלילת הגלות
עקרון שלילת הגלות היווה נדבך מהותי בתפיסת העולם הציונית. כל הזרמים הציוניים, מהמדיניים ועד הרוחניים, ראו ביהדות הגלותית מצב של ניוון תרבותי וחברתי, מצב שיש להתעלות עליו כדי ליצור זהות לאומית רעננה. כפי שציין בנימין זאב הרצל:
"ייסדנו את חברתנו החדשה, כביכול, ללא כל משקל מת של ירושה. אמנם נכון שהיינו צריכים להמשיך ממה שהיה שם – הארץ העתיקה, העם העתיק. אך מוסדותינו היו חדשים, או לפחות מחודשים".
אחת הדוגמאות הבולטות ליישום רעיון שלילת הגלות הייתה בדמותו של דוד ליטוואק, גיבור ספרו של הרצל "אלטנוילנד". ליטוואק הוא דמותו של היהודי החדש – משכיל, רציונלי ומודרני. הוא שואף לבנות חברה חדשה בארץ ישראל, חברה המבוססת על ערכי עבודה, תרבות ושיתוף פעולה. רעיונות אלה הושפעו מהתנועות הלאומיות האירופיות ומהאידיאלים של ההשכלה.
לעומת זאת, הציונות הרוחנית, בהובלת אחד העם, קראה לגישה מתונה יותר כלפי הגולה. אחד העם הדגיש את חיוניותה של התרבות היהודית הגלותית ואת תפקידה כבסיס לחידוש לאומי. ביצירותיו טען כי אין להתייחס לגלות כאל תקופת חושך, אלא כאל שלב משמעותי ביצירה היהודית:
"רעיון פוליטי שאינו מבוסס על התרבות הלאומית עלול לרחק את העם מכוחו הרוחני […], ובכך להנתק את הקשר המחבר אותו עם העבר, ולהסיר את היסוד ההיסטורי שעליו הוא נשען".
היהודי החדש
הציונות המדינית הגדירה את היהודי החדש כדמות המחוברת לאידיאלים אירופיים אך מחויבת לעמה. כך, למשל, יהודה לייב פינסקר וזאב ז'בוטינסקי תיארו יהודי המשלב בין ערכי המודרנה לבין אחריות לאומית. ליטוואק, כאמור, הוא דוגמה ליהודי חדש זה – אדם המשקיע בעבודת כפיים, בחינוך ובספורט, תוך שמירה על ערכים חברתיים ושיתופיים.
אחד העם, ביצירות כמו "על פרשת דרכים", הדגיש את חשיבות השילוב בין ישן לחדש. הוא קרא ליצור דמות יהודית המשלבת את ערכי המסורת היהודית עם תפיסות מודרניות של חירות אישית ומוסר קולקטיבי.
הרדיקלים בציונות, כמו ברדיצ'בסקי וברנר, ביקשו למחוק את הזהות הגלותית לחלוטין. כפי שכתב ניטשה, "אם יש להקים מקדש, יש להרוס מקדש אחר". מיכה יוסף ברדיצ'בסקי במאמרו "שינוי ערכים", גרס כי על היהודי החדש להתנתק מהמסורת היהודית של הגלות ולשוב למקורות העבריים הקדומים. ברדיצ'בסקי קרא למהפכה רדיקלית בסדר העדיפויות המסורתי של ערכי היהדות. הוא שיבח את הגבורה היהודית מתקופות קדומות והעדיף את ערכי האומץ והמאבק של הקיצוניים הקדומים על פני המוסר הרבני של התלמוד. לדעתו, הגיעה העת לחדש את "מוסר החרב" במקום "מוסר הספר" של התנ"ך. בדרך זו נסללה הדרך ליצירת "העברי החדש," אדם החופשי מכבלי המסורת, בניגוד ל"יהודי הישן" הדתי, ה"קשור ברצועות התפילין". גישה זו התקבלה על ידי חלקים מסוימים בציונות הסוציאליסטית והרביזיוניסטית.
