טבח נזינו

טבח נזינו, או בשמו הרשמי טרגדיית נזינו (ברוסית: Назинская трагедия, בתעתיק: Nazinskaya tragediya) קרה בעקבות גירוש המוני של כ־6,700 אסירים אל האי נזינו ¹, הממוקם על נהר האוב בקראי סיביר המערבית, ברית המועצות (כיום מחוז טומסק, רוסיה), במאי 1933. המגורשים נשלחו להקים "יישוב מיוחד" ולעבד את האי, אך ננטשו עם אספקה מצומצמת של קמח למאכל, כמעט ללא כלים, ולמעשה ללא הביגוד או המחסה הנדרשים כדי לשרוד את האקלים הסיבירי הקשה. התנאים באי נזינו הידרדרו במהירות והובילו להתפשטות מחלות, אלימות וקניבליזם. בתוך 13 שבועות, למעלה מ־4,000 מן המגורשים מתו או נעלמו, ורוב הנותרים בחיים היו במצב בריאותי ירוד ^{2 3}. אלה שניסו לברוח נורו למוות בידי שומרים חמושים ^{2 4}.

תוכנית הגירוש שהובילה לטרגדיה גובשה בראשית 1933 בידי שניים מבכירי מנגנון הביטחון הסובייטי: גנריך יגודה, ראש ה־OGPU, ומתווי (מתיאס) ברמן, מפקד מערכת מחנות הגולאג. שניהם נולדו למשפחות יהודיות והתקדמו לצמרת מנגנוני הכפייה של המשטר בעשור הטרור הסטליניסטי. יגודה וברמן היו בין האחראים המרכזיים למדיניות הדה־קולאקיזציה ולהגליית המונים לסיביר ולקזחסטן, ועל בסיס הניסיון הזה ניסחו את ההצעה ליישב מחדש עד שני מיליון בני אדם ב"יישובים מיוחדים".

הדו"ח המקורי על האירוע נכתב בידי וסילי א. וליצ'קו, עובד תעמולה סובייטי, והועבר ליוסיף סטלין ולחברים נוספים בפוליטביורו. הדו"ח נותר מסווג עד אשר ארגון זכויות האדם "ממוריאל" ערך חקירה בשנת 1988, חמישים שנה לאחר האירועים ^{1 5}. הטרגדיה זכתה לפרסום נרחב בשנת 2002, כאשר דו"חות מוועדה מיוחדת של מפלגת הקומוניסטים מספטמבר 1933 פורסמו בידי "ממוריאל" ^{6 7}.

רקע

בפברואר 1933 הציעו גנריך יגודה, ראש ה־OGPU (המשטרה החשאית), ומתווי ברמן, ראש מערכת מחנות העבודה גולאג, ליוסיף סטלין, המזכיר הכללי של ברית המועצות, ליישב מחדש עד שני מיליון בני אדם בסיביר וברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקזחית ב"יישובים מיוחדים". המגורשים, או "המתיישבים", נועדו לעבד למעלה ממיליון הקטאר (2.5 מיליון אקרים) של אדמה בתולית באזורים דלילי־אוכלוסין ולהביא את עצמם למצב של עצמאות כלכלית בתוך כשנתיים ⁷.
התוכנית של יגודה וברמן התבססה על ניסיון גירוש שני מיליון קולאקים ועובדי חקלאות אחרים לאותם אזורים בשלוש השנים שקדמו לכך, במסגרת מדיניות הדה־קולאקיזציה. אולם בניגוד לתכנית הקודמת, המשאבים שהיו זמינים לתמיכה בתוכנית החדשה היו מצומצמים מאוד בשל רעב מתמשך ברחבי ברית המועצות. למרות זאת, התוכנית החדשה אושרה על ידי מועצת הקומיסרים העממיים ב־11 במרץ 1933. זמן קצר לאחר אישור התוכנית, מספר המועמדים לגירוש צומצם למיליון.

