מאמר ״ליל הרצח - הסוד של חג הפורים היהודי נחשף" נכתב על ידי קרל הולץ בעיתון דר שטרימר, השבועון האנטישמי הידוע של יוליוס שטרייכר. הולץ, ששימש בין השנים 1927 ל־1938 כעורך ובהמשך כעורך הראשי של העיתון, היה אחד מאנשי המפתח בהפצת התעמולה האנטי־יהודית בגרמניה. קשריו ההדוקים עם שטרייכר הקנו לו במה מרכזית להפצת רעיונותיו, והוא נודע בסגנון לוחמני. המאמר מציג את חג הפורים כחג של רצח פולחני ושנאה, ומשמש כלי להצגת היהודים כאיום מתמשך על האנושות.
קרל הולץ נולד ב־27 בדצמבר 1895 כבנו החמישי של הליוגרף שנשא את אותו שם. לאחר שסיים לימודים בסיסיים והתמחות כמוכר, שירת במלחמת העולם הראשונה ביחידות פרוסיות שונות בחזית המערבית ונפצע מספר פעמים. כששב לביתו ב־1919 עבד בנירנברג אך פוטר בשל פעילותו הפוליטית. ב־1920 הצטרף למפלגה הגרמנית־סוציאליסטית, וכאשר יוליוס שטרייכר הוביל אותה להשתלב במפלגה הנאצית, הצטרף הולץ לשורות ה־NSDAP. מספר החבר שקיבל – 77 – העיד על הצטרפותו המוקדמת מאוד לתנועה.
באחד המאמרים שפרסם בדר שטרימר הוא התמקד בתיאור חג הפורים כ״חג רצח עולמי״. הוא ציטט פסוקים ממגילת אסתר, אך הציגם כהוכחה לכך שהיהודים מתכננים כביכול השמדת עמים אחרים. הולץ תיאר את דמותה של אסתר כמי שפתתה את אחשוורוש באמצעות יופי ותאווה, ואת מרדכי כמי שעמד מאחורי טבח המוני בפרס. הוא הקביל את סיפור המגילה להווה הנאצי, וטען שהיהודים ממשיכים לקיים ״רציחות פולחניות״ גם בימיו – תוך שהוא מביא דוגמאות שעוותו והוצאו מהקשר לרצח ילדים ונשים גרמניות סמוך לחג הפורים.
הולץ הציג במאמריו את היהודים לא רק כאויב דתי או חברתי אלא כאיום קיומי, תוך חיבור בין סיפור מקראי עתיק לבין אנטישמיות מודרנית. התיאור של חג הפורים כ״חג רצח״ נועד לחזק את הטענה שהאיבה היהודית לגרמנים היא עתיקה ומושרשת, וכי המאבק הנאצי מגלם את ההגנה האחרונה של הארים מפני חורבנם המוחלט. זהו דפוס מובהק של דר שטרימר: שימוש במקורות יהודיים עצמם, תוך עיוותם המוחלט, כדי להצדיק אידיאולוגיה אנטישמית.
בשלהי המלחמה, כאשר כוחות ארצות הברית התקרבו לנירנברג, הוביל הולץ את הגנת העיר לצד כוחות הוורמאכט והפולקסשטורם. לאחר שהעיר כמעט נפלה, התבצר בבונקר יחד עם ראש העיר וילי ליבּל ואחרים. יש שטענו כי ירה בליבל כדי למנוע כניעה, אך חקירת בית משפט גרמני ב־1956 קבעה כי ליבּל התאבד. הולץ עצמו מצא את מותו ב־20 באפריל 1945 – יום הולדתו ה־56 של היטלר – בנסיבות לא ברורות, בין אם מהתאבדות ובין אם מפצעי הקרב.