הציונות הסוציאליסטית
הציונות הסוציאליסטית היוותה אחד הזרמים המרכזיים בתנועה הציונית, והיא שילבה בין שאיפות לאומיות לבין חזון חברתי-סוציאלי. היא חתרה לא רק להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, אלא גם ליצירת חברה שוויונית המבוססת על ערכים של עבודה, שיתוף וקולקטיביות. זרם זה היה כרוך במהפכה רעיונית, תרבותית וחברתית עמוקה, שבה עוצבה דמותו של "היהודי החדש" כעובד אדמה, פועל ויוצר, המתעלה מעל המסגרות המסורתיות של הגלות.
כמו זרמים אחרים בציונות, גם הציונות הסוציאליסטית דגלה בשלילת הגלות, אך מתוך זווית ראייה ייחודית. עבור מנהיגיה, הגלות סימלה לא רק ניתוק גיאוגרפי מארץ ישראל, אלא גם דיכוי כלכלי וחברתי של העם היהודי. מצבם של היהודים בגולה, שהיו תלויים במקצועות מסחריים ובעלי אופי תלותי, נתפס כמצב של ניוון שיש לעקור מהשורש.
לדוד בן-גוריון, אחד ממנהיגי הזרם, שלילת הגלות לא הייתה רק אידיאולוגיה, אלא בסיס לכל תפיסת עולמו. הוא ראה את ארץ ישראל כמרכז ההיסטוריה היהודית וכמקום שבו ניתן לממש את החזון של היהודי החדש.
בציונות הסוציאליסטית, "היהודי החדש" היה אדם השואף לחיי יצירה ועבודה. הוא נבדל בתכלית מהיהודי הגלותי, שנתפס כתלותי ופסיבי. מושג "כיבוש העבודה" היה עקרון יסוד, שבא לידי ביטוי בהקמת התיישבויות חקלאיות כמו הקיבוץ והמושב. יהודי זה היה פועל, חקלאי, וחייל – אדם שמסוגל ליטול אחריות על גורלו ולהגן על עמו.
א"ד גורדון, אחד ההוגים הבולטים בציונות הסוציאליסטית, הדגיש את הערך הרוחני של העבודה. עבורו, העבודה הפיזית לא הייתה רק אמצעי כלכלי, אלא דרך להתחבר לאדמה ולהתעלות מוסרית. הוא ראה בעבודה ביטוי למוסריות היהודית, חלק מהותי ממהפכת ה"יהודי החדש". לדבריו:
"נראה כי אנו מבינים שהתחדשותנו היא מהפכה, אך אנו עדיין קרובים למחשבה שהמהפכה ביהדות היא למען היהודי, ואיננו מרשים לעצמנו לשקול שהמהפכה היא של האדם שבתוך היהודי. איננו דורשים יהודי חדש בסגנון אירופי; אלא אנו מבקשים אדם חדש בדמותו של יהודי".
גורדון הושפע גם ממקורות יהודיים כמו הקבלה והחסידות, ובכך שילב בין חזון ציוני מודרני לערכי מסורת.
אחת מהתמונות האייקוניות של היהודי החדש בציונות הסוציאליסטית היא דמותו של החלוץ. החלוץ לא רק התיישב בארץ ישראל אלא גם שימש מודל ערכי לחיקוי. הוא היה אדם אידיאליסטי, המקדיש את חייו לחזון הלאומי. בכתביו, בן-גוריון העלה על נס את דמות החלוץ כ"אדם החדש," המקריב את הנוחות האישית למען המפעל הלאומי.
בציונות הסוציאליסטית התקיימו שני זרמים עיקריים: הזרם הרדיקלי והזרם המתון. הרדיקלים, כמו נחמן סירקין ודוד בן-גוריון, דגלו בשינוי מוחלט של החברה היהודית ובבניית חברה חדשה לחלוטין בארץ ישראל. בעיניהם, ההיסטוריה הגלותית הייתה חסרת ערך, והעבודה בארץ ישראל נתפסה כתחייה מוסרית ופיזית כאחד.
לעומתם, הזרם המתון, בהובלת הוגים כמו ברל כצנלסון וא"ד גורדון, ביקש לשלב בין חדש לישן. כצנלסון, לדוגמה, ראה חשיבות רבה בלימוד התרבות הגלותית ובחיבור למסורת. הוא הדגיש את הצורך בקשר עם יצירות ספרותיות ותורניות מהעבר היהודי, כחלק מבניית תרבות יהודית חדשה בארץ ישראל.