המגורשים

התוכנית המקורית תכננה לגרש קולאקים, איכרים, ואנשים שחיו באזורים החקלאיים של הטריטוריות המערביות של ברית המועצות כגון הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, הוולגה התחתונה, צפון הקווקז ואזורי אדמת־השחור של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית.
בפועל, רבים מן המגורשים היו אנשים ממוסקבה, לנינגרד וערים נוספות שלא הצליחו לקבל דרכונים פנימיים. כחלק מהחלטת הפוליטביורו מ־27 בדצמבר 1932, קמפיין ההנפקה מחדש של הדרכונים הסובייטיים החל להנפיק דרכונים פנימיים לכל תושבי הערים הגדולות, כאשר אחד מיעדיו היה "לנקות את מוסקבה, לנינגרד ושאר המרכזים העירוניים הגדולים של ברית המועצות מיסודות מיותרים שאינם קשורים לייצור או לעבודה מנהלית, וכן מקולאקים, פושעים וגורמים אנטי־חברתיים ומסוכנים חברתית" ⁸.

המגורשים השתייכו בעיקר ל"פרולטריון מדוכא וגורמים חברתיים מזיקים", כלומר סוחרים ובעלי מלאכה לשעבר, איכרים שנמלטו מן הרעב הכפרי, עבריינים קטנים או כל אדם שלא השתלב במבנה העובד האידיאלי של המדינה. בשל מוצאם החברתי, הם לא קיבלו דרכונים, וניתן היה לעצור ולגרש אותם מן הערים באמצעות הליך מנהלי מזורז. מרבית העצורים גורשו בתוך יומיים ⁹.

בין מרץ ליולי 1933 נעצרו והוגלו ממוסקבה 85,937 אנשים משום שלא היו ברשותם דרכונים פנימיים, ו־4,776 אנשים מלנינגרד הוגלו גם הם. אלו שנעצרו במסגרת "ניקוי מוסקבה" לקראת ה־1 במאי 1933 (יום הפועלים הבינלאומי) הועברו למחנה מעבר בעיר טומסק.

הובלת העצורים

לפי התוכנית שהציעו יגודה וברמן, המגורשים היו אמורים לעבור דרך מחנות מעבר בטומסק, אומסק ואצ'ינסק. המחנה הגדול ביותר היה בטומסק, שבו הוחזקו 15,000 מגורשים. יותר מ־25,000 מגורשים הגיעו באפריל, אף שהמחנה לא היה אמור להיפתח לפני 1 במאי. המעבר בנהרות אל מחנות העבודה הסופיים היה סגור עד תחילת מאי, עד שהקרח בנהרות האוב והטום נמס. רוב הראשונים שהגיעו היו אנשים ללא מסמכים כלשהם, קולאקים, עובדים חקלאיים ואנשים מערי הדרום של רוסיה. הגעתם של מספר כה רב של מגורשים הבהילה את רשויות טומסק, שראו בהם "רעבים ומדבקים" ¹⁰.

הדו"ח מאת וסילי וליצ'קו, מזכיר המפלגה הקומוניסטית במחוז נארימסק שבסיביר המערבית, כלל עשרים ושניים תיאורים של אנשים שגורשו ¹:

"קשה לדעת כמה מתו, או אפילו מי מת, משום שהמסמכים הוחרמו בעת המעצר, או בידי גורמי המשטרה במרכזי המעצר, או ברכבת בידי פושעים שהשתמשו בהם כמצתים לסיגריות. עם זאת, חלקם הביאו עמם מסמכים: כרטיסי מפלגה ומועמדות למפלגה, כרטיסי קומסומול, דרכונים, תעודות מהמפעלים, אישורי כניסה למפעלים, ועוד…

נובוז'ילוב, ול., ממוסקבה. עובד במפעל קומפרסור. נהג. זכה בשלוש מענקים. אשתו וילדו במוסקבה. לאחר העבודה התכונן ללכת עם אשתו לקולנוע. בזמן שהיא התלבשה, יצא לעשן – ונעצר.

גוסבה, אישה זקנה. גרה במורום. בעלה קומוניסט ותיק, קצין ראשי בתחנת הרכבת של מורום, עובד שם עשרים ושלוש שנה. בנה מתמחה כנהג קטר. גוסבה באה למוסקבה לקנות חליפה לבעלה וקצת לחם לבן. מסמכיה לא הועילו לה.

זלנין גריגורי. שוליית מסגר במפעל האריגה "אוקטובר האדום" בבורובסק. היה בדרכו למוסקבה עם שובר לטיפול רפואי. השובר לא עזר – נעצר.

וינוגרדובה, עובדת קולחוז. הייתה בדרכה לאחיה במוסקבה. האח הוא מפקד מחלקת מיליציה מספר 8. נעצרה לאחר שהרכבת שלה הגיעה למוסקבה.

