ג'יימס פורסטל

ג'יימס וינסנט פורסטל (באנגלית: James Vincent Forrestal;‏ 15 בפברואר 1892 – 22 במאי 1949) היה פוליטיקאי ובנקאי השקעות אמריקאי בכיר, שכיהן כמזכיר הצי האחרון במעמד קבינט וכמזכיר ההגנה הראשון של ארצות הברית (1947–1949) תחת הנשיאים פרנקלין דלאנו רוזוולט והארי טרומן. פורסטל נחשב לדמות מפתח בעיצוב הממסד הביטחוני האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה, אך הקריירה שלו רצופה במחלוקות עזות סביב קשריו ההדוקים עם תעשיית הנפט, פעילותו כבנקאי השקעות בוול סטריט והתנגדותו הנחרצת והשיטתית להקמת מדינת ישראל.

ראשית דרכו של פורסטל החלה בעולם הפיננסי של ניו יורק, שם התקדם במהירות בסולם הדרגות בחברת "ויליאם א. ריד" (לימים דילון, ריד), עד שהפך לנשיא החברה ב-1937. בתקופה זו הוא נטל חלק במימון שיקום גרמניה והיה שותף עסקי ופוליטי לאחים אלן וג'ון פוסטר דאלס. פורסטל היה מעורב בבניית רשתות פיננסיות בינלאומיות ושימש כבנקאי עבור חברת "קאלטקס", שלימים הפכה לענקית הנפט "ארמקו". עם כניסתו לשירות הציבורי ב-1940 כעוזר מיוחד לנשיא ותת-מזכיר הצי, הוא הפגין יכולות ניהול יוצאות דופן בגיוס התעשייה למאמץ המלחמתי, אולם לצד הצלחתו המנהלית, נטען כי שימש כ"מרגל תאגידי" עבור האינטרסים של חברות הנפט והאחים דאלס בתוך הממשל.

בזירה הדיפלומטית והביטחונית, פורסטל היה לאבי ה"טלגרם הארוך" של ג'ורג' קנאן והוביל קו אנטי-קומוניסטי חריף שהתריע מפני התפשטות ברית המועצות באירופה ובמזרח התיכון. תפיסה זו עמדה בבסיס התנגדותו להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל; פורסטל האמין כי השליטה בעתודות הנפט הערביות היא עניין בעל "חשיבות ראשונה במעלה" לביטחון הלאומי, וכי תמיכה בציונות עלולה להוביל לניתוק אספקת הנפט ולחדירה סובייטית לאזור. עמדותיו אלו הובילו אותו לנהל קמפיין חשאי מאחורי גבו של הנשיא טרומן, שכלל ניסיונות להטות את הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר באמצעות הפעלת נלסון רוקפלר, וקידום תוכנית לביטול החלוקה והמרתה ב"נאמנות בינלאומית" ¹.

סיום חייו של פורסטל היה טרגי ומלווה במתח פוליטי ואישי רב. לאחר שתמך בסתר ביריבו הרפובליקני של טרומן, תומאס דיואי, ונוכח הידרדרות ניכרת במצבו הנפשי שכללה דיכאון עמוק ופרנויה, הוא פוטר מתפקידו במרץ 1949. זמן קצר לאחר מכן אושפז במרכז הרפואי של הצי בבתסדה, שם טופל בשיטות פסיכיאטריות ניסיוניות לאותה עת. בבוקר ה-22 במאי 1949 נהרג פורסטל בנפילה מחלון הקומה ה-16 של מגדל בית החולים. מותו המסתורי, שוועדת החקירה של הצי נמנעה מלהגדירו רשמית כהתאבדות, הוליד תאוריות קשר רבות המקשרות את מותו למאבקי הכוח שניהל מול התנועה הציונית, לחשיפת סודותיו הפיננסיים מתקופת המלחמה ואף לפרשיות מודיעין מסווגות. על שמו נקראו נושאת המטוסים הראשונה שתוכננה למטוסי סילון, "יו-אס-אס פורסטל", ובניין מטה מחלקת האנרגיה בוושינגטון.

ראשית חייו

ג'יימס וינסנט פורסטל נולד במתאוואן (כיום חלק מביקון), ניו יורק, כבנם הצעיר של ג'יימס פורסטל, מהגר אירי שעסק בפוליטיקה, ומרי אן טוהי. הוא גדל במשפחה קתולית מהמעמד הבינוני שתיוארה כקפדנית מאוד, ואמו גידלה אותו כקתולי אדוק. בצעירותו עסק פורסטל באיגרוף חובבני. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון בשנת 1908, בגיל 16, עבד במשך שלוש שנים בשלושה עיתונים מקומיים: ה-"Matteawan Evening Journal", ה-"Mount Vernon Argus" וה-"Poughkeepsie News Press".

