טבח בזל

טבח בזל היה פוגרום שהתרחש בזמן המוות השחור, בי"ט בשבט ה'ק"ט, 9 בינואר 1349. האירוע התחולל בקהילה היהודית בעיר בזל, שהייתה באותה עת אחת הקהילות הגדולות והמשגשגות באירופה, וסימן את שיאו של גל אלימות שהוזן משמועות על הרעלת בארות ומתחים פוליטיים וחברתיים עמוקים בין הגילדות לאצולה המקומית. על אף שהיהודים היו תחת הגנה אימפריאלית של האימפריה הרומית הקדושה, פגישה מתואמת בין הבישוף של שטרסבורג לנציגי הערים בזל ופרייבורג הובילה להחלטה על השמדת הקהילה עוד בטרם הגיעה המגפה עצמה אל העיר באפריל 1349 ¹.

הטבח בוצע על ידי המון מוסת מחברי הגילדות שפרץ לבית העירייה עם דגלים ודרש את השמדת היהודים ואיסור על שיבתם לעיר למשך 200 שנה. בביצוע מתוכנן מראש, שכלל בנייה מוקדמת של מבנה עץ מיוחד על אי בנהר הריין, הובאו כל יהודי העיר וננעלו בתוך המבנה שהוצת על יושביו. מרבית הקהילה נשרפה למוות או נחנקה, כאשר המקורות ההיסטוריים נוקבים במספרים שבין 50 ל-70 קורבנות, ועד 600 איש. ילדים רבים הוטבלו לנצרות בכפייה ונשלחו למנזרים, והטבח הוביל לפירוק מוחלט של הקהילה, הריסת בית הקברות היהודי וביטול מיידי של כל החובות הכספיים ליהודים.

רקע היסטורי

נוכחותם של יהודים בבזל מתועדת החל משנת 1213 לפחות, ובמהלך המאה ה-14 הפכה הקהילה המקומית לאחת הגדולות והחשובות באירופה. הקהילה התפתחה באופן עקבי ומרשים עד אמצע המאה, וערב פרוץ האירועים היא מנתה 19 בתים ובית כנסת ששימשו כמרכז החיים הרוחניים והחברתיים של היהודים בעיר. למרות שלא הוקם גטו רשמי באותה עת, חברי הקהילה נטו להתגורר בריכוזים מסוימים המכונים "רחובות היהודים", שם חיו לצד שכנים נוצרים.

מבחינה כלכלית, יהודי בזל מילאו תפקידים משמעותיים כרופאים, כסוחרים וכמלווים בריבית. העיסוק במתן אשראי הפך לאחד ממקורות הפרנסה הבולטים של מקצת מחברי הקהילה, במידה רבה בשל האיסורים שהטילה הכנסייה הקתולית על נוצרים לעסוק בתחום זה. פעילות זו הוסדרה תחת פיקוחו של הקיסר, שראה ביהודים מקור הכנסה חשוב וסיפק להם הגנה לצורך המשך פעילותם הכלכלית. צו קיסרי משנת 1255, שהיה תקף גם במאה ה-14, קבע מגבלות מחמירות על שיעורי הריבית שיהודים רשאים לגבות: עד 43.3% לשבוע על הלוואות לטווח קצר, ולא יותר מ-33.3% על חובות של שנה אחת¹.

למרות השגשוג היחסי, מעמדם של היהודים היה שברירי והם סבלו מדעות קדומות ומרדיפות מזדמנות. הלוואות הכספים יצרו טינה בקרב המעמדות הנמוכים, שראו ביהודים כבעלי ברית של האצולה, שהשתמשה בכספים לחיזוק כוחה. האוכלוסייה הנוצרית נטתה לייחס ליהודים כל פורענות או אסון חברתי שפקד את האזור, תוך שימוש במיתוסים ובעלילות דם חסרות בסיס. העובדה שרבים מבני הקהילה היו למעשה עניים שהתפרנסו מסחר בחומרי יד שנייה, סמרטוטים וגרוטאות, לא שינתה את התדמית הציבורית של היהודים כמעמד אמיד המחזיק בעושר רב, מה שהפך אותם למטרה נוחה למעשי שוד ורדיפה תחת מסווה של צדק דתי או חברתי.

