רצח לולו פרג'ון

כחלק ממאורעות תרפ"ט, אירע בתאריך ה-29 לאוגוסט 1929 טבח צפת. בשעה 17:30 פרצו פורעים ערבים לרובע היהודי בצפת שלא היה מוגן. חמושים במקלות ובסכינים הם פרצו לבתי תושבי הרובע, דקרו, רצחו והעלו את בתיהם באש. ההשתוללות נמשכה 20 דקות והופסקה על ידי כוחות המשטרה. הבריטים שחשו למקום הרגו שניים מהפורעים. 18 תושבים יהודים, בהם נשים וילדים, ורב העיר ישמעאל בן פנחס הכהן, נרצחו ולפחות 80 נפצעו. הרחוב היהודי המרכזי נבזז ונשרף.

אחת מהנרצחות, לולו פרג'ון (הררי) בת ה-60, נרצחה על ידי מחבלים בעת שישבה על ספה על יד החלון ובררה משמשים מיובשים לשבת. לולו ביקשה מנכדתה פירחה מים, וכשהנכדה שבה מן החדר הסמוך עם כוס בידה – הרוצח צץ בחלון עם רובה ציידים, צעק "את חיה עדיין, בת הכלב!" וירה בה. לולו מתה במקום. לולו הררי נולדה בשנת תרל"ה (1875) בעיר צידון, שהייתה אז חלק מסוריה, לאביה רבי שמעון הררי, שהיה איש משכיל, אמיד ובעל מעמד בעדתו. בשנת 1890 עלתה משפחת הררי לארץ ישראל והתיישבה בצפת, שם עסק אביה במקצועו כצורף כסף ושימש כחבר בוועד העדה הספרדית בעיר.

בשנת 1893 נישאה לולו לשמעון פרג'ון, איש ירא שמיים ומוכר בצפת בזכות שמירתו הקפדנית על ההלכה. לולו סייעה לבעלה בפרנסת הבית, כשהיא מכינה גבינות ושמעון היה מוכרן בשוק המקומי. לולו הקדישה את חייה לעזרה לנזקקים, ובפרט ליתומים. לאחר שבניה בגרו ועזבו את הבית, היא אימצה שני יתומים וטיפלה בהם עד סוף חייה.

המשפט

בעוד שהרוצח עצמו, סאברי חג' עבדו, ברח ונעלם, ארבעה מהאנשים שסייעו לו ברצח הועמדו לדין. ב-21 באוקטובר 1929 נפתח משפטם של ראשיד מוחמד חארטביל, חסן עלי אל חדיד, חוסיין עלי אל חדיד, ואחמד מוסטאפה אלשראפי, אשר הואשמו על פי סעיף 170 של החוק הפלילי, שהעונש עליו הוא מוות. השופטים במשפט היו מאקדונל וליט, והקטגור היה מוסה עלמי מירושלים. הנאשמים לא היו מיוצגים על ידי עורך דין, עקב כך שעורכי הדין הערבים שבתו באותו יום.

העד הראשון במשפט היה ד"ר טהר חטיב, רופא ממשלתי בצפת, שבדק את גופת הנרצחת ב-1 בספטמבר. הוא העיד כי מצא פצע בחזה השמאלי שנגרם מקליע רובה ציד שנורה ממרחק של כמה מטרים.

העדה השנייה, פירחה פרג'ון, נכדת הנרצחת, העידה שהיא הסתתרה מתחת למיטה בזמן הרצח.

העד השלישי, מנחם שחרור, סיפר שראה את סאברי, דרך חלון ביתו, יורה לתוך ביתה של לולו פרג'ון, ולאחר מכן אף ירה לעברו. הקטגור שאל את שאחרור אם סאברי נמצא בבית הדין, והוא השיב בשלילה. שחרור ציין כי ראה לצד סאברי את סאלים טפיש, אחמד טפיש, ועוד בן משפחת טפיש שלא הכיר, ובמרחק קצר מהם עמד המון של 50-60 איש שקראו בערבית: "אנו רוצים לטבוח! אנו רוצים להרוג!"

העד הרביעי, מנחם מרדכי עדי, העיד שמגג ביתו, במרחק 60-70 מטר מבית פרג'ון, הוא ראה את סאברי לבוש שחור ונושא רובה. עדי, שהכיר את סאברי קודם לכן כחבר קרוב, ראה אותו יורה לעבר חלון ביתה של פרג'ון, כשלצידו עמדו 7-8 אנשים שלא הכיר.