בשנת 1911 החל פורסטל את לימודיו במכללת דרטמות', אך בשנה השנייה עבר לאוניברסיטת פרינסטון. בפרינסטון שימש כעורך בעיתון הסטודנטים "The Daily Princetonian" והיה חבר ב-"University Cottage Club". אף על פי שחבריו לספסל הלימודים בחרו בו כ"בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח", הוא עזב את האוניברסיטה זמן קצר לפני שהשלים את חובותיו לתואר. בשנת 1926 התחתן עם ג'וזפין סטוול (לבית אוגדן), שהייתה כותבת במגזין "ווג", ולימים סבלה מבעיות נפשיות ומהתמכרות לאלכוהול.

במלחמת העולם הראשונה התגייס פורסטל לזרוע האווירית של צי ארצות הברית והפך לטייס ימי. הוא עבר אימוני טיסה עם חיל התעופה המלכותי במחנות בורדן ודסרונטו בקנדה. את מרבית שנת המלחמה האחרונה בילה בוושינגטון, במשרד המבצעים הימיים, שם השלים את הכשרתו והגיע לדרגת לוטננט. לאחר המלחמה החל את דרכו המקצועית בעולם הפיננסי כמוכר איגרות חוב בחברת "ויליאם א. ריד" (ששמה שונה מאוחר יותר ל-"Dillon, Read & Co"). הוא זכה למוניטין של "ילד הפלא" של וול סטריט, התקדם במהירות והפך לשותף בחברה בשנת 1923, כעבור שבע שנים בלבד מתחילת עבודתו. בשנת 1926 מונה לסגן נשיא, ובשנת 1937 הגיע לתפקיד נשיא החברה, כשהוא מחליף את קלרנס דילון.

במהלך שנות ה-30 צבר פורסטל הון רב והיה דמות מפתח בקרב ה"מאפיה הפיננסית" של וול סטריט, כבן ברית קרוב של האחים אלן וג'ון פוסטר דאלס. חברתו של פורסטל הייתה אחת ממוסדות הבנקאות שמימנו את גרמניה והיטלר, וסייעה במיחזור זהב אמריקאי באמצעות "תוכנית דאוס" כדי לאפשר לגרמניה לעמוד בתשלומי הפיצויים הבינלאומיים תוך שיקום התעשייה המקומית שלה. פורסטל עצמו היה מעורב בבניית הקרטלים הבינלאומיים ושיתופי הפעולה בין חברות הענק האמריקאיות לנאצים. בשנת 1936 הוא חיבר בין החברות "Socal" ו-"Texaco" ליצירת קבוצת "Caltex" (לימים "Aramco"), גייס עבורה הלוואות ענק, ושימש כבנקאי בעסקאות נפט סעודיות שהיו קשורות בקשרים הדוקים לאינטרסים נאציים ².

מעבר לפעילותו ב-"Dillon, Read", פורסטל הצטרף לדירקטוריון של "General Aniline and Film Corporation" (או GAF), חברת חזית אמריקאית שנשלטה על ידי ענקית הכימיקלים הנאצית "I.G. Farben", שהייתה לקוחה מרכזית של אלן דאלס ². הקשרים העסקיים הללו הציבו את פורסטל בלב מערכת של אינטרסים משותפים עם הנאצים; חברת "I.G. Farben" החזיקה במניות ב-"Standard Oil" וב-"Socal", והייתה למעשה שותפה עסקית של לקוחותיו של פורסטל. ביוגרפים תיארו את פורסטל באותן שנים כאדם שאפתן, רודף בצע, חרוץ בצורה כפייתית אך גם חסר ביטחון רגשי, בודד ומופנם. אף שהיה מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית ואף סייע לפוליטיקאים מקומיים כמו שכנו פרנקלין דלאנו רוזוולט, הוא לא תמך בניו דיל.

כניסתו לפוליטיקה

כניסתו של פורסטל לשירות הציבורי החלה ביוני 1940, כאשר מונה לעוזר מיוחד לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. כעבור שישה שבועות בלבד, עם הקמת משרת תת-מזכיר הצי על ידי הקונגרס, מונה פורסטל לתפקיד זה על ידי מזכיר הצי פרנק נוקס. בתפקידו כתת-מזכיר, הוכיח פורסטל יכולות ניהוליות יוצאות דופן והיה האחראי הראשי על הרכש, הלוגיסטיקה ובניית הצי. הוא הצליח להפוך את הצי האמריקאי לכוח ימי חסר תקדים בהיקפו, תוך שהוא מגייס את התעשייה האמריקאית למאמץ המלחמתי בצורה כפייתית וכמעט ללא הפסקה. עם מותו של נוקס מהתקף לב באפריל 1944, מונה פורסטל למזכיר הצי.

במהלך המלחמה ניהל פורסטל מאבקי כוח פנימיים עזים, במיוחד מול אדמירל ארנסט קינג, ראש המבצעים הימיים. פורסטל נאבק על השליטה הלוגיסטית ועל ניהול משאבי הצי, כשהוא מתעקש על סמכותו של הדרג האזרחי מול הדרג הצבאי הבכיר. למרות דעותיו השמרניות, פורסטל היה דמות מפתח בהנהגת אינטגרציה גזעית ראשונית בצי האמריקאי; הוא דחף לשילובם של שחורים בתפקידים קרביים ובדרגות קצונה, ושלח את "קצין הקשר למיעוטים" שלו לסייע בקורס הקצינים השחורים הראשון בהיסטוריה של הצי.

