"ציונות נגד בולשביזם" הוא מאמר שנכתב על ידי וינסטון צ'רצ'יל ופורסם בעיתון Illustrated Sunday Herald בלונדון, ב-8 בפברואר 1920, עמוד 5.
המאמר סוקר את הרקע ההיסטורי של העם היהודי, את ההתפתחויות הפוליטיות בקרב היהודים באירופה, את התפקיד שמילאו יהודים בתנועות מהפכניות, את המאבק בין הזרמים השונים ביהדות, ואת החשיבות של הציונות כאלטרנטיבה לרעיונות הבולשביקיים.
בנוסף, המאמר חושף את המאבק הפנימי בעמדתו של צ'רצ'יל כלפי היהודים, הנע בין נטיות אנטישמיות לנטיות פילושמיות. מצד אחד, הוא מתאר את היהודים כעם יוצא דופן ובעל תרומה עצומה לציוויליזציה, תוך הכרה בתפקידם המרכזי בעיצוב ההיסטוריה והדתות המונותאיסטיות. מצד שני, הוא מזהה את היהודים עם תנועות מהפכניות ומציג את הבולשביזם כאיום הנובע בעיקר מקבוצות יהודיות אתאיסטיות וקיצוניות, תוך שימוש במונחים שעשויים להזין דימויים אנטישמיים מסורתיים.
צ'רצ'יל מנסה ליצור הבחנה ברורה בין "היהודים הלאומיים", אותם הוא משבח על נאמנותם למדינותיהם ועל תרומתם הכלכלית והפוליטית, לבין "היהודים הבינלאומיים", אותם הוא רואה כחלק מקונספירציה חתרנית המאיימת על הסדר העולמי. הבחנה זו מדגישה את הדילמה של רבים במערב באותה תקופה: הכרה במעלותיו של העם היהודי מול חשש מהשפעתו בתנועות מהפכניות.
המאמר גם מצביע על הציונות כפתרון אפשרי לסוגיה היהודית. בעיניו של צ'רצ'יל, הציונות יכולה לשמש כנתיב שיוביל את היהודים הרחק מהמהפכה והחתרנות, לעבר בניית בית לאומי בפלשתינה תחת חסות בריטית. בכך הוא למעשה מעניק גיבוי אידיאולוגי להצהרת בלפור ולמדיניות הבריטית בפלשתינה.
בסופו של דבר, "ציונות נגד בולשביזם" הוא מסמך מרתק המשקף את המתחים והמורכבויות ביחסה של אירופה ליהודים בראשית המאה ה-20. המאמר מציג את צ'רצ'יל כאדם הנמצא במאבק פנימי—מצד אחד, הוא רואה ביהודים מקור להשפעה חיובית, ומצד שני, הוא חושש מכוחם ההרסני כאשר הם חוברים לתנועות מהפכניות.
יש שאוהבים יהודים ויש שאינם, אך איש בעל מחשבה אינו יכול להטיל ספק בכך שהם, מעבר לכל שאלה, העם המרשים והמופלא ביותר שהופיע אי פעם בעולם.
ד'יזראלי, ראש ממשלת אנגליה היהודי ומנהיג המפלגה השמרנית, שתמיד נותר נאמן לעמו וגאה במוצאו, אמר באירוע מפורסם: "ה' נוהג באומות כפי שהאומות נוהגות ביהודים". אין ספק שכאשר אנו מביטים במצבה העלוב של רוסיה—המדינה שבה מכל מדינות העולם היהודים סבלו את הרדיפות האכזריות ביותר—ומשווים זאת לגורלה של ארצנו, שנראה כי נשמרה בהשגחה אל מול הסכנות האיומות של זמננו, עלינו להודות ששום דבר שאירע מאז בהיסטוריה של העולם לא הפריך את אמירתו הבטוחה של ד'יזראלי.
יהודים טובים ורעים
המאבק בין הטוב לרע, המתחולל ללא הרף בלבו של האדם, אינו מגיע לעוצמה כה רבה כמו בקרב העם היהודי. הדואליות שבמהות האדם אינה מתבטאת בעוצמה כה חזקה ונוראה כמו אצל היהודים. אנו חבים ליהודים, באמצעות ההתגלות הנוצרית, מערכת מוסר אשר—גם אם הייתה מופרדת לחלוטין מהעל-טבעי—הייתה נותרת כקניינו היקר ביותר של המין האנושי, שווה למעשה לכל פירות החכמה והלמידה גם יחד. על מערכת זו, ובזכות אותה אמונה, נבנתה, מתוך חורבות האימפריה הרומית, כל תרבותנו הקיימת.