הקיבוץ והמושב היו הכלים המרכזיים למימוש החזון של הציונות הסוציאליסטית. הקיבוץ, כמסגרת שיתופית, ביטא את הערכים של שוויון ושיתוף, בעוד המושב שילב בין עצמאות חקלאית לשיתוף קהילתי. מסגרות אלה היו חלק בלתי נפרד מתהליך יצירת היהודי החדש, שעבורו העבודה הייתה ערך עליון.
הציונות הדתית
הציונות הדתית הייתה תנועה ייחודית בתוך ההקשר הציוני הרחב, שהשתדלה לשלב בין רעיונות הלאומיות המודרנית לבין מחויבות למסורת היהודית ולדת. בניגוד לזרמים החילוניים בציונות, הציונות הדתית לא ראתה סתירה בין חזון התחייה הלאומית לבין ערכי הדת, אלא תפשה אותם כשני צדדים של אותו מטבע. היא חתרה ליצור "יהודי חדש" שהוא גם מודרני וגם מסורתי, ובכך לשמש גשר בין קבוצות שונות בעם היהודי.
שורשי הציונות הדתית נטועים במחשבה היהודית של המאה ה-19, ובייחוד בקרב רבנים שהבינו את הצורך במענה לאתגרי העת המודרנית. אישים כמו הרב צבי הירש קלישר והרב שמואל מוהליבר ראו בציונות הזדמנות לגאולה פיזית ורוחנית כאחד. עבורם, השיבה לארץ ישראל הייתה לא רק מענה למצוקת היהודים בגולה, אלא גם קיום מצווה דתית מהתורה.
הרב מוהליבר, ממקימי תנועת "חובבי ציון", האמין בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית החילונית מתוך מטרה לקדם את ההתיישבות בארץ ישראל. הוא דגל בגישה מעשית, שבה יש לתמוך במפעל הציוני מתוך הכרה שהוא יכול לשמש בסיס לתחייה רוחנית.
המודל הסובלני בציונות הדתית התאפיין בגישה פרגמטית כלפי הציונות החילונית. רבנים כמו הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד תנועת "המזרחי", האמינו שהציונות עוסקת בפתרון מצוקת העם היהודי ולא בשאלות של גאולה דתית. לדוגמה, הרב ריינס תמך בתיאודור הרצל כמנהיג הציונות, למרות גישתו החילונית, מתוך הבנה שזו הדרך להבטיח את קיומו של העם היהודי. הרב ריינס ראה בציונות אמצעי לשימור העם היהודי, ולא כחזון דתי כולל.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוגה דעות מרכזי בציונות הדתית, פיתח גישה שונה לחלוטין. עבורו, הציונות הייתה תנועה דתית במהותה, גם אם מנהיגיה חילוניים. הרב קוק טען שהשיבה לארץ ישראל היא חלק מתהליך גאולה אלוהי, ושאפילו הפעילות החילונית של התנועה הציונית מבטאת את רצון ה'.
הרב קוק האמין שהציונות אינה רק תחייה לאומית אלא גם תחייה דתית, והיהודי החדש צריך להיות אדם המחובר לערכים דתיים לצד יכולות מעשיות.
הרב קוק קרא ליצירת "יהודי חדש" שמשלב בתוכו את ערכי המודרנה עם עקרונות הדת. היהודי החדש של הרב קוק אינו דוחה את העולם המודרני, אלא רואה בו הזדמנות להעמקת האמונה והזהות היהודית. הוא האמין שהתנועה הציונית החילונית היא כלי ביד ההשגחה האלוהית, ושמטרתה להביא לגאולה שלמה.
