אדגר יוליוס יונג (שם עט: טיל; 6 במרץ 1894 – 1 ביולי 1934) היה משפטן גרמני, יליד לודוויגסהאפן שבממלכת בוואריה. הוא היה ממנהיגי תנועת המהפכה השמרנית בגרמניה, שהתנגדה לא רק לרפובליקת ויימאר, שאת שיטת השלטון הפרלמנטרית שלה ראה כמנוונת וכפויה מבחוץ, אלא גם ללאומנים הסוציאליסטים, הנאצים, מה שממקם אותה כאופוזיציה הימנית-שמרנית להיטלר, שפעל להחליף את הקומוניסטים בתוך מייצג השמאל הגרמני, בעזרת עבודה אקטיבית של המרת השכבות הנמוכות ללאומנות במקום קוסמופליטיות. יונג נרצח במהלך "ליל הסכינים הארוכות" בשנת 1934.
לפי אדגר יונג, ה"בעיה היהודית" איננה בראש ובראשונה עניין של אמונה או גזע, אלא ביטוי למשבר עמוק של גרמניה: היהודים, לטענתו, ניצלו את עידן הנאורות, הליברליזם והקוסמופוליטיות כדי לפרק מבפנים את המסגרת החברתית והמדינית הגרמנית, ובכך צברו "עליונות יחסית" והגיעו לעמדות הנהגה תוך שבירת סדרים מסורתיים. הוא ראה בכך תוצאה של מבנה ליברלי רקוב שמאפשר השפעה זרה, לא של תכונה מולדת, ולכן סבר שהפתרון הוא שינוי יסודי של הסדר הליברלי ולא התקפה חזיתית על יהודים כפרטים, אלא פגיעה במעמדם החברתי־והפוליטי בדרכים מדודות וללא אכזריות, בין היתר בעזרת הגירה לארץ ישראל כחלק מהסכם עם התנועה הציונית.
קריירה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יונג התגייס מרצונו לצבא הקיסרי והגיע לדרגת לויטננט. לאחר המלחמה השתתף בדיכוי רפובליקת הפועלים הבווארית באביב 1919, וכן במאבק נגד הכיבוש הצרפתי של חבל הפפאלץ, שבמהלכו לקח חלק בהתנקשות בפרנץ יוזף היינץ. לאחר שגורש על ידי השלטונות הצרפתיים, עבר יונג למינכן, שם פתח בשנת 1925 משרד עורכי דין והפחית במידת מה את פעילותו הפוליטית 1.
בדומה לקרל שמיט, האמין יונג כי קריסת הפרלמנטריזם הליברלי היא בלתי נמנעת, לנוכח חוסר היציבות ההולך ומעמיק של רפובליקת ויימאר. בעיניו, גרמניה של ויימאר עמדה על סף מהפכה — אם "מהפכה אדומה" בתמיכת ברית המועצות, ואם "מהפכה חומה" מצד המפלגה הנאצית.
לאחר הקמת "ממשלת הריכוז הלאומי" בראשות אדולף היטלר ב־30 בינואר 1933, שימש יונג כיועץ פוליטי וכותב נאומים לסגן הקנצלר בממשלת הקואליציה, פרנץ פון פאפן.
יחסו ליהודים
אדגר יונג ראה בשאלה היהודית לא רק בעיה פוליטית או חברתית, אלא ביטוי עמוק למשבר התרבותי, הרוחני והמבני שעבר על גרמניה מאז תבוסת 1918. לדבריו, הופעת השאלה היהודית בגרמניה היא בלתי נמנעת, משום שהשפעת היהודים על המבנה החברתי חרגה ממה שנהוג היה לראות בארצות אחרות. בעוד שבאנגליה, למשל, הבעיה נפתרה בדרך שמרנית — לא באמצעות כפיית זהות לאומית על היהודי, אלא דרך כניעתו לסדר החברתי האריסטוקרטי של האימפריה הבריטית 2 — בגרמניה, היהודים לדבריו "שוברים את כל הקשרים, הורסים את מבננו החברתי, ובדרך זו חודרים לעמדות הנהגה". הוא מציין כי באומות המערב, שהיו תמיד "nations" אך לא "peoples" במשמעות הפיכטיאנית, לא התפתחה הבנה אמיתית של המורכבות היהודית כפי שהתפתחה בגרמניה, שם נדרשת הבחנה ברורה בין עם לאומה 2.