הגורמים והמתחים שהובילו לטבח

המתח החברתי והפוליטי הפנימי בבזל מילא תפקיד מכריע בהתפרצות האלימות נגד הקהילה היהודית. המעמדות הנמוכים בעיר, שיוצגו על ידי הגילדות, נמצאו במאבק כוחות מתמשך מול האצולה המקומית. השנאה ליהודים הזינה את המאבק הזה, שכן פועלים ואומנים רבים האמינו כי היהודים הם בני ברית של האצילים, להם נהגו להלוות כספים שסייעו בביצור מעמדם. הרקע המיידי לרדיפה נקשר בתקרית פוליטית שבה הוגלו מספר אצילים מבזל לתקופה ממושכת, על בסיס מה שנחשב בקרב הציבור כעדות שקר שסיפקו יהודים.

לצד התסיסה הפנימית, הופעל על מועצת העיר לחץ חיצוני כבד מצד ערים שכנות. לאחר שערים אלו תקפו כבר את הקהילות היהודיות בשטחן, הן פנו לבזל במכתבים ודחקו בפרנסיה כי עליהם לשרוף גם את היהודים שלהם. שיתוף פעולה זה לא הוגבל למכתבים בלבד; בינואר 1349 התקיימה פגישה רשמית בין הבישוף של שטרסבורג לנציגי הערים שטרסבורג, פרייבורג ובזל. מטרת המפגש הייתה לתאם מדיניות משותפת לנוכח גל התקיפות הגואה נגד היהודים באזור, שבאופן פורמלי עדיין היו תחת הגנה אימפריאלית. בכינוסים אלו, דוגמת אחד שנערך בעיירה בנפלד, הוחלט על דעת הבישוף, האצילים ונציגי הערים שלא להמשיך ולסבול עוד את נוכחות היהודים באלזס, מה שנתן אור ירוק לביצוע הטבח.

היבט משמעותי נוסף היה עלילת הרעלת הבארות, שהתפשטה באירופה עם התקרבות המגפה. אף שהמוות השחור טרם הגיע לבזל בינואר 1349, השמועות על קונספירציה יהודית להרעלת מקורות המים היו נפוצות. האוכלוסייה האמינה כי היהודים משתמשים באבקות רעילות שאוחסנו בשקיות עור קטנות. תיאורי ה"רעל" היו מגוונים וכללו אבקות בצבעי אדום ושחור, ירוק ושחור, ואף אבקה לבנה, בכמויות שנעו בין גודל של אגוז לביצה. האמונה בווירולנטיות של החומר הייתה כה חזקה, עד שנטען כי יהודי בשם מוסס (משה) שפיזר רעל במזרקה בשיון, גרם למותו המיידי של יהודי אחר שנחשף לחומר. הערים השכנות אף טענו כי ביצעו ניסויים ברעל על בעלי חיים; מועצת העיר זופינגן דיווחה כי האכילה כלבים, חזירים ותרנגולות ברעל שמצאה בבתי היהודים, וכי כולם מתו כתוצאה מכך. הפחד מפני האסון הממשמש ובאה הוביל לכך שכל מחלה או אסון חברתי יוחסו מיידית ליהודים ¹.

המניע הכלכלי שזור בכל הגורמים הללו. בכינוסים האזוריים היה ברור למנהיגים כי חיסול הקהילה היהודית יביא למחיקת החובות הכספיים הכבדים שהם חבו לה. השילוב בין אינטרס כלכלי של המעמדות הגבוהים, תסיסה פוליטית של הגילדות, והיסטריה דתית סביב המגפה, יצר קרקע בשלה להחלטה על השמדה מוחלטת של יהודי העיר. בשיאו של גל ההיסטריה, במהלך חג המולד של דצמבר 1348, התחולל אירוע אלים וסמלי כאשר המון נוצרי הסתער על בית הקברות היהודי של העיר והחריב אותו כליל. הריסת המקום המקודש לקהילה סימנה את קץ ההגנה לה זכו היהודים עד אז והבהירה כי חייהם נמצאים בסכנה מיידית.

אל מול האיום הגובר וחילול המקומות המקודשים, החלו חלק מחברי הקהילה להבין כי ישיבתם בעיר אינה בטוחה עוד. התגברות האיומים המפורשים על חייהם והרס התשתית הקהילתית הובילו לבריחתם של מספר יהודים מהעיר. אלו שנותרו מאחור נאלצו להתמודד עם הידוק הטבעת סביבם, כאשר מועצות הערים הסמוכות החלו לתאם את צעדיהן להשמדת הקהילות. ידיעות אלו הגיעו גם לערים אחרות באזור, כמו ברן ושטרסבורג, והזינו את הדיונים על "הקשר היהודי" להפצת המגפה. האזהרות המוקדמות על התקדמות המחלה מכיוון מערב לכיוון מזרח יצרו תחושת דחיפות בקרב תושבי בזל לפעול נגד הקהילה היהודית עוד בטרם יתממש האסון.