פורסטל לא הסתפק בניהול מהמשרד בוושינגטון וערך ביקורים תכופים בחזיתות הקרב באוקיינוס השקט. הוא נכח בקרב קוואג'ליין ובקרב איוו ג'ימה. ב-23 בפברואר 1945, כאשר הונף דגל ארצות הברית הראשון על הר סוריבאצ'י, צפה פורסטל באירוע מספינה בחוף. הוא היה כה נרגש מהמחזה עד שדרש לקבל לידיו את הדגל המקורי כמזכרת. אולם, הדגל הוחלף כעבור זמן קצר בדגל גדול יותר (זה המופיע בתצלום המפורסם), והדגל המקורי שהובטח לפורסטל הועבר בסופו של דבר למוזיאון הצי. באותו מעמד הצהיר פורסטל כי "הנפת הדגל הזה על סוריבאצ'י מבטיחה את קיומו של הצי ב-500 השנים הבאות".

נושא נוסף שבו הפגין פורסטל עמדה נחרצת היה חקירת המתקפה על פרל הארבור. לאחר שוועדת חקירה של הצי הגישה את ממצאיה ב-1944, שזיכו במידה רבה את האדמירלים האסבנד קימל והרולד סטארק מאחריות ישירה, דחה פורסטל את מסקנותיהם. הוא קבע כי שני האדמירלים "לא הפגינו את אותה מידה של שיקול דעת עליון שהייתה מצופה מהם" וכי הם לא נקטו באמצעי הזהירות הנדרשים למרות האזהרות המוקדמות. בהחלטה פיקודית, הוא הורה כי קימל וסטארק לא יחזיקו עוד בתפקידים בכירים.

לקראת סוף המלחמה, החל פורסטל להפגין דאגה עמוקה מהאיום הסובייטי, מה שהוביל אותו לעימותים נוספים בתוך הממשל. הוא פעל בחשאי להבטחת אינטרסים של חברות נפט אמריקאיות במזרח התיכון, כשהוא מעניק חסינות לאוניות של חברת "סטנדרד אויל" שהעבירו נפט לנאצים, עד כניסת ארה"ב למלחמה, ופעל מאחורי הקלעים להשגת שוחד סודי עבור המלך אבן סעוד. פורסטל ראה בנפט את הציר המרכזי של האסטרטגיה הגאופוליטית המערבית, עמדה שהקצינה ככל שהתקרב סיום המלחמה והחלה להתגבש המלחמה הקרה.

כמזכיר ההגנה הראשון

עם סיום מלחמת העולם השנייה, עמד פורסטל בחזית המאמצים לעיצובו מחדש של המבנה הביטחוני של ארצות הברית. אף שבתחילה התנגד לאיחוד מלא של זרועות הצבא מחשש לפגיעה באוטונומיה של הצי, הוא מילא תפקיד מכריע בניסוח חוק הביטחון הלאומי של 1947. החוק הקים את "הממסד הצבאי הלאומי" (National Military Establishment), ופורסטל הושבע ב-17 בספטמבר 1947 כמזכיר ההגנה הראשון של ארצות הברית. בתפקיד זה הוא פעל ללא הרף לחיזוק המועצה לביטחון לאומי (NSC), מוסד שנועד לתאם בין מדיניות החוץ לביטחון, אם כי הנשיא טרומן לא תמיד ייחס למועצה את אותה חשיבות שפורסטל שאף להעניק לה.

במקביל לשינויים המבניים, פורסטל היה מהוגי הקו הנוקשה והבלתי מתפשר כלפי ברית המועצות והקומוניזם. הוא נחשב לתומך המרכזי והמפיץ העיקרי של "הטלגרם הארוך" ששלח הדיפלומט ג'ורג' קנאן ממוסקבה, מסמך ששימש קטליזטור לעיצוב דעת הקהל והמדיניות האמריקאית נגד ברית המועצות. אמונתו העמוקה הייתה שהקומוניסטים לעולם לא יחדלו מניסיונותיהם להשמיד כל ממשל דמוקרטי, ותפיסה זו הפכה אותו לאחד המנהיגים הבולטים במאבק נגד החדירה הקומוניסטית לממשל.

תקופת כהונתו כמזכיר ההגנה התאפיינה בעימותים חריפים וממושכים מול הנשיא טרומן בנושאי תקציב. בעוד שטרומן דבק ב"מדיניות חסכנות" וביקש לקצץ מיליארדי דולרים מתקציב הביטחון לטובת צרכים פנימיים ואיזון תקציבי, פורסטל התריע כי צמצום המוכנות הצבאית אל מול ההתעצמות הסובייטית באירופה ובמזרח התיכון הוא בגדר סכנה קיומית. הוא מצא את עצמו בתווך, במאבק "משיכת חבל" בין המטות המשולבים שדרשו משאבים לבין הנשיא שקיצץ בהם באבחת חרב, דבר שהוביל לשחיקה במוכנות הקרבית של הכוחות המזוינים.

