הקמת צה"ל

הקמתו של צה"ל בשנת 1948 לא צמחה יש מאין, אלא הייתה תולדה של חזון מוקדם שנבט עוד בסוף המאה ה־19. מי שעמד בראשית הדרך היה יוסף מרקו ברוך, שניסח לראשונה את רעיון "שבויי טיטוס" – צבא עברי סדיר שיקום מתוך הגלות ויחזור לארץ ישראל חמוש ומאורגן. ברוך ראה בכך מהפכה לאומית: להפוך את שער טיטוס, סמל החורבן והגלות, לנקודת מוצא של תחייה עברית צבאית. הוא הקים יחידה צבאית ראשונה שערכה טקס לצד השער ושלח טלגרמה בנושא לקונגרס הציוני הראשון, שם היא הוקראה על ידי בנימין זאב הרצל בהתרגשות והתפעמות. בעוד רעיון זה היה זר לרוב מנהיגי הציונות המדינית בני זמנו, הוא נחרת בתודעתו של זאב ז’בוטינסקי, שהגדיר לימים כי "הודות למרקו ברוך נגלה לי סוד המהפכה העברית".

ז’בוטינסקי, שראה עצמו ממשיכו של ברוך, הפך את החזון המופשט למפעל קונקרטי. הוא עמד לצד יוסף טרומפלדור בראש יוזמת הקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, שנלחמו במסגרת הצבא הבריטי כסימן ראשון לקיומו של כוח עברי מודרני. משם ואילך נפרשה שרשרת היסטורית: פרעות תר"פ ותל חי, שהובילו להקמת "ההגנה"; קבוצות מקומיות כ"קדם" בתל אביב; המחלוקת סביב מדיניות ההבלגה מול קריאות ה"אצ"ל" לשבירתה; הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, שסיפקה דור חדש של לוחמים מנוסים; ולבסוף מיזוג כל הכוחות המחתרתיים לכדי צבא סדיר עם קום המדינה.

צה"ל הוא ההגשמה של אותו רעיון ראשוני שהעלה מרקו ברוך והמשיך ז’בוטינסקי – רעיון שראשיתו היה כמעט אוטופי ונחשב קיצוני, אך הפך בתוך חמישים שנה למציאות חיה של צבא ממלכתי. האירוניה העצובה היא שכעבור זמן קצר, בפרשת אלטלנה, מצא עצמו הצבא החדש מפנה את נשקו כלפי ממשיכי דרכו המובהקים של ז’בוטינסקי, האיש שבלעדיו ייתכן שכלל לא היה קם צבא עברי.

רעיון הקמת הצבא

יוסף מרקו ברוך היה דמות יוצאת דופן בתנועה הציונית בראשיתה – איש רב-לשוני, משורר, עיתונאי, לוחם מתנדב, ואידאולוג בעל חזון לוחמני. הוא תיאר את עצמו כחייל יהודי וראה את ייעודו בתחייה לאומית של העם היהודי בארץ ישראל, שתתבסס על מאבק מזוין ולא על משא ומתן מדיני. ברוך נודע כבר בצעירותו כבעל מזג סוער, תפיסות רדיקליות ותודעת שליחות חריגה. הוא נדד בין מדינות רבות, למד פילוסופיה, חקלאות וספרות, נעצר וגורש על רקע פוליטי ממספר ארצות, ואף לחם במסגרת צבא יוון במלחמה העות'מאנית-יוונית בשנת 1897. כתיבתו העיתונאית שיקפה את עמדותיו החריפות, התנגדותו לשלטון זר, לבורגנות היהודית ולממסד הרבני, ואת תפיסתו בדבר הצורך בהתקוממות יהודית מזוינת.

בשנת 1897, בעת שהותו ברומא, גיבש ברוך את רעיון "שבויי טיטוס" – תכנית להקמת צבא יהודי סדיר שישיב את שבויי יהודה מארץ הגלות לארץ ישראל, הפעם כלוחמים חמושים, שבוסס על תזה שניסח הרב יהודה ביבאס בשנות ה-30 של המאה ה-19, אך מנסיבות התקופה לא עשה עם זה דבר ¹. הרעיון התבסס על הפיכת שער טיטוס, אשר סימל את חורבן הבית וגלות ישראל, לנקודת המוצא של תחיית העם היהודי בכוח הזרוע. לשם כך, כינס ברוך כיתה אחת שהיוותה את הגרעין הסמלי ליחידה העתידית, וערך טקס ליד שער טיטוס שבו נשא נאום, הניף דגל תכלת-לבן, הקרא את נוסח ההצהרה והחתים עליה את משתתפי הטקס. במקביל, פנה לגנרל ראצ'יאוצ'י גאריבאלדי ולפטרו רוברצאנו, בבקשה שיעמדו בראש המהלך הצבאי. הוא ביקש להציב את הקונגרס הציוני הראשון בפני "עובדה קיימת" של קיומו של כוח עברי חמוש.

ברוך לא הצליח להגיע לקונגרס הראשון בבזל בשל סירוב עורך העיתון "איטליה", בו עבד, לאפשר לו לצאת ולשלם את שכרו. במקום זאת, שלח טלגרמה רשמית בשמו ובשם משתתפי טקס ההשבעה: "לרגלי שער טיטוס אנו שולחים את ברכתנו לכל אלה, המעלים מחדש את שלהבת המנורה העתיקה". הטלגרמה הוקראה מעל במת הקונגרס על ידי הרצל, ועוררה התלהבות רבה בקרב הצירים. אף על פי שהרעיון כולו נתפס בעיני מרבית ההנהגה הציונית כבלתי ישים ואף מסוכן, ברוך המשיך לפעול לקידומו גם לאחר סיום הקונגרס. הוא ראה עצמו כחייל עברי, ולא ניסה להשתלב במנגנוני התנועה. מאוחר יותר כתב: "השתדלתי להיות אך ורק חייל יהודי. די לא רדפתי אחרי קאריירה".