וויקין, ניק. ואס., חבר קומסומול מאז 1929, עובד במפעל "העובד הטקסטיל האדום" בסרפוחוב. זכה בשלוש מענקים. יצא למשחק כדורגל בסוף השבוע – הדרכון נשאר בבית. נעצר.

מטבייב א.מ., פועל בנייה במאפייה מספר 9. עד דצמבר 1933 החזיק בדרכון עונתי. נעצר עם הדרכון. לדבריו, אף אחד לא טרח לבדוק את מסמכו".

שיירת רכבת שבה הובלו מגורשים "ממעמד נמוך" יצאה ממוסקבה ב־30 באפריל, ושיירה דומה יצאה מלנינגרד ב־29 באפריל; שתיהן הגיעו ב־10 במאי. מנת המזון היומית במהלך הנסיעה הייתה 300 גרם לחם לאדם. פושעים מקרב המגורשים היכו את הלא־פושעים וגנבו את מזונם ובגדיהם. הרשויות בטומסק, שלא הכירו מגורשים עירוניים וחששו מהם, החליטו לשלוח אותם לאתרי העבודה המבודדים ביותר. יומיים לאחר הגעתם נוצרה מהומה כשדרשו מים לשתייה, אך המרד דוכא בידי פרשים ¹¹.

רבים מן המגורשים העירוניים נשלחו מאוחר יותר לאי נזינו, אי ביצתי בנהר האוב, כ־800 קילומטרים מצפון לטומסק, באזור ריק־אדם כמעט לחלוטין, שבו חיו רק מעטים מבני האוסטיאק הילידים ⁹.
ארבע דוברות נהר, שיועדו במקור לשינוע עצים, מולאו בכ־5,000 מגורשים ב־14 במאי. כשליש מהם היו פושעים שנשלחו כדי "להקל על צפיפות בתי הכלא". כחצי היו פרולטרים־מדוכאים כביכול ממוסקבה ולנינגרד. הרשויות שאמורות היו לנהל את מחנות העבודה קיבלו הודעה רק ב־5 במאי על כך שיישלחו. לא היה להן כל ניסיון בעבודה עם מגורשים עירוניים, ולא היו ברשותן משאבים או אספקה לתמוך בהם ¹².

המגורשים הוחזקו מתחת לסיפון הדוברות וקיבלו ככל הנראה מנת מזון יומית של 200 גרם לחם לאדם. עשרים טונות של קמח – כ־4 קילוגרם לאדם – הועברו גם כן, אך לא היה על הדוברות מזון נוסף, כלי בישול או כלים אחרים. כל צוות הפיקוח, שני מפקדים וחמישים שומרים, גויסו זה עתה ולא היו מצוידים בנעליים או במדים ¹³.

האי נזינו

בשעות אחר הצהריים של 18 במאי פרקו הדוברות את נוסעיהן באי נזינו – אי שאורכו כ־3 קילומטרים ורוחבו כ־600 מטרים. לא היה רישום שמי של המגורשים שירדו אל האי, אך עם ההגעה נספרו 322 נשים ו־4,556 גברים, נוסף על 27 גופות של אנשים שמתו בזמן ההפלגה מטומסק. יותר משליש מן המגורשים היו חלשים מכדי לעמוד על רגליהם עם ההגעה. כ־1,200 מגורשים נוספים הגיעו ב־27 במאי ¹⁴.
התפרצה קטטה, והשומרים ירו במגורשים בזמן שהונחו על האי עשרים הטונות של הקמח והחלוקה החלה.
הקמח הועבר אל הגדה שממול והחלוקה נוסתה שוב בבוקר המחרת – ושוב התרחשה קטטה וירי. לאחר מכן חולק כל הקמח באמצעות "בריגדירים" שאספו את הקמח עבור הבריגדה שלהם, שכללה כ־150 איש. הבריגדירים היו לעיתים קרובות פושעים שניצלו את מעמדם ואכלו את כל המזון בעצמם. בתחילה לא היו תנורים לאפיית לחם, ולכן אכלו המגורשים קמח מעורבב במי הנהר – דבר שהוביל להתפרצות דיזנטריה ¹⁵.