היריבות בין הגילדות ליהודים

היריבות בין הגילדות לקהילה היהודית בבזל ובאירופה של ימי הביניים נבעה מהמבנה הקשיח של הכלכלה העירונית, שהתבסס על בלעדיות וזהות דתית. הגילדות היו ארגונים רבי-עוצמה ששלטו באופן מוחלט על מקצועות המלאכה והמסחר בערים, וקבעו תקנות מחמירות בנושאי איכות, מחירים והכשרה מקצועית ². חברות בגילדה הייתה תנאי סף הכרחי לעיסוק חוקי במלאכה, אך עבור היהודים, השתלבות בארגונים אלו הייתה כמעט בלתי אפשרית. הגילדות לא היו רק ישויות כלכליות, אלא מוסדות נוצריים מובהקים השזורים בחיים הדתיים של העיר; הן מימנו פסטיבלים, תהלוכות ושירותי דת, ודרשו מחבריהן שבועות נאמנות לדוקטרינה הנוצרית. דרישות אלו הדירו את היהודים מרוב משלחי היד היצרניים והפכו אותם לזרים במערכת הכלכלית המרכזית.

במובנים רבים, הגילדות היוו גרסה מוקדמת של ארגוני עובדים מודרניים. הן שימשו ככוח מאורגן שעמד על זכויות חבריו (האומנים והפועלים) אל מול ה"מעסיקים" של אותה תקופה – השליטים והאצולה הפיאודלית. וכמו ארגוני העובדים של העתיד, הגנה זו לוותה בפרוטקציוניזם חריף; כדי למנוע תחרות שתוריד את שכר הפועלים המקומיים, הגילדות חסמו את כניסתם של "חיצוניים" למקצוע. עבור בעלי המלאכה הנוצרים, הדרת היהודים הייתה כלי מרכזי לשמירה על המונופול שלהם בשוק ².

כתוצאה מחסימתם במקצועות היצרניים, נאלצו היהודים לפנות למקצועות שנותרו מחוץ לשליטת הגילדות, ובהם הלוואה בריבית, מסחר בין-אזורי ורפואה. עיסוקים אלו העצימו את הטינה מצד חברי הגילדות, שראו ביהודים כמי שמחזקים את האצולה (באמצעות אספקת אשראי) וכמי שפועלים מחוץ לכללים של המשק המאורגן. במקרים שבהם עסקו יהודים במלאכה, כמו צבעות או צורפות, הם נתפסו כמסיגי גבול המאיימים על יציבות השוק. המתח בין ארגון העובדים הנוצרי לבין המיעוט היהודי, שנתפס כמתחרה בלתי חוקי המעניק יתרון פוליטי לאצולה, יצר חבית חומר נפץ כלכלית. בבזל, המגפה סיפקה לגילדות את ההזדמנות להפוך את היריבות המקצועית לאקט של השמדה פיזית, ובכך לחסל את הנושים והמתחרים במכה אחת.

ההקשר הדתי הרחב יותר

הטבח בבזל התרחש בתוך הקשר דתי ופוליטי רחב שהקיף את כל אזור דרום-מערב האימפריה הרומית הקדושה. אחד הגורמים המשמעותיים ביותר להתססת האווירה היה הופעתה של כת המצליפים, הידועה גם כ"אחוות הצלב". קנאים אלו האמינו כי המגפה היא ביטוי לזעמו של האל על חטאי האנושות, וביקשו לפייסו באמצעות טקסי עינוי עצמי בפומבי, שכללו הלקאה עצמית ברצועות עור עם חודי מתכת עד זוב דם. תנועה זו הייתה פעילה במיוחד באותם מקומות בהם נרדפו יהודים.