העד החמישי, מאיר מנחם לוי, סיפר כי בתחילת המהומות היה בביתו, וכששמע שהמוסלמים תוקפים את היהודים, הלך לראות את אמו שגרה ברובע המוסלמי. בדרכו, סמוך לביתו של ראשיד חארטביל, ראה את ארבעת הנאשמים ועוד שישה אנשים מחזיקים מקלות וגרזנים, כאשר אחמד אלשראפי החזיק רובה ציידים. כשההמון הבחין בלוי, הם החלו לזרוק עליו אבנים, והוא ברח לבית מנחם עדי, משם צפה בסאברי יורה דרך החלון לבית פרג'ון.

העד השישי, א. לוי, אחיו של מאיר מנחם לוי, סיפר שכשהיה בשוק ושמע על ההתקפות, רץ לבית אחיו. כשהגיע סמוך לבית פרג'ון, ראה את ההמון במרחק 10-20 מטר מהבית, מחזיקים אלות וסכינים ומנפצים חלונות. לדבריו, סאברי הוביל את ההמון, ויחד עמו עמדו כל ארבעת הנאשמים. גם הוא זיהה את סאברי ואחמד אלשראפי יורים מרובה ציידים לתוך בית פרג'ון.

העד השביעי, סרג'אנט סולמן סינדר ממשטרת צפת, העיד שמצא כתמי דם בבית הנרצחת ושמשת חלון מנופצת.

העד השמיני והאחרון היה מפקד משטרת צפת, שסיפר כי לפני המהומות נשמעו קריאות אנטישמיות כמו "דין מוחמד קם בסיף", "הלאה הציונים" ו"אנחנו רוצים ממשלה ערבית לאומית". לדבריו, ב-29 באוגוסט תקפו המוני מוסלמים את הרובע היהודי בצפת, שרפו ורצחו.

לאחר עדויות אלו, השופט שאל כל אחד מהנאשמים אם ברצונם להעיד בשבועה או להביא עדים מטעמם, אך הם סירבו לדבר והביטו בחלל בריקנות.

פסק הדין

לאחר שהתקיימה הפסקה בדיונים, השופטים התייעצו למעלה מחצי שעה, וזקן השופטים הקריא את פסק הדין. בית הדין קבע כי עדויות עדי התביעה אינן מספיקות להוכחת מעורבותם הישירה של ארבעת הנאשמים ברצח לולו פרג'ון, שבוצע על ידי סאברי (שברח מהזירה). על כן, השופטים לא יכלו להרשיעם לפי סעיף 170 של החוק הפלילי. עם זאת, נקבע כי כל הנאשמים היו חמושים במקלות ובסכינים מתוך כוונה לתקוף ולהרוג יהודים, ולכן הם נמצאו אשמים לפי סעיף 58 של החוק הפלילי העות'מאני.

לאחר שהוקרא פסק הדין, נשאלו הנאשמים אם ברצונם לדבר, אך שוב, הם שמרו על שתיקה. השופטים גזרו על כל אחד מהם עשר שנות מאסר ועבודת פרך. יש לציין כי כל העדים היהודים במשפט העידו בערבית, ובנוסף לכך, בתא הנאשמים הוצב לראשונה שוטר בריטי חמוש, בניגוד לשוטרים הערבים שנכחו בדיונים קודמים. פסק הדין זעזע את הקהילה היהודית בצפת. הסבר אפשרי לפסק הדין יכול לבוא מידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ" בתאריך ה-16 באוקטובר. הידיעה ציינה שעיתון "אל ירמוק" מיום ה-15 באוקטובר דיווח כי:

"נודע לנו, כי ניתנה פקודה רשמית לבתי הדין שלא יממשו את הסעיפים של משפט מות במשפטי המהומות האחרונות בכל פינות ארץ ישראל".