בבסיס השקפתו עומדת הבחנה חדה בין גישות שונות לפתרון שאלת היהודים: יש שראו בה עניין גזעי בלבד, ויש שראו בה התנגשות תרבותית בין עולמות מנוגדים. יונג עצמו תמך בגישה השלישית, שלפיה הדרך היחידה להתמודד עם עליונותם היחסית של היהודים בגרמניה היא לשנות מן היסוד את התנאי שמאפשר את אותה עליונות — והוא המבנה הליברלי של החברה הגרמנית. לשיטתו, רק שינוי רדיקלי של הסדר הפוליטי הליברלי יוכל להביא לקיצה של ההגמוניה היהודית. מנגד, הוא שולל את הדרך של התקפה ישירה על יהודים כפרטים, שכן זו תוביל לגירושם של מאות אלפים, ואף של רבים נוספים ממוצא יהודי — תרחיש שלדבריו "אינו אפשרי במדינה נוצרית", ולטענתו, היסטוריית הפוגרומים מוכיחה זאת 3.
לכן, הוא טען שיש להבחין בין תקיפה של המעמד לבין תקיפה של נושאיו. הוא אמר שיש לשקול כיצד ניתן לפגוע במבנה ההשפעה היהודית מבלי להזיק לגרמנים וליהודים עצמם. הוא אף הציע לראות בתעמולה האנטישמית, כדוגמת השימוש ב"פרוטוקולים של זקני ציון", לא כאמצעי שנאה אלא ככלי לטיפול אתני בשאלה היהודית — מהלך שלדבריו אף הציונות עצמה חותרת אליו 3. מבחינתו, יהודי גרמניה אינם מקשה אחת: חלקם שואפים להתבוללות, אחרים דוחים אותה; יש שחיים במדינה מאות שנים, ויש ששהו בה עשור בלבד; יהודים מזרחיים נהנים מחסות זרה, וקיימת גם תופעת ההתבוללות עם גרמנים 3. כל אלה, מבחינתו, הפכו את הסוגיה למורכבת לאין ערוך ודרשו פתרון מדוד אך תקיף.
יונג הדגיש שפרק מרכזי בתהילת העבר של האומה הגרמנית הוא תחושת הצדק, ולכן יש "לעשות את הבלתי־נמנע ללא אכזריות" — כל עוד ניתן להגיע אל אותה מטרה באמצעים מרוסנים. כאשר ההשפעה היהודית גוברת, יש לבחון האם ניתן לשוב ולרסן אותה ללא שימוש באלימות. הוא הציג את "האנטישמיות הקרה" של שווייץ כמודל לכך: תגובת־נגד לאומית, לא רגשית, כלפי השפעות זרות 3. לשם כך, נחוצה הבחנה ברורה בחוק בין אזרחות פוליטית לבין שייכות אתנית, עם תוצאות משפטיות ברורות ויכולת הבחנה עדינה. רק כך, לדבריו, ניתן לצאת מן הסבך.
בתוך הדיון הרחב במהפכה השמרנית–הלאומית, ראה יונג את השפעת היהדות כתולדה של גילוי עמוק יותר: קריסת העולם הליברלי-אינדיבידואליסטי וכניסתו של עידן חדש שבו "העם העצמאי" הוא הבסיס המדיני. הוא קשר את השאלה היהודית לרעיונות של התרופפות הסדר המסורתי, שיתוף פעולה יהודי עם ערכי הנאורות והקוסמופוליטיות, וחידלון רוחני של הבורגנות הגרמנית. לדבריו, הגורמים שאיפשרו את התחזקות היהודים היו אותם גורמים שפוררו את הלכידות הלאומית הגרמנית. לפיכך, פתרון יסודי לשאלת היהודים אינו יכול לבוא אלא מתוך תמורה עמוקה, מהפכנית ושמרנית כאחד, של כלל מבנה האומה 2.