ברוך תיעב את דרכי הפעולה של הציונות המדינית, התנגד לעסקנות ולפשרנות, ותיאר את עצמו כמי שמעדיף להימצא "עם הדרקון עצמו, אך לא עם צרעות". הוא איבד את משרתו בעקבות סירובו להשתתף בכתיבת תכנים אוהדים למסדר הישועים, ומצא את עצמו ללא הכנסה וללא תמיכה. הוא ביקש לעבור לשווייץ ולהשלים את לימודיו, תוך שהוא מצהיר על מעבר ל"חיל המילואים" של החיילים היהודים. לדבריו, מצבו הכלכלי לא אפשר לו אפילו לרכוש כרטיס רכבת, ובשלב מסוים שקל להגיע לבזל ברגל, תוך שהוא מתמודד עם מחלת קדחת שפגעה בו מאז שירותו ביוון ².

השפעתו של יוסף מרקו ברוך ניכרת במיוחד על זאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית. ברוך הקדים את ז'בוטינסקי בניסוח עקרון הצבאיות היהודית, ובכתבים מאוחרים יותר העיד ז'בוטינסקי: "הודות למרקו ברוך נגלה לי סוד המהפכה העברית". אף על פי שברוך נדחק לשוליים בידי ההנהגה הציונית בתקופתו, ואף הוגדר על ידי הרצל כאנרכיסט ³, דמותו שוקמה מאוחר יותר בתודעה הלאומית כאחת הדמויות הרעיוניות המרכזיות של הציונות האקטיביסטית. רעיונותיו נתפסו כמקדימים את זמנם, וסללו את הדרך לגיבוש הרעיון של כוח מגן עברי עצמאי.

הגדודים העבריים

הרעיון שהגה מרקו ברוך להקים חטיבה עברית חמושה אשר תשוב לארץ ישראל "במדים ובנשק", הדהד בקרב ציונים רבים – ובמיוחד זאב ז'בוטינסקי, שראה בו בסיס ישים לקריאה מעשית. מתוך כך החל ז'בוטינסקי לפעול להקמת יחידה עברית לוחמת במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה – לא רק כהזדמנות צבאית, אלא כהצהרה פוליטית ותחילתו של צבא עברי לאומי. יוזמה זו, שנולדה מתוך חזונו של ברוך, עברה גלגולים ממושכים ונתקלה בהתנגדות מצד הנהגה ציונית לעומתית, אך לבסוף התגשמה בהקמת הגדודים העבריים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החריפה שאלת דרכו של היישוב. ביטול הקפיטולציות הפך את מרבית בני היישוב, שהיו נתינים רוסים, לנתינים עוינים. השלטון דרש מהם להתעת'מן או לעזוב את הארץ, והפקודה ביפו בדצמבר 1914 ("יום חמישי השחור") הביאה לגירוש המוני של יהודים בעלי נתינות רוסית. הדילמה התבטאה במחלוקת חריפה בתנועה הציונית: דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, מראשי פועלי ציון, ראו בהתעת'מנות כלי הישרדותי ואף פוליטי. הם קיוו להשתלבות במוסדות האימפריה ואף הקימו יחידות מתנדבים במגרש הרוסים בירושלים באישור המפקד המקומי. לשיטתם, תמיכה בבריטים תוביל לחורבן היישוב על ידי נקמה עות'מאנית. לעומתם, זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור דחו את ההתעת'מנות וראו בה אשליה מסוכנת ונאמנות לשלטון גוסס. הם טענו כי יש לפעול לצד הבריטים להקמת כוח עברי עצמאי שיבטיח הכרה מדינית.

במחנה הפליטים גאבארי באלכסנדריה, שבו רוכזו אלפי מגורשי יפו ופליטים נוספים, נפגשו ז'בוטינסקי וטרומפלדור בראשית 1915. שניהם פנו לבריטים בבקשה להקים גדוד לוחם. הבריטים סירבו, אך אפשרו הקמת יחידת תובלה. טרומפלדור קיבל את הפשרה וראה בה הישג חשוב, בעוד שז'בוטינסקי התנגד תחילה אך הודה בדיעבד כי חברו צדק. בפברואר 1915 הוקם "גדוד נהגי הפרדות הציוני" ביוזמתם של השניים, כאחת מיחידות העזר בצבא הבריטי. הגדוד מנה כ־650 חיילים, פעל בפיקודו של קולונל ג'ון פטרסון וטרומפלדור שימש כסגנו. היחידה השתתפה במערכת גליפולי, עסקה בהעברת אספקה לחזית, וזכתה להערכת הפיקוד הבריטי על מסירות חייליה. שנים־עשר מהם נפלו בקרבות וחמישה נפצעו. במאי 1916 פורק הגדוד לאחר נסיגת מדינות ההסכמה מהחצי האי.

פירוקו של הגדוד לא סיים את היוזמה. ז'בוטינסקי עבר ללונדון והמשיך במאבק להקמת גדוד עברי לוחם. בעזרת בעלי ברית כדוגמת הקולונל פטרסון הצליח לשכנע את ממשלת בריטניה, ובשנת 1917 הוקם גדוד 38 של קלעי המלך, שהיה לראשון מבין הגדודים העבריים הלוחמים במסגרת הצבא הבריטי. לגדוד זה הצטרפו מתנדבים יהודים בבריטניה, וב־1918 הוא השתתף במערכה על ארץ ישראל. בעקבותיו הוקמו גם גדוד 39 וגדוד 40, ממתנדבים יהודים מארצות הברית ומארץ ישראל. ז'בוטינסקי שירת כקצין בגדוד 38 וראה בכך נקודת מפנה בתודעתו.