חלק מן המגורשים בנו רפסודות פרימיטיביות כדי לנסות לברוח, אך רובן התפרקו, ומאות גופות נשטפו אל החוף שמתחת לאי. שומרים צדו והרגו נמלטים אחרים כאילו היו צדים בעלי־חיים לספורט. בשל היעדר כל אפשרות תחבורה לשאר חלקי המדינה, מלבד במעלה הנהר לכיוון טומסק, ובשל תנאי המחיה הקשים בטייגה, מניחים שכל מי שהצליח לחצות את הנהר ולהימלט מהשומרים – מת בסופו של דבר ¹⁵. באירוניה רבה, זמן קצר לאחר שהמגורשים כבר הגיעו לאי נזינו, התוכניות של יגודה וברמן נדחו על ידי סטלין ¹⁶.

הסדר באי נזינו התפורר במהירות: רוב האוכלוסייה, שהייתה עירונית, לא ידעה דבר על עבודות חקלאות בסיסיות כמו פינוי שטח ועיבודו, שהיו חיוניים להפיכת האי למקום שניתן לחיות בו. המחסור החמור במשאבים הוביל להיווצרות כנופיות שהחלו להפחיד ולשלוט במתיישבים החלשים יותר. אנשים נרצחו לעיתים תכופות במהלך מריבות על מזון או כסף, וגופות שנמצאו עם חפצי ערך – כמו כתרים ושיני זהב – נבזזו. החפצים הגנובים שימשו להחלפה במזון וסיגריות בקרב חברי הכנופיות.
במקביל, השומרים יצרו שלטון טרור משלהם, סחטו את המגורשים והוציאו להורג אנשים על עבירות קלות גם כשהיו אדישים לפעילות הכנופיות. אפילו הרופאים שנשלחו לפקח על מצב האוכלוסייה – ואמורים היו להיות מוגנים – החלו לחשוש לחייהם.
היעדר המזון התקין והעלייה במספר המתים בסוף מאי הובילו להתפשטות נרחבת של קניבליזם, עד כדי כך שאנשים החלו לרצוח אחרים בכוונה תחילה לשם אכילתם. ב־21 במאי ספרו שלושת קציני הבריאות שבעים מתים חדשים, ובחמש מן הגופות נמצאו סימני קניבליזם. במהלך החודש שלאחר מכן נעצרו כחמישים בני אדם על קניבליזם.

תוצאות

המצב באי נזינו הגיע לסיומו בתחילת יוני, כאשר הרשויות הסובייטיות פירקו את אתר ההתיישבות, ו־2,856 המגורשים שנותרו בחיים הועברו ליישובים קטנים יותר במעלה נהר נזינה, תוך השארת 157 מגורשים שלא ניתן היה להעבירם בשל מצבם הבריאותי. חרף פירוק היישוב, כמה מאות מן המגורשים מתו במהלך ההעברה. אלה ששרדו את ההעברה מצאו את עצמם עם מעט כלים, מעט אוכל, ובעיצומה של התפרצות טיפוס. מרבית המגורשים סירבו לעבוד ביישובים החדשים בשל הטיפול שקיבלו בעבר ¹⁷.
בתחילת יולי נבנו יישובים חדשים באמצעות כוח עבודה שאינו מורכב ממגורשים, אך רק 250 מן המגורשים של נזינו הועברו אליהם. במקום זאת, 4,200 מגורשים חדשים שהגיעו מטומסק שוכנו ביישובים הללו. בתוך תקופה של שלושה־עשר שבועות, מתוך כ־6,000 המתיישבים שיועדו לאי נזינו, בין 1,500 ל־2,000 מתו מרעב, חשיפה לקור, מחלות, רצח או תאונות. עוד כ־2,000 מתיישבים נעלמו ומיקומם לא אותר; הנחת העבודה הייתה כי מתו. מספרי המתים כוללים גם אנשים שמתו או נעלמו במהלך ההובלה אל האי או ממנו.

הדו"ח על המצב באי נזינו, שנשלח לסטלין בידי וליצ'קו, הופץ על ידי לזר קגנוביץ' לחברי הפוליטביורו ונשמר בארכיון בנובוסיבירסק ¹⁸.
בדו"ח נכתב כי 6,114 "יסודות מיושנים" הגיעו אל האי במאי 1933, וכי לפחות 27 אנשים מתו במהלך ההובלה בנהר. לא היה מחסה באי; בלילה הראשון ירד שלג, ומזון לא חולק במשך ארבעה ימים. ביום הראשון בלבד נקברו 295 אנשים ¹⁹.
וליצ'קו טען כי רק 2,200 אנשים שרדו מתוך כ־6,700 מגורשים (6,100 ועוד 500–600 נוספים) שלדבריו הגיעו מטומסק ²⁰.
בעקבות הדו"ח מינתה המפלגה הקומוניסטית ועדת חקירה. באוקטובר העריכה הוועדה כי מתוך כ־2,000 הניצולים ששרדו את האי נזינו, מחציתם היו חולים ומרותקים למיטה, וכי רק כ־200 עד 300 היו מסוגלים לעבוד, מבחינה פיזית ²¹.
פקידים מקומיים ושומרים באי ניסו להפריך את הדו"ח של וליצ'קו, אך במקום זאת ננזפו ונידונו לעונשי מאסר שנעו בין שנים־עשר חודשים לשלוש שנים.