נאום מרבורג
בשנת 1934 כתב יונג את נאום מרבורג (בגרמנית: Marburger Rede), שנישא ב־17 ביוני על ידי פון פאפן באוניברסיטת מרבורג. הנאום נחשב לנאום הפומבי האחרון שנישא בגרמניה נגד הסוציאליזם הלאומי. הוא נאמר מתוך הזדהות עם החוג הלאומני-מיליטריסטי הוותיק 4, אשר שלט בגרמניה בתקופת הקייזר, ושסייע להיטלר לעלות לשלטון מתוך תקווה שישובו לעמדות כוח — רק כדי לגלות כי נדחקו הצידה על ידי "הסדר החדש".
בעידודו של הנשיא פאול פון הינדנבורג, העז פון פאפן לצאת בפומבי נגד חריגות של משטר היטלר, שאת עלייתו לשלטון 17 חודשים קודם לכן — כאשר מונה היטלר לקנצלר — הוא עצמו איפשר. בדבריו, קרא פון פאפן לסיים את שלטון הטרור ואת הדרישה למה שמכונה "המהפכה השנייה" מצד כוחות הסער (Sturmabteilung, ה-SA), ולכונן מחדש מידה מסוימת של חירויות אזרח. בין היתר אמר: "על הממשלה לזכור את הפתגם הישן: 'רק חלשים אינם סובלים ביקורת'".
את נוסח הנאום ניסח אחד מיועציו הקרובים של פון פאפן, אדגר יוליוס יונג, בסיוע מזכירו הרברט פון בוזה ואריך קלאוזנר. הנאום נישא באולם באחד המבנים המרכזיים באוניברסיטה, ה"אלטה אוניברסיטט", אך כיום אין במקום לוח זיכרון או כל ציון אחר לנאום ההיסטורי — אשר נחשב לעיתים לנאום הציבורי האחרון בגרמניה נגד המשטר הנאצי, אף שאין בו שימוש במונח "נאצי" עצמו, שנחשב באותה עת גנאי בעיני השלטון.
נאום מרבורג / מאת אדגר יונג
"…מאורעות שמונה־עשר החודשים האחרונים אחזו בעם הגרמני כולו ונגעו בו עד עומק נשמתו. זה כמעט נדמה כחלום – שמתוך עמק של ייסורים, ייאוש, שנאה ופירוד הצלחנו למצוא את דרכנו חזרה אל קהילה לאומית גרמנית. המתח הנורא שבו חיינו מאז ימי אוגוסט 1914 התפוגג, ומתוך הדיסוננס הזה שוב הופיעה הנשמה הגרמנית, שלפניה חולפת בתהלוכה ההיסטוריה המפוארת אך גם הכואבת של עמנו – מאגדות גיבורי גרמניה ועד לחפירות ורדן, ואף לקרבות הרחוב של זמננו. חייל אלמוני ממלחמת העולם, שכבש את לבותיהם של בני עמו באנרגיה מדבקת ובאמונה בלתי־מעורערת, שחרר את הנשמה הזו. יחד עם הפילדמרשל שלו, הוא התייצב בראש האומה, כדי לפתוח דף חדש בספר הגורל הגרמני ולהשיב את האחדות הרוחנית. חווינו את האחדות הזו בשיכרון של אלפי עצרות, דגלים וחגיגות של אומה שגילתה את עצמה מחדש. אך כעת, משהתלהבות שככה והעבודה הקשה על המפעל הזה נעשתה חיונית, התברר שתהליך רפורמה בסדר גודל היסטורי שכזה גם יוצר סייגים – שחובה להסירם. …
תפקידה של העיתונות צריך להיות ליידע את הממשלה היכן חדרו ליקויים, היכן השתרשה שחיתות, היכן נעשות שגיאות חמורות, היכן אנשים בלתי־מתאימים מצויים במשרות שגויות, והיכן נעשים עוולות כנגד רוחה של המהפכה הגרמנית. שירות חדשות אנונימי או סודי, גם אם הוא מאורגן היטב, לעולם לא יוכל לשמש תחליף לאחריות זו של העיתונות. …אם מדינות אחרות טוענות שהחירות מתה בגרמניה, הרי שעל גילוי הלב שבדבריי לשמש להן הוכחה לכך שממשלת גרמניה יכולה להרשות לעצמה דיון בשאלות הבוערות של האומה. אך הזכות להשתתף בדיון זה שמורה רק לאלה שהציבו עצמם ללא סייג לשירותו של הסוציאליזם הלאומי ולמאמציו – והוכיחו את נאמנותם. …