הגדודים עוררו ויכוח בציונות: בעוד שחלק מהמנהיגים הסתייגו מחשש לפגיעה ביישוב ⁴, המתנדבים עצמם ראו בגיוסם שלב מכריע בתהליך התחייה הלאומית. בעיניו של ז'בוטינסקי, השהות במסגרת צבאית סדירה לימדה את הצעירים אחריות, משמעת ותחושת כבוד לאומי. הוא תיאר את שירותו כ"חוויה מחנכת" ו"נקודת מפנה פוליטית". עם תום מלחמת העולם הראשונה פורקו הגדודים בהדרגה. חלק מן החיילים שבו לארצות מוצאם, אחרים השתלבו במשטרת המנדט הבריטי, ורבים נטלו חלק בפעילות הביטחונית של היישוב.

הקמת ההגנה

מאורעות תר"פ, שפרצו באפריל 1920, סימנו נקודת מפנה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. הפרעות בירושלים במהלך חגיגות נבי מוסא לוו בקריאות "אִטְבַּח אל־יהוד", בביזה ובהתקפות פיזיות, תוך שיתוף פעולה מצד המשטרה הערבית ואוזלת יד בולטת מצד השלטון הבריטי.

האירועים התרחשו על רקע מתיחות גוברת מאז סיום המלחמה. היישוב היהודי בארץ מנה בראשית שנות ה־20 כ־56 אלף נפש בלבד, שהתרכזו בעיקר בערים ירושלים, צפת, טבריה וחברון, ולצדם 57 נקודות חקלאיות מבודדות. השלטון הבריטי ניהל את הארץ במסגרת "הנהלת שטח האויב הנכבש" (OETA), ובכיריו נטו להזדהות עם האסכולה הפרו־ערבית. באותה עת התעוררה התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל, שהושפעה מן ההתפתחויות בסוריה ובמיוחד מהכתרתו של פייצל למלך. עיתון "סוריה אל־ג'ונוביה" הפך לבמה להסית נגד הציונות, ופרסם אזהרות כי אם "מחאותינו במילים לא יישמעו, נעבור למחאות במעשים. במקום עטים נשתמש בחרבות, ובמקום דיו – בדם".

במקביל, התרחשו בגליל העליון מאורעות תל חי (מרץ 1920), שבהם נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו. נפילת היישוב המחישה את הסכנה הנשקפת ליישוב כולו והצורך בכוח מגן עצמאי. זמן קצר לאחר מכן, בירושלים, התלהטו הרוחות לנוכח הצהרות בריטיות בדבר יישום הצהרת בלפור, ועצרות ענק לוו בקריאות "מוות ליהודים" ו"יחי פייצל". זאב ז'בוטינסקי התריע בפני חיים ויצמן כי "הפוגרום כאן עלול לפרוץ כל יום ויום".

על רקע זה הקים ז'בוטינסקי בירושלים את "ועד ההגנה", שכלל נציגי "המכבי", "השומר", אחדות העבודה וחיילים משוחררים מן הגדודים העבריים. הארגון, שאיגד מאות מתנדבים, חילק את העיר לאזורי הגנה והציב עמדות שמירה, אך סבל ממחסור בנשק. המחלוקות הפנימיות נסבו על אופי הפעולה: ז'בוטינסקי ביקש להופיע בגלוי כדי לאלץ את הבריטים להכיר בארגון, ובכך להקים צבא סדיר, ואילו אנשי "השומר" העדיפו לפעול בחשאי בדפוסי מחתרת.

ההסתה הגיעה לשיאה בחגיגות נבי מוסא, כאשר ב־4 באפריל 1920 הפכו ההמונים לאלימים. פורעים חדרו לרובע היהודי בעיר העתיקה, הרגו, פצעו, אנסו ובזזו, בעוד שהבריטים מנעו מאנשי ההגנה להיכנס לעזרת הנצורים. בתי כנסת נשרפו וספרי תורה חוללו. בסך הכול נהרגו שישה יהודים וכ־200 נפצעו, ונגרם נזק כבד לרכוש.

לאחר דיכוי המאורעות, הבריטים עצרו דווקא את מנהיגי ההגנה. ז'בוטינסקי נידון ל־15 שנות מאסר, ועונשים נוספים נגזרו על חבריו. גזר הדין עורר מחאה רחבה ביישוב, שנענתה בצום ובהפגנות המוניות. עם כניסתו של הרברט סמואל לתפקיד הנציב העליון הוכרזה חנינה כללית, וז'בוטינסקי וחבריו שוחררו.

מאורעות תר"פ המחישו ליישוב היהודי את חוסר יכולתו להסתמך על הבריטים להגנתו. הם האיצו את הקמתו של ארגון "ההגנה" כגוף כלל־ארצי, שיחליף את המסגרות המאולתרות ויהפוך לכוח מגן יהודי עצמאי. בכך נפתח פרק חדש בתולדות הביטחון של היישוב בארץ ישראל.

קבוצת קדם

לאחר מאורעות תר"פ החל תהליך של התמסדות בהגנת היישוב. אחד הביטויים לכך היה הקמת קבוצת "קדם" בתל אביב, ביוזמת שמשון בלוך ביוני 1920. בלוך, יוצא הגדודים העבריים שלחם בגליפולי ולאחר מכן בגדוד 39 בבקעת הירדן, גיבש סביבו קבוצת פועלים עבריים, רבים מהם לוחמים משוחררים מן הגדודים.

הקבוצה מנתה בשיאה כ־50 איש והתמקמה במבנה "בלה ויסטה" שבשכונת מנשייה, בלב אזור ערבי על גבול יפו. המבנה שימש בעבר כמלון מפואר ובהמשך נרכש בידי חברת "קדם", שממנה נגזר שמה של הקבוצה. הוא שימש בסיס לפעילותה ומקום מגוריה. חברי הקבוצה נטלו על עצמם להגן על האוכלוסייה היהודית ביפו ובסביבתה, ובדומה למסגרות מקבילות פעלו באופן מקומי וללא פיקוד אזורי מתואם.