במישור הפוליטי-כלכלי, תפקידן של הגילדות המקצועיות היה מכריע. דוגמה לכך ניתן למצוא בשטרסבורג הסמוכה, שם גילדת הקצבים היא שהובילה את המרד נגד רשויות העיר שהגנו על היהודים. הקצבים הנוצרים נטרו טינה ליהודים מסיבות מסחריות: הקצבים היהודים השתמשו רק בחלקים הכשרים של השחיטה, ואת יתרת הבשר – כולל שומן וגיד הנשה – מכרו במחירים נמוכים במיוחד, דבר שנתפס כפגיעה בפרנסתם של הקצבים הנוצרים. אינטרסים כלכליים אלו של הגילדות סיפקו מניע מעשי וארצי לשנאה שהולבשה במחלצות דתיות, וסביר כי מניעים דומים פעלו גם בקרב הגילדות בבזל.

במקביל להתפרצויות האלימות, נעשו ניסיונות מצד ההנהגה הדתית והמדעית של התקופה לספק הסברים והגנה. האפיפיור קלמנס השישי ניסה להתערב והוציא בולות (צווים אפיפיוריים), כגון ה-Sicut Judeis, בהן הצהיר כי היהודים אינם אחראים למגפה. הוא טען כי המגפה פוגעת גם ביהודים עצמם ולכן אין הגיון להאשימם בהרעלת בארות, ואף איים בנידוי על מי שיפגע בהם ¹. עם זאת, סמכותו המוסרית של האפיפיור באזור זה נחלשה בגלל אינטרסים פוליטיים, ודבריו זכו להתעלמות מוחלטת בבזל ובערים השכנות.

ניסיון נוסף להבין את האסון הגיע מצד מלומדים שחיפשו הסבר טבעי למגפה. באותה עת התפתחה תיאוריה שקשרה בין רעידות אדמה לבין התפרצות מחלות. אזור דרום אירופה ואלפים סבל מרעידות אדמה תכופות באמצע המאה ה-14, כולל רעש אדמה משמעותי שפגע בבזל ב-1356. כמה כרוניקנים ניסו לטעון בדיעבד כי רעידות האדמה הללו הן שגרמו ל"זיהום האוויר" ולמגפה, אך הסברים אלו הגיעו זמן רב לאחר שהקהילה היהודית כבר הושמדה בשל האשמות אנושיות ולא טבעיות.

מהלך הטבח

הטבח החל בהתקוממות אלימה ומאורגנת של חברי הגילדות בבזל, אשר הסתערו על בית העירייה כשהם נושאים דגלים. נשיאת הדגלים וההתארגנות הקבוצתית העידו על כך שהפעולה הייתה מתוכננת ומחושבת מראש. ההמון המוסת דרש מהנהגת העיר להשיב לאלתר את האצילים שהוגלו ולאסור על שובם של יהודים לעיר למשך 200 שנה. מועצת העיר, שהייתה מבוהלת ומאוימת מהלחץ הכבד של אנשי הגילדות, נכנעה לדרישותיהם ללא כל ניסיון להתנגד או לבצע חקירה הוגנת.

מיד לאחר הכניעה לדרישות ההמון, וללא כל הליך משפטי או בדיקת העובדות, הורו חברי מועצת העיר על השמדתם המוחלטת של יהודי בזל. כל היהודים שנותרו בעיר נלכדו והובלו אל מחוץ לחומות. לצורך ההוצאה להורג נבנה מבעוד מועד מבנה עץ ייעודי על אי או שרטון חול בנהר הריין, שמיקומו המדויק אינו ידוע כיום אך משערים כי היה סמוך לשפך נחל הבירסיג. בניית המבנה החדש מראש חיזקה אף היא את הטענה כי מדובר היה במעשה טבח מתוכנן ולא בהתפרצות ספונטנית.

הטבח הוצא לפועל ביום שישי, 16 בינואר 1349. בחירת המועד נשאה אופי דתי וסימבולי עבור הפורעים; יום שישי נתפס כיום הוצאתו להורג של ישו, והריגת היהודים ביום זה נחשבה בעיני רבים כפעולת נקמה. בדרכם אל המבנה, הותקפו היהודים על ידי ההמון שפשט מהם את בגדיהם כדי לחפש מטבעות כסף שהוחבאו בהם. על פי עדותו של מתיאס מנוינבורג, אכן נמצאה כמות גדולה של כסף בבגדים.