מעורבות משפחת חדיד במהומות

כיום, משפחת חדיד מצפת כבר אינה אנונימית. מוחמד אנוואר חדיד נולד למשפחה ערבית-פלסטינית-מוסלמית בצפת, ב-6 בנובמבר 1948, מספר חודשים לאחר קום מדינת ישראל. הוריו, אנואר מוחמד וח'יריה חדיד, הביאו לעולם שני בנים וחמש בנות. בעקבות מלחמת העצמאות (1947-1949), נמלטה המשפחה ללבנון כחלק מהגירוש והבריחה של פלסטינים ב-1948 (האירוע הידוע בשם "הנכבה"), ולבסוף התיישבה בסוריה. בשנת 1989, הצהיר חדיד כי אביו עזב את הארץ כדי "לא לחיות תחת הכיבוש הישראלי." אולם, בשנת 2015, שינה את גרסתו והסביר כי "הפכנו לפליטים בסוריה ואיבדנו את ביתנו בצפת למשפחה יהודית שהשתלטה עליו… הם הפכו אותנו לפליטים וגירשו אותנו מביתנו".

אביו של חדיד למד במכללה למורים בירושלים והמשיך את לימודיו בסוריה בתחום המשפטים, לפני שעבד בהתיישבות קרקעות עבור השלטון הבריטי ולימד אנגלית במכללה למורים בתקופת המנדט הבריטי. לאחר מכן עברה המשפחה לסוריה, שם החל האב לעבוד בסוכנות המידע של ארצות הברית וברשת השידור "קול אמריקה". מוחמד חדיד ומשפחתו נדדו בין דמשק, תוניסיה ויוון, ולבסוף התיישבו בוושינגטון די.סי., כאשר היה בן 14, בעקבות עבודתו של אביו ב"קול אמריקה" ובסוכנות ההסברה של ארצות הברית. מוחמד חדיד מוכר גם כאביהם של הדוגמניות והדוגמן ג'יג'י, בלה, ואנואר חדיד, שזכו לתשומת לב ציבורית גם בשל פעילותם האקטיביסטית הפרו-פלסטיני ואנטי-ציונית.

בתאריך ה-8 ליויני 2020, מוחמד פרסם תמונה שלו עומד ליד בית משפחתו בצפת. הוא כתב:

"הבית של משפחתי בצפת… כשגרנו בתוניסיה, שאלתי את אבי: "אבל למה, אבא, הכנסת משפחה יהודית מספינה מלאה פליטים מפולין בנמל חיפה לבית שלנו בצפת, פלסטין?" … לעולם לא אשכח מה שהוא אמר. הוא הזכיר לי שאנשים יהודים והגורל שלהם היו חשובים לו. האם זה אומר שחיי יהודים היו חשובים לאבי אז, בשנת 1946, ולחבריו, שלקחו משפחות אחרות לביתם כאורחים? אבל אנחנו הפכנו לפליטים ב-1948. מ-1949 לסוריה, ללבנון, לתוניסיה ולארצות הברית. חיי יהודים היו חשובים לנו אז… אני מקווה שיום אחד נראה את האור ושחיי פלסטינים יהיו חשובים… היום הזה יגיע לחיים משותפים בשלום, בכבוד… אוהב אותך, אבא. אנואר חדיד".

חשוב לציין שלסיפורו על המשפחה היהודית ששוכנה בביתו, אין שום עדות, ואפילו להיפך – לא עומדת במבחן המציאות. הפרקטיקה של להכניס פליטים יהודים לבתים ערבים לא הייתה קיימת, בימים שלפני קום המדינה, בייחוד בגלל העובדה שהאוכלוסיות השונות עמדו על סף פיצוץ. סמכויות שיכון היהודים היו נתונות בידי הסוכנות היהודית, שהעדיפו לשכנם בקיבוצים ושכונות יהודיות בערים הגדולות.

ב-1 במרץ 1998, חדיד התראיין לעיתון "Regardie’s", שם הוא הביא גרסה נוספת לסיפור חייו:

"למעשה, יש הסבר פשוט כמעט לכל היבט בקריירת העסקים של חדיד. הוא נולד בשנת 1948 בנצרת, פלסטין. אביו לימד אנגלית באוניברסיטה של ​​ירושלים. כשהיה בן חודשיים, אמו לקחה אותו לבקר את אמה בדמשק. בזמן שהם היו שם, מדינת ישראל קמה בפלסטין. כשחזרה אמו של חדיד לנצרת עם התינוק, היא מצאה בית ריק. חדיד מספר כי אביו גורש, והוא הפך לפליט.

"אמא שלי העמיסה את רכושנו על חמור וצעדה לדמשק," מספר חדיד. "היא חשבה שאבי מת."