הקבוצה פעלה בחשאי, נוכח האיסור הבריטי על התארגנויות ביטחוניות. בלוך, שעבד כמתקן מכונות כתיבה בבסיס הבריטי בצריפין, רכש מכספו האישי כלי נשק והעבירם לחברי הקבוצה. הוא גם הדריך אותם באימונים שנערכו בבית־הספר לבנות בנווה צדק ובמקווה ישראל, תוך ניצול ניסיונו הצבאי בגדודים.

במאורעות תרפ"א בלטה קבוצת "קדם" בהגנת יהודי תל אביב, והייתה היחידה שהחזיקה בנשק מבין מסגרות ההגנה שפעלו באזור. בקרב זה נהרג חבר הקבוצה משה סטרלצין בעת שניסה להציל משפחה יהודית בנווה שלום. תפקידה של הקבוצה במאורעות חיזק את מעמדה ככוח מגן מרכזי בעיר.

זמן קצר לאחר מכן פנה יצחק אולשנסקי, מפקד "ההגנה" הראשון של תל אביב, אל מפקדי "קדם" והציע להם להצטרף לארגון הארצי שזה עתה קם. בלוך מונה למפקד ההגנה על אזור יפו, תפקיד שבו שירת עד 1929. מתוך "קדם" צמחו בהמשך רבים ממפקדי "ההגנה" בתל אביב, והקבוצה השתלבה במערך שהפך לגוף הביטחוני המרכזי של היישוב.

מאורעות תרפ"ט

מאורעות תרפ"ט בשנת 1929 היו סדרה של פרעות אלימות נרחבות מצד ערביי ארץ ישראל כלפי היישוב היהודי, ונחשבו לאחד המשברים הקשים בתולדות היישוב בתקופת המנדט. במהלך שבוע של מהומות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, יישובים רבים נחרבו ונעזבו, והקהילות היהודיות בחברון ובצפת ספגו מכות קשות במיוחד. מנגד, נהרגו 116 ערבים, רובם מירי המשטרה הבריטית בעת דיכוי המהומות.

שורשי ההתפרצות נבעו ממאבק על המקומות הקדושים – הר הבית, הכותל המערבי ומערת המכפלה – לצד מתיחות פוליטית וכלכלית. פרשת הכותל בשנים 1928–1929, שבה ניסו יהודים להציב מחיצה בעזרת תפילה ביום הכיפורים, נתפסה בעיני המוסלמים כהפרת הסטטוס־קוו, והמופתי אמין אל-חוסייני הסית נגד היהודים בטענה שהם מבקשים להשתלט על ההר. ועידה אסלאמית שנערכה בירושלים באותה שנה חיזקה את ההסתה, והפכה את נושא הכותל לסמל המאבק הלאומי הערבי.

באוגוסט 1929 גברה המתיחות. בתשעה באב עלו אלפים לכותל בתהלוכה יהודית, שהציבה אותו במרכז הדיון הציבורי. יום לאחר מכן ארגנו הערבים הפגנת נגד אלימה ברחבת הכותל, במהלכה הושחתו תשמישי קדושה ונתקפו מתפללים. ההסתה הדתית והפוליטית התעצמה בדרשות במסגדים, והמוני כפריים חמושים זרמו לירושלים לקראת תפילת יום שישי, ב־23 באוגוסט. לאחר נאומים על הצורך להילחם ביהודים "עד טיפת דם אחרונה", פרץ גל רחב של תקיפות. בירושלים נהרגו יהודים בשכונות הגורג'ים וקריה נאמנה, בתי כנסת נבזזו, ושכונות נוספות הותקפו.

האירועים הקשים ביותר התחוללו בחברון, שם נרצחו 67 יהודים בטבח אכזרי, שכלל מעשי התעללות ורצח תלמידי ישיבה. הקהילה היהודית בעיר, שהתקיימה מאות שנים, חוסלה כמעט לחלוטין, והניצולים פונו בהוראת הבריטים. בצפת הותקף הרובע היהודי ו־18 מתושביו נרצחו. במוצא נרצחה משפחת מקלף, וביישובים רבים בשפלת יהודה – הר־טוב, באר טוביה וחולדה – נהרסו בתים והקהילות נעזבו. גם ביפו, תל אביב וחיפה נרשמו קורבנות רבים, אף כי ההגנה וצעירי בית"ר הצליחו להדוף חלק מההתקפות.

בתגובה לאירועים מינתה ממשלת המנדט ועדת חקירה (ועדת שו), שהובילה לדו"ח הופ־סימפסון ולספר הלבן של פאספילד, אשר צמצמו את אפשרויות העלייה וההתיישבות היהודית. שלטונות המנדט גזרו עונשי מוות על משתתפים בפרעות, ושלושה מבצעי רצח – עטא אל־זיר, מוחמד ג'מג'ום ופואד חג'אזי – הוצאו להורג בתלייה.

המאורעות חוללו טלטלה עמוקה ביישוב היהודי. הם המחישו את חולשת "ההגנה" ואת אי־יכולתו של היישוב להסתמך על הבריטים להגנתו. בעקבותיהם קראו רבים לשינוי גישה – מהתבססות על "הבלגה" להגנה יזומה ותקיפה. מן הוויכוח הפנימי הזה צמח גם הפילוג שהוביל להקמת האצ"ל. דוד בן גוריון עצמו שינה את תפיסת הביטחון שלו לאחר המאורעות, והדגיש את הצורך בבניית כוח הגנה יהודי עצמאי וביצירת רצף טריטוריאלי של התיישבות עברית.

פרעות תרפ"ט נתפסו אפוא כקו שבר בהיסטוריה של היישוב. הן שינו את יחסי הכוחות בארץ, האיצו את תהליך ההתעצמות הביטחונית היהודית, והעמידו את שאלת הביטחון במרכז סדר היום של התנועה הציונית.