האירועים שהתרחשו באי נזינו הדגישו בעיות עמוקות בתוכניות ההתיישבות הסובייטיות, והובילו את ההנהגה הסובייטית לפקפק באיכותן וביעילותן. בשנת 1933 בלבד היו 367,457 "מתיישבים מיוחדים" שמיקומם לא אותר; 151,601 מהם שוחררו, ו־215,856 פשוט נעלמו מיישוביהם. פרשת נזינו הביאה ישירות לסיום התוכניות להתיישבות המונית בברית המועצות, ולסיום השימוש במגורשים ממעמד עירוני "מנוון" ומרקע פלילי בתוכניות ההתיישבות העתידיות.

חשיפת האירועים מחדש

לאחר החקירות הראשוניות בסוף 1933, האירועים באי נזינו נשכחו, מאחר שנדחקו ונמנעו מפרסום; רק מספר קטן של ניצולים, פקידי ממשל ועדי ראייה ידעו שאירעו בכלל. בשנת 1988, בתקופת מדיניות הגלסנוסט בברית המועצות, נחשפו לראשונה פרטי הפרשה לציבור הרחב בזכות מאמצי ארגון זכויות האדם "ממוריאל" ²².
בשנת 1989 דיווח עד ראייה ל"ממוריאל" ²³:

"הם ניסו לברוח. הם שאלו אותנו: "איפה מסילת הרכבת?" מעולם לא ראינו מסילת רכבת. הם שאלו: "איפה מוסקבה? לנינגרד?" הם שאלו את האנשים הלא־נכונים – מעולם לא שמענו על המקומות האלה. אנחנו אוסטיאקים. אנשים ברחו כשהם רעבים. נתנו להם חופן קמח. הם ערבבו אותו עם מים ושתו אותו, ומיד לקו בשלשול. הדברים שראינו! אנשים מתו בכל מקום; הם הרגו זה את זה…
באי היה שומר בשם קוסטיה וניקוב, בחור צעיר. הוא התאהב בנערה שנשלחה לשם וחיזר אחריה. הוא הגן עליה. יום אחד הוא נאלץ להיעדר זמן־מה, והוא אמר לאחד מחבריו: "תשמור עליה". אבל עם כל האנשים שהיו שם, החבר לא באמת הצליח לעשות הרבה…
אנשים תפסו את הנערה, קשרו אותה לעץ צפצפה, חתכו את שדיה, את שריריה, כל מה שאפשר היה לאכול – הכל, הכל… הם היו רעבים, הם היו חייבים לאכול. כשקוסטיה חזר, היא עוד הייתה בחיים. הוא ניסה להציל אותה, אך היא איבדה יותר מדי דם".

ההיסטוריון הצרפתי ניקולא וורת', שהיה שותף לכתיבת "הספר השחור של הקומוניזם", פרסם את הספר אי הקניבלים על הפרשה בשנת 2006 ²⁴. הספר תורגם לאנגלית בשנת 2007.
בשנת 2009 הופק הסרט התיעודי אי הקניבלים (L'île aux Cannibales), שהתבסס על הספר ^{25 26}.