אם מהפכת החירות של 1789 הייתה מהפכת הרציונליזם נגד הדת, נגד ההיקשרות, אזי שהמהפכה הנגדית המתחוללת במאה העשרים יכולה להיות רק שמרנית – במובן זה שאין לה השפעה רציונליסטית ומפוררת, אלא שהיא שבה ומשעינה את כל תחומי החיים על החוק הטבעי של הבריאה. זו כנראה הסיבה לכך שמנהיג התרבות של המפלגה הנאצית, אלפרד רוזנברג, דיבר על מהפכה שמרנית. מתוך כך נובעות בתחום הפוליטי המסקנות הברורות הבאות: תקופת האמנציפציה של השדרות הנמוכות כנגד השדרות הגבוהות חלפה. אין מדובר כאן בדיכוי של מעמד חברתי — דבר כזה היה ריאקציונרי — אלא במניעת עלייתו של מעמד כזה, השתלטותו על כוח המדינה, וטענתו לשליטה מוחלטת. כל סדר טבעי ואלוהי חייב בכך להיעלם; הדבר מאיים במהפכה תמידית… לפיכך, אם חפצה המהפכה הגרמנית לשמש דגם תקף עבור אירופה, עליה לבסס סדר חברתי טבעי שיביא קץ למאבק הבלתי־פוסק על שליטה. שליטה אמיתית לא יכולה לנבוע ממעמד חברתי או סדר חברתי אחד. עקרון ריבונות העם, לעומת זאת, תמיד הגיע לשיאו בשלטון המעמדות. מהפכה אנטי־דמוקרטית יכולה, אם כן, להתממש רק על ידי שבירה של עקרון ריבונות העם וחזרה לסדר טבעי ואלוהי. … אך מרגע שמהפכה הושלמה, הממשלה מייצגת רק את העם בכללותו, ולעולם אינה יכולה להיות מייצגת של קבוצות יחידים; שאם לא כן, תיכשל בהקמת קהילה לאומית… לכן אין זה לגיטימי לפטור את הרוח (Geist) במילת־הלעג "אינטלקטואליזם". שכל לקוי או ראשוני אינם מצדיקים כשלעצמם מלחמה באינטלקטואליזם. ואם אנו מתלוננים כיום לעיתים על "נאצים של 150 אחוז", כוונתנו היא לאותם אינטלקטואלים חסרי תוכן — אנשים שהיו רוצים לשלול את זכות הקיום של מדענים בעלי שם עולמי רק משום שאינם חברי המפלגה…
המשפט "בני אדם עושים היסטוריה" הובן לא אחת באופן שגוי. ממשלת הרייך צודקת אפוא בביקורתה כלפי פולחן אישיות שגוי — שהוא הדבר הפחות פרוסי שניתן להעלות על הדעת. אנשים דגולים אינם נוצרים באמצעות תעמולה, אלא צומחים מתוך מעשיהם ומוכּרים על ידי ההיסטוריה. גם ביזנטיניזם לא יוכל להוליך אותנו שולל בנוגע לתוקפם של חוקים אלה. מי שמדבר על מסורת פרוסית צריך בראש ובראשונה לחשוב על שירות שקט ובלתי־אישי, ולבסוף — או כלל לא — על שכר והכרה. … תיארתי בחריפות כזו את בעיות המהפכה הגרמנית ואת עמדתי כלפיה, משום שהדיבורים על "גל שני" שישלים את המהפכה, מסרבים לגווע. מי שמשחק ברעיונות כאלה לא צריך להסתיר את העובדה שמי שמאיים בגיליוטינה הוא זה שסיכויו הגבוהים ביותר ליפול תחת גרזן התליין. ואף אין כל בהירות לאן אמור להוביל אותו גל שני. האם עברנו מהפכה אנטי־מרקסיסטית כדי לממש תוכנית מרקסיסטית? …