לצד תפקידיו הרשמיים, פורסטל פעל כ"מרגל תאגידי" עבור אלן דאלס בתוך הקבינט של טרומן. נטען כי הוא ניצל את מעמדו כדי לקדם את האינטרסים של חברות הנפט הגדולות, ובמיוחד את אלו של חברת "ארמקו" בסעודיה. לקראת הבחירות לנשיאות ב-1948, קיים פורסטל פגישות חשאיות עם המועמד הרפובליקני תומאס דיואי וסיכם עמו כי ימשיך לכהן כמזכיר ההגנה תחת ממשל רפובליקני. דבר הפגישה דלף לעיתונות שבועות ספורים לפני הבחירות, מה שערער סופית את האמון בינו לבין טרומן, שראה בצעד זה בגידה פוליטית אישית.

פורסטל היה משוכנע כי קיימת "קנוניה יהודית-קומוניסטית" המאיימת על האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב במזרח התיכון ¹. הוא טען בפני עמיתיו לממשל כי אין לאפשר לשום קבוצה פנימית להשפיע על המדיניות האמריקאית. תפיסה זו, ששילבה את חרדתו מהתפשטות הקומוניזם עם מחויבותו העמוקה לאינטרסים של חברות הנפט, העמידה אותו בעימות חזיתי מול הזרמים הליברליים והציוניים בממשל, והובילה בסופו של דבר להחרפת הבידוד הפוליטי והלחץ הנפשי שבהם היה נתון.

המאבק נגד הקמת מדינת ישראל

המאבק שניהל ג'יימס פורסטל נגד הקמת מדינת ישראל נבע מתפיסה אסטרטגית נוקשה, לפיה השליטה במשאבי הנפט של המזרח התיכון קריטית להישרדות המערב הרבה יותר מהחלום הציוני. פורסטל היה משוכנע כי תמיכה אמריקאית בחלוקת ארץ ישראל ובציונות תביא לניתוק אספקת הנפט על ידי המדינות הערביות, דבר שיפגע אנושות ביכולות הצבאיות והתעשייתיות של העולם החופשי אל מול ברית המועצות. בשיחותיו עם מזכיר המדינה ג'יימס ברנס הדגיש פורסטל כי סעודיה היא עניין בעל חשיבות ראשונה במעלה, בעוד שכלפי ניצולי השואה והפליטים היהודים הפגין אדישות מוחלטת, ואף הציע במספר הזדמנויות ליישבם בדרום אמריקה במקום בארץ ישראל.

פעילותו של פורסטל נגד התנועה הציונית נעשתה במידה רבה מאחורי גבו של הנשיא טרומן. בנובמבר 1947, שבועות ספורים לפני הצבעת האו"ם, ניסה פורסטל לשכנע את יו"ר המפלגה הדמוקרטית, הסנאטור ג'יי הווארד מקגראת', לזנוח את התמיכה בציונות. כאשר מקגראת' השיב כי קיימות מדינות מפתח שלא ניתן לנצח בהן בבחירות ללא תמיכת היהודים, השיב פורסטל כי הוא "מעדיף להפסיד את המדינות הללו בבחירות לאומיות מאשר ליטול את הסיכונים שעלולים להתפתח בטיפולנו בשאלת פלשתינה". פורסטל האמין כי אסור לקבוצה פנימית כלשהי להשפיע על המדיניות עד כדי סיכון הביטחון הלאומי, והוא פעל ללא הרף להפיכת נושא ארץ ישראל לסוגיה דו-מפלגתית כדי לנטרל את כוחו האלקטורלי של הקול היהודי.

במערכת הלחצים סביב הצבעת כ"ט בנובמבר, עמד פורסטל בקשר הדוק עם נלסון רוקפלר. בעוד שהציונים הפעילו על רוקפלר סחיטה בשל קשריו עם הנאצים בתקופת המלחמה ¹, פורסטל ראה בו דמות מפתח המסוגלת להטות את קולות הגוש של אמריקה הלטינית. פורסטל ובעלי בריתו בחברות הנפט הפעילו לובי אינטנסיבי לסיכול תוכנית החלוקה. למעשה, פורסטל היה חלק מקבוצה חשאית בממשל שכללה את רוברט לוביט ולוי הנדרסון, אשר ניצלו את השפעתם כדי להחליש את עמדת הנשיא ולמנוע את הקמת המדינה היהודית, אותה ראו כגרורה סובייטית פוטנציאלית בלב שדות הנפט.