לקריאה נוספת

• אפלבאום, אן (2007), גולאג: היסטוריה (מהדורה ראשונה), הוצאת אנקור בוקס.
• קורטואה, סטפן; וורת', ניקולא; פאן, ז'אן־לואי; פצ'קובסקי, אנדז'יי; ברטוסק, קארל; מרגולן, ז'אן־לואי; קרמר, מארק (1999), הספר השחור של הקומוניזם: פשעים, טרור, דיכוי, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, עמ' 154–155.
• כלבניוק, אולג ויטאלייביץ' (2004), תולדות הגולאג: מהקולקטיביזציה ועד הטרור הגדול, הוצאת אוניברסיטת ייל, עמ' 418.
• קירנן, בן (2007), דם ואדמה: היסטוריה עולמית של רצח עם וחיסול עמים מספרטה ועד דרפור, הוצאת אוניברסיטת ייל, עמ' 724.
• ממוריאל; המכון להיסטוריה של הסניף הסיבירי של האקדמיה הרוסית למדעים (2002), הטרגדיה של נזינו: מהדורה מדעית מתועדת, טומסק.
• פוליאן, פ. מ. (2004), נגד רצונם: ההיסטוריה והגאוגרפיה של הגירושים הכפויים בברית המועצות, בודפשט: הוצאת האוניברסיטה המרכז־אירופית, עמ' 111.
• וורת', ניקולא (2007), אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון.
• וליצ'קו, וסילי (22 באוגוסט 1933), "דוח"ו של מדריך־תעמולה של הוועד המחוזי נארימסק של ה־RCP(b) ואסילי א. וליצ'קו אל י. ו. סטלין, ר. י. איינקה ולמזכיר הוועד המחוזי של VKP(b) ק. י. לוויץ'", אתר diletant.media (ברוסית).

חומרי המקור

חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.

הערות שוליים

1. וסילי וליצ'קו, "דו"חו של מדריך־תעמולה של הוועד המחוזי נארימסק של ה־RCP(b) (6) אל יוסיף סטלין, ר. י. איינקה וק. ל. לוויץ'", פורסם באתר diletant.media, 22 באוגוסט 1933.
2. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' xviii, 181.
3. מארק פרנצ'טי, "גיהנום הקניבליזם באי־הכלא של סטלין", עיתון סאנדיי טיימס, 8 באפריל 2007.
4. אנדריי פילימונוב ורוברט קואלסון, "אי הקניבלים: בשנת 1933, כמעט 5,000 מתו באחד ממחנות העבודה האיומים ביותר של סטלין", רדיו אירופה החופשית/רדיו החירות, 5 ביולי 2018.
5. א. א. בארישבה, "אי המוות", אתר ממוריאל, 18 בנובמבר 1988, נאסף ב־29 בספטמבר 2009.
6. מכון ממוריאל, הטרגדיה של נזינו: מהדורה מדעית מתועדת, המכון להיסטוריה של הסניף הסיבירי של האקדמיה הרוסית למדעים, 2002.
7. בן קירנן, דם ואדמה: היסטוריה עולמית של ג'נוסייד וחיסול עמים מספרטה ועד דרפור, הוצאת אוניברסיטת ייל, 2007, פרק 13.
8. פוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית, פרוטוקול ישיבה מ־15 בנובמבר 1932, כתב העת איסטוצ'ניק, גיליון 6, 1997, עמ' 104; מצוטט אצל ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 15.
9. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 15–22.
10. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 86–92.
11. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 102–120.
12. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 121–125.
13. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 121–129.
14. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 127–130, 146.
15. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 130–137.
16. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 1–12.
17. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 138–153.
18. אולג כלבניוק, תולדות הגולאג: מהקולקטיביזציה ועד הטרור הגדול, הוצאת אוניברסיטת ייל, 2004, עמ' 64–67.
19. סטפן קורטואה, ניקולא וורת', ז'אן־לואי פאן, אנדז'יי פצקובסקי, קארל ברטוסק, ז'אן־לואי מרגולן ומארק קרמר, הספר השחור של הקומוניזם: פשעים, טרור, דיכוי, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1999, עמ' 154–155.
20. וסילי וליצ'קו, "דו"חו של מדריך־תעמולה של הוועד המחוזי נארימסק של ה־RCP(b) (6) אל יוסף סטלין, ר. י. איינקה וק. ל. לוויץ'", פורסם באתר diletant.media, 22 באוגוסט 1933.
21. ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' 154–170.
22. א. א. בארישבה, "אי המוות", אתר ממוריאל, 18 בנובמבר 1988, נאסף ב־29 בספטמבר 2009.
23. מצוטט אצל ניקולא וורת', אי הקניבלים: מוות בגולאג סיבירי, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2007, עמ' xiv.
24. תומא וידר, "אי האימה", עיתון לה־מונד, 6 באפריל 2006.
25. סדריק קונדם, "אי הקניבלים", חברת ההפקות קילהום־פרודקשנס, 2009.
26. אוליביה תומא, "הגיהנום של נזינו", מגזין היסטואר, מרץ 2010.