מדיניות ההבלגה

מדיניות "ההבלגה" הייתה מדיניותו הרשמית של ארגון "ההגנה" בתקופת המנדט הבריטי, לנוכח התוקפנות הערבית נגד היישוב היהודי. עיקרה היה התאפקות, הימנעות ממעשי תגמול ופעולה של הגנה עצמית בלבד. מדיניות זו התבטאה בהתבצרות בתוך היישובים ובהגנה פנימית עליהם, מבלי לפגוע בערבים חפים מפשע. המחנה הפועלי ביישוב, ובראשו מפא"י, תמך בהבלגה וראה בה ערך מוסרי ומדיני כאחד.

מבחינה מוסרית, הוצגה ההבלגה כסמל לגאווה יהודית ולקדושת טוהר הנשק. הרב הראשי יצחק הרצוג הדגיש בשנות מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט כי "חלילה לנו ללמוד על דרך רשעי הגויים", וקרא להימנע מנקמה גם במחיר אישי כבד. ברל כצנלסון הגדיר את ההבלגה כ"שיטה מדינית ומוסרית כאחת", שמטרתה לשמור על טוהר הנשק ואי־פגיעה בנקיים. גם הוועד הלאומי פרסם כרוז שבו גינה מעשי נקם, והדגיש כי לא בשפיכת דם נקיים יכופר דם ההרוגים היהודים, אלא בהמשך מפעל ההתיישבות.

מבחינה מדינית, דוד בן־גוריון תמך בהבלגה מתוך שיקולים פרקטיים. הוא טען כי הימנעות מפעולות תגמול תחזק את יחסיו של היישוב עם בריטניה ותשפר את מעמד הציונות בעיני דעת הקהל העולמית, דבר שיביא תועלת מדינית ליישוב. למרות העקרונות המוצהרים, ביוני 1939 בוצעו פעולות תגמול נקודתיות של ההגנה, ובהן בלוביה ובלד א־שייח'.

מנגד, באצ"ל התגבשה עמדה שונה, והם הכריזו על עצמם כ"שוברי ההבלגה". אנשי הארגון סברו כי יש להגיב ב"דם תחת דם", וכי פעולות הגנה בלבד אינן יכולות להביא לניצחון. מנהיגי האצ"ל טענו כי רק תקיפה ישירה ושבירת כוחו של האויב ירתיעו את הפורעים. דוד רזיאל הסביר כי ההבלגה החלישה את חיי הכלכלה של היהודים, בעוד הערבים המשיכו בשגרת חייהם.

באותם ימים התנגד זאב ז'בוטינסקי תחילה לגישה זו, אך לאחר הוצאתו להורג של שלמה בן־יוסף בקיץ 1938 שינה את עמדתו, וציין כי "כל עם ילידים נלחם במתיישבים כל עוד קיים זיק של תקווה להיפטר מהם". על כן טען כי רק "קיר ברזל" יבטיח את עתיד היישוב. האצ"ל פרסם כרוזים שבהם קרא להשמיד את האויב טרם יכה, ואף ביצע פיגועים בשווקי יפו, חיפה וירושלים.

הבריגדות היהודיות

מלחמת העולם השנייה העמיקה את הקרע בתוך היישוב היהודי בארץ ישראל ובקרב המחתרות. באצ"ל התגלעה מחלוקת חריפה: חלק מהנהגתו, בראשות דוד רזיאל, בחר לשתף פעולה עם בריטניה כבת ברית במאבק נגד גרמניה הנאצית, מתוך תקווה כי תרומת היהודים למאמץ המלחמתי תזכה בהכרת תודה בינלאומית לאחר הניצחון. מנגד, אברהם שטרן ראה בבריטניה את האויב המרכזי, וטען כי שליטתה בארץ חוסמת את הדרך להקמת מדינה יהודית. בספר הלבן של 1939, שהגביל את העלייה והציג מדיניות פרו־ערבית מובהקת, ראה שטרן הוכחה לכך שהבריטים אינם מתכוונים לאפשר את מימוש הציונות. ביוני 1940 פרש מן האצ"ל והקים את לח"י – לוחמי חירות ישראל – שהעמיד במרכז את המאבק המזוין נגד בריטניה.

תפיסתו של שטרן הייתה פרגמטית ורדיקלית גם יחד. הוא חיפש דרכים לנצל את חולשת בריטניה השקועה במלחמה, ובחן אפשרויות לשיתוף פעולה עם מדינות הציר, גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, במטרה להציל כמה שיותר יהודים, כהמשך פוליטי של תכנית האווקואציה. במסמכי "עיקרי התחייה" ניסח חזון רחב להקמת מדינה עברית ריבונית בגבולות "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת", תוך הדגשת חילופי אוכלוסין כפתרון ל"בעיית הזרים". לח"י לא ביקש להיות ארגון לוחם בלבד, אלא גם תנועה פוליטית שתוביל את המשטר העתידי. בפועל נעשו ניסיונות להתקרב לאיטליה באמצעות "טיוטת הסכם ירושלים" ולגרמניה באמצעות שליח נפתלי לובינצ'יק, אולם מהלכים אלו לא נשאו פרי. ב־12 בפברואר 1942 נורה שטרן למוות בתל אביב בידי קצין הבולשת הבריטית ג'פרי מורטון, והפך לדמות מופת עבור אנשיו. לאחר מותו נחלקה הנהגת לח"י בין נתן ילין־מור, ישראל שייב ויצחק שמיר, שהמשיכו את המאבק עד קץ המנדט.

במקביל, הנהגת היישוב בחרה בקו שונה לחלוטין מזה של לח"י: שיתוף פעולה עם בריטניה במסגרת המלחמה נגד גרמניה הנאצית. כבר מראשית המלחמה דרשה הסוכנות היהודית להקים יחידה עברית לוחמת, בדומה לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. במשך שנים סירבו הבריטים, ושלחו את המתנדבים היהודים ליחידות שונות בצבאם – חיל החפרים, רגימנטים בריטיים ויחידות מעורבות עם מתנדבים ערבים. רק בספטמבר 1944, לאחר שהמלחמה נטתה בבירור לטובת בעלות הברית, נענו הבריטים והקימו את הבריגדה היהודית, שנודעה גם בשם "חי"ל".