הציונות הדתית תמיד התמודדה עם המתח בין חזונה הדתי לבין הריאליות של שיתוף הפעולה עם תנועות ציוניות חילוניות. מצד אחד, הוגים ומנהיגים דתיים ראו בציונות החילונית תנועה חיונית להגשמת החזון הלאומי. מצד שני, היו מי שחששו מהשפעת החילון על הזהות הדתית של העם היהודי. הרב קוק רשם באחד מאגרותיו לכנסי תנועת המזרחי:
"התנועה הציונית הרחבה אינה יכולה […] לדבר בשם האומה כולה. […] המזרחי חייב להכיר בגאווה בגדולת שליחותו: לא להיות משרת של מפלגה מעשית, פוליטית או תרבותית […]. המזרחי חייב להיות לציונות מה שישראל הוא בין העמים. […] עליו […] לבטא את תקוותו לניצחון מוחלט ומלא של השקפתו ― מקיפה, עליונה ונצחית".
שינויי גישה לאחר השואה
השואה חוללה טלטלה עמוקה בתפיסת העולם של העם היהודי ושל התנועה הציונית בפרט. האסון הלאומי שפקד את העם, שבו נרצחו שישה מיליון יהודים, הביא לחשיבה מחודשת על מושגים מרכזיים בציונות כמו שלילת הגלות, דמות היהודי החדש והיחס להיסטוריה היהודית בגולה. בעוד שהזרמים המוקדמים של הציונות נטו להדגיש את ניתוקם מן העבר הגלותי, השואה גרמה לרבים בתנועה הציונית לבחון מחדש את ערכי התרבות, ההיסטוריה והמורשת שנוצרו בגולה.
עד לשואה, רעיון שלילת הגלות היה אחד היסודות המרכזיים של הציונות. הגלות נתפסה כתקופה של ניוון ודיכוי, שאותה יש לעזוב לטובת חזרה לארץ ישראל והקמת חברה חדשה. עם זאת, השואה הביאה לשינוי מהותי בגישה זו. במקום להתמקד אך ורק בהשלכות השליליות של הגלות, רבים בתנועה הציונית הבינו את החשיבות שבשימור הזיכרון של תרבות יהדות הגולה, שהייתה מקור לעושר רוחני, תרבותי וחברתי.
בן-ציון דינור, אחד ההיסטוריונים הציונים הבולטים, היה בין הראשונים שהביעו ביקורת על הגישה המסורתית של שלילת הגלות. ב-1934, עוד לפני השואה, כתב דינור כי:
"היחס של היישוב בארץ ישראל לגולה דורש תיקון יסודי. חונכנו והתחנכנו לשלול את הגולה. […] גישה זו גם גרמה לנו להזניח את הערכים התרבותיים והחברתיים המופלאים שנוצרו בגולה. […] אם בתחילת הציונות השאלה הייתה 'האם ידעת את הארץ,' הרי שהשאלה כעת היא 'האם ידעת את העם?'"
אחרי השואה, עמדתו זו התחזקה. דינור סבר כי יש לשלב את העבר הגלותי בתוך הנרטיב הציוני כדי לבנות זהות לאומית עשירה יותר. ביצירתו המרכזית "ישראל בגולה", ניסה דינור להציג תמונה רחבה של התרבות היהודית בגלות ולהראות כיצד היא יכולה להשתלב בחזון הלאומי של הציונות.
גרשום שלום, אחד מאבות חקר הקבלה וההוגים הבולטים בציונות, טען כי הקמת מדינת ישראל אחרי השואה יצרה שינוי מהותי בזהות היהודית. הוא האמין שקיומה של המדינה חייב להיות קשור בקשר הדוק עם ההיסטוריה של העם היהודי, הן בארץ ישראל והן בתפוצות. שלום כתב:
"ברור לי כי קיומה של מדינת ישראל, לא פחות מקיומה של הגלות היהודית, תלוי בהצבת הקשר שלנו לעם היהודי, בעבר ובהווה, במרכז החלטותינו. לשאלה זו, אני עונה ללא היסוס: אנו יהודים קודם כול, וישראלים כהתגלמות של יהדותנו".
לדבריו, אף שהציונות שאפה להתנתק מן הגלות, היא לא יכלה להתעלם ממנה לחלוטין. שלום ראה בגלות לא רק מקור לסבל, אלא גם מקור לעוצמה רוחנית ותרבותית.