שום אומה אינה יכולה להרשות לעצמה מרד מתמיד מלמטה — אם ברצונה לעמוד במבחן ההיסטוריה. התנועה חייבת להגיע בשלב כלשהו לעצירה; במוקדם או במאוחר חייב להיווצר מבנה חברתי יציב, הנשען על מערכת משפט בלתי־משוחדת ועל סמכות מדינה שאין עליה עוררין. לא ניתן להשיג דבר באמצעות דינמיקה נצחית. גרמניה אינה יכולה להיסחף אל ימים לא ממופים ואל חופים בלתי־נודעים, כשאין איש יודע מתי תיעצר. ההיסטוריה מתקדמת מעצמה; אין צורך להניעה ללא הרף. אם כן, אם תחווה המהפכה הגרמנית גל שני של חיים חדשים, אין זה צריך להיות כמהפכה חברתית, אלא כהשלמה יצירתית של עבודה שכבר החלה. המדינאי נועד לקבוע אמות מידה; המדינה והעם הם עניינו היחיד. המדינה היא הכוח היחיד והמבטיח האחרון למשהו שלכל אזרח שמורה זכות עליו: צדק מוצק כברזל. לכן אין המדינה יכולה לשאת לאורך זמן בשום דואליזם, והצלחת המהפכה הגרמנית ועתיד אומתנו תלויים בשאלה אם ניתן יהיה למצוא פתרון מספק לדואליזם שבין המפלגה למדינה.
הממשלה יודעת היטב על כל גילויי האנוכיות, חוסר האופי, היעדר האמת, ההתנהגות הלא־אבירה והיהירות המבקשים להרים ראשם תחת מסווה של המהפכה הגרמנית. היא גם אינה משלה את עצמה בנוגע לעובדה שמאגר האמון הגדול שהעניק לה העם הגרמני נתון בסכנה. מי שרוצה בקרבה ובקשר הדוק עם העם, אינו רשאי לזלזל בשכל הישר של העם; עליו להחזיר לו אמון – ולא לרצות בלי הרף לומר לו מה לעשות. העם הגרמני יודע שמצבו חמור; הוא חש את המצוקה הכלכלית; הוא מודע היטב לפגמים שבחוקים רבים שנכפו מכוח מצב החירום; יש לו רגישות חדה כלפי אלימות ואי־צדק; והוא מחייך לנוכח ניסיונות גמלוניים להוליכו שולל באופטימיות מזויפת. שום ארגון ושום תעמולה, טובים ככל שיהיו, לא יוכלו לאורך זמן לשמר את האמון. לכן ראיתי את גל התעמולה נגד מה שמכונה "מבקרים קטנוניים" אחרת מאשר רבים אחרים. אמון ונכונות לשיתוף פעולה לא ניתן להשיג בהסתה, במיוחד לא של הנוער, ואף לא באיומים כלפי שכבות חסרות־אונים בעם – אלא רק בדיאלוג עם העם, מתוך אמון הדדי. העם יודע שמצפים ממנו לקורבנות גדולים. הוא יישא אותם ויצעד בעקבות הפיהרר בנאמנות בלתי־מתערערת, אם תינתן לו הזכות להשתתף בתכנון ובעשייה, אם כל מילה של ביקורת לא תתפרש כרצון רע, ואם פטריוטים מיואשים לא יסומנו כאויבי המדינה. …"
מותו
היטלר עצמו הורה על מעצרו של יונג, במקביל לליל הסכינים הארוכות שמטרתו הייתה להכרית את תומכי "המהפכה השנייה". הוא נעצר בדירתו בברלין על ידי הגסטפו, בעודו אורז את חפציו בניסיון להימלט לשווייץ. יונג הועבר למטה הגסטפו שברחוב פרינץ-אלברכט 5. זמן קצר לאחר מכן נרצח על ידי אנשי אס־אס, בירייה במרתף מטה הגסטפו 5. גופתו נמצאה מושלכת בתעלה סמוך לעיירה אורניינבורג ליד ברלין ב־1 ביולי 4.