חדיד מספר את הסיפור בזמן שאנחנו מתקדמים בג'יפ נוסף דרך שדה של חיטת חורף בצד האחוזה שפונה לאי טילגמן. לרגל המאורע, חבש כובע של ג'ון דיר המוכתם בשמן. "גרנו בסוריה במשך 18 חודשים. אמי פנתה לצלב האדום, אך לא הצליחה למצוא כל זכר לאבי. לבסוף, הדוד שלי מצא אותנו וסיפר לה שאבי בחיים, ואז התאחדנו מחדש."

גם גרסה זו בעייתית, כי במלחמת העצמאות לא היה גירוש ערבים מנצרת, שהייתה ונשארה עיר ערבית גדולה.

בתאריך ה-2 בנובמבר 2023, מוחמד חדיד התראיין לאתר "Palestine remembered" ושם הוא הציג עוד גרסה. הפעם, מסתבר שהוריה של אימו התגוררה בנצרת, והמשפחה של אביו נמצאת דורות על גבי דורות מצפת. כשהוא נולד, אימא שלו נסעה לכמה ימים לנצרת, ולאחר תשעה ימים חזרה לביתה בצפת – רק בשביל לגלות שהוא ננעל ונגנב על ידי הפליטים היהודים שהם אירחו בביתם.

בבדיקה במפה שמית של צפת הערבית מלפני מלחמת העצמאות, שפורסמה באתר "Palestine remembered", אכן נראה שבמתחם "הבית בט"ו" התגורר מוסטאפה חדיד. אך באותו אתר בדיוק, מוחמד כתב: "שלום עליכם. אנחנו משפחת חדיד. סבי הוא פתחי חדיד, נולד בשנת 1931. הוא עזב את צפת בשנת 1948. אם יש לכם מידע על עץ המשפחה, אנא שלחו לנו. בעבר גרנו שם."

שינויי הגרסאות התכופים והבלבול בשמות מקשים לעקוב אחר הסיפור. אבל גם בתוך הבלאגן, הפרט האמין היחיד שמגיע משני הסיפורים של חדיד, הוא היות משפחתו מצפת. יכול להיות שלמשפחה היה בית בנצרת, אבל הגירוש מהארץ במלחמת העצמאות יכל היה להיות רק מצפת – מהבית שהוא צירף בתמונה לאינסטגרם, בית הט"ו שהיה שייך למוסטפה חדיד. אם המשפחה באמת מגיעה מהבית הספציפי שמוחמד צילם, זה אומר שהוא התגורר בבית שהיום אתר תיירות – "הבית בט"ו", שנמצא במרכז סמטת ט"ו בצפת, לא רחוק מהרובע היהודי בצפת.

הדבר מקשר באופן ישיר את מוחמד חדיד ומשפחתו, לפורעים מצפת. השאלה היחידה שנשארה – האם הפושעים הם דודיו של מוחמד, בני דודים, או בני דודים דרגה שנייה? לא משנה מה תהיה התשובה, זה מאיר אור חדש על סיפורו מלא-הסתירות-של-מוחמד. בעוד ככל הנראה לא גרו יחד עם משפחתו פליטים מפולין, המשפחה כן הייתה מעורבת באופן ישיר בפרעות תרפ"ט וברצח הספציפי של לולו פרג'ון ז"ל.

קישורים חיצוניים

• עיתון ⁨⁨הארץ⁩, 16 אוקטובר 1929⁩.
• עיתון ⁨⁨דאר היום⁩, 1 דצמבר 1929⁩.
• עיתון ⁨⁨הארץ⁩, 22 אוקטובר 1929⁩.
• Gigi Hadid’s dad and his childhood home in Palestine, תאריך 10 ביוני 2020, אתר Middle East Monitor.
• Beware of A Wolf in Sheep’s Clothing—Mohamed Hadid’s Polemic on His Palestine, אילנה לוינסקי, תאריך 11 ביולי 2020, Times of Israel.
• Unmasking the Mysterious Mohamed Hadid, תאריך 1 במרץ 1998, הארי יפה.
• מפת צפת עם שמות משפחה לפני מלחמת העצמאות, אתר Palestine Remembered.
• The same refugees Mohamed Hadid’s family welcomed into their home, also took their home away from them, אתר Palestine Remembered.
• רשימת שמות משפחה מצפת שהגיעו לפליטות בסוריה, אתר Palestine Remembered.
• Not the only ‘proud Palestinian’ in the family–Gigi Hadid’s father details refugee history in Syria, תאריך 31 בדצמבר 2015, אליסון דגר, אתר Mondoweiss.

/