ואולם, ייתכן מאוד שבאותו זמן ממש, העם המופלא הזה נמצא בתהליך יצירת מערכת מוסר ופילוסופיה חדשה, מרושעת כמו שהנצרות הייתה מיטיבה. אם לא תיבלם, מערכת זו תשמיד לבלי שוב את כל מה שהנצרות הפכה לאפשרי. כמעט נראה כאילו הבשורה של ישו והבשורה של האנטיכריסט נועדו שתיהן לנבוע מתוך אותו עם; וכי העם המסתורי והחידתי הזה נבחר להיות הכלי להתגלויות העליונות של הטוב ושל הרוע גם יחד.
"יהודים לאומיים"
אין טעות גדולה יותר מאשר לייחס לכל יחיד חלק מזוהה בתכונות שמרכיבות את האופי הלאומי. בכל עם ובכל גזע ישנם אנשים מכל הסוגים—טובים, רעים וברובם אדישים. אין שגוי יותר מלשלול מאדם את זכותו להישפט על פי מעשיו ומידותיו האישיות רק בשל מוצאו או גזעו. בעם בעל גאונות מיוחדת כמו היהודים, הניגודים בולטים יותר, הקצוות רחוקים יותר זה מזה, והשלכותיהם הרות גורל יותר.
בתקופה הגורלית הזו, ישנן שלוש תפיסות פוליטיות עיקריות בקרב היהודים, שתיים מהן מועילות ומעודדות במידה רבה את האנושות, ואחת מהן הרסנית לחלוטין.
הקבוצה הראשונה כוללת את היהודים החיים בכל מדינות העולם, המזדהים עם ארצותיהם, משתלבים בחייהן הלאומיים, ובזמן שהם דבקים בנאמנות בדתם, רואים עצמם כאזרחים מלאים של המדינה שבה התקבלו. יהודי כזה החי באנגליה יאמר: "אני אנגלי המאמין בדת היהודית." זוהי תפיסה ראויה ושימושית במידה הגבוהה ביותר. אנו בבריטניה מכירים היטב את העובדה שבמהלך המאבק הגדול, השפעתם של מה שניתן לכנות "היהודים הלאומיים" בארצות רבות הוטתה באופן מכריע לטובת בעלות הברית. בצבא שלנו, חיילים יהודים מילאו תפקיד מכובד ביותר—חלקם הגיעו לפיקוד על צבאות, ואחרים אף זכו בצלב ויקטוריה על גבורתם.
היהודים הלאומיים ברוסיה, למרות המגבלות והאפליה שסבלו, הצליחו למלא תפקיד מכובד ושימושי גם בחייה הלאומיים של רוסיה עצמה. כבנקאים וכתעשיינים, הם קידמו באופן מסור את פיתוח משאביה הכלכליים של רוסיה, והיו בין הראשונים שייסדו את אותן אגודות קואופרטיביות רוסיות מרשימות. בזירה הפוליטית, תמיכתם ניתנה ברובה לתנועות ליברליות ופרוגרסיביות, והם נמנו בין התומכים הנאמנים ביותר של ברית הידידות עם צרפת ובריטניה הגדולה.
יהודים בינלאומיים
בסתירה מוחלטת לכל תחום הפעילות היהודי שהוזכר לעיל, ניצבים מזימותיהם של היהודים הבינלאומיים. תומכיה של ברית אפלה זו הם ברובם אנשים שגדלו בקרב האוכלוסיות האומללות של מדינות שבהן נרדפו היהודים בשל מוצאם. רובם, אם לא כולם, נטשו את אמונת אבותיהם והשליכו מדעתם כל תקווה רוחנית לחיים שלאחר המוות.
תנועה זו בקרב היהודים אינה חדשה. מימי ספרטקוס-ווייסהאופט ועד ימי קרל מרקס, ועד טרוצקי (רוסיה), בלה קון (הונגריה), רוזה לוקסמבורג (גרמניה) ואמה גולדמן (ארצות הברית)—קונספירציה עולמית זו להפלת הציוויליזציה ולבנייה מחדש של החברה על יסודות של נסיגה, רוע צרוף, ושוויון בלתי אפשרי—המשיכה להתפשט בהתמדה.