הבריגדה הורכבה משלושה גדודי רגלים שהוקמו על בסיס רגימנט ארץ ישראלי, מגדוד תותחנים ויחידות עזר. בשיאה מנתה החטיבה כ־5,000 חיילים, כולם יהודים מארץ ישראל, שהיוו כ־13 אחוז מתוך כלל 38,000 מתנדבי היישוב לצבא הבריטי. מפקדה היה לוי בנימין, יהודי יליד קנדה, שהקפיד להדגיש את זהותה היהודית של החטיבה: שבת נקבעה כיום המנוחה הרשמי, לא הוגש בשר חזיר לחיילים, הונהגה הקפדה על כשרות, ונעשה שימוש בעברית לצד אנגלית כשפת הפקודות והחיים היומיומיים. החיילים נשאו דגל יהודי – מגן דוד על רקע צהוב – ותג היחידה נשא כיתוב בעברית.

בסוף 1944 התארגנה הבריגדה במחנה בורג' אל־ערב שליד אלכסנדריה, ומשם הועברה לאיטליה. בחזית האיטלקית השתתפה במתקפות הסיום של בעלות הברית, ובראשן הקרבות בצפון איטליה במרץ–אפריל 1945, שכללו את פריצת "קו ג'ינגיס חאן" ואת המערכה על נהר הסניו. בקרבות אלה נלחמו חיילי הבריגדה לראשונה תחת דגל עברי, מול יחידות גרמניות מצוידות היטב. בקרבות נהרגו כ־30 לוחמים ונפצעו כ־150.

עם סיום המלחמה פעלה הבריגדה במשימות ממשל צבאי באיטליה, אוסטריה וגרמניה. היא נחשפה לראשונה בהיקף נרחב לשארית הפליטה, ונרתמה לסיוע לניצולים: אספקת מזון וביגוד, ארגון מסגרות חינוכיות, עריכת נישואין, והברחת פליטים דרך הגבול האוסטרי לאיטליה במסגרת "תנועת הבריחה". בעיר טרוויזיו, סמוך למשולש הגבולות, הפכה הבריגדה לחוליה מרכזית במערכת ההעפלה לארץ ישראל. חייליה הקימו גם מחנות מעבר לפליטים, בהם בפונטבה, ושימשו מקור כוח וזהות עברית עבור ניצולי המחנות. במקביל פעלה יחידת "הנוקמים", קבוצת חיילים שפעלה בצפון איטליה ואוסטריה בנקמה במשתפי פעולה נאצים.

הבריגדה טיפחה גם חיי תרבות עשירים. הוקמו להקות צבאיות, התקיימו הופעות בפני חיילים וניצולים, הופיעו אמנים ככנר ברוניסלב הוברמן, ואף הוצאו לאור ביטאונים יחידתיים. בהמשך הוקם ירחון משותף לכל הבריגדה בשם "המאבק", שנדפס בטורינו והופץ בקרב החיילים. הפעילות התרבותית נתפסה ככלי להעמקת הזהות הלאומית ולהכנה לחיים בארץ ישראל.

בקיץ 1946 פורקה הבריגדה רשמית, אך תרומתה להקמת צה"ל הייתה מכרעת. אלפי לוחמים וקצינים יהודים חזרו לארץ עם ניסיון קרבי וצבאי מודרני, ששימש יסוד חשוב בארגון הצבא הסדיר של המדינה שבדרך. דוד בן־גוריון ראה ביוצאי הבריגדה עתודה פיקודית איכותית והעדיף אותם לעיתים על פני מפקדי הפלמ"ח. רבים מבכירי צה"ל במלחמת העצמאות – בהם שלמה שמיר ומפקדים נוספים – צמחו מתוך שורות הבריגדה.

מורשת הבריגדה הונצחה באנדרטאות, ביערות קק"ל ובשמות רחובות ברחבי הארץ. היא סימלה עבור היישוב את המעבר מלוחמה במסגרת מחתרתית לפעולה צבאית יהודית סדירה כחלק מהמאבק העולמי בנאציזם, והפכה לגשר ישיר אל בניין הכוח של מדינת ישראל.

הקמת צבא ההגנה לישראל

עם הכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948 ניצבה מדינת ישראל הצעירה מול אתגר קיומי: פלישת צבאות ערב. לנוכח הצורך הדחוף בכוח לוחם סדיר, החליטה הממשלה הזמנית על הקמת צבא ממלכתי אחיד. ב־26 במאי 1948, בערב ל"ג בעומר, חתם דוד בן־גוריון על "פקודת צבא־הגנה לישראל, תש"ח–1948", שקבעה שלוש עקרונות יסוד: כפיפות מלאה לשלטון האזרחי באמצעות שר הביטחון, ייחודיות הצבא – כלומר, איסור על קיומם של כוחות מזוינים נוספים מחוץ לו – וחובת גיוס כללית. ימים ספורים לאחר מכן פורסמה "פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל", וצה"ל התבסס על מבנה ארגון "ההגנה", תוך מיזוג כוחות הבריגדה היהודית והמחתרות האחרות – האצ"ל והלח"י.