היהודים ננעלו בתוך המבנה שהוצת, ואלו שנכלאו בפנים מצאו את מותם בלהבות או נחנקו מהעשן הסמיך. הכרוניקן מתיאס מנוינבורג תיעד את האימה במילים: "לפיכך כל יהודי בזל, ללא גזר דין חוקי ובשל זעקת העם, נשרפו על אי בנהר הריין, במבנה חדש". בעוד שבבזל התיאור יבש יחסית, עדויות מערים סמוכות כמו קונסטנץ מתארות יהודים הצועדים אל הלהבות תוך שירת תהילים, ריקודים או בכי. בפרק זמן זה הייתה פעילה באזור גם "תנועת המצליפים" – קנאים דתיים נוצרים שהלקו את עצמם בפרהסיה כדי לפייס את זעם האל, והיוו גורם מתסיס נוסף ¹.

קיימת מחלוקת לגבי מספר הקורבנות בטבח זה. הכרוניקות של ימי הביניים נוקבות במספרים גבוהים של בין 300 ל-600 קורבנות, אולם היסטוריונים מודרניים מצביעים על כך שמספר כזה של אנשים לא יכול היה להתגורר ב-19 הבתים שהיו בבעלות הקהילה. לפיכך, ההערכות המודרניות מדברות על מספר ריאלי יותר שנע בין 50 ל-70 קורבנות.

היעדר ההגנה מצד השלטון המרכזי נבעה מהחולשה הפוליטית שאפיינה את האימפריה הרומית הקדושה באותן שנים. באופן מסורתי, היהודים נחשבו ל"עבדי האוצר" והיו תחת חסותו הישירה של הקיסר, שראה בהם מקור הכנסה חיוני. אולם, בעת שהתקרבה המגפה לבזל, כס הקיסרות היה שנוי במחלוקת; לואי הרביעי מת בתאונת ציד ב-1347, והמאבק על הירושה הוביל למלחמת אזרחים בין קרל הרביעי לבין גונתר פון שוורצבורג. קרל הרביעי היה שקוע בביצור מעמדו ובלחימה מול יריבו, ולא היה יכול או מוכן להקצות משאבים צבאיים להגנת הקהילות היהודיות בפריפריה של האימפריה. יתרה מכך, הקיסר אף נתן לגיטימציה עקיפה לפגיעה ביהודים כאשר אישר לערים מסוימות, כמו נירנברג, להחזיק ברכוש יהודי שנתפס, ובכך אותת לרשויות המקומיות כי לא ייענשו על רדיפת היהודים בשטחן.

גורל הילדים והמומרים

במהלך הטבח בנהר הריין, חוסלו מרבית חברי הקהילה היהודית בבזל, אך מספר ילדים הוצאו מן הלהבות וניצלו ממוות מיידי. עם זאת, הצלתם לוותה בכפייה דתית; הילדים הוטבלו לנצרות בניגוד לרצונם המפורש של הוריהם ונשלחו למנזרים כדי לגדלם כנוצרים. רשימות מאוחרות יותר מציינות כי כ-130 ילדים עברו הטבלה כפויה זו. בנוסף לילדים, נראה כי גם מספר מצומצם של מבוגרים ניצלו מן המוקד לאחר שהסכימו להמיר את דתם.

המרת הדת לא סיפקה לניצולים הגנה ארוכת טווח מפני גלי האנטישמיות בעיר. כאשר מגפת המוות השחור הכתה בבזל בפועל, בין החודשים אפריל למאי 1349, שבו ועלו ההאשמות בדבר הרעלת הבארות, והפעם הופנו החיצים כלפי היהודים המומרים שנותרו. התושבים והנהגת העיר המשיכו להחזיק בחשדנות עמוקה כלפי המומרים, מתוך אמונה כי הם עדיין מעורבים במזימה להשמדת הנוצרים.

ב-4 ביולי 1349, הוציאה מועצת העיר של בזל פסק דין נגד מספר יהודים שהוטבלו. ארבעה מהם עונו על גלגל העינויים עד אשר "הודו" בבית המשפט כי הרעילו חלק מהמזרקות בעיר. בעקבות הודאות אלו, שהוצאו תחת כאב פיזי בלתי נסבל, הוצאו להורג חלק מהמומרים ואחרים גורשו מן העיר. בסופו של דבר, כמעט כל היהודים שהוטבלו לנצרות בבזל נשרפו במוקדים מאוחרים יותר, לאחר שנאלצו להודות באשמה הקולקטיבית שהוטחה בהם.

המקרה של המומרים בבזל המחיש כי הרדיפה לא נבעה רק ממניעים דתיים גרידא, אלא משנאה עמוקה ומפחד חברתי שלא ניתן היה לפוגגם באמצעות טקסי הטבלה. עד סוף שנת 1349, הושמדו או גורשו גם אלו שחיפשו מקלט תחת כנפי הנצרות, ובכך הושלם חיסולה המוחלט של הנוכחות היהודית בעיר באותה תקופה ¹.