תנועה זו מילאה, כפי שהראתה באופן כה מבריק הסופרת גברת ובסטר, תפקיד מזוהה וברור בטרגדיה של המהפכה הצרפתית. היא הייתה הכוח המניע מאחורי כל תנועה חתרנית במאה ה-19, וכעת, לבסוף, חבורה יוצאת דופן זו של דמויות מן העולם התחתון של ערי אירופה ואמריקה השתלטה על העם הרוסי, אחזה בו בשערות ראשו, והפכה למעשה לשליטים הבלתי מעורערים של האימפריה האדירה הזו.
יהודים טרוריסטים
אין כל צורך להגזים בתפקיד שמילאו היהודים הבינלאומיים והאתאיסטים ברובם ביצירת הבולשביזם ובהבאתה בפועל של המהפכה הרוסית. חלקם בכך עצום ללא ספק; הוא כנראה עולה על כל האחרים.
למעט לנין, רוב הדמויות המרכזיות הן יהודים. יותר מכך, ההשראה המרכזית והכוח המניע מאחורי המהפכה מגיעים מן המנהיגים היהודים. כך למשל, טצ'יצ'רין, רוסי טהור, מוצלל על ידי סגנו לכאורה ליטבינוב, והשפעתם של רוסים כמו בוכארין או לונאצ'רסקי אינה משתווה כלל לכוחו של טרוצקי, או של זינובייב, שליט המצודה האדומה (פטרוגרד), או של קרסין ורדק—כולם יהודים.
במוסדות הסובייטים, הדומיננטיות היהודית אף מדהימה יותר. התפקיד הבולט, אם לא המרכזי ממש, במערכת הטרור שיושמה על ידי הוועדות המיוחדות לדיכוי נגד-מהפכה—היה בידי יהודים, ולעיתים אף בידי יהודיות.
אותה בולטות שלילית של יהודים הופיעה גם בתקופת הטרור הקצרה של שלטון בלה קון בהונגריה. תופעה דומה ניתן לראות בגרמניה (במיוחד בבוואריה), ככל שהתאפשר לטירוף זה לנצל את חולשתה הזמנית של האומה הגרמנית.
אף על פי שבכל מדינות אלו ישנם לא-יהודים רבים שאינם טובים במאום מן המהפכנים היהודים הגרועים ביותר, עדיין, תפקידם של היהודים במהפכות הללו חריג ביותר ביחס לשיעורם באוכלוסייה.
"מגן היהודים"
אין צורך לומר כי היצרים העזים ביותר של נקמה התעוררו בקרב העם הרוסי. בכל מקום שבו השתרעה סמכותו של הגנרל דניקין, הוענקה תמיד הגנה לאוכלוסייה היהודית, וקציניו עשו מאמצים כבירים למנוע פעולות תגמול ולהעניש את האחראים להן.
עד כדי כך היה המצב, שהתעמולה של פטלורה נגד דניקין גינתה אותו כ"מגן היהודים". האחיות היילי, אחייניותיו של מר טים היילי, תיארו את חוויותיהן בקייב וסיפרו כי, לידיעתן, ביותר מהזדמנות אחת, קצינים שביצעו עבירות נגד יהודים הורדו לדרגת חייל פשוט ונשלחו מחוץ לעיר לחזית.
אך כנופיות השודדים שהתפשטו ברחבי האימפריה הרוסית אינן מהססות לספק את צמאונן לדם ולנקמה על חשבון האוכלוסייה היהודית החפה מפשע, בכל הזדמנות שנקרית בדרכן.
הבריון מחנוב, הכנופיות של פטלורה וגריגורייב, אשר ציינו כל ניצחון בטבח הברוטלי ביותר, תמיד מצאו בקרב האוכלוסייה הרוסית—שהייתה חצי מטושטשת וחצי משולהבת—תגובה נלהבת לאנטישמיות בצורותיה הגרועות והנלוזות ביותר.
העובדה שבמקרים רבים אינטרסים יהודיים ומקומות פולחן יהודיים מוחרגים על ידי הבולשביקים מעוינותם הכללית, רק חיזקה עוד יותר את הקשר הנתפס בין העם היהודי ברוסיה לבין הפשעים המתרחשים כעת. זהו עוול כלפי מיליוני אנשים חסרי ישע, שרובם עצמם סובלים תחת המשטר המהפכני.