במסגרת זו פורקו חטיבות הפלמ"ח והוכפפו לפיקוד הצבא. בראשיתו כלל צה"ל שתים־עשרה חטיבות: גולני (1), כרמלי (2), אלכסנדרוני (3), קרייתי (4), גבעתי (5), עציוני (6), חטיבה 7, חטיבה 8, עודד (9), הראל (10), יפתח (11) וחטיבת הנגב (12). חיל הרגלים היווה את ליבת הצבא, ולצדו הוקמו חיל השריון – שהתבסס על חטיבה 7 וחטיבה 8 והפעיל משוריינים, חיל התותחנים, חיל ההנדסה, חיל האוויר וחיל המודיעין שהמשיך את פעילות "ש"י" של ההגנה. צה"ל נלחם במלחמת העצמאות תוך כדי תהליך התארגנות מואץ, ובתקופת ההפוגה הראשונה החל להצטייד בנשק כבד שנרכש בעיקר מצ'כוסלובקיה, בתמיכת ארצות הברית וברית המועצות. בתום המלחמה היה צה"ל מצויד ומאורגן באופן טוב בהרבה מאשר בתחילתה, אך עדיין רחוק מלהיות צבא מקצועי ומיומן.

לצד הקמת צה"ל התרחשה "פרשת אלטלנה", מן הדרמטיות שבתולדות מלחמת העצמאות. ב־20 ביוני 1948 הגיעה לחופי הארץ אוניית נשק של האצ"ל, שנשאה ציוד צבאי רב ויותר מאלף עולים חדשים. מטרת המשלוח הייתה לסייע ללחימה הקשה בירושלים הנצורה, ובייחוד לחזק את לוחמי האצ"ל בעיר. אך הספינה הגיעה לאחר שנחתם כבר הסכם המיזוג של האצ"ל בצה"ל, והוויכוח על חלוקת הנשק הפך לעימות חזיתי בין הממשלה הזמנית בראשות דוד בן־גוריון לבין מנחם בגין ומפקדת האצ"ל.

האונייה עגנה תחילה בכפר ויתקין, שם נפרקו עולים וציוד, אולם צה"ל הקיף את המקום והוצב אולטימטום לפריקת כל הנשק לידי המדינה. חילופי אש פרצו, ובהמשך הפליגה האונייה לעבר תל אביב. ב־22 ביוני 1948 נפתחה עליה אש תותחים מכוחות צה"ל והפלמ"ח, האונייה עלתה באש וטבעה מול חופי העיר. בקרבות נהרגו 16 מאנשי האצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

הפרשה נחרתה בזיכרון לא רק בשל האבידות, אלא גם בשל משמעותה הסמלית. צה"ל, שזה עתה הוקם, ירה על לוחמים יהודים שהיו ממשיכי דרכו של זאב ז'בוטינסקי – המנהיג שכבר נפטר באותם ימים, אך שדחיפתו לרעיון "הצבא העברי" הייתה מן הגורמים המרכזיים שאִפשרו את קיומו של צה"ל עצמו. האירוניה והכאב היו ברורים: הכוח הממלכתי שנולד מתוך הרעיון שטבע ז'בוטינסקי, מצא את עצמו מפנה נשק אל תלמידיו ואל תנועתו.

מעבר למשמעות הרעיונית, היו לפרשה גם תוצאות אסטרטגיות ישירות. הנשק שעל האונייה נועד בעיקרו לירושלים, אך לא הגיע ליעדו. עובדה זו זירזה את נפילתה של העיר העתיקה לידי הלגיון הירדני, כאשר לוחמי האצ"ל והכוחות האחרים נאלצו להילחם במחסור חמור בתחמושת. מנחם בגין בחר להימנע מהסלמה וממלחמת אחים, וקרא לאנשיו שלא להשיב אש, בעוד בן־גוריון התעקש כי לא ייתכנו שני צבאות במדינה אחת.