השלכות

עם סיום השמדת הקהילה היהודית בבזל, פעלו רשויות העיר להסדרת האינטרסים הכלכליים שעמדו בבסיס הרדיפות. כל החובות הכספיים שהיו חבים תושבי העיר והאצולה ליהודים הוכרזו כמבוטלים או ככאלו שבאו על סידורם. מועצת העיר תפסה את רכושם של הנרצחים, כולל כסף ומסמכים משפטיים המעידים על חובות, וחילקה את השלל בין ראש העיר, מנהיגי העיר והגילדות. הכרוניקן פריטשה קלוסנר ציין באירוניה כי עושרם של היהודים והחובות כלפיהם היו למעשה ה"רעל" שהוביל למותם. בנוסף, העיר קיבלה על עצמה התחייבות פומבית שלא לאפשר לאף יהודי לשוב ולהתגורר בתחומיה למשך 200 שנה לפחות.

למרות השבועה החגיגית, האיסור על מגורי יהודים החזיק מעמד פחות מ-15 שנים. בעקבות רעידת האדמה הקטלנית שפקדה את בזל ב-18 באוקטובר 1356 והחריבה חלקים נרחבים מהעיר, נזקקו הרשויות להלוואות ולמימון חיצוני לצורך שיקום ההרס. כתוצאה מהצורך הכלכלי הדחוף, הותרה שיבתם של יהודים לעיר, ובשנת 1361 כבר חיו בבזל יהודים בשנית. עד שנת 1370 מנתה הקהילה החדשה כ-150 נפשות מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-8,000 תושבים ¹.

התקופה השנייה של ההתיישבות היהודית בבזל הייתה קצרה אף היא. בשנת 1397 שבו ועלו האשמות בדבר הרעלת בארות, מה שהוביל לעזיבתם את העיר ולהוצאת צווים עירוניים חדשים שמנעו את שובם. בהמשך לכך, גורשו היהודים גם מערים שכנות כמו ברן וציריך במהלך המאה ה-15. ניסיון נוסף לחידוש היישוב היהודי הסתיים בגירוש נוסף בשנת 1543, אולם גם לאחריו נמצאו פרצות שאפשרו נוכחות יהודית מוגבלת.

במהלך המאה ה-16, כאשר בתי דפוס נוצריים בבזל החלו להדפיס טקסטים עבריים, עלה צורך במומחים שיגיהו ויתקנו את הטקסטים. בשל צורך מקצועי זה, הוענקו מאות אישורי שהייה ליהודים נבחרים שהורשו להתגורר בעיר באופן זמני לצורכי עבודת הדפוס. בנוסף, הותר לסוחרים יהודים להיכנס לעיר אחת לחודש בלבד לצורכי מסחר. למעט חריגים אלו, יהודים לא הורשו לשוב ולהקים קהילה קבועה בבזל במשך כארבע מאות שנים, ורק בשנת 1805 חודש היישוב היהודי בעיר באופן קבוע ³.

לקריאה נוספת

• אלברט וינקלר, השואה של ימי הביניים: התקרבות המגפה והשמדת היהודים בגרמניה, 1349-1348, אוניברסיטת בריגהאם יאנג, 2005.
• האומן, ארלנגר, קורי, מאייר, ויצ'רס, הייקו, סימון, פטריק, ורנר, הרמן. יהודים בבזל ובסביבתה: על ההיסטוריה של מיעוט. הצגה ומקורות לשימוש בבתי ספר. הוצאת שוואבה, 1999.
• סיורי נירנברג באנגלית, יהודים והדומיננטיות של הגילדות באירופה של ימי הביניים: האם הורשו יהודים להצטרף?, 15 באוגוסט 2025.

הערות שוליים

1. אלברט וינקלר, השואה של ימי הביניים: התקרבות המגפה והשמדת היהודים בגרמניה, 1349-1348, אוניברסיטת בריגהאם יאנג, 2005.
2. סיורי נירנברג באנגלית, יהודים והדומיננטיות של הגילדות באירופה של ימי הביניים: האם הורשו יהודים להצטרף?, 15 באוגוסט 2025.
3. קטיה גוט-דרייפוס, 175 שנים לקהילה הישראלית בבזל (1980).