לכן, חשוב במיוחד לטפח ולפתח כל תנועה יהודית בעלת מאפיינים חזקים שמובילה באופן ישיר הרחק מהקשרים ההרסניים הללו. וכאן הציונות מקבלת משמעות עמוקה כל כך עבור העולם כולו בזמן הזה.
בית ליהודים
הציונות מציעה את התחום השלישי בתפיסות הפוליטיות של העם היהודי. בניגוד מוחלט לקומוניזם הבינלאומי, היא מציגה ליהודים רעיון לאומי בעל עוצמה.
כתוצאה מהכיבוש הבריטי של פלשתינה, ניתנה לממשלת בריטניה ההזדמנות והאחריות להבטיח לעם היהודי ברחבי העולם בית ומרכז לחיים לאומיים.
תבונתו המדינית ותחושת ההיסטוריה של מר בלפור הביאו אותו לנצל במהירות את ההזדמנות הזו.
הצהרות שניתנו קבעו באופן בלתי הפיך את מדיניות בריטניה.
האנרגיה הבוערת של ד"ר וייצמן, המנהיג בפועל של המפעל הציוני, הנתמכת על ידי רבים מהיהודים הבריטים הבולטים ביותר, ובגיבוי מלא של לורד אלנבי, מכוונת כולה להבטחת הצלחתה של התנועה מעוררת ההשראה הזו.
כמובן, פלשתינה קטנה מדי בכדי להכיל יותר משבריר מן העם היהודי, ורוב היהודים הלאומיים אינם חפצים לעבור אליה.
אך אם, כפי שעשוי בהחלט לקרות, תוקם עוד בדורנו מדינה יהודית על גדות הירדן, תחת חסותה של הכתר הבריטי, אשר תוכל לכלול שלושה או ארבעה מיליוני יהודים, הרי שאירוע כזה יהיה מכל בחינה אפשרית בעל תועלת רבה, ובאופן מיוחד יתאים לאינטרסים החשובים ביותר של האימפריה הבריטית.
הציונות כבר הפכה לגורם משמעותי בזעזועים הפוליטיים ברוסיה, בהיותה כוח מתחרה בעל השפעה בתוך המעגלים הבולשביקיים מול השיטה הקומוניסטית הבינלאומית.
אין דבר שמצביע על כך יותר מזעמו של טרוצקי כלפי הציונים בכלל, וכלפי ד"ר ויצמן בפרט.
תובנתו החדה והאכזרית מותירה אותו ללא ספק כי תוכניותיו להקמת מדינה קומוניסטית עולמית תחת שליטה יהודית מסוכלות ונבלמות ישירות על ידי האידיאל החדש הזה, המכוון את האנרגיות והתקוות של היהודים בכל מקום אל יעד פשוט יותר, אמיתי יותר, ובר השגה בהרבה.
המאבק שמתחיל כעת בין היהודים הציונים לבין היהודים הבולשביקים הוא כמעט מאבק על נשמתו של העם היהודי.
חובתם של היהודים הנאמנים
בנסיבות אלו, חשוב במיוחד כי היהודים הלאומיים בכל מדינה, הנאמנים לארצותיהם, ייצאו אל החזית בכל הזדמנות, כפי שכבר עשו רבים מהם באנגליה, וייקחו חלק פעיל בכל מאמץ להיאבק בקנוניה הבולשביקית. בדרך זו יוכלו להגן על כבודו של השם היהודי ולהבהיר לכל העולם כי התנועה הבולשביקית אינה תנועה יהודית, אלא כזו הנדחית בתוקף על ידי הרוב הגדול של העם היהודי.
אך התנגדות פסיבית לבולשביזם בכל תחום אינה מספיקה. יש צורך באלטרנטיבות חיוביות ומעשיות, הן בתחום המוסרי והן בתחום החברתי; ובהקמת מרכז לאומי יהודי בארץ ישראל במהירות האפשרית, מרכז אשר לא יהיה רק מקלט לנרדפים מארצות מרכז אירופה האומללות, אלא גם יהפוך לסמל של אחדות יהודית ולמקדש התהילה היהודית—משימה זו נושאת עמה ברכות רבות.
לקריאה נוספת
- וינסטון ס. צ'רצ'יל, "ציונות נגד בולשביזם – מאבק על נשמת העם היהודי", Illustrated Sunday Herald (לונדון), 8 בפברואר 1920, עמ' 5.
