היהודים הוא מאמר שפורסם ב־26 בנובמבר 1938 בעיתונו של מהטמה גנדי, "Harijan", ימים ספורים לאחר פוגרום ליל הבדולח, ובו הציג גנדי את עמדותיו כלפי רדיפת היהודים בגרמניה והסכסוך בארץ־ישראל. לצד אהדה היסטורית וידידות אישית ליהודים, גנדי תקף בחריפות את הציונות והצדיק את עמדת הערבים בארץ־ישראל. הוא טען שפלשתינה שייכת לערבים כפי שאנגליה שייכת לאנגלים, והתנגד לדרישה להקים בה מדינה יהודית — תביעה שלדבריו תוצאתה "פשע נגד האנושות". את הציונות ראה כשלוחה של הקולוניאליזם הבריטי, וקרא ליהודים לשכנע את הערבים בדרכי שלום בלבד — גם אם פירוש הדבר להיחשף לאלימות מבלי להשיב. במקביל הוא דרש מיהודי גרמניה שהתמודדו עם הרדיפות של היטלר, להיכנע ולמות בכבוד.
ביחס לאירועי גרמניה, גנדי הגדיר את רדיפת היהודים כחסרת תקדים, אך הביע הסתייגות מכל מלחמה, גם נגד היטלר. את ליל הבדולח תיאר כתגובת נקם נוראה של גרמניה כולה על מעשהו של "צעיר מטורף" — לא היטלר, אלא הרשל גרינשפן, צעיר יהודי שירה בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט. דווקא את מעשה גרינשפן ראה גנדי כעילה לפרץ האכזריות הנאצית, וטען שבמקום אלימות, על היהודים היה לבחור בהתנגדות לא־אלימה מוחלטת — לעמוד, לסבול, ואם אין ברירה – אף למות בגאון.
גנדי קורא ליהודים בגרמניה לא לברוח, לא להילחם, אלא להיאחז באדמתם, ולסבול מתוך אמונה, ואף לדמיין את מותם כ"יום של הודיה ושמחה על כך שהשם הביא גאולה לעמו מידי הרודן". את היהודים בארץ־ישראל הוא מדריך להיחשף לירי או להיזרק לים המלח מבלי להרים אצבע, לא מתוך פחד, אלא כהתגלמות של מרי מוסרי טהור, שיאיר את מצפון העולם ויביא להבנה עם הערבים. גם אם דבריו שואבים השראה מתפיסת עולם עקבית של אי־אלימות, קשה להפריז בעוצמת הזעזוע שמעורר המאמר הזה – שנכתב ברגע מכריע בהיסטוריה היהודית, ומציע לנרדפים לקבל באמונה את מותם – בשם עיקרון אוניברסלי טהור.
המאמר
הגיעו אלי כמה מכתבים שבהם נשאלתי על עמדתי לגבי השאלה היהודית-ערבית בארץ-ישראל ועל רדיפת היהודים בגרמניה. לא בלי היסוס אני מציע כאן את השקפותיי בשאלה הקשה מאוד הזאת.
אהדתי נתונה כולה ליהודים. היכרתי אותם מקרוב בדרום אפריקה. אחדים מהם הפכו לבני לוויה שלי לאורך כל השנים. באמצעות אותם ידידים למדתי הרבה על רדיפות היהודים שנמשכו דורות. הם היו האסורים-במגע של הנצרות. ההקבלה בין היחס שלו זכו מידי הנוצרים והיחס שקיבלו האסורים-במגע מידי בני ההינדו היא קרובה מאוד. איסורים דתיים הועלו בשני המקרים כהצדקה ליחס הלא-אנושי שהושת עליהם. כך שמלבד הידידות האישית, יש סיבות אוניברסאליות פשוטות לאהדה שלי כלפי היהודים.
אבל אהדתי לא מעוורת אותי לתביעות הצדק. הזעקה למען בית לאומי ליהודים לא מושכת אותי במיוחד. המניע למטרה הזאת מתבסס על התנ"ך וההתמדה שבה ביקשו היהודים לשוב לארץ-ישראל. מדוע שלא יהפכו את הארץ הזאת, כמו עמים אחרים על פני האדמה, לביתם, למקום שבו הם נולדים ובו הם מקיימים את מחייתם?
ארץ-ישראל שייכת לערבים באותו אופן שאנגליה שייכת לאנגלים או צרפת לצרפתים. אין זה צודק וזה לא אנושי לכפות את היהודים על הערבים. מה שמתרחש בפלשתינה-א"י היום אינו יכול להיות מוצדק על ידי שום קוד התנהגותי מוסרי. למשטר המנדטים אין תוקף מלבד זה שקיבלו כתוצאה מהמלחמה האחרונה. זה יהיה בוודאי פשע נגד האנושות להנמיך ולצמצם את הערבים הגאים כדי שאפשר יהיה להחזיר את פלשתינה-א"י ליהודים בחלק מהטריטוריה או כולה כבית הלאומי שלהם.
הדרך הנאצלת יותר תהיה להתעקש על יחס צודק כלפי היהודים בכל מקום שהם נמצאים, נולדים וגדלים. היהודים שנולדים בצרפת הם צרפתים. אם אין בית ליהודים מלבד פלשתינה-א"י, האם הם יאמצו את הרעיון שייאלצו אותם לעזוב את מקומם בחלקי העולם השונים? או שהם רוצים בית כפול שבו יוכלו להישאר כרצונם? זעקה זו לבית לאומי מספקת הצדקה מגוונת לגרמנים בשעה שהם רוצים לגרש את היהודים.
אבל רדיפת היהודים בידי הגרמנים היא חסרת תקדים בהיסטוריה. רודני העבר מעולם לא היו מטורפים כמו שהיטלר נראה. והוא פועל בקנאות דתית. זאת כיוון שהוא מטפח דת חדשה של לאומנות מיליטנטית ובדלנית, שכל מעשה לא-אנושי המתבצע בשמה הופך למעשה למען האנושות המתוגמל כאן ובעולם הבא. פשעו של צעיר מטורף בעליל מופנה בתגמול כלפי כל בני העם שלו ברשעות שלא תיאמן. אם אפשר בכלל להצדיק מלחמה כלשהי בשם ולמען האנושיות, הרי שמלחמה נגד גרמניה היא מוצדקת לחלוטין וזאת כדי למנוע רדיפה מופקרת של עם שלם.
אלא שאני לא מאמין בשום צורה של מלחמה. דיון בבעד ובנגד של מלחמה כזאת הוא לכן מחוץ לתחום מבחינתי. אבל אם לא יכולה להתנהל שום מלחמה נגד גרמניה, אפילו לא בהקשר של פשע כמו זה שמתבצע נגד היהודים, הרי שלפחות לא יכולה להתקיים כל ברית עם גרמניה. וכיצד יכולה להתקיים ברית בין אומה שדוגלת בצדק ובדמוקרטיה לבין אומה אחרת שהיא אויב מוצהר של השניים? או שאנגליה נסחפת לכיוון של דיקטטורה חמושה וכל המשמעויות הכרוכות בה?
גרמניה חושפת לראווה כמה יעילה יכולה להיות האלימות כאשר אינה מוגבלת על ידי צביעות מכל סוג או כל חולשה שהיא המעמידה פנים הומניטריות. היא גם מראה כמה מכוערת, איומה ומפחידה נראית האלימות כשהיא חשופה בעירומה.
האם יכולים היהודים להתנגד לרדיפה המאורגנת וחסרת העכבות הזאת? האם יש דרך לשמר את הכבוד העצמי שלהם, ולא לחוש חסרי-אונים, עזובים ונטושים? אני טוען שיש דרך. שום אדם שיש לו אמונה באל חי לא צריך להרגיש חסר אונים ונטוש. ה' של היהודים הוא אל יותר אישי מהאל של הנוצרים, של המוסלמים או ההודים, למרות שבמהותו הוא משותף לכולם והוא אחד ואין שני והוא מעבר לתיאור כלשהו. אבל מכיוון שהיהודים מייחסים אישיות לאל ומאמינים שהוא שליט בכל פעולה שלהם, אל להם לחוש חסרי ישע. אם הייתי יהודי ונולדתי בגרמניה ושם היתה מחייתי, הייתי תובע את גרמניה כביתי ממש כמו הגרמני הרם ביותר והייתי מאתגר אותו לירות בי או להשליכני לצינוק. הייתי מסרב להיות מגורש או להיכנע ליחס של אפליה. וכדי לעשות זאת, אין לי צורך להמתין לחבריי היהודים שיצטרפו אלי בהתנגדות אזרחית.
היה לי בטחון מלא שבסופו של דבר כל שאר היהודים יהיו חייבים לפעול לפי הדוגמא שלי. אם יהודי אחד או כולם היו מקבלים את המתכון שהצעתי, הרי שממילא מצבם לא יוכל להיות גרוע יותר ממה שהוא כבר עכשיו. וסבל שעומדים בו מרצון יעניק להם כוח ושמחה ששום החלטה על הבעת אהדה בעולם לא תעניק להם. ואכן, אפילו אם בריטניה, צרפת ואמריקה יכריזו על פתיחת פעולות איבה נגד גרמניה, לא יהיה בכך כדי להביא לכוח פנימי, לשמחה פנימית. התוצאה של מעשה כזה עלולה להיות שהאלימות המחושבת של היטלר תוביל לטבח טוטלי של היהודים; זו תהיה תשובתו להכרזת מלחמה.
אבל אם התודעה היהודית יכולה לקבל על עצמה סבל מרצון, אז אפילו הטבח שדמיינתי יוכל להפוך ליום של הודיה ושמחה על כך שהשם הביא לגאולת עמו אפילו על ידי רודן. שהרי לירא-האל, אין כל פחד מהמוות. זוהי שינה של הנאה צרופה שלאחריה תבוא התעוררות שתהיה מרעננת שבעתיים בגלל אורך-שנת.
ספק אם אני צריך לציין שקל יותר ליהודים לפעול לפי המירשם שלי מאשר לצ'כים, למשל. יש לכך דוגמא זהה לחלוטין מהמערכה נגד תנועת ההתנגדות הלא-אלימה של ההודים בדרום אפריקה. שם נמצאים ההודים בדיוק באותו מצב כמו היהודים בגרמניה. גם שם לרדיפות יש איזה להט דתי. הנשיא קרוגר נהג להגיד שהנוצרים הם האל הנבחר וההודים הם יצורים נחותים שנועדו לשרת את הלבנים. סעיף בחוקת היסוד של דרום אפריקה אמר שלא יהיה שוויון בין הלבנים לבין הגזעים הצבעוניים, כולל אסיאתים. גם שם סגרו את ההודים בגטאות שתוארו כ"אתרים". שאר ההגבלות היו כמעט מאותו סוג של אלה המוטלות על היהודים בגרמניה. ההודים, בסך הכל קומץ, פנו להתנגדות לא-אלימה בלי שום גיבוי מהעולם או מממשלת הודו. ואכן הפקידים הבריטים ניסו לשכנע את אנשי ההתנגדות הלא-אלימה שלא ילכו בדרך הזאת. דעת הקהל העולמית וממשלת הודו באו לעזרתם אחרי מאבק שנמשך שמונה שנים. והסיוע הזה בא בצורה של לחץ דיפלומטי ולא באמצעות איומי מלחמה.
אבל בפני היהודים בגרמניה פתוחה הדרך להתנגדות לא-אלימה בתנאים טובים לאין ערוך מאלה שהיו להודים בדרום אפריקה. היהודים הם קהילה מלוכדת והומוגנית בגרמניה. הם ברוכי כשרון הרבה יותר מההודים בדרום אפריקה. ודעת הקהל המאורגנת בעולם עומדת לצדם. אני משוכנע שאם יעלה מתוכם אדם עם אומץ וחזון שינהיג אותם בפעולה לא-אלימה, חורף היאוש יהפוך כהרף עין לקיץ של תקווה. ומה שהפך היום לציד-אדם משפיל יהפוך לעמידה של רוגע והחלטיות מצד גבר או אשה שניחנו בכוח הסבל שניתן להם על ידי האל. אז תהיה זו התנגדות דתית אמיתית כנגד זעמו של האדם חסר-האלוהים וחסר-האנושיות. היהודים הגרמנים יזכו אז בניצחון בר קיימא על פני הגויים הגרמנים במובן הזה שהם ימירו את האחרונים למצב של הכרה בערך הכבוד האנושי. בכך הם יעניקו שירות לאחיהם הגרמנים ויוכיחו את זכאותם לכתר הגרמנים האמיתיים לעומת אלה שגוררים היום את שם גרמניה, בלי להיות מודעים לכך, לשפל המדרגה.
ועכשיו מלה ליהודים בפלשתינה-א"י. אין לי שום ספק שהם פועלים בדרך הלא נכונה. ארץ-ישראל כמושג תנ"כי איננה ישות גיאוגרפית. היא נמצאת בלבם. אבל אם הם מוכרחים לראות את ארץ-ישראל במובנה הגיאוגרפי כביתם הלאומי, לא נכון להיכנס לשם בצל הרובה הבריטי. מעשה דתי לא ניתן לביצוע בעזרת הכידונים או הפצצה. הם יכולים להתיישב בארץ-ישראל רק מתוך השגת רצונם הטוב של הערבים. הם צריכים לשאוף להמיר את לבם של הערבים. זהו אותו אל ששליט בלבותיהם של הערבים והיהודים כאחד. הם יכולים להתייצב בהתנגדות לא-אלימה ('סאטיאגראהא') בפני הערבים ולחשוף את עצמם לירי או להיזרק לים המלח וכל זאת מבלי להרים אפילו את האצבע הקטנה כנגדם. הם ימצאו שדעת הקהל תעמוד לצדם בשאיפתם הדתית. יש מאות דרכים להגיע להבנה עם הערבים, אם היהודים ימנעו מעזרת הכידונים הבריטים. כפי שזה עכשיו, הם שותפים לבריטים בפגיעה בעם שלא עשה להם כל רע.
אינני מגן על הפעולות הקיצוניות של הערבים. הלוואי שהיו בוחרים בדרך האי-אלימות בהתנגדותם למה שהם רואים בצדק כחדירה זוחלת לארצם. אבל לפי התפיסות המקובלות של צדק ואי-צדק, לא ניתן להגיד דבר נגד ההתנגדות הערבית הניצבת מול נסיבות קשות מעבר לכל מה שהם יכולים להתמודד איתו.
יבואו היהודים הטוענים לכתר העם הנבחר ויוכיחו שהם זכאים לו בכך שיבחרו בדרך האי-אלימות. בכך יראו שיש תוקף למעמדם בעולם. כל ארץ היא ביתם כולל ארץ-ישראל אך לא באמצעות תוקפנות אלא בדרך של שירות אוהב. ידיד יהודי שלח לי ספר שנקרא 'התרומה היהודית לציוויליזציה' מאת ססיל רות'. הוא מונה שם את תרומות היהודים שהעשירו את ספרות העולם, האמנות, המוזיקה, הדרמה, המדעים, הרפואה, החקלאות ומה לא. בכוח הרצון, יכול היהודי לסרב שיתייחסו אליו כאל המנודה בחברה המערבית, מבוזה או זוכה ליחס פטרוני. הוא יכול לזכות בתשומת לב העולם ובכבוד בכך שיהיה אדם, היצור הנבחר של אלוהים, במקום להיות אדם השוקע לבריונות וננטש על ידי האל. היהודים יכולים להוסיף עוד משהו לתרומתם הגדולה: התרומה הנשגבת של פעולה לא-אלימה.
לקריאה נוספת
- מהטמה גנדי, "The Jews", מתוך Harijan, 26 בנובמבר 1938. (המאמר באתר Jewish Virtual Library)
- מהטמה גנדי ליהודים אחרי ליל הבדולח: סבלו ברצון, מידה, 9 בנובמבר 2014.
- זאק רוטברט, Just after Kristallnacht, Gandhi said Jews should die with joy. What would he say now?, The Times of Israel, בתאריך ה-16 בנובמבר 2024.
- גל לירן, "חיים גרינברג", אתר עלילונה.