לפני השואה, דמות היהודי החדש בציונות הוגדרה כעומדת בניגוד ליהודי הגלותי. היהודי החדש נתפס כעובד אדמה, פועל וחייל, בעוד שהיהודי הגלותי תואר כתלותי, חלש ופסיבי. השואה ערערה תפיסה זו. היא הראתה את העוצמה הרוחנית של יהדות הגולה, שהתמודדה עם האסון הגדול ביותר בתולדותיה תוך שמירה על זהות ואמונה.
חנוך ברטוב, סופר יליד ארץ ישראל, תיאר את השואה כאירוע ששינה את תפיסתו על דמות היהודי. ברטוב, שהיה בן הדור הראשון של הצברים, תיאר מפגש עם הכנענים:
"אחרי המלחמה נסעתי לירושלים, ובאוניברסיטה פגשתי כמה מתומכיו של יונתן רטוש [מתנועת העברים (הכנענית)]… עד היום אני זוכר שיחה משוגעת שהתקיימה בקפה עטרה. מישהו דיבר, ואני הקשבתי לתיאוריה של "האומה העברית", המנותקת משורשיה ביהדות הגלותית. השנה הייתה 1947… שאלתי, "מי יבנה את האומה הזו? לא יהודים? לא הניצולים?" "אומה חדשה נוצרת כאן, וכל מי שיגיע יהפוך לילד של האומה החדשה הזו," ענו האחרים. "אתם משוגעים?! אתם מבינים מה קרה לעם היהודי?!" הרגשתי בחילה. חזרתי אדם אחר. חזרתי יהודי".
השואה השפיעה לא רק על התפיסות ההיסטוריות והאידיאולוגיות, אלא גם על התרבות והספרות הציונית. יצירות כמו "ספר האגדה" של חיים נחמן ביאליק ואוצרות התרבות היהודית שהתמקדו בשימור זיכרון הגלות קיבלו חשיבות מחודשת. הציונות החלה להכיר בערכה של הספרות היהודית בגולה, כמו אגדות חז"ל, שירת יידיש ויצירות מן התקופות השונות.
אחרי השואה, התפתחו בציונות מגמות חדשות שדגשו את הצורך בשימור הזיכרון ההיסטורי של יהדות הגולה. המוסדות הלאומיים, כמו "יד ושם", החלו לתעד את חיי הגולה לא רק בהקשר של השואה, אלא גם כתרבות חיה ותוססת שקדמה לה.
סיכום
העלייה המזרחית הגדולה בשנות ה-50, שהכפילה את אוכלוסיית מדינת ישראל תוך שנים ספורות, ערערה לחלוטין את תפיסות היסוד של התנועה הציונית על גווניה. האידיאולוגיה הציונית, שהתבססה על חזון של חברה אידיאליסטית קולקטיבית, ניצבה לפתע בפני מציאות חדשה. במקום ציבור המחויב לרעיונות של שיתוף, עבודת אדמה ויצירת "יהודי חדש" המשוחרר מכבלי המסורת, הגיעו עולים רבים מארצות המזרח שנשאו עימם ערכים של אינדיבידואליזם, חיי פרט, ושאיפה לחירות אישית וכלכלית – וחיבור עז למסורת ולדת. עולים אלה הביאו עימם שאיפה לשמר את כבודם האישי, לזכות בכוח על חייהם, ולבנות עתיד שבו עושר חומרי ושגשוג אישי תופסים מקום מרכזי.
הפערים התרבותיים והחברתיים בין העולים הוותיקים והחדשים עוררו דיונים נרחבים באשר לאופי המדינה הצעירה ולשאלת היחס בין התנועה הציונית להטרוגניות ההולכת וגוברת בחברה הישראלית. העלייה המזרחית המחישה את הצורך בבחינה מחודשת של המושגים "ציונות", "הגלות", ו"היהודי החדש", תוך יצירת מתח מתמיד בין האידיאלים של התנועה הציונית לבין המורכבות של מציאות רב-תרבותית חדשה במדינת ישראל.
לקריאה נוספת
- יצחק קונפורטי, The Zionist Cultural Revolution: Between Radical Revolution and Ethnic Continuity, המחלקה להיסטוריה יהודית, אוניברסיטת בר-אילן, כנס ASEN, 2013.
- אבי פיקאר, ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל, כרך 9, 1999, עמ' 338–394.