שיאו של המאבק התרחש במרץ 1948, במה שנודע כמשבר ה"נאמנות". פורסטל ובעלי בריתו במשרד המדינה הובילו מהלך לביטול תוכנית החלוקה והחלפתה בנאמנות בינלאומית זמנית של האו"ם על פלשתינה. ב-19 במרץ 1948, יום לאחר שהנשיא טרומן הבטיח באופן אישי לחיים ויצמן כי יתמוך בחלוקה, הכריז שגריר ארה"ב באו"ם, וורן אוסטין, על שינוי המדיניות לטובת משטר נאמנות. טרומן, שגילה על המהלך מהעיתונות, זעם וכתב ביומנו: "מחלקת המדינה משכה את השטיח מתחת רגליי. זה התברר לי בפעם הראשונה מקריאת העיתונים! האם זה לא גהינום? גרמו להיראות כשקרן ובוגד. מעולם לא חשתי כל כך מדוכא בחיי" ³. בגידה זו של פורסטל ואנשיו נתפסה על ידי טרומן כניסיון "לחתוך לו את הגרון" פוליטית ואישית.

למרות מאמציו הכבירים של פורסטל, שכללו שימוש בדוחות CIA מגמתיים שהתריעו מפני פלישה סובייטית ופגיעה באספקת האנרגיה, טרומן הכיר במדינת ישראל דקות ספורות לאחר הכרזתה ב-14 במאי 1948. פורסטל וחבריו ב"ארמקו" המשיכו לנסות ולשכנע את הממשל להתנער מההכרה גם לאחר מעשה, מתוך חשש מהתגובה הערבית, אך ללא הועיל. כישלונו המוחץ של פורסטל למנוע את הקמת ישראל, יחד עם השברים הפוליטיים שגרם בתוך הממשל, סימנו את סוף דרכו הפוליטית והידרדרותו האישית המהירה.

לעומת זאת, אליהו אילת, שגריר ישראל הראשון בארצות הברית, חשף כי לקראת סוף ימיו חל שינוי משמעותי בעמדתו של פורסטל כלפי המדינה הצעירה. על פי עדותו של אילת, בפגישה שנערכה בין השניים ב-24 בינואר 1949, הביע פורסטל הערכה רבה להישגיה הצבאיים של ישראל, וציין כי אלו הוכיחו את עוצמת רצונו של העם היהודי לעצמאות ואת נחיצותה.
בשיחת טלפון נוספת שנערכה חודש לאחר מכן, ב-24 בפברואר 1949, בירך פורסטל את אילת על מינויו כשגריר והודה בפניו כי בעקבות לימוד מעמיק של העובדות, חששותיו המוקדמים בנוגע לישראל התפוגגו במידה רבה. פורסטל אף הבטיח לשלוח לאילת מכתב בנושא ⁴.

התדרדרותו הנפשית

ערב פרישתו בשנת 1949, נמצא ג'יימס פורסטל במצב של תשישות קיצונית ושחיקה עמוקה כתוצאה מעומס עבודה כפייתי שנמשך שנים. הידרדרותו הנפשית לוותה בחרדות גוברות מפני התעצמות ברית המועצות וממה שנתפס בעיניו כ"קנוניה יהודית-קומוניסטית" המאיימת על האינטרסים של ארצות הברית. פורסטל הפך למטרה למתקפות אישיות קשות מצד בעלי טורים כמו דרו פירסון וואלטר וינצ'ל, אשר רדפו אותו בהאשמות שווא ורמיזות שהגבירו את תחושת הבידוד והפרנויה שלו. חבריו הבחינו כי כוחו ואנרגיית החיים שלו נטשו אותו; חליפותיו החלו להיתלות עליו ברפיון בשל ירידה דרסטית במשקל, והוא נראה כמי שהזדקן בשנים רבות בתוך שבועות ספורים.

הקרע הסופי עם הנשיא טרומן העמיק בעקבות חשיפת פגישותיו הסודיות של פורסטל עם המועמד הרפובליקני תומאס דיואי ערב הבחירות של 1948, פגישות שבהן סיכם כי ימשיך לכהן כמזכיר ההגנה תחת ממשל דיואי. טרומן, שכבר היה חסר שביעות רצון מהתנגדותו של פורסטל למדיניותו הביטחונית והכלכלית, זעם על מה שראה כחוסר נאמנות פוליטית. במרץ 1949, כאשר הדיווחים על מצבו הנפשי המעורער של פורסטל הפכו לנחלת הכלל, ביקש ממנו טרומן בפתאומיות להתפטר. ההחלטה לפטרו זעזעה את פורסטל לחלוטין; ביום התפטרותו, ב-31 במרץ 1949, הוא דווח כמי ששקע בערפול חושים והוטס לאחוזתו של רוברט לוביט בפלורידה.

לאחר התייעצות עם ד"ר ויליאם מנינג'ר, שאבחן אצלו "דיכאון חמור" מהסוג הנראה ב"עייפות מבצעית בזמן מלחמה", הוחלט לאשפזו במרכז הרפואי הלאומי של הצי בבתסדה, מרילנד. האשפוז, שהחל ב-2 באפריל 1949, נועד בין היתר להסתיר מהציבור את חומרת מצבו הנפשי של מזכיר ההגנה לשעבר. פורסטל שוכנו בקומה ה-16 של מגדל בית החולים, החלטה שנומקה בשיקולי פרטיות וביוקרה המזוהה עם מעמדו, אף שרופאיו אבחנו כי הוא סובל מ"דיכאון תגובתי".