פרסומיו
המסה הפוליטית המרכזית של יונג היא "שלטון הנחותים: התפוררותו והחלפתו באמצעות רייך חדש", שפורסמה לראשונה בשנת 1930 תחת השם Die Herrschaft der Minderwertigen, ihr Zerfall und ihre Ablösung durch ein neues Reich (המילה "Inferiour" בכותרת האנגלית היא כתיב מיושן של "Inferior"). המתרגם אלכסנדר ג'ייקוב הוציא את המהדורה האנגלית הראשונה והיחידה בשנת 1995, בליווי מבוא מקיף והערות, בשני כרכים — הכרך הראשון בן 428 עמודים והשני בן 396 עמודים.
יונג הביע את השקפותיו בצורה מתומצתת יותר בספרו על סף תקופה חדשה (An der Schwelle einer neuen Zeit). הספר כולל 21 פרקים ועוסק במגוון נושאים, בהם המשפחה, הכלכלה ומדיניות דמוגרפית. תרגום של הספר מאת ויקטור ואן בראנדט פורסם בשנת 2023 על ידי הוצאת Imperium Press, המזוהה עם הימין העמוק 6.
בספרו פירוש מהותי למהפכה הגרמנית (Sinndeutung der deutschen Revolution) משנת 1933 — שנכתב פחות משנה לפני הירצחו — הצהיר יונג כי "האלימות היא יסוד בחיים" וכי "אומה שאיבדה את יכולתה להפעיל אלימות, יש לחשוד בה בירידת כושר ביולוגי" 7. תרגום של הספר, גם הוא מאת אלכסנדר ג'ייקוב, פורסם על ידי Arktos Media בשנת 2022.
לקריאה נוספת
- ג'ונס, לארי יוג'ין (1988), "Edgar Julius Jung: The Conservative Revolution in Theory and Practice", Central European History, גיליון 21(2), עמ' 142–174.
- מאגוב, ראשאן (2017). Edgar Julius Jung, Right-Wing Enemy of the Nazis: A Political Biography. רוצ'סטר, ניו יורק: Camden House.
- מוסלי, מייקל לי (1987). Metaphysical Revenge: The Ideas and Life of Edgar Julius Jung. מיאמי.
- אורת, ריינר (2016). "The Seat of the Opposition?": Politics and Plans for Restructuring the State in the Office of the Vice Chancellor in the Years 1933–1934. קלן: Böhlau.
- סטרובה, וולטר. Elites Against Democracy: Leadership Ideals in Bourgeois Political Thought in Germany, 1890–1933. פרינסטון: Princeton University Press, 1973.
- אדגר יוליוס יונג, The Significance of the German Revolution, תורגם עם מבוא מאת Alexander Jacob, לונדון: Arktos, 2022.
קישורים חיצוניים
- גל לירן, נאצי נוסע לפלשתינה / לאופולד פון מילדנשטיין, אתר עלילונה.
הערות שוליים
- גרס, פרידריך (1964). Edgar Julius Jung (1894–1934). עמ' 320.
- אדגר יוליוס יונג, The Significance of the German Revolution, תורגם עם מבוא מאת Alexander Jacob, לונדון: Arktos, 2022. עמ' 20.
- אדגר יוליוס יונג, The Significance of the German Revolution, תורגם עם מבוא מאת Alexander Jacob, לונדון: Arktos, 2022. עמ' 34.
- קרשו, איאן (1998). Hitler, 1889–1936: Hubris. ניו יורק: Norton & Company, עמ' 515.
- קונווי, ג'ון ס. The Nazi Persecution of the Churches, 1933–1945. עמ' 90–91.
- בוגל, אריאל (14 בינואר 2024). "Recovering the 'Aryan worldview': The Western Australian book publisher under scrutiny over far-right texts". The Guardian.
- פסט, יואכים א. (1999). The Face of the Third Reich: Portraits of the Nazi Leadership. ניו יורק: Da Capo Press, עמ' 249–263.