המאמר
מנהג מוזר
בכל שנה בחודש מרץ חוגגים היהודים חג מוזר. אלו הם ימי פורים. היהודים חוגגים אותו באותה צורה מוזרה. הם אינם שמחים ועליזים באופן בלתי מזיק, כפי שנהוג אצל הלא־יהודים. הם אינם מקדישים את החג לאהבת האנושות, כפי שאנו עושים בחג המולד, או לתחיית המתים ולקימה מתרדמת המוות, כפי שאנו עושים בחג הפסחא. לחג היהודי יש משמעות הפוכה. הוא מוקדש לשנאה ולרצח. ולזלילה ושתייה וזנות. אכן, היהודים, במיוחד האורתודוקסים, מתנהגים מוזר בזמן זה. הם נאספים בינם לבין עצמם ואז הם מרתיחים ואופים וצולים ומבשלים. נערך משתה ואנשים אוכלים ושותים כל כך הרבה עד שאיש אינו מכיר את רעהו. יהודים שבדרך כלל אינם שותים טיפה של אלכוהול שותים ביום זה ככל יכולתם. והם מתנהגים בצורה מוזרה ומאיימת. הם משמיעים קללות וחרפות נגד הלא־יהודים. בכל מקום שבו הם סבורים שהם בטוחים ובלתי נצפים, הם מציבים בובות בגודל אדם. אלו אמורות לייצג את המן, שהיה בעבר מנהיג המפלגה האנטי־יהודית בפרס. בצעקות עלבונות מזוויעים תוקפים היהודים את הבובה. הם מנקבים אותה באין־ספור דקירות ולבסוף תולים אותה בין קריאות לגלוג וצחוק. לפני שנתיים פרסם העיתון ״השטירמר״ דו״ח על חג פורים שנחוג על ידי יהודי ״עדת ישראל״ בברסלאו. שם קראו לבובה ״המן־היטלר״, ובצעקות ״מוות להיטלר!״ ״להרוג את היטלר!״ דקרו אותה בהתפרצויות פראיות של זעם ושנאה.
הלכות תלמודיות
יהודים חוגגים את החג הזה בכל רחבי העולם. הם חוגגים אותו באופן אחיד ועל־פי כללים ספציפיים. אלה נקבעו בתלמוד. שם נכתב:
"היהודי חייב להשתכר בחג הפורים עד שלא יוכל לספור את חמשת האצבעות על ידו ולא להבחין בין זכר לנקבה". (אורח חיים 695, 2, תלמוד, מגילה 7ב).
ונכתב עוד (באורח חיים 690, 16):
"היהודי חייב לומר בחג הפורים: ארור המן, ברוך מרדכי. ארורה זרש, ברוכה אסתר. ארורים כל הלא־יהודים, ברוכים כל היהודים".
מי שהיה יכול להאזין לבתי־כנסת ובתי־ספר יהודיים בימים אלה, ובמיוחד לפגישות הסוד של היהודים, היה שומע את הקירות מהדהדים בקללות ובחרפות של היהודים נגד "הגויים". והיה מקבל רעיון מעורפל על השנאה האדירה, המשוגעת והמלאת זעם שממלאת את היהודים נגד הלא־יהודים (אך במיוחד נגד הגרמנים).
המן הגדול
חג הפורים מבוסס על אירוע היסטורי לא פחות מלא דם, רצח, משתה, שתייה וזנות מה"חג" המכונה כך. מדובר בטבח במתנכלים ליהודים באימפריה הפרסית בתקופת שלטונו של המלך אחשוורוש. היהודים תיעדו בקפדנות את "ליל הסכינים הארוכות" הזה ואת הקדמוניות שלו. זה ניתן לקריאה בספר אסתר, פרקים ב'–ט'.
המלך אחשוורוש היה השליט האדיר של האימפריה הפרסית, שהשתרעה מהודו עד אפריקה. היה לו שר שהציע לו עצות מצוינות ואותו מינה כקנצלר העליון של ממלכתו. שמו היה המן. אשתו נקראה זרש, והיו לו עשרה בנים. מאה ועשרים ושבע מדינות, אומר לנו ספר אסתר, היו תחת שלטון המלך אחשוורוש. יתכן שהיו עוד עמים ושבטים. בעין גדולה וחדה זיהה השר המן במהרה אחד מהעמים הרבים הללו כמסוכן והמזיק ביותר. זה לא היה עם שחי בארצו כמו האחרים. זה היה העם היהודי. השר המן הבין שלעם זה יש הלכות תלמודיות משלו. שהוא מטעה, מנצל ושודד את הלא־יהודים. שהוא קם בכל מקום, נעשה רב עוצמה, ומנצל את כוחו באופן הרסני בדיוק כפי שעשו היהודים בגרמניה לאחר המלחמה. וכמו שהתריעו בגרמניה והכריזו מלחמה על היהודים, כך היה הדבר בעבר באימפריה הפרסית. הכתובים מספרים על המן הגדול:
"ויאמר המן אל המלך אחשורוש, קיים עם מפוזר ומפורד ברחבי כל המדינות ועמים של ממלכתך; חוקו שונה מכל העמים, לא שומרים את חוקי המלך; לא הראוי המלך שיאשר הדבר הזה; אם ייטב בעיני המלך, ירשום שייהרסו…"
והמלך אמר להמן, "העם נמסר לך לעשות בהם כטוב בעיניך…"
וכתוב כמצוות המן… ואותיות נשלחו על־ידי שליחים בכל מדינות המלך להשמיד, להרג ולשמד את כל היהודים".
אסתר החרמנית
אולם היהודים כבר מזמן עמדו על כוונותיו של המן, אויבם הגדול. הם ידעו כי המן אינו ניתן לשוחד וששום דבר לא ירתיע אותו ממטרתו הגדולה. לפיכך פנו אל המלך הזקן אחשוורוש. תאוותיו התלקחו. הם פיתו אותו לשכרות ולהפקרות. הם אספו את הבתולות היפות ביותר, וביניהן יהודייה חרמנית ובעלת חוצפה. שמה היה אסתר והיא הייתה אחייניתו של פקיד יהודי בכיר. מרדכי היה יריבו של המן, אויבם הגדול של היהודים. הכתוב מספר:
"ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים. וישם כתר מלכות בראשה ויעש אותה למלכה."
בכך השיגו היהודים את מבוקשם. המלך בגד בעמו ובדמו; הוא נפל במלכודת של היהודייה אסתר. היא לכדה אותו בכל אמצעי הערמה. היא הזמינה אותו למשתאות והוציאה אותו לגמרי מדעתו במאכל, משקה וריקודים.
מות המן
במצב זה של שכרות ותאוות עיוורת, הסיתה אותו נגד המן:
"ויאמר המלך לאסתר, אחרי אשר שתה יין: מה שאלתך, המלכה אסתר, ויינתן לך? גם עד חצי המלכות ותֵעָשׂ". ותען אסתר המלכה: "אם מצאתי חן בעיני המלך, תן לי את נפשי ואת נפש עמי, כי נמכרנו להיהרג…" ויאמר המלך: "מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן?" ותאמר אסתר: "איש צר ואויב – המן הרע הזה". (הברית הישנה: ספר אסתר).
היהודייה אסתר דרשה מן המלך שיתלה את המן, אויב היהודים. והמלך עשה כן. הכתוב מספר:
"ויאמר חרבונה הסריס (משרת יהודי ובולשביק): הנה העץ אשר עשה המן למרדכי בביתו גבוה חמישים אמה. ויאמר המלך: תִלו אותו עליו. ויתלו את המן על העץ".
ואז דרשה היהודייה הרצחנית גם את עשרת בניו של המן: "ותאמר אסתר: אם על המלך טוב, יינתן גם מחר ליהודים לעשות כדת היום, ואת עשרת בני המן יתלו על העץ… ויתלו את עשרת בני המן. ויקהלו היהודים ויהרגו שלוש מאות איש". (ספר אסתר).
באותו לילה, לעומת זאת, פרץ המרד היהודי־בולשביקי בכל רחבי פרס. אספסוף עירוני ששולם לו קם תחת הנהגת היהודים. הם טבחו בכל מתנגדי היהודים. זה היה "ליל הסכינים הארוכות". לילה כמו זה שביצע היהודי בלה קון בהונגריה, וכמו שביצעו אינספור פעמים היהודים טרוצקי וזינובייב ברוסיה. הכתוב מספר על לילה זה:
״שאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו. הם מצאו מנוחה מאויביהם וחנקו שבעים וחמישה אלף".
המסיבה
למחרת היה יום של שמחה. היהודים זללו, שתו והפקירו עצמם, כשהם חוגגים את רצח ההמונים המוצלח. התנ״ך מציין:
״ונחו היהודים ביום הארבעה עשר לחודש. ויעשוהו יום משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו. ויקראו הימים האלה פורים על שם הפור. והימים האלה לא יישכחו, אלא יישמרו לדורותיהם, בכל הארצות והערים. אלה הם ימי הפורים, אשר לא יעברו מתוך היהודים".
היהודים אינם מתעלמים מ״ימי הפורים״. הם חוגגים אותם ״בכל הדורות, בכל הארצות והערים״. הם חוגגים את חג הפורים בכל רחבי העולם. והשנה, יותר מאי פעם, הם ידקרו את הבובות בסכינים, בין איומים וקללות. רק שכעת לא יקראו לבובות הללו ״המן״, אלא ״היטלר״ או ״הזר״. והשנה, כמו בכל שנה, הם יבקשו וימצאו קורבנות אדם אמיתיים. יש לומר זאת בבירור: הלא־יהודי המאמין שהיהודים פועלים ביום זה באופן סמלי בלבד – תמים להחריד. ישנם יהודים שעדיין שוחטים את קרבנותיהם כיום כפי שעשו אבותיהם בליל פורים. ד״ר מרטין לותר ראה את היהודים מבעד למסווה כאשר כתב:
"כל אנחות לבם וגעגועיהם הם שיוכלו לנהוג בנו, הגויים, כפי שנהגו בגויים בפרס בימי אסתר". (מהדורת ארלנגן, כרך 32).
היהודים אינם רק נאנחים לכך – הם גם פועלים. לא מעט מקרי רצח מסתוריים שלא נפתרו אינם אלא מקרי רצח פולחניים לחג הפורים. במרץ 1929 (בזמן חג הפורים) נשחט הלמוט דאובה, נער בלונדיני יפה מתיכון בגלדבק, בבית מטבחיים. גופתו נמצאה מול בית הוריו.
ובמרץ 1932 (גם כן במהלך חג הפורים), נרצחה גם המשרתת קספר בפאדרבורן על ידי היהודים מאייר (אב ובנו), ונחתכה לנתחים קטנים במשקל פאונד כל אחד. שני הרציחות הללו היו מקרי רצח פולחניים של פורים. ואליהם ניתן להוסיף עוד אלפי מקרים אחרים.
ואנו יודעים כי רצח הפורים הגדול, שאליו משתוקקת כל היהדות העולמית, הוא רציחתו של הפיהרר ועמיתיו לנשק. לפני שנתיים פרסם העיתון היהודי אפריקאי "Zionist Record" מאמר בשם ״המן – היטלר״. היהודים הביעו בו את ביטחונם ותקוותם כי יום אחד יפול היטלר לגורלו של המן. היהודים טועים. שינוי העולם הגדול הגיע. השינוי שבו יגבר הארי, ולא עוד היהודי. אולם ניצחון זה – כך אנו יודעים, וכך כל יהודה חשה – פירושו נפילתו של האויב היהודי של העולם.
לקריאה נוספת
- קרל הולץ, "The Night of Murder – The secret of the Jewish festival of Purim is revealed", דר שטרימר, מרץ 1934, גיליון 11.