תחת השגחתו של קפטן ג'ורג' ריינס, עבר פורסטל משטר טיפולים אינטנסיבי ושנוי במחלוקת. בשבוע הראשון הוא טופל בשימוש ב"סודיום אמיטל" לצורך נרקוזה, ובהמשך עבר סדרת טיפולים בזריקות אינסולין בשילוב עם ראיונות פסיכותרפיים. על פי דיווחי הרופאים, פורסטל הגיב בצורה חריפה לטיפולים אלו, אשר לעיתים השליכו אותו למצב של בלבול עמוק, אי-שקט ותוקפנות. למרות שקפטן ריינס שקל לבצע טיפול בנזעי חשמל (אלקטרו-שוק), הוחלט לדחות זאת מחשש שהדבר יגביר את הסיכון להתאבדות מיד עם חזרתו של המטופל לסביבתו הרגילה. במהלך האשפוז נראה היה שמצבו משתפר והוא אף העלה כ-5 קילוגרמים במשקלו, אך תחושת הבגידה מצד הממשל והלחץ הפוליטי המשיכו ללוות אותו עד לרגעי השיא הטרגיים.

מותו

מותו של ג'יימס פורסטל התרחש בשעות המוקדמות של ה-22 במאי 1949, בנסיבות שהפכו לאחת התעלומות הגדולות בתולדות הממשל האמריקאי. גופתו נמצאה על גג בקומה השלישית של המרכז הרפואי הלאומי של הצי בבתסדה, ישירות מתחת לחלון מטבח בקומה ה-16, הממוקם מעבר למסדרון מול חדרו. בעת שנמצאה הגופה, פורסטל היה לבוש במכנסי פיג'מה בלבד. הממצאים הראשוניים בזירה הצביעו על כך שחבל של חלוק רחצה נמצא קשור סביב צווארו, מה שהוביל לדיווחים ראשוניים על ניסיון תלייה שקדם לנפילה או התרחש במהלכה.

על שולחנו בחדר הטיפולים נמצא ספר ובו קטע מתוך תרגומו של ו.מ. פראד לטרגדיה "אייאקס" של סופוקלס. הטקסט, שהועתק בחלקו, עוסק בייאוש, אובדן מולדת ותהילה שהושחתה:

"סלמיס הנאוה, שאגת הגלים
עודה סובבת אותך,
ומלחים נושאים עין אל חופך
הניצב איתן בים.
בנך שוהה באקלים זר
בו אידה רועה את עדריה לאין מספר,
רחוק מסלעיך היקרים, הזכורים,
שחוק מפגעי הזמן –
ללא נחמה, ללא שם, ללא תקווה, מלבד
במראה האפל שוחר הקבר הפעור…
אוי לאם בדפוד יומה,
אוי ללבה השמום ולצדעיה השבים,
כאשר תשמע
את קורות יקירה נלחשות באזנה!
"אוי, אוי!" תהא הזעקה –
לא נהי חרישי כקינתו הרועדת
של ציפור הבודד, הזמיר המתלונן -"

קטע זה הוצג בעיתונות התקופה ובפי ביוגרפים מאוחרים כהצהרתו הכתובה האחרונה של פורסטל וכמכתב התאבדות מרומז המעיד על מצבו הנפשי הקשה.

ועדת חקירה רשמית של הצי, בראשות אדמירל מ.ד. וילקוטס, קיימה שימועים שנסתיימו ב-31 במאי 1949, אך פרסום ממצאיה עוכב עד אוקטובר באותה שנה. הדו"ח, ששוחרר במלואו לציבור רק בשנת 2004, קבע כי פורסטל מת כתוצאה מפציעות מרובות וקיצוניות שנגרמו עקב הנפילה מהמגדל. עם זאת, הוועדה נמנעה באופן בולט מלקבוע באופן רשמי כי מדובר בהתאבדות, והסתפקה בקביעה כי התנהגותו בתקופת האשפוז העידה על דיכאון וכי מותו לא נגרם בשל רשלנות של סגל בית החולים. העובדה שהדו"ח המקורי לא הזכיר את חבל החלוק שדווח בתחילה כקשור לצווארו, הגבירה את החשדות בקרב הציבור.

שאלת שגעונו

סטיגמת מחלת הנפש והאבחנה של פורסטל כסובל מ"דיכאון חמור" השפיעו עמוקות על האופן שבו פורש פועלו המדיני והביטחוני. חוקרים הצביעו על כך שברגע שמוצמד לאדם תווית של אי-כשירות מנטלית, הדבר עלול לחלחל לכל היבט בקיומו ולהוביל לפרשנות רטרואקטיבית של פעולותיו בעבר כתסמינים של מחלה, תוך התעלמות מגורמים רלוונטיים אחרים. במקרה של פורסטל, נטען כי עמדותיו השנויות במחלוקת והחלטותיו המקצועיות זכו לעיתים קרובות לפרשנות מחדש, הן מצד ברית המועצות שביקשה להטיל דופי במקבלי ההחלטות האמריקאים והן מצד ביוגרפים אמריקאים, שראו בהן ביטוי לשיגעון ולא לשיקול דעת אסטרטגי ⁵.

דוגמה בולטת לכך היא יחסו של פורסטל לקומוניזם. פורסטל נהג להחזיק מעין "מרכז מידע" לסיפורים על חדירה קומוניסטית, שהוזן מדיווחים של ג'יי אדגר הובר ודמויות דתיות כמו הקרדינל פרנסיס ספלמן. בעוד שמבקרים מסוימים הציגו התנהגות זו כלא-רציונלית או פרנואידית, יש הרואים בה עדות לעניין של אדם אינטליגנטי וסטודנט אמיתי של המרקסיזם. מסקנותיו ה"לא רציונליות" כביכול – לפיהן המלחמה הקרה היא בלתי נמנעת, שברית המועצות תנצל את ואקום הכוח שיותירו גרמניה ויפן ותשאף להתפשטות – התבררו לימים כתחזיות מדויקות. בדומה לכך, אזהרתו כי ארצות הברית תמצא עצמה במלחמה בתוך זמן קצר בוטלה כביטוי לפרנויה, אך התממשה חודשים ספורים לאחר מכן עם פרוץ מלחמת קוריאה.

גם עמדתו המדינית המעוררת מחלוקת ביותר – התנגדותו לחלוקת ארץ ישראל ולהקמת מדינת ישראל ב-1948 – זכתה לפרשנות כזו. הנשיא טרומן הציג עמדה זו כדוגמה לשיקול דעת לקוי ביותר מצד פורסטל, למרות שהאחרון נהנה מתמיכה של המטות המשולבים וכמעט כל מחלקת המדינה. הנימוקים שסיפק פורסטל לעמדתו – לפיהם הקמת המדינה תסכן את היחסים עם מדינות המזרח התיכון, תאיים על אספקת הנפט ותוביל למעורבות צבאית באזור – נראים בעיני חוקרים מסוימים כנבואיים בראייה היסטורית ⁵. למרות זאת, עמדות אלו תויגו לעיתים קרובות כהזיות של אדם שאיבד את שפיותו.

מעבר לכך, חוקרים מציינים כי פורסטל הדגיש את לוחמת הגרילה כטקטיקה העתידית המרכזית, אזהרה שזכתה להתעלמות ממושכת עד למעורבות האמריקאית בהודו-סין. הטענות בדבר האנטישמיות שלו עומדות אף הן בסימן שאלה לאור הגנתו על דייוויד לילינטל, היהודי שהיה מועמד לראשות הוועדה לאנרגיה אטומית, מפני האשמות בסנאט על היותו אוהד קומוניזם. למרות הלחץ הכבד שבו היה נתון בסוף הקריירה שלו, נטען כי אין ראיות משכנעות לכך שפורסטל היה פסיכוטי או חסר יכולת למלא את תפקידו בעת כהונתו, וכי תיוג מדיניותו כתוצר של "מוח חולה" הוא עוול היסטורי שמתעלם מהתובנות רחוקות הראות שהציג. הטרגדיה הסופית במקרה של פורסטל היא שרעיונותיו ותרומתו אבדו לעיתים קרובות בתוך הדיונים על "מחלת הנפש" שלו.

מורשתו

מורשתו הכתובה של ג'יימס פורסטל נחשפה לציבור לראשונה בשנת 1951, כאשר ה-"New York Herald Tribune" פרסם בסדרה של כתבות את תוכן יומניו מהשנים 1944–1949. באותה שנה יצאו היומנים לאור גם כספר בן 581 עמודים בעריכתו של וולטר מיליס. יומנים אלו עברו צנזורה קפדנית לפני פרסומם; דוגמה בולטת לצנזורה זו היא השמטת התיאור של שיחה עם הנשיא טרומן שבה התייחס האחרון לאדולף היטלר כאל "אגומניאק" והוסיף כי התוצאה של המלחמה תהיה אירופה סלאבית למשך זמן רב, דבר שלדבריו לא היה כה גרוע. רק בשנת 2001 פורסמה על גבי מיקרופילם הגרסה המלאה והלא-מצונזרת של היומנים, המבוססת על המקורות שנשמרו בספריית כתבי היד ע"ש סילי ג'. מאד באוניברסיטת פרינסטון, ובשנת 2020 שוחררה גם מהדורה דיגיטלית מלאה שלהם. יומנים אלו מספקים מבט מעמיק אל המהלכים הפוליטיים הדרמטיים ואל עולמו האישי של פורסטל בתקופה סוערת זו.

לאחר מותו, זכה פורסטל להנצחה נרחבת מצד הממסד הביטחוני והאקדמי בארצות הברית. הוא נקבר בטקס צבאי מלא בבית הקברות הלאומי ארלינגטון שבוירג'יניה, ועל שמו נקראה נושאת המטוסים "USS Forrestal" – נושאת המטוסים הראשונה של הצי שתוכננה במיוחד לשימושם של מטוסי סילון, אשר שירתה בין השנים 1955–1993. בוושינגטון הבירה נקרא על שמו בניין המשרדים "James V. Forrestal Building", שהושלם ב-1969 ומשמש כיום כמטה של מחלקת האנרגיה של ארצות הברית.