לקריאה נוספת

• יעקב וינשל, מרקו ברוך, תל אביב: הוצאת ספרית ראשונים (דור תדהר), 1945; יצא שוב כמרקו ברוך: נביא מלחמת השחרור, תש"ט-1949 (ספר כיס), ושוב בהוצאת "שקמונה" ב-1981^[15].
• יצחק ר' מלכו, יוסף מרקו ברוך: על פי מקורות חדשים, ירושלים: דפוס אחוה, תש"ו. (חוברת, מתוך: "העולם", גיליון א-ב, י"ג תשרי תש"ו.)
• הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה: מסמכים ותעודות, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1968.
• יצחק בן-צבי, הגדודים העבריים – אגרות, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, 1968.
• רפאל דורון (בויאנובסקי), לגיונרים מארגנטינה: מתנדבים לגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה – פרקי חיים, דבורה שכנר (עורכת), אחרית דבר מאת מוקי צור, יד יערי, גבעת חביבה, 2007.
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב', ההסתדרות הציונית; תל אביב: הוצאת מסדה, 1947, עמ' 1104–1133:
  • פרק ק"ג, בגדוד המתנדבים העברי באמריקה, יפת יודילוביץ, 1918
  • פרק ק"ד, הקמת הגדוד העברי הארץ-ישראלי, משה סמילנסקי, 1918
  • פרק ק"ה, מחיי חייל בגדוד העברי הארץ-ישראלי, שמעון קושניר, 1918-1920
  • פרק ק"ו, פסח בגדוד העברי בבית שאן, שמואל בס, 1920
• ג'ון פטרסון, עם הגדודים העברים בארץ ישראל (תרגמה מאנגלית: חיה ולי), מבוא מאת זאב ז'בוטינסקי, ירושלים: הוצאת מצפה, ירושלים – תל אביב, תרפ"ט-1929.
• יגאל עילם, הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1973.
• זאב ז'בוטינסקי, מגילת הגדוד: סיפור הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה (הוצאה מחודשת), תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1991 (= זאב ז'בוטינסקי (לאחר מותו), אוטוביוגרפיה (בסדרת כתבים), הוצאת ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תש"ז)
• אילן שחורי, שנת האפס של תל אביב, אתר תל אביב שלי – מאמרים ומחקרים בתולדות תל אביב.
• תומר דרור, ראשיתה של קבוצת קדם ושילובה בארגון ההגנה בתל אביב, אתר מערכות, 31 בדצמבר 2020.
• תומר דרור, ראשיתה של קבוצת קדם ושילובה בארגון ההגנה בתל אביב, מערכות, עמ' 153–160, דצמבר 2020 טבת תשפ"א
• יעקב שביט (עורך), הבלגה או תגובה: הוויכוח ביישוב היהודי, תרצ"ו-תרצ"ט (1936–1939), רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1983.
  ד"ר יעקב ליפשיץ (הרב הצבאי של הבריגדה) ספר הבריגדה היהודית, הוצאת יבנה, 1947.
• זאב שפר, ספר ההתנדבות – פרשת ההתנדבות הצבאית של יהודי ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949.
• חנוך ברטוב, פצעי בגרות, הוצאת עם עובד, 1965.
• יואב גלבר, תולדות ההתנדבות היהודית (ארבעה כרכים), יד יצחק בן-צבי ואיגוד החיילים המשוחררים בישראל, תשל"ט-תשמ"ד.
• דב קנוהל (עורך ראשי), בהתנדב עם – מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל והוצאת מורשת, תל אביב, תשמ"ט 1989. הספר כולל למעלה מ-200 מכתבים וכתבות של החיילים כפי שנכתבו במועד התרחשותם ומהווה מקור מידע מקיף על הפעולות של הבריגדה היהודית.
• יצחק נוי, 4 ימים על הנהר, הוצאת כתר, 1989.
• שאול דגן, הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, בהוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל, תל אביב, 1996.
• רפאל רופין (עורך) הגדוד שאין שני לו: קורותיו של הגדוד השני של החי"ל במלחמת העולם השנייה 1940-46, הוצאת משרד הביטחון 2000, 332 עמ', מסת"ב 978-965-051-024-4
• ישראל בן דור הראשון לחי"ל: ספר הגדוד הראשון לחי"ל הוצאת אפי מלצר 2000, מסת"ב 965-7195-00-4.
• ישראל כרמי בדרך לוחמים, הוצאת מערכות, 1960
• דוד בן דוד, איש כפר עציון וניר עציון, גשר על פני התהומות, הוצאת המחבר, 1996.
• אלוף שלמה שמיר – מפקד החי"ל מטעם מוסדות היישוב, "שלושה נסים ודגל עברי" הוצאה פרטית 2014, 329 עמ', מסת"ב 978-965-555-748-0 – סיפורה של החי"ל במבט היסטורי.
• אהרון שמיר "היו זמנים בבריגדה היהודית" הוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל 1997, 316 עמ', מסת"ב 965-7018-07-2 – מעללי החטיבה היהודית הלוחמת במילחמת העולם השנייה – ולאחריה.
• גל לירן, מאורעות תר"פ, אתר עלילונה.
• גל לירן, פרעות תרפ"ט, אתר עלילונה.
• גל לירן, טרומפלדור וז'בוטינסקי, אתר עלילונה.
• גל לירן, התעת'מנות, אתר עלילונה.
• גל לירן, פיצול הלח"י מהאצ"ל, אתר עלילונה.
• גל לירן, אלטלנה, אתר עלילונה.

קישורים חיצוניים

• תומר דרור, ראשיתה של קבוצת קדם ושילובה בארגון ההגנה בתל אביב, אתר מערכות, 31 בדצמבר 2020.
• אילן שחורי, שנת האפס של תל אביב – מאמרים ומחקרים בתולדות ת"א, אתר תל אביב שלי, מאי 2021.
• תומר דרור, ראשיתה של קבוצת קדם ושילובה בארגון ההגנה בתל אביב, מערכות, עמ' 153-160, דצמבר 2020 טבת תשפ"א
• יותם אחיאסף, עשרים גרוש לכל שורה של שיר, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2020
• איגוד החיילים המשוחררים בישראל אתר אודות התגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי
• Museo della Battaglia del Senio – המוזיאון לקרבות על הסניו
• מוזיאון בית הגדודים באתר משרד הביטחון
• דיווח עיתונאי על אזכרה לחללי הבריגדה, יחד עם זכרונות מהקרבות
• מרדכי נאור, המחברת השחורה של הזקן, באתר הארץ, 23 באפריל 2007
• אהרון שפק מתגייס לבריגדה תמונות, כרזות ותוכן מאתר משפחתי
• נדב מן, "ביתמונה", השואה והגבורה: החטיבה היהודית הלוחמת, באתר ynet, 21 באפריל 2006
• הבריגדה היהודית בלוג מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
• תמונות מאוסף אורי שרפשטין – הבריגדה היהודית מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• הסרט "במו ידיהם" (אנגלית, במקור "In our own hands the hidden story of the Jewish Brigade in WW2"),הופק ב-1998 על ידי Chuck Olin Associates Chicago
• תוכנית על הבריגדה בסדרה של ערוץ דיסקברי (אנגלית)
• מצעד ותיקי הבריגדה היהודית, במעמד בן-גוריון. יומני כרמל, אפריל 1955 (התחלה 3:16)
• מצעד ומסדר של המתגייסים לבריגדה, במעמד חיים ויצמן ומשה שרת, יומני כרמל, 1940-45
• ספר תורה לבריגדה, יומני כרמל, 1940-45 (התחלה 1:41)
• הסרט סובינירים באתר yes דוקו
• מי לא רצה את הבריגדה היהודית?, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• מידב, יהודה, "ברכוש האויב אין אנו יכולים לנגוע", אתר אוצרות, 10 באוקטובר 1945
• נועה רייכמן, תיאור בקומיקס של חיי יום יום בבריגדה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2022
• אנשי החי"ל, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 23 בפברואר 2020, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי
• בריטניה הגדולה, צבא. הבריגדה היהודית, דף שער בספרייה הלאומית
• אנדרטה ללוחמי הבריגדה היהודית בזכרון יעקב, מיזם אבני מורשת

הערות שוליים

1. יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955, עמ' 406.
2. עמוס אילון, הרצל, עמ' 288.
3. קשלס, ההסתדרות הציונית בבולגריה, עמ' 125.
4. יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות – כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 253-252.