פרשת מקוב היא תקרית שהתרחשה בינואר 1913 במושבה רחובות, ובה השפיל האיכר יונתן מקוב שלוש פועלות יהודיות יוצאות תימן, לאחר שמצא אותן מלקטות זמורות יבשות בסוף יום העבודה בכרמו. מקוב הכה את הנשים, קשר אותן בחבלים לזנבו של חמור והוביל אותן כך ברחוב הראשי של המושבה לעיני כל. מעשהו זכה לקנס סמלי בלבד מצד ועד המושבה, ועורר תגובות נזעמות מצד פועלים ויוצאי תימן. העיתון "הפועל הצעיר" פרסם דיווח מקיף על האירוע, שהתפרש בעיניו כסמל ליחסי הכוח בין האיכרים הוותיקים של העלייה הראשונה לבין הפועלים, והוצג כחלק ממאבק אידיאולוגי רחב בין האליטה ה"פיאודלית" לבין תנועת העבודה.
האירוע חזר לתודעה הציבורית כעבור עשרות שנים, כאשר הפזמונאי דן אלמגור כתב את השיר "זמורות יבשות", המתאר את המקרה מנקודת מבט פיוטית וחברתית. השיר הושמט מהצגה תיאטרונית לאחר דרישה של בכיר בהסתדרות, ובהמשך צונזר גם משידור טלוויזיוני. אלמגור טען שמדובר בהשתקה פוליטית של עוול היסטורי כלפי יהודי תימן, בעוד מתנגדיו טענו כי השיר מהווה הסתה. הפרשה הפכה לסמל מתמשך של מתיחות עדתית ושל מחיקת זיכרון בקרב הציבור הישראלי.
תיאור האירוע
ביום מן הימים בחודש ינואר 1913, במושבה רחובות, הגיע האיכר יונתן מקוב אל כרמו ומצא בו שלוש מעובדותיו, נשים יהודיות יוצאות תימן, מלקטות זמורות יבשות בתום יום העבודה. ליקוט זרדים היה מנהג מקובל בקרב עולי תימן, שלא ראו בכך פגיעה ברכוש, שכן ראו בזמורות שנשארו בכרם חומר גלם מותר לשימוש. מקוב, שהיה בנה של בתיה מקוב ומאיכריה הבולטים של המושבה, לא הסתפק בנזיפה. הוא תקף את הנשים והכה אותן נמרצות בשוט. כאשר ניסו להימלט, שלח אחריהן את פועליו הערבים. הם רדפו אחריהן, לכדו אותן, כפתו את ידיהן בחבלים והובילו אותן חזרה אל מקוב.
מקוב קשר את הנשים בחבלים לזנבו של חמור, וצעד בראש החיה ברחובה הראשי של רחובות, לעיני תושבי המושבה. בידו אחז שוט, ומאחוריו נגררו שלוש הנשים הקשורות, מושפלות וחבולות. הפועל הערבי שנשלח עמו שמר מאחור ודירבן את הנשים במקל כדי שיתקדמו. בשלב מסוים ירד מקוב מהחמור, לקח את קצות החבלים בידיו והוביל את הנשים בכוחות עצמו בתוך רחובות. מהלך זה נעשה במפגיע, לעיני תושבים רבים. מקוב, כך לפי עדויות, קרא בקול: "זה דינו של גנב".
אחת מהנשים הייתה סעידה שרעבי, ולצדה גיסתה שרה, אשת אחיה דוד. בנה של סעידה, שהיה ילד קטן באותה עת, צפה באמו המובלת ברחוב. מסביבו שמעו הילדים: "אמא, בואי תראי! תהלוכה!". האם השפילה מבטה, וידעה כי בנה מבחין בה. התהלוכה המאולצת נראתה לעיני חלק מהצופים כעונש פומבי, ולעיני אחרים – כהשפלה מזעזעת. במרוצת השנים, סיפרה סעידה לנכדיה את הסיפור "כמשיחה לפי תומה", בלא טינה. אולם כאשר התבקש בנה לשאת הספד על אחד השומרים שהיו שותפים במעשה, ביקשה ממנו שלא ילך, משום שלקח חלק בהתעללות.
האירוע זעזע את הפועלים העבריים ואת יוצאי תימן במושבה. רבים ראו בכך לא מעשה פרטי אלא ביטוי ליחסי הכוח ולתחושת העליונות של האיכרים הוותיקים. ועד המושבה דן במקרה במהירות, אך קבע למקוב עונש קל: קנס של נפוליאון אחד, השווה ערך לעשרים פרנקים בלבד. הקנס הסמלי עורר תרעומת ציבורית. בעיתונות נטען כי אף שהעונש אינו עומד ביחס למעשה, עצם קיומו של משפט מעיד על כך שהציבור אינו עובר על מקרים כאלה בשתיקה. יחד עם זאת, בעיני רבים – ובראשם הפועל יעקב רבינוביץ – התגובה הפורמלית נחשבה מזערית לעומת חומרת המעשה, וגררה קריאות מחאה קשות נגד מוסדות המושבה ומנהיגיה.
תגובת הפועל הצעיר
הפרשה עוררה תגובה מיידית ונרחבת מצד הציבור במושבה רחובות, ובעיקר בקרב הפועלים העבריים ויוצאי תימן. העיתון "הפועל הצעיר", ששימש שופר אידיאולוגי של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, פרסם דיווח מקיף על האירוע. מעבר לתיאור העובדתי של מה שהתרחש, סימן העיתון את הפרשה כסמל ליחסי הכוח בין האיכרים הוותיקים – אשר ייצגו בעיני עורכיו את האליטה הכלכלית-פיאודלית של העלייה הראשונה – לבין דור הפועלים החדשים של העלייה השנייה, שראו עצמם כנושאי דגל המהפכה הסוציאליסטית בארץ ישראל. הכותבים בעיתון לא התייחסו למקרה כאל חריג, אלא כהתגלמות של יחס מושפל ומפלה כלפי יוצאי תימן, הנובע מהפערים החברתיים העמוקים בין הקבוצות.
הכתבה בעיתון הציגה את התימנים לא כעבריינים אלא כקרבנות של מציאות חברתית קשה, שבה מסורות חייהם אינן מובנות או מקובלות על בעלי ההון. כך, למשל, נכתב שם על ליקוט זמורות ההסקה: "קשה לו להלה להתרגל אל המחשבה שהדברים האלו שייכים ג"כ לרכוש הפרטי…". הכותבים ציינו כי הרגלים אלו מובילים לעימותים רק כאשר אינם נענים בהבנה מצד האיכרים. ההאשמה הופנתה גם כלפי הפועלים האשכנזים, ש"התרחקו" מהתימנים, לא גילו מעורבות בענייניהם, ואפשרו בכך את היווצרות תחושת ההשפלה הקולקטיבית.
בעקבות האירוע, נערכה אספת עם בבית ועד המושבה במוצאי שבת כ"ה בטבת. באספה השתתפו כמעט כל הפועלים האשכנזים, כלל יוצאי תימן במושבה, ונציגים מהנהגת הפועלים, בהם ש. יבנאלי וי. שפרינצק. באולם נכחו כ־200 איש. מטרת האספה הייתה "לתת סיפוק רוחני לנעלבים", אך בפועל היא הפכה לזירה של נאומים נרגשים, קריאות לפיוס חברתי ודרישה לשינוי מבני. אשכנזים ותימנים כאחד עלו לדבר, כל אחד מנקודת מבטו, וכולם הדגישו את העלבון, את תחושת ההשפלה, ואת הצורך בשינוי. הפועלים קראו להקים ועדה משותפת שתעודד התקרבות הדדית, תיתן ייצוג לתימנים, ותשלב את צעיריהם במסגרות החינוך. מנגד, נשמעו גם קולות בתוך העדה התימנית שפקפקו ברצינות ההתקרבות ובכנותה, והזהירו מפני מהלכים ריקים מתוכן. האספה הסתיימה באווירה של התרוממות רוח ואף בריקודים – אך גם בתחושת אחריות מחודשת מצד הפועלים להעמקת הקשרים עם יוצאי תימן.
הפועל יעקב רבינוביץ פרסם בעקבות האירוע טור לוחמני בעיתונות, שבו תקף בחריפות את המוסדות ואת הציבור שגילה סלחנות. במאמרו כתב: "אם אחרי זה מענישים את יונתן העמלקי בעשרים פרנקים והכל נגמר בכי טוב אז סלחו נא לי – אבל חרפה היא ליהודי לחיות במקום של בני התחיה וזקופי הקומה האלה! אם זו היא גאולתינו ותחיתינו – נשוב נא לקישינב ואודסה!" דבריו של רבינוביץ ביטאו תחושת ייאוש מן הדימוי החלוצי של המושבות, וקריאת תיגר על ההזדהות הלאומית עם אותם מנהיגים מקומיים אשר בעיניו עיוותו את ערכי התחייה.
השיר "זמורות יבשות"
בראשית שנות ה־80, במסגרת כתיבת ההצגה "ילדי הכרך" עבור תיאטרון בית ליסין, נחשף הפזמונאי דן אלמגור לפרשת מקוב בעת שערך תחקיר על תולדות יהדות תימן בארץ ישראל. אלמגור, יליד רחובות, הגיע אל סיפור הפרשה מתוך דיווח עיתונאי בעיתון "הפועל הצעיר", שם כונה האירוע "המקרה ברחובות". ההתגלות האישית של אלמגור כלפי האירוע הובילה אותו לכתיבת השיר "זמורות יבשות", בו ביקש לתעד את העוול ההיסטורי ולתת לו ביטוי ספרותי ורגשי.
השיר נכתב מנקודת מבט פיוטית־חברתית, תוך התמקדות בילד הקטן שצפה באמו נגררת ברחוב על ידי חמור, תחת עיניהם של תושבי המושבה. אלמגור שילב בשיר תיאורים קשים של ההשפלה, גרירת הנשים, תגובות ההמון והאדישות הציבורית, עד לכדי הקבלה עקידתית – בין המעשה המקראי לבין המעשה שהתרחש ברחוב היהודי בתחילת המאה ה־20. כך הופכת "זמורה יבשה" מדימוי לחומר הסקה לדימוי למכת שוט ולקרבן על מזבח הציבור.
להלן מילות השיר המלא, כפי שנכתב על ידי דן אלמגור:
כולם מדברים על "השנים הטובות"
אך כל בן תימן במושבה רחובות
עוד זוכר מעשה באיכר יונתן,
שתפש שתי נשים מבנות תימן,
המלקטות בכרם בין השמשות
לא ענבים, רק זמורות יבשות,
זמורות יבשות,
זמורות יבשות להסיק תנורן.
הוא תפש את שתיהן, האיכר יונתן
והצליף ארוכות על השתיים בשוט,
וקשות המכות כזמורות יבשות,
כזמורות יבשות.אז קשר את השתיים בחבל העב
אל חמורו, לקצה הזנב,
וככה, רוכב בגאווה
נכנס ברכיבה אל המושבה
וברחוב בראשי לעיני כולם
איכר על חמור, ושוטו מורם,
ושתי הנשים נגררות מאחור,
קשורות בחבל לזנב החמור,
שתי נשים חלשות, חששות, מתביישות
שניסו ללקט קצת זמורות יבשות,
קצת זמורות יבשות.
קשורות לחבל, כמובלות לתלייה,
וכל המושבה מביטה בדומייה,
ויודעת כל המושבה:
האיכר יונתן ממשפחה טובה.
וקורא יונתן: זה דינו של גנב,
להיקשר בחבל לקצה הזנב.
מה הן גנבו? נלחשות הלחישות
הן בכרם ליקטו זמורות יבשות
קצת זמורות יבשות
זמורות יבשות?!
זמורות יבשות!במרומי הגבעה מדנדן פעמון,
וברחוב הראשי מצטופף ההמון.
ורוכב האיכר ומנפנף לידיד,
והרחוב הוא ארוך והומה מתמיד.
צועדות הנשים, משפילות מבטן,
אך יודעות שצופה בהן בנן הקטן.
וברחוב הראשי, שם ברחוב הרחב
הוא רואה את אמו הקשורה לזנב,
הוא רואה את אמו הקשורה בצוואר
נגררת, מושפלת ברחוב עד עפר.
הוא רואה איך כולם בשתיקה מביטים,
הוא רואה חיוכים ושומע צווחה
"אמא, בואי, תראי! תהלוכה!"
ויודעים כל בני המושבה:
האיכר יונתן ממשפחה טובה.
ויש האומרים: טוב עשה, ככה טוב.
שידעו, שיראו שאסור לגנוב.
והבן מתבונן. הוא ב"חדר" למד
על הבן התמים שכמעט נעקד,
והנה כאן ברחוב, לעיני העדה
מובלת האם לעקידה,
ובמקום מאכלת פולח השוט.
ועצים לעולה – צרור זמורות יבשות,
זמורות יבשות…כן, מאז כבר חלפו שנים למכביר.
והבן הוא כבר סב, שערו האפיר.
והרבה זכרונות כבר חלפו ודהו.
אך לעד לא ישכח
את הערב ההוא…
צנזור השיר
השיר "זמורות יבשות" נכתב במקור להצגה "ילדי הכרך", שכתב דן אלמגור עבור תיאטרון בית ליסין בראשית שנות ה־80. ההצגה עסקה בעליית יהודי תימן לארץ ישראל, ורוב שיריה נכתבו בטון קליל. זמן קצר לפני עליית ההצגה, נכח בחזרה ישראל קיסר, יו"ר עמותת "אעלה בתמר" ומבכירי ההסתדרות דאז. קיסר קרא את מילות השיר, ובתגובה ביקש מאלמגור להסירו מן ההצגה. לדברי אלמגור, הוא טען ש"יותר טוב שלא יידעו", מחשש לעימותים פוליטיים ולתגובות קשות מצד השלטון או הציבור. למרות התנגדותו של אלמגור להסרה, הוחלט לצנזר את השיר, והוא לא הושמע על הבמה. כך הושתק בפעם הראשונה.
שנים לאחר מכן, ביקשה רשות השידור להפיק סדרת תוכניות טלוויזיה לכבוד יום העצמאות, כאשר כל תוכנית הוקדשה לעדה אחרת בישראל. אלמגור התבקש לכתוב שירים לשעת השידור של העדה התימנית, והחליט לשוב לשירו המוחרם. לקראת ההקלטות, נפגש עם הזמר יזהר כהן, שנבחר להשתתף בתוכנית. כהן, שלדבריו מעולם לא שמע על פרשת מקוב, הקשיב למילות השיר ופרץ בבכי. הוא הביע הלם וזעזוע מכך שהאירוע נעלם מהזיכרון הציבורי, והחליט להלחין את השיר ולבצע אותו בעצמו. השיר הוקלט באולפן כהכנה לשידור, וזכה לתגובות נרגשות מצד הצוות והשומעים.
שעת השידור של תוכנית יהדות תימן נקבעה לשמונה בערב – מועד צפיית שיא – בעוד ששעת השידור של יהדות דרום אפריקה נקבעה לאחת בלילה, בשל מיעוט בני העדה בארץ. אלמגור הודיע למשפחות יוצאי תימן ברחבי הארץ על מועד השידור, והם נערכו לצפות בו יחד. אלא שכאשר הגיעה השעה, שודרה דווקא התוכנית על יהדות דרום אפריקה. אלמגור, שצפה בתדהמה בשידור, התקשר לברר את הסיבה לשינוי ונמסר לו כי "בהוראת המנכ"ל", הוחלפו תוכניות השידור ברגע האחרון. בפועל, התברר כי לרשות השידור הגיע מכתב רשמי עליו חתומים שני עורכי דין – בן-ציון צנעני ושוקי פורר, לימים ראש עיריית רחובות – ובו דרישה שלא לשדר את השיר "זמורות יבשות". השניים טענו כי הפרשה "לא הייתה ולא נבראה", ושמניעי השיר הם הסתה.
מעורבותם של פורר וצנעני לא נתפסה בעיני אלמגור כתגובה ציבורית אובייקטיבית בלבד, אלא כביטוי למבוכה משפחתית והיסטורית. יונתן מקוב, האיכר שבמרכז הפרשה, היה בנה של בתיה מקוב, אחת מאושיות המושבה רחובות. צאצאים למשפחת מקוב משתייכים, לפחות בחלקם, למחנה הלאומי. דמות בולטת מקרב צאצאים אלו היא הרצל מקוב – מראשי תנועת בית"ר לשעבר, יו"ר בית"ר העולמית ולימים מייסד ומנהל מרכז מורשת מנחם בגין. דרכו הציבורית מבטאת את הזיקה של המשפחה לערכים לאומיים ולמורשת הרוויזיוניסטית.
גם שוקי פורר, נצר למשפחה מייסדת ברחובות, נמנה עם מתנגדי השיר והוביל את ההתנגדות לשידורו. פורר טען בפומבי כי מדובר ב"הסתה", ולדבריו מדובר בפגיעה במושבה כולה ובמייסדיה. על אף שבנו, עודד פורר, שירת במפלגת ישראל ביתנו, פורר האב מזוהה היסטורית עם הימין ונבחר לראשות העיר כנתמך ליכוד. בכך נוצר הקשר שבין ההתנגדות לשיר לבין שימור כבודה הציבורי של האליטה החקלאית הוותיקה, ובפרט של משפחות המזוהות עם הימין הישראלי.
אלמגור טען כי עצם הכחשת הפרשה והלחץ למנוע את שידור השיר נבעו מהקשר הישיר של משפחות פורר ומקוב לסיפור ההיסטורי, ולא מתוך ניתוח ענייני של הסכנה הציבורית שבפרסום השיר. מבחינתו, היה זה ניסיון נוסף להגן על כבודן של משפחות שבעבר נטלו חלק במעשה או בחסותו. השיר, לדבריו, לא נכתב ממניע פוליטי אלא מתוך חובה היסטורית לחשוף עוול מודחק ולשבור שתיקה ממסדית רבת שנים. לדבריו, לא היה שום ניסיון מצדו לנגח את מפלגת הליכוד, וההאשמות על רקע זה הן ניסיון להסיט את הדיון מהאירוע עצמו אל מחוזות פוליטיים נוחים יותר לממסד. בכך, לטענתו, הושתק השיר בפעם השנייה, לא רק על ידי הדרג הביורוקרטי של רשות השידור, אלא גם על ידי מערכת שלמה של הגנה פוליטית ומשפחתית על אתוס היסטורי ציוני שלא יכול היה להכיל את זיכרונם של המושפלים.
סיכום
השיר "זמורות יבשות" נכלל בספר שושנת תימן, שערך דן אלמגור ושהוקדש כולו לשירים על יהדות תימן, עולמה, מאבקה, וזיכרונה בארץ ישראל. הספר ביקש לאגד את הקולות המוזיקליים והפיוטיים של קהילה שנדחקה לעיתים לשולי התודעה הציבורית הישראלית, תוך הענקת מקום לשירים בעלי מסר חברתי והיסטורי מובהק. הכללת השיר בספר לא נועדה רק להעניק לו חיים מחודשים לאחר שנחסם פעמיים על ידי גופים ממסדיים, אלא גם לשלבו בזיכרון התרבותי של יהדות תימן כקול אותנטי ונוקב של עדות ועקדה מודרנית.
שנים לאחר מכן, בטקס הוקרה שנערך ברחובות, קיבל דן אלמגור פרס על תרומתו לזמר העברי. את הפרס העניק לו דווקא שוקי פורר, מי שבעבר עמד מאחורי הדרישה הרשמית למנוע את שידור השיר. הענקת הפרס, על הבמה ובפומבי, נראתה בעיני רבים כסגירת מעגל טעונה ומורכבת, שביטאה הכרה מסוימת באיכותו של השיר ובמשקלו התרבותי וההיסטורי, גם אם בלי הכרה מפורשת בתוכנו ובביקורת שהוא מעלה. אלמגור עצמו לא התעלם מן האירוניה שבאירוע: מי שביקש למנוע את פרסום השיר מחשש לפגיעה במושבה, עמד כעת ומכריז על חשיבות תרומתו התרבותית של כותבו.
העובדה שהשיר לא שודר מעולם במלואו בערוץ ציבורי, למרות העניין הציבורי שעורר והתגובות הנרגשות שחולל בהקלטתו, מצביעה על הפער המתמשך בין הזיכרון הרשמי לבין הזיכרון הקהילתי. מבחינה זו, שילובו בספר שושנת תימן והכרת הממסד התרבותי באלמגור מסמנים ניסיון – מאוחר ומרומז – להכניס את הסיפור המושתק להיסטוריה הכתובה והנאמרת של המדינה. עבור יוצאי תימן וממשיכי דרכם, השיר הפך לסמל של מאבק על נראות, הכרה וזיכרון. עבור אלמגור, היה זה תיקון אישי והיסטורי, שביקש להוציא את המושפל מן הצל אל האור, גם אם באיחור רב.
לקריאה נוספת
- על גבירות ומשרתות באתר "מתימן לארץ ישראל"
- מילות השיר "זמורות יבשות", באתר שירונט
- השיר זמורות יבשות באתר יוטיוב
- שמעון כהן, מעגל הסטורי נסגר עם 'זמורות יבשות', באתר ערוץ 7, 17 ביוני 2008
- בן שלו, שירו של דן אלמגור על העולים מתימן הושתק פעם אחת, ואז פעם נוספת, באתר הארץ, 5 באפריל 2023
- רחובות, הפועל הצעיר, 10 בינואר 1913.
- ממגילת התימנים, דבר, 3 בינואר 1936.
- יעקב רבינוביץ, רשימות, הפועל הצעיר, 22 בינואר 1913.
- משה נחום, בין שתי תרבויות. ירושלים: הוצאת המחבר, תשמ"ט-1989.
- דן אלמגור, שושנת תימן: בני תימן בזמר העברי. תל אביב: אעלה בתמר, 2008.
קישורים חיצוניים
- מכתב מאת יעל מהצרי.