גם מוסדות החינוך שבהם צמח פורסטל בחרו להנציח את זכרו; אוניברסיטת פרינסטון קראה קמפוס שלם על שמו ("James Forrestal Campus"), ובאקדמיה הימית של ארצות הברית נוסדה סדרת הרצאות יוקרתית הנושאת את שמו. בעירו, ביקון שבמדינת ניו יורק, נקרא בית ספר יסודי על שמו, וכך גם באזור המגורים הצבאי "Great Lakes". דמותו של פורסטל המשיכה להעסיק את התרבות האמריקאית והופיעה בספרים, סרטים ויצירות אמנות, כשהיא משקפת את המורכבות של פועלו ואת השפעתו ארוכת הטווח על המדיניות האמריקאית במאה ה-20.

במהלך השנים הועלו תאוריות קשר רבות שביקשו לערער על גרסת ההתאבדות. העיתונאי ויליאם ברדפורד הוי טען כי האמת על מותו של פורסטל הוסתרה וכי הוא הוחזק כאסיר בבית החולים מבלי שניתנה לו גישה אפילו לכומר שלו. תאוריות מסוימות גרסו כי פורסטל נרצח על ידי סוכנים קומוניסטים בשל התנגדותו העיקשת לברית המועצות, או על ידי סוכנים ציונים שביקשו לנקום בו על מאבקו נגד הקמת מדינת ישראל ועל המידע שהחזיק בנוגע לעסקאות נפט נאציות.

תאוריה בולטת אחרת קושרת את מותו של פורסטל למידע סודי שהחזיק בנושא חוצנים ופרשת רוזוול. נטען כי פורסטל היה חבר בקבוצה החשאית "Majestic 12" וכי הוא ביקש לחשוף את האמת על ביקורי חוצנים וטכנולוגיה חוצנית, דבר שהוביל לחיסולו על מנת למנוע את דליפת המידע. תומכי תאוריות אלו מצביעים על כך שיומניו של פורסטל עברו צנזורה כבדה לפני שפורסמו ב-1951, וכי מסמכים רפואיים מסוימים נותרו חסויים במשך עשורים רבים. למרות המסקנות הרשמיות, דמותו של פורסטל נותרה בזיכרון הציבורי כזו של פטריוט שייתכן והוקרב בשל ידיעותיו או עמדותיו המדיניות.

לקריאה נוספת

• ג'ון לופטוס ומארק ארונס, המלחמה הסודית נגד היהודים: כיצד הריגול המערבי בגד בעם היהודי, ניו יורק: הוצאת סנט מרטין, 1994.
• וולטר מיליס (עורך), יומני פורסטל, ניו יורק: ויקינג, 1951.
• מרי אקאשה ודונלד טננט, שיגעון ופוליטיקה: המקרה של ג'יימס פורסטל, מתוך: Proceedings of the Oklahoma Academy of Science (כרך 60, עמ' 89–92), 1980.
• יצחק בן-חורין, ערב הכרזת העצמאות: ויכוחים ותככים בוושינגטון, באתר ynet, 7 במאי 2008.
• פורסטל, באתר מחלקת ההגנה.
• אנטוני סאטון, "וול סטריט ועליית היטלר", ניו רושל, ניו יורק: ארלינגטון האוס, 1976.

קישורים חיצוניים

• ביוגרפיה של פורסטל באתר מחלקת ההגנה של ארצות הברית.
• ג'יימס פורסטל באתר בית הקברות הלאומי ארלינגטון.
• תיאור של הלוויית פורסטל באתר צבא ארצות הברית.
• ג'יימס פורסטל, באתר "Find a Grave" (באנגלית).
• על יומני פורסטל באתר הוצאת אדם מתיוס.
• ג'יימס פורסטל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית).

הערות שוליים

1. ג'ון לופטוס ומארק ארונס, המלחמה הסודית נגד היהודים: כיצד הריגול המערבי בגד בעם היהודי, ניו יורק: הוצאת סנט מרטין, 1994.
2. אנטוני סאטון, "וול סטריט ועליית היטלר", ניו רושל, ניו יורק: ארלינגטון האוס, 1976.
3. יצחק בן-חורין, ערב הכרזת העצמאות: ויכוחים ותככים בוושינגטון, באתר ynet, 7 במאי 2008.
4. "השקפותיו האוהדות של פורסטל כלפי ישראל נחשפות על ידי אילת", סוכנות הידיעות היהודית (JTA),‏ 23 באוקטובר 1951.
5. מרי אקאשה ודונלד טננט, שיגעון ופוליטיקה: המקרה של ג'יימס פורסטל, מתוך: Proceedings of the Oklahoma Academy of Science (כרך 60, עמ' 89–92), 